|
תקציר: הישיבות בהונגריא, טרנסילבניא, סלובקיא, בורגלאנד, ויגוסלביא בין שתי מלחמות עולם, סדר הלימוד בישיבה שונה מישיבה לישיבה ישנן ישיבות שהכינו את תלמידיהם להוראה וישנם שבנוסף ללימוד תורה לימדו מקצוע. שיטות הלימוד בישיבה ג"כ היה שונה תלמידים היו צריכים להיבחן על הנלמד. סדר היום היה קפדני מאד והייתה התייחסות אינדיבידואלית לכל תלמיד. הכלכלה הייתה מוטלת על הישיבה והתלמידים אכלו אצל בעלי בתים. בני העשירים אכלו במטבח הישיבה שעל שולחנם נסמכו גם בחורים עניים. הישיבות נתקיימו עד שקם הצורר והחריבן, והניצולים מבין התלמידים ומורי ההוראה חלקם עלה לארץ וחלקם נסעו לארה"ב. מילות מפתח: שיעור פשוט, פלפול, הלכה, מוסר. סמיכה, ועד בחינות הרבנים. |
|
"הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל". בספרות החורבן האחרון שלנו נמצאים ספרים ופנקסים למאות, בעברית ובאידיש, המוקדשים למדינות, לערים ולעיירות למזכרת נצח. מצבות שבכתב אלה מכילות תיאורים כלליים ופרטיים מחיי היהודים שבמדינה לפני בוא השואה, או מחיי קהילה שנחרבה. באמריקה ובישראל ישנן חברות וגם יחידים "גואלים", מיהודי ליטא, פולין, רוסיא, אוקראינא, בסרביא וגליציא, המחוננים ברגשות אהבה וכליון-נפש לעומת עיירתם הישנה ומקום מולדתם, אשר לפנים שררו שם בכל עבר ופנה תורה וקדושה, תמימות ונעימות, פשטות והסתפקות. כדי להנציח את כל אלה בספר, לעצמם ולדורות הבאים, נקבצו ביד נדיבה ורחבה סכומים גדולים ונאסף חומר ספרותי מרובה. אולם הקהילות והישיבות של ארצות הונגריא, טרנסילבניא, סלובקיא, בורגנלאנד ויוגוסלביא עדיין לא זכו לגואלים אשר יכתבו את דברי ימיהם לזכר-עולם. הדברים המעטים והקצרים שהופיעו עד היום על הישיבות הנזכרות אינם מפיצים אור על אופיין, על היקפן ועל חשיבותן ועלולים הם למעט את דמותן בעיני הקורא 1). על כן מורגש הצורך לכתוב את תולדות הישיבות האלה החל מימי יסודן ולתאר את התפתחותן וגידולן, עלייתן והצלחתן מכל הבחינות - הן מבחינה רוחנית והן מבחינה חומרית. אני מחזיק טובה לאנשים העמלים לקיים מצווה זו להנציח את זכר הישיבות שבארצות הנ"ל, וכל אמוני ישראל מן הארצות הללו יהיו להם אסירי תודה אף הם. |
|
על שטח הונגריא הישנה והגדולה שלפני מלחמת העולם הראשונה, שהכילה בקרבה את המדינות הנ"ל, היו קיימות ישיבות ואוהלי-תורה מאות בשנים 2). אבל אבן-השתייה להפצת התורה בממדים גדולים ועל פי שיטות שונות הונחה על ידי רבנו הגאון משה סופר, ה"חתם סופר", זי"ע. הוא הכוכב המזהיר על שמי היהדות התורנית, שיסד את הישיבה הענקית בפרסבורג והעמיד תלמידים גדולי התורה וגיבורי האמונה לאלפים. תלמידי-חכמים אלה נתקבלו לרבנים בקהילות הגדולות והקטנות שבהונגריא הישנה וכמעשה רבם הגדול והדגול, ולפי שיטתו בלמוד התורה, הקימו גם הם בקהילותיהם ישיבות גדולות וקטנות. ותלמידי תלמידיו הוסיפו לרתק את שלשלת-הזהב. באופן זה יתכן לקרוא בצדק את מאת השנים מת"ר עד ת"ש, משנת הסתלקות רבנו החתם סופר עד פרוץ המלחמה האחרונה, בשם "תקופת החתם סופר". ברבנו החתם סופר ז"ל נזדווגו ונתאחדו כל הכשרונות השונים והמידות המנויות והמצויות אצל הרבה גאונים ותיקים. הוא היה בקי והריף, פרשן ופוסק, חובש בית המדרש וראש המדברים בקהל, עניו ותקיף, רודף שלום ולוחם קנאי נגד פורצי-הדת. בדרכי הלמוד שלו נתאחדו שיטות שונות ובספריו הראה את כחו הגדול בהלכה, בפלפול, בדרוש ובאגדה. מצוין בכל המקצועות בנגלה ובנסתר, במוסר ובמידות, באהבת הבריות ובאהבת השם, בעבודה ציבורית לטובת הכלל והפרט, השפיע השפעה כבירה על רבבות תלמידיו ותלמידי תלמידיו אשר מדעת ושלא מדעת ספגו אל תוכם מרוחו ותכונתו. פרשה מיוחדת היא שיטת החתם סופר ז"ל בתורת "משיב". הוא הנהיג בישיבתו, ובפרט זה הלכו בעקבותיו רובם של ראשי הישיבות שבמדינות הונגריא, את הלימוד להלכה ולמעשה. הישיבות שבליטא לא היה להם דבר בפסקים והוראות. עולמם של הרמי"ם היה ים התלמוד על מפרשיו בהדגשת התמצית ההגיונית של כל עניין, אגב תוספת "ציצים ופרחים" של הפלפול. לעומת זה פנו אל ה"חתם סופר" מרחוק ומקרוב בשאלות, והתשובות השפיעו על כיוון הלימוד, |
"לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" - להוציא הלכה ברורה למעשה.
