ישיבת "עץ החיים" דהיידע

הרב דוד וויינגרטן

מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם
בעריכת שמואל ק. מירסקי


תקציר: ייסודה של ישיבת היידע ע"י שני יהודים שבאו מארגנטינה שחיפשו חינוך תורני. הישיבה משכה אליה תלמידים רבים מהולנד, צרפת, שוויץ וגרמניה. סדרי הלימוד והחינוך היו קפדניים מאד ובין היתר למדו גם מלאכה. בוגריה נסעו להמשיך את לימודיהם בישיבות טלז ומיר הישיבה התקיימה עד שעלה עליה הכורת.

מילות מפתח: שיטת ר' שמשון רפאל הירש, שיטת פרנקפורט. חסידים, ליטאים. מז

הכפר הבלגי היידע, בריחוק 24 ק"מ מצפון לאנטוורפן, שימש מקום מרגוע וקייטנה ליהודי אנטוופרן, שהיו ביניהם חרדים מרובים. אך חותמו היהודי המיוחד הוטבע בו ע"י הישיבה שנתקיימה שם כמעט 21 שנה.

שם הישיבה היה "ישיבת עץ חיים"-היידע. ובצרפתית כונתה בבולטין הארצי של הממשלה: "סמינר גבוה למדעי התלמוד", ואולם בעולם הישיבות שביהדות מערב אירופה נודעה בשם הקצר "הישיבה דהיידע".

בשנת 1929 נשתקעו באנטוורפן שתי משפחות יהודיות של איסר מייזל ויצחק בוראק. הם עזבו את ארגנטינה בשל חוסר סביבה דתית. באנטוורפן קנו בית ופתחו בית מסחר והצליחו במעשי ידיהם. ואולם יום אחד, כששאל מייזל בבית הכנסת:
"היכן כאן ישיבה?"
השיבו לו בתמיהה: "איזו ישיבה - אין כאן ישיבה".
אותו ערב החליט האיש להקדיש רוב מרצו להקמת ישיבה בקהילת אנטוורפן שהכל ישמעו את שמעה ושתשפיע על אורח חייהן של קהילות אירופה המערבית.

בו בזמן בקירוב, שהה באנטוורפן ראש ישיבה צעיר מליטא, למדן כליטאי ובעל התלהבות כחסיד, בעל הדרת פנים המסור מסירת נפש ליהדות ולמוסר היהודי, ושמו הרב שרגא פייוול שפירא. ישיבת קלם הייתה זקוקה לכלכלה, וכך שלחה אחד מטובי בניה לעולם הגדול כשד"ר. נתגלגל הדבר, ונודע לרב שפירא על שני היהודים מארגנטינה שנתפרסמו כבעלי-צדקה. והלך לבקר אצלם. ואולם ביקור זה הצמיח הרבה יותר מתרומה נוספת למקום תורה. שני היהודים הארגנטינאים הציעו להרב הליטאי לייסד ישיבה בבלגיה. וכך הווה. דנו בבחירת הנקודה והחליטו שתיקבע מחוץ לעיר, בסביבה כפרית. מישהו הציע את היידע, הקייטנה הנאה, שעשירי אנטוורפן מחזיקים בה הווילות, ואווירה צונן וטהור. בקיץ, 1931, יצאו שני הפעילים למקום, יחד עם יעקב בראנער (כיום עורך "שערים" בת"א) ושכרו שם הווילה ברחוב טערליס מס' 449, קנו מעט רהיטים והודיעו לישוב היהודי בבלגיה: נפתחה ישיבה!

חבלי הלידה של ישיבת היידע קשים היו. ראש הישיבה הרב פייוול שפירא הנהיג שיטת לימודים ליטאית, אך יהודי אנטוורפן - רובם גליצאים - פולנים היו.
מיד צמחו חילוקי דעות.
אנשי "המזרחי" חששו שהישיבה היא אגודאית,
והאגודאים טענו להפך.
החסידים טענו שהישיבה היא של מתנגדים,
והמתנגדים אמרו להפך.
ובינתיים נמצאה הישיבה מקופחת.

מה בעצם הייתה טיבה של ישיבת היידע?
במרוצת השנים נתברר כי היידע היא מזיגה נאה של כל הכיוונים. תורה עפ"י נוסח ליטא, עבודה - נוסח חסידים, נימוסים - נוסח מערב אירופה. ישיבת היידע שאפה להכניס מרוח התורה למערב אירופה, לחנך דור חדש, רחוק מעם-הארצות של מערב אירופה. שאיפתה של ישיבת היידע לא הייתה להעמיד רבנים ודיינים, כי אם יודעי תורה, בעלי בתים ועסקנים שיהיו תלמידי חכמים ושימשיכו במערב את שלשלת הזהב של היהדות התורנית שבמזרח.