|
|
שיטה זו קבלו רבים מתלמידיו, וכל גדולי ההוראה שבהונגריא הישנה היו מחברי ספרי שו"ת.
בחלק גדול מהישיבות בהונגריא הישנה השתמשו גם ב"פלפול התלמידים" בתור אמצעי להשגת "סברת הדברים" ולהקנות לתלמידים "ידיעות התורה". המטרה הייתה כפולה: -לחדד את מחשבת התלמידים ולהשיאם לחריפות -ולזרזם ל"גרוס" ללמוד הרבה, כדי לבוא לידי בקיאות. |
|
הישיבות בהונגריה הישנה נחלקו לפי אופיין ותכונתן לאשכנזיות ולחסידיות. את השיטה האשכנזית הביאו אתם בראשית המאה השמונה-עשרה היהודים ממדינות ביהם ומעהרן, שנמלטו להונגריא לרגלי גזירת קרל הששי על הנישואין. המהגרים מפולין ומגליציא הביאו אתם את החסידות. התושבים החדשים הקימו לעצמם מוסדות-תורה ואווירה של תורה שהיו רגילים בהם בארצות מולדתם. (ישיבות אלה נוסדו, כמובן, רק בקהילות האורתודוכסיות, לקהילות הנאורות הייתה ישיבה אחת מרכזית - ה"סמינר לרבנים" בבודפסט). הישיבות שבגליל העליון, אוברלנד וזו שבפרסבורג, התנהגו עד מלחמת העולם הראשונה בנוסח אשכנז; הישיבות במונקץ ובסיגעט התנהגו בנוסח חסידי. בין שתי הקצוות היו ישיבות שמנהגן נקבע ע"י הרב ראש-הישיבה, אבל ברובן נטו לרוח החסידות, ולרוב תחת השפעת רבנו הישמח משה זי"ע. בין רבני הונגריא, שכמעט כולם היו תלמידי ה"חתם סופר" ז"ל, לא נמצא אף אחד בבחינת "מתנגד" במובן הליטאי כתלמידי הגר"א ז"ל. ואין חידוש, כי הלא אחד מרבותיו של החתם סופר, בעל ההפלאה, היה מתלמידי הבעש"ט זי"ע. עם מפלת גרמניה ואוסטרא-הונגריא במלחמת העולם הא' פרצה ביום 31 באוקטובר 1918 מהפכה בהונגריא הישנה. לאומים שונים, שישבו בגבולותיה, התקוממו נגד הממשלה ההונגרית והקימו מדינות עצמאיות, כמו צ'כוסלובקיא, או שנספחו למדינות הקרובות להם קרבה לאומית. כך נספחה טרנסילבניא, שהייתה מעבר לערי הקרפטים לרומניה. עמי הדרום, ההובטים והסלובנים, התחבר עם הסרבים למדינה חדשה, בשם יוגוסלביא, ועמי המערב, בשם בורגלנד - לאוסטריא. קרוב לשמונים אחוזים ממספר הישיבות הגדולות והחשובות ביותר בגבולות הונגריא הישנה נמצאו בשטחי סלובקיא וטרנסילבניא, שנפרדו מעליה אחר המהפכה. אם שוויון גורל ומסורת בארץ אחת, שגבולותיה הפוליטיים עמדו למעלה מאלף שנים, עשה את היהודים לחטיבה אחת, - הרי גבולות חדשים משמעותם גדרים וחומות בין קהלה לחברתה, ריסוק גוף חי אחד לאברים מיוחדים. המעבר ממדינה למדינה נעשה קשה מאוד ולכן היה מן ההכרח להעמיד ישיבות חדשות בעבור התלמידים הצמאים לתורה. בשנות המלחמה הראשונות, כשפלשו צבאות הרוסים לגליציה ולגבול הונגריא, חדר זרם הפליטים של אחב"י לקהילות ה"גליל העליון" - אוברלנד, והביא רוח אחרת בכנפיו. האוברלנד הייתה כל הימים מצודה אשכנזית שכל עולמה היה רק תורה ויראת שמים. הפליטים, בראשם וברובם חסידים, הביאו לשם אורח חיים חדש ונוסח אחר - נוסח החסידות. הדברים הגיעו לידי כך שבהרבה מקומות, כשהיה צורך בבחירת רב, הוכרחו האזרחים ה"אשכנזים" להתחשב עם שאיפות הפליטים ובחוות דעתם ולבחור ברב חסידי, או לכל הפחות באחד הנוטה לחסידות. כמו כן היה הכרח להקים בעבורם מנייני "ספרד" חסידיים, למנות שובי"ם חסידיים וכדומה. רוח החסידות חדרה אפילו למבצרים ה"אשכנזים" ותקפה את הישיבות. בחורי הישיבה התחילו לטבול במקווה קודם התפילה מדי יום ביומו ולעתים קרובות היו מבקרים את האדמורי"ם להסתופף בצל קודשם. ורבנים ראשי הישיבה התחילו לנהל שולחנות לפני תלמידיהם, לחלק "שיריים", לספר עובדות ושיחות מראשי החסידות, "לברך" את תלמידיהם וכדומה. מהפכה כזאת נעשתה גם בטרנסילבניא. גם שמה מילטו את נפשם "רביים" לעשרות עם אלפי חסידיהם וסתם יהודים חרדים. כך התפשטה החסידות במידה מרובה בימי המלחמה הראשונה במדינת טרנסילבניא. |
|
הבדל בולט היה בין הישיבות הנ"ל ובין הישיבות בליטא, רוסיא, פולין וגליציא, והוא שבארצות הנזכרות היה הרב דמתא לחוד וראש הישיבה לחוד, ואילו על שטח הונגריא הישנה, כמעט בכל מקום, היה הרב דמתא גם מנהל הישיבה. למנהג זה חסרון ומעלה. החסרון הוא שהנהלת הישיבה מכבידה מאוד את עול התפקידים הגדולים והמרובים המוטל על שכם המרא-דאתרא, - לעומת זה הרימה הנהלת הישיבה את כסא הרבנות ואת כבוד הרב שיצא שמו הטוב כמרביץ תורה שלא על מנת לקבל פרס. והיו מקרים שגדולי תורה נמנעו מלקבל את כסא הרבנות בקהילות יותר גדולות משום שחששו לביטול תורה. |
|
הורי הבנים שבהונגריא חכו בכיליון עיניים ליום אשר בנם יגיע לבגרות ויהא ראוי לקיים "הוי גולה למקום תורה". וכשהגיע הזמן, לרוב בגיל בר-מצווה, גדלה השמחה בבית ממש כביום טוב. האב והאם עשו ההכנות הדרושות במצב רוח חגיגי, והבן הצעיר נפרד מהוריו וקרובים שהעניקו לו מתנות וכסף. כמה נהדר היה המראה שבין חג הפסח לר"ח אייר ובין שמחת תורה לר"ח חשוון, שבהם יצאו רכבות מלאות בחורים ונערים לישיבות. בדרך, כמעט בכל תחנה, נוספו בחורים חדשים והייתה השמחה של פגישת חברים ומכירים גדולה ושלמה. משאת נפשו של בן הישיבה בהונגריא הישנה הייתה בעיקרה להיות תלמיד חכם וירא שמים. לישיבות נדדו לא בני עניים בלבד, או השואפים לקבל סמיכה לרבנות ולהבטחת הכנסתם, כי אם גם בני עשירים ואמידים שאינם זקוקים לרבנות, אלא שנפשם חשקה בתוה"ק. הבנים נשלחו לישיבות, כדי שלא יהיו "עמי-ארצות", כי כל ידועות העולם נחשבו אצלם כאין וכאפס כלפי דף גמרא. וכל הבריות נתבטלו בעיניהם לעומת רבם. |
|
בהתחלת הזמן היה הרב מטפל באופן אינדיבידואלי בכל תלמיד ותלמיד. החדשים נבחנו על ידו, כדי לתהות על קנקנם ולהעריך את ידיעתם. הצעירים, שלא השתתפו עדיין בשיעורי העיון, היו מקבלים תלמיד ותיק שילמד אתם במשך הזמן את שיעורי הישיבה וידריכם לקראת לימוד עצמי, אלה שכבר הגיעו ללימוד עצמי בגמרא ובתוספות והשתתפו בשיעורי עיון היו מקבלים "חברים" מתאימים לרמת ידיעותיהם, הרב ראה שבני העניים החרוצים יקבלו חברים אמידים כדי שיתפרנסו בכבוד. חמש מדרגות היו בישיבה ועל הגבוהה מכלן עמדו "הבחורים הגדולים", שכל אחד מהם היה מקבל מאת הרב שלשה או ארבעה תלמידים, בשכר לימוד הגון. הבחורים הללו העתידים להיות רבנים, היו "פני" הישיבה ותפארתה והגדול שבהם בחריפות או בבקיאות היה מכונה בשם "ראש הישיבה". דאגה מיוחדת גרמה לו להרב כלכלת תלמידיו. כל אחד מסר לו דו"ח מעמלו להמציא לעצמו פרנסה: כמה "ימים" נפלו בחלקו, כמה "תמיכה שבועית" או "תמיכה חודשית" רכש לו מאחרים וכמה הוא מקבל מבית הוריו. בהתאם לצרכו היה קובע הרב לכל בחור תמיכה חודשית מקופת המזונות אשר לישיבה. צרכי התלמידים המרובים וכספי הקופה המעטים היו לעתים קרובות מפרכים עצביו של הרב, מערפלים את פניו ומקמטים את מצחו. אף על פי כן לא נפלה רוחו והיה מעודד את הבחורים: "ה' ילחם לכם, ואתם תלמדו. . . " |