בסתיו של 1932, בחודש אלול, הכרתי את היידע לראשונה, כשאבי - רבה של ליז' - הביאני להיידע. נרשמתי כתלמיד ה-28 של הישיבה, אז כבר הועתקה הישיבה למעון חדש ברחוב סטאסי 117, ושם נשארה עד החורבן בשנת 1940. הבית, ששימש לפני כך כבית-מלון, היום ברחוב הראשי של הכפר, במרחק 3 בתים מתחנת הרכבת, היו שם:
אולם אחד גדול, 15מטר על 10 מטר, ששימש כחדר לימוד וכחדר אוכל;
עוד אולם קטן מזה, ששימש בית כנסת, ובו היה ראש הישיבה משמיע שיעוריו.
במלון היו 21 חדרי שינה, והיה מטבח מרווח. מתוקן. הבחורים דרו 3-2 בחדר.

היום היה מתחיל בישיבת היידע ב-,6:45 כשהיו מעירים את התלמידים לתפילת שחרית. סדר היום לא היה קל, ובחורף לא היו נוהגים להסיק ולחמם את החדרים. ראשית משום שאמרו שיותר בריא לצעירים לישון בחדרים קרים, ושנית מפני שביקשו שהתלמידים ימעיטו לשבת בחדריהם, ושלישית - והיא העיקר: משום שלא היה כסף לתנורים ופחמים. הנימוק האחרון סילק את כל הויכוחים. המשמעת הייתה חמורה, אולי חמורה מדי. כל התלמידים היו צריכים להימצא בבית-התפילה לא יאוחר מ-20: 7, כשעמדו ב"ברוך-שאמר".

ראש הישיבה היה נוהג להקפיד על כך ואם היו תלמידים שאיחרו לבוא לתפילה, היה יוצא אליהם, לפעמים בטליתו ותפיליו, נכנס לפרוזדורי החדרים, דופק על הדלתות, ממתין רגע ופותחן - וחוזר לתפילתו. ביקור זה היה עושה רושם על המאחרים לישון, שהיו נמנעים להבא מלצערו. שוב לא היה צורך בהטפת מוסר לאחר ביקור כזה ימים רבים.

לכל תלמיד היה מקום קבוע לתפילה ולא היה מתרוצץ ממקום למקום. ראש הישיבה היה מכבד את הבחורים בתפילה לפני העמוד, שהייתה חלק מהחינוך הדתי ומעבודת הקודש. אחרי התפילה היו לומדים משנה בפרקי אבות, ואחר כך הונהג שילמדו בכל יום אף דין מדיני שו"ע. בכל יום היה גבאי-צדקה גובה צדקה מכל תלמיד, איש כפי יכולתו. אם היה בן עשירים שביקש לתת תרומה חד פעמית נכרת, לא היו מקבלים ממנו, אלא חייב היה ליתן בכל יום. כי צדקה עבודה היא, וחשוב לקיים מצווה זו בכל יום מלתת הרבה פעם אחת - כך היו מלמדים אותנו בישיבת היידע.

ארוחת הבוקר היו אוכלים בצוותא, ואף ראש הישיבה היה סועד אתנו. קשריו לתלמידים היו עזים, ואף התלמידים חבבוהו והוקירוהו, הוא לא העניש תלמידיו בעונשי גוף, ואפילו קטנים שבהם, והם שמעו בקולו, מאהבה ומיראת כבוד.

את הלימודים התחילו ב-30; 9 בבוקר והמשיכו עד הפסקת הצהרים
ב-1:00, ומ-3:00 עד 6; אחה"צ,
ושוב מ-8 עד 10 בערב.
כבישיבות ליטא לימדו גם אצלנו את שלוש הבבות, גטין קדושין, יבמות, נדרים, לימוד ספרי המוסר היה חלק בלתי נפרד מתכניתנו. "מסילת ישרים" לרמח"ל היה ספר היסוד של החינוך בהיידה.
בערב היו לומדים נ"ך, שמונה פרקים לרמב"ם, כוזרי, חובת הלבבות, דעת תבונות וכו'.