|
מאתיים בערך היה מספר הישיבות בארצות הנכללות בהונגריא הנרחבת שבין שתי המלחמות. אכן נמנע הדבר לכתוב על סדר היום של כולן או רובן, אך ראוי לבחור למופת באחת מהן, שכותב הטורים האלה ביקר הרבה פעמים במשך שלוש שנים - כשבנו החריף ז"ל הי"ד, למד שם - והיא ישיבת הרמה, טאשנאד, בטרנסילבניא, שהייתה תחת הנהלת רבי מרדכי בריסק, מחבר שו"ת מהר"ם בריסק וחתנו ר' שמואל גרינברג זצ"ל והי"ד. למדו בה כשלש מאות תלמידים. בשעה שלוש לערך קודם עלות השחר סבב הבחור המעורר ופנס בידו ודפק בחלונות של מלוני התלמידים, נותן להם שלושת רבעי שעה להתלבש ולהכין את עצמם ללימוד. אלה שלמדו בבית המדרש של הישיבה נתקבצו שמה לפני שעה ארבע. אז היו סוגרים לעתים את דלתות בית המדרש. בשעה ארבע יצאו המשגיחים להשקיף בעד החלונות ולראות אם הבחורים הלומדים בביתם לא התעצלו לקום. לעתים סבב הרב בעצמו על המלונים לפקח על התמדת תלמידיו. כך למדו עד שבע בבוקר. אז הלך הרוב לטבול במקווה כשרה. בשמונה נתקבצו כולם בבית המדרש לתפלת שחרית. התפללו בדביקות, והרב ראש הישיבה היה רגיל להסתובב בין הבחורים להשגיח על תפלתם. אחר התפילה בעודו עטוף בטלית ומוכתר בתפילין לומד הרב הלכה פסוקה בש"ע או"ח כרבע שעה. בערש"ק וביום ראשון היה מלמד הלכות שבת וש"ע יו"ד חלק א' למעלה משעה.אחרי פת שחרית שבו הבחורים ללימודם. בשעה 11.30 הרצה הרב בשיעור עיון, כשעה וחצי או שעתיים, לפני התלמידים החרוצים שבישיבה. שיעורים אלה היו העמוקים והמפולפלים ביותר. בשיעורים אלה היה הרב מבאר את שיטות הראשונים והאחרונים בסוגיא. אחרי ארוחת הצהרים חזרו שוב ללימודם, עד שעה 5. בשעה 5 התפללו מנחה בצבור. אז לימד הרב איזו משנות עם ביאור הגמרא שלהן. אחרי כן התחיל הרב "שיעור פשוט", שכל התלמידים השתתפו בה, הרב היה רגיל להתחיל את -ה"שיעור פשוט" בפרק מוסר, -או בחומש ורש"י מפרשת השבוע, -ואח"כ פתח בגמרא וסיים בתוספות, ובמהרש"א. הלימוד בעיון היה ניתן בהסברא נפלאה, שאף התלמידים שלא הגיעו עדיין לידי לימוד עצמי למדו להבין איך לגשת לבעיא בסוגית הש"ס. שיעור זה נמשך כשלש שעות. אחרי ארוחת הערב, למדו רוב הבחורים עד שעה10- 11 בלילה. אז הלכו לישון, כמה מהבחורים שלמדו לעצמם היו ערים עד שעה2- 3 אחר חצות הלילה, ורק אז הלכו לישון, עד שאורו של בית-המדרש לא כבה משבת לשבת, בליל ששי היו כמעט כל תלמידי הישיבה ערים כל הלילה. מיום חמישי אחה"צ עד יום ששי בצהרים היה הרב בוחן את התלמידים מ"שיעור-פשוט" זוגות-זוגות. ביום ש"ק אחה"צ ובמוצש"ק היה הרב בוחן בש"ע או"ח הל' שבת ומחומש ורש"י. ביום ראשון אחה"צ בשעה 5, במקום השיעור הרגיל, היה בוחן בש"ע יו"ד. בסדר זה השתמשו, בקצת שינוים, פחות או יותר, כמעט בכל הישיבות הנ"ל. בישיבות למדו לרוב את המסכתות האלה: ג' בבות, חולין, שבת, עירובין, פסחים, ביצה, שבועות, מכות, נדרים, גיטין, כתובות, קידושין. מסדר קדשים למדו מס' חולין בלבד. מה"שלחן ערוך" למדו אורח חיים, יורה דעה חלק ראשון, וקצת חושן משפט. ב"שיעור-פשוט" למדו אחת המסכתות הנ"ל: גמרא ותוספות, מהרש"א, מהר"ם. הבחורים הגדולים למדו גם הרא"ש והר"ן ושאר ראשונים. שני דפים ומחצה לערך למדו לשבוע. את ה"שיעור-פשוט" למדו בג' ימים הראשונים לשבוע, וביום ד' וביום ה' קודם הצהרים הייתה החזרה ו"שיעור עיון" למדו באופן זה, שבכל ארבעה-ששה שבועות סיימו סוגיא. החזרה הגדולה נמשכה כארבעה שבועות בכל זמן וזמן. ר"ל מחצי חדש אב עד חצי אלול, ומר"ח אדר עד ר"ח ניסן לערך. החזרה בעצמה נמשכה רק כשלשה שבועות, והבחינה הגדולה כשבוע. החומר שעליו עמדו התלמידים לבחינה היה: משלושים עד ארבעים דף גמרא ותוספות עם המפרשים הנ"ל מ"שיעור-פשוט"; משלושים סימנים יורה-דעה לערך, ולפרקים אם הסוגיות היו מעניין אחד, כגון: ממקוואות, מיין-נסך וכדומה, אז הבחורים הגדולים עמדו לבחינה על כל שלש הסוגיות בבת אחת. מחצי אלול עד ר"ח חשוון, ומר"ח ניסן עד ר"ח אייר, לרגלי טרדותיהם המתרבות של הרבנים. להתכונן אל הדרשות ולפסוק השאלות דריגלא, לא הרצו שיעורים בהישיבות. אז נסעו התלמידים רובם ככולם לבית הוריהם, ושם קבלו איזו עבודה: לעבור לפני התיבה, לעבוד בדריכת הגתות, אפית המצות, וכדומה, כדי להשתכר למלבושים. מספר בחורים מתמידים נשארו גם בין-הזמנים בהישיבה, ואלה זכו להיות סמוכים על שלחן רבם בלילי הסדר או ביו"ט. בשים אל לב שהמטרה המקורית הייתה לחנך ולהקים דור של תלמידי-חכמים בעלי-בתים, הדגש היה על לימוד "על הדף", כלומר לירד לעומקו של העניין עם ביאורים והסברים. |
|
השכל והסברא הישרה שמשו לו להרב מטאשנאד ז"ל כיסוד ועיקר, והפלפול טפל. הוא היה רגיל לומר שהסברא היא מדאורייתא, שהרי הגמרא מקשה לעתים "למה לי קרא סברא היא"? לפרקים השתמש הרב בפלפול לחידוד התלמידים. כחודש אחרי התחלת הזמן, כשהתלמידים כבר הספיקו להתעמק בסוגיא שלמדו, ואחרי שכל התלמידים סודרו, והלימודים נמשכו כסדרן, פתח הרב את הישיבה בפלפול חריף על הסוגיא. מטרת "פתיחה" זו הייתה להתוות לתלמידי הישיבה קו של הדרכה נאמנה. אותו פלפול ב"פתיחה" היה ממולח ומשולב בדברי התעוררות לתלמידים שלא יוציאו זמנם לבטלה, ושיוסיפו אומץ בתורתנו הקדושה. בדמעות בעיניו היה פונה אל בני הישיבה שילכו בדרך ישראל סבא. ה"פתיחה" הייתה מאורע גם בחיי הקהילה, כי לרוב היו רגילים להשתתף בה גם תלמידי-חכמים שבעיר ונכבדי הקהילה. בישיבה שררה משמעת קפדנית. כל תלמיד ותלמיד, מן היום שהכיר את מקומו בהתחלת הזמן, מחויב היה להופיע לשיעורים ולבחינות וגם לתפילה בצבור, תלמידים שנתעצלו לקום נרשמו ע"י המשגיחים והרשימה נמסרה לרב בשעת התפילה, ומבטו של הרב לעבר המאחרים היה בעיניהם כמדקרות חרב. הרב העביר את תלמידיו תחת שבט בקרתו שלש פעמים ביום: בתפילת שחרית, בשעת השיעור ובשעת מנחה ומעריב. אולם כשם שהיה מקפיד הרב על דרכי התלמידים וזורק מרה במתרשלים, כך היה דואג דאגה אבהית לכולם ובפרט לתלמיד שחלה. את החולים היה מבקר יום יום ולא שלחם לבית הוריהם אלא במקרה רציני. למצליחים בבחינה על מסכת היה מחלק פרסים בצורת ספרים עם כתובת: |
"לתלמיד פלוני על שקידתו בלימודיו ועל שסיים מסכת פלונית" וכדומה.
|
|
הקהילות החזיקו את בני הישיבה באהבה ובכבוד. היה מנהג ישן וטוב, שהקהילות התחייבו לספק ארוחה למספר תלמידים. קרה לעתים שהרב שנבחר לאב"ד התנה תנאי כתוב וחתום בחוזה שלו, שהקהילה מתחייבת להחזיק חמישים או מאה בחורים. היו "בחורים לשבת" ו"בחורים ליום". היותר חשובים סמכו על שלחן בע"ב אחד במשך שבועות ואפילו חדשים ואחר כך עברו לבע"ב אחר. אין לשער את הערך המוסרי והחינוכי הגדול אשר צמח לקהילה גופה מכלכלת הבחורים. האורח הצעיר, שהיה בן תורה וירא שמים, גרם לחיזוק היהדות בבתי מארחיו. מבלי משים השפיע על התנהגות בעלי הבתים, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם, שיהיו נזהרים בתורה ובמצוות, בדת ובמוסר, במידות ובמעשים. והבחור גופו, שנעשה כעין קשר חי בין הרב והמשפחה, התאמץ להתנהג כשורה, בנימוס ובדרך ארץ, בניקיון וסדר, כדי שיישא חן בעיני הבריות. אכן היו בחורים אמידים, אשר אכלו במסעדה ואף שלמו בעד סעודת חבריהם העניים. ואחרי המלחמה העולמית הראשונה התפשטו "בתי מזון" מענזא בהישיבות, כדי שהבחורים הביישנים לא יצטרכו לסמוך על שלחן אחרים. הישיבות קבלו תמיכה ע"י חוג ארצי בשם "תומכי ישיבות". חוץ לזה נוסדו בכמה מקומות מוסדות פרטיים בשמות שונים. כלם תמכו בכספם את הישיבות בכלל ואת בני הישיבה העניים בפרט. מדי שנה בשנה נקבעה שבת מיוחדת לנדרים ונדבות לתכלית זו. היו עוד "חברות", כגון "חברה מזונות" שתפקידה היה למלא את החסר למחית התלמידים העניים, ו"חברה קניין ספרים", שרכשה עבור בית-המדרש של הישיבה ספרי הפוסקים והפלפול הדרושים. הישיבות קבלו תמיכה מקרנות ידועות מאמריקה: מקרן חבקין, ג'וינט, סנטרל רליף, ועוד. |
|
היו ישיבות שהנהיגו דרך חדשה של "תורה ועבודה" כלומר: חצי יום למדו תלמוד ופוסקים ובחצי השני - אומנות קלה ונקיה, כגון נגרות, אריגה, חרושת-עץ וכדומה. הקשר בין התלמידים והישיבה לא נפסק גם אחרי עוזבם את כתלי בית המדרש ובנו להם בית בישראל. נוסדו חברות בשם "תפארת בחורים" ללימוד חומש עם רש"י, תנ"ך, תלמוד, ש"ע ומוסר בשעות הלילה. חברים של "התאחדות", אגודות שנוסדו מטעם כמה ישיבות, נתקבצו מדי שנה בשנה ביום קבוע בין כותלי הישיבה שלהם לסעודה גדולה בהשתתפות הרב ראש הישיבה והתלמידים שנעשו לרבנים וגם בעלי בתים שהיו דורשים לפני הקהל בדברי הלכה ואגדה. חברי ה"התאחדות" היו נאמנים לישיבה שלהם והיו מתאמצים בכל כחם להבטיח ולחזק את קיומה. |
|
הישיבות בארצות הנזכרות לא סמכו בהתרת-הוראה שום רווק. רק אחרי חתונתו, אם ראה הרב שהבחור הראוי לסמיכה עשה שידוך הגון, קובע עתים לתורה ומתנהג כת"ח ירא שמים, סמך ידו עליו בהוראה. סיבת האיחור היה בלי ספק החשש שמא יצא הבחור הרווק לתרבות רעה ח"ו. אופן הסמיכה להוראה היה שהרב המועמד, אחרי שלמד על בוריו חלק א' של יורה-דעה עם הפרמ"ג, הלכות נדה ומקוואות, הלכות פסח ומסכתות אחדות, כגון ג' בבות, ביקש תעודה מרבו בישיבה, ולרוב גם מן המרא דאתרא שלו, ועם התעודות הללו ותלמודו בידו התייצב לפני אחד הרבנים הגדולים לבחינה. הרב הראשון היה בוחן את המועמד במשך כמה ימים ואם עמד בבחינה על יורה-דעה ועל כמה דיני ממונות, קבל סמיכה על "יורה יורה, ידין ידין". אחר כך עמד לבחינה לפני שני רבנים גדולים אחרים ואלה נהגו לכתוב בכתב "סמיכה להוראה", שעל הרב הצעיר הזה כבר סמך ידו רב גדול פלוני. |
|
בסלובקיא הייתה ישיבה רשמית מוכרת מטעם הממשלה בפרסבורג. בבחינה השנתית היה נוכח ציר המיניסטריון לדתות ומדעים. הרבנים הצעירים שעמדו במבחן זה קבלו תעודה, שהם פטורים מעבודת הצבא בזכות היעשותם רב צבאי. בהונגריא ניתן ייפוי לחלק תעודות כאלה ל"סמינר לרבנים" בבודפסט. בברוגלנד וביוגוסלביא לא ניתנה זכות כזאת אף לישיבה אחת. בטרנסילבניא, וברומניא בכלל, נפטרו הרבנים הצעירים תלמידי הישיבות מעבודת הצבא, או זכו למשרת רב צבאי, אם התייצבו לפני "ועד בחינות הרבנים", שהיה מתכנס פעמים בשנה באולם המיניסטריון לדתות, ועמדו במבחן. מתחילה תבע החוק מהרבנים הצעירים תעודה על סיום חוק לימודים בארבע מחלקות של בית ספר תיכוני חילוני, אולם אחרי השתדלות ומאבקים קשים במשך שבע שנים הצליחה הלשכה המרכזית האורתודוכסית לשנות את החוק (ביום כ"ב לדצמבר 1939), שגם תעודת ישיבה רשמית, שבה למד התלמיד ארבע שנים, תכשירו להתייצב לפני "ועד בחינת הרבנים". בטרנסיליבניא היו ישיבות רשמיות כאלה כ"א במספר. |
|
בהונגריא עוד נתקיימו עד 19 במרץ 1944, יום כבוש המדינה ע"י הנאצים ימ"ש, כשלשים ישיבות. התלמידים היו רובם ככולם בני הקהילה והסביבה, כי היהודים בני חוץ לארץ גורשו לפולין, השואה באה לפתע פתאום בזמן שהשחרור היה ממש בבחינת "הנה הוא עומד אחר כותלנו". שונה היה המצב בטרנסילבניא הרומנית, כי מיום 6 בספטמבר 1940 התחילה שלשלת ארוכה של צרות ועינויים נוראים שנמשכו עד שביתת הנשק ב23- באוגוסט 1944. קהילות נעקרו ממקומותיהן והגברים מגיל שמונה עשרה עד חמישים הובלו לעבודה צבאית. פעולת הישיבות נצטמצמה לערים אחדות 3). בסלובקיא עוד פעלו ישיבות אחדות עד אביב תש"ב. אז התחיל הגירוש הראשון של הצעירים והצעירות לגרמניא. מן היום ההוא והלאה נתרכזו כשלש מאות תלמידים בנייטרא, לרגלי זכות מיוחדת שניתנה לרבי מיכאל דוב ווייסמנדל שליט"א מאת ממשלת טיסא. "זכות" זו פסקה בי"ס אלול, תש"ד, שאז נשלחו כל יהודי סלובקיא למחנה אושביץ. |
|
סערת הדם והאש שעברה על ישיבת אחב"י בארצות אירופה התיכונה בימים האחרונים לשלטון הנאצים ימ"ש החריבה ביחד עם הקהילות את אוהלי-תורה הרבים והישיבות המפורסמות שפרחו והתפתחו מדור לדור. היהודים שניצלו ממחנות ההשמדה, אודים מוצלים מאש הכיבשונות, התחילו לבנות ביתם מחדש על החרבות והתאמצו בתחבולות שונות להחזיר עטרה ליושנה. כך נוסדו בערים אחדות בהונגריא שמונה ישיבות, בטרנסילבניא שלוש, ובסלובקיא שתים 4). בשנת 1950 הותר ליהודי טרנסילבניא ורומניא לעלות ארצה ישראל. אז עלו משם כמעט כל הרבנים, ראשי הישיבות ותלמידיהם. גם מסלובקיא עלו היהודים החרדים בעוד מועד. יהודים במידה מרובה נשארו רק בהונגריא ובטרנסילבניא. ולא יאומן כי יסופר, שאחורי "מסך הברזל" עוד נמצאות כיום, בשנה זו (1955), שלש ישיבות, שבהן לומדים נערים מגיל י"ג עד ט"ז. |
|
בכל המדינות הנ"ל שבאירופה התיכונה נדם, בעו"ה, קול ישראל סבא, שהיה הולך ומתגבר במשך הרבה דורות ובוקע חלוני רקיע, יומם ולילה, בשעות מאוחרות בערב ולפני עלות השחר, קול התורה אשר שמש לנו בכל הזמנים ובכל המקומות כסם חיים המעלה מרפא לכל הפצעים, ואשר חזק ואמץ אותנו עד אחרית הימים. ותהי זאת לנחמה בעינינו בניו-יורק, שנתקיים בנו המאמר "גווילים נשרפים ואותיות פורחות" - שכמה וכמה רבנים וראשי ישיבה יבע"ב יראים ושלמים ניצלו מגיא הצלמות, וממשיכים להרביץ תורה בישיבות חדשות באמריקה ובמדינת ישראל. 1) ב"אוצר ישראל" הוקדשו לישיבות בהונגריא הישנה, והישיבה של מרן החתם סופר בכללן, רק י"ד שורות. 2) הישיבות המובהקות ביותר המפורסמות על פני הונגריא הישנה מלפני תקופת ה"חתם סופר" נמצאו: באובן: (משנת 1655 והלאה) תחת הנהלת רבי אפרים כ"ץ מוילנא, בעהמח"ס שו"ת שערי אפרים; תחת חתנו רבי יעקב מוילנא; תחת חתנו רבי יצחק שולהויף; תחת נכדו רבי צבי אשכנזי, בעהמ"ח שו"ת חכם צבי. באובן נמצאו בפעם אחת ארבע ישיבות. באייזנשטט: תחת הנהלת רבי מאיר אייזנשטט, בעהמ"ח שו"ת פנים מאירות. (1671). ברכניץ: תחת הנהלת רבי אליעזר קליר, בעהמח"ס אור חדש על מסכת פסחים -וקידושין (1802-1941); בפרסבורג: הסימנים הראשונים על הנהלת ישיבה בגטו שבפרסבורג יש ליחס להרבנים פייבלמן תחת הנהלת רבי אליעזר קליר, בעהמח"ס אור חדש על מסכת פסחים וקידושין (1802-1841); (1690); תחת רבי מיכל פרסבורגר (1700); תחת רבי זאב יוקרלס; תחת רבי מרדכי מוכיח (1725); תחת רבי משה חריף (1758); תחת רבי יצחק דוקלא (1759-62); תחת הנהלת רבי מאיר ברבי, בעהמח"ס מהר"ם ברבי (1789-1725); תחת הנהלת רבי משולם טיסמניץ, בעהמח"ס איגרא רמה (1801-1793). במטרסדורף: תחת הנהלת רבי גרשון חיות (1770); תחת רבי ירמי' הראשון (1980); רבי יואב, בעהמח"ס חן טוב; רבי משה סופר (1806-1789). בסנטוב: תחת הנהלת רבי יואב מטרסדורף, בעהמח"ס חן טוב; תחת רבי אלעזר רוקח, בעהמח"ס שו"ת שמן רוקח (1837-1758); בבאנהטרד ובאונגבר: תחת הנהלת רבי צבי הלר, בעהמח"ס טיב גיטין. בבאלאשאירמוט: תחת הנהלת רבי וואלף בוסקוביץ, בעהמח"ס סדר משנה על הרמב"ם (1818-1740); בואגאויהלי: תחת הנהלת רבי דוד דייטש, בעהמח"ס אהל דוד (1831-1756); בורבוי: תחת הנהלת רבי קופל חריף-אלטקונשטט, בעהמח"ס חידושי יעב"ץ על מס' חולין (1836-1766); רבי בנימין זאב לאוו, בעהמח"ס שערי-תורה (1851-1775); בקיצע: תחת רבי צבי ברוידא, בעהמח"ס תאומי צבי"ה (1829-7782), בשוסברג: תחת הנהלת רבי מרדכי בנעט מניקולשבורג, בעהמח"ס פרשת מרדכי, מר דרור (1829-1753). בפאפא: תחת רבי בנימין זאב הכהן רפופורט, בעהמח"ס שמלת בנימין (1837); באובן: תחת הנהלת רבי משה מינץ, בעהמח"ס שו"ת מהר"ם מינץ (1831-1750); באייזנשטט: תחת רבי אשר למל גלוגוי, בנו רבי מיכל גלוגוי, בעהמח"ס חוט המשולש בשערים (1789-1709). בלקנבך: תחת רב שלום אולמן, בעהמח"ס דברי ר"ש (1825-1792). בהאדיעס: תחת רבי ברוך בנדיט גיטאיין, בעהמח"ס כסף נבחר (נ' רשן). בקראלי: תחת רבי יקותיאל זלמן וואלף, בעהמח"ס עמק המלך על הרמב"ם (נ' 1818). 3) אראד: תחת הנהלת רבי אהרן צבי בריסק שליט"א, סעבען: תחת הנהלת רבי צבי קינסטליכער וחתנו ר' בצלאל שטרן שליט"א. טורדא: תחת הנהלת רבי יוסף אדלר שליט"א וכותב המאמר הזה. כעת כמעט כולם ממשיכים את עבודת הקודש במדינת ישראל. 4) היווישווילדי ואח"כ פאפא: תחת הנהלת רבי שמעון ישראל פוזן שליט"א, כעת ר"מ דישיבה ומתיבתא "תורה ויראה דסאטמאר" בברוקלין; סומבטהל: תחת הנהלת רבי יוסף גריגולד שליט"א, כעת ממשיך ישיבתו זו תחת שם "קהלת יעקב דפאפא" בברוקלין (בינתיים באנטורפן) סרדהל: תחת הנהלת רבי משה ניישלוס שליט"א, כעת בברוקלין; הודהאז: רבי יצחק ליבוביץ שליט"א, כעת בניו-יורק 1 ערלוי: רבי יוחנן סופר שליט"א, כעת בירושלים. |