הבחורים בישיבה היו ברובם לבושים אירופית, הלשון המדוברת הייתה אידיש, אך משגדלה הישיבה ונתפתחה היו שומעים בשעריה גם דיבור צרפתי, הולנדי, אנגלי וגרמני. התלמידים באו מבלגיה, הולנד, גרמניה, אנגליה וצרפת. ביניהם נמצאו בני רבנים וכלי קודש מכל הארצות האמורות.

שבת בישיבת היידע - היא פרשה בפני עצמה. לעתים קרובות באו להיידע קבוצות מבקרים מאנטוורפן, ואפילו אורחים מהולנד. בשבת הייתה מורגשת התרוממות-רוח מיוחדת, התעלות נפש ויופי נשגב.
בין התלמידים היו כמה בעלי תפילה מעולים, שעברו לפני התיבה בהתלהבות ובדביקות. ביניהם:
חנניה ליפמן קלוין (כיום חזן בלונדון),
שמואל נוסבוים (כיום בשוויצריה),
אליהו טורן (כיום במשרד הדתות בירושלים),
אנשיל לופטיג (כיום באנטוורפן),
וטוביה בראנער ואהרון ליפשיץ הי"ד.
בליל ששי בשעת הסעודה היו הבחורים מזמרים זמירות עם הקהל. לכל אחד היה ניגון משלו, זה מסיים וזה פותח. אחרי ברכת המזון היו יוצאים בריקוד, כשעה בערך. בחורף עוד היו חוזרים ללמוד אחרי הריקוד, בשעת הערב המאוחרת.

בלילות החורף הארוכים היו המתמידים מאחרים לשבת וללמוד בליל ששי עד שעה לפנות בוקר והיו מעירים את המשמרת השניה שהייתה ממשיכה בלימוד עד שעת אחר הצהרים של שבת. הללו כבר היו מוצאים את ראש הישיבה בבית-המדרש לומד ומכין שיעוריו. הכפר השקט והדומם, והאוויר הטהור והזך סייעו הרבה להשלטת האווירה הנעלה ומצב הרוח המרומם, שהיו בישיבת היידע חלק מן החינוך וגורם חשוב לעיצוב האופי של בני הנעורים.

הרגשת המסתורין הייתה מגיעה לשיאה בישיבה דהיידע בשעת הסעודה השלישית. לסעודה השלישית היו באים לישיבה מאות קייטנים, ששהו בהיידע. אולם הישיבה היה מלא בקיץ, ואנשים רבים היו נשארים עומדים בחוץ וצובאים על פתחה של הישיבה. הניגונים בסעודה השלישית היו מעין תערובת של ניגוני שירה חסידיים, פולניים, וליטאים. ראש הישיבה היה מגיד את שיחת המוסר השבועית שלו. ראש הישיבה שלנו לא היה נואם להמונים, אבל דבריו היו דברים היוצאים מן הלב. הוא דיבר ברגש והיה לו כוח שכנוע עצום.

באולם שררה אפלולית, והיום היה מחשיך והולך. וכשהיו מגיעים ל"ניגונו של הרב" ול"מעין עולם הבא" של הבראצלאוואי - היו רואים שהשבת כבר יצאה מזמן, ואף על פי כן היו בני הישיבה מאריכים ומוסיפים מן הקודש על החול, עד שראש הישיבה היה מצווה לברך ברכת המזון. רק אז כשהיו צריכים לחזור ללימוד, והיה חשש של ביטול-תורה, התחיל הרוח הנשגב מסתלק אט-אט. הרבה תרמו "למצב-רוח" בהיידע "קבוצת העולים", שעם שהתקיימה זמן קצר בלבד הייתה לה השפעה מרובה על הלך הרוח של תלמידי ישיבת היידע.
מה היה טיבם של ה"עולים"? -
קבוצה זו נתקיימה משנת 1933 עד שנת 1936, ומייסדה היה נתן בירנבוים, שהיה ממקורביו של הרצל ופרש ונעשה אנטיציוני ואדוק.

השם "עולים" מיוסד על הפסוק: "ראיתי את בני העלייה והנה הם מועטים". ה"עולים" היו צריכים להיות קבוצה של אידיאליסטים בחירים, שיגיעו לשלוש מידות:
דעת,
רחמים,
ותפארת;
בירנבוים גם פיתח פילוסופיה גלותית מסוכנת ושאף להקים ישובים חקלאיים של יהודים חרדים בגולה ובהולנד דווקא.
תלמידי היידע לא התעניינו אמנם הרבה בתכנית החקלאית של בירנבוים, בשבילם היה העיקר שלוש המידות הנ"ל:
דעת - תורה ויהדות,
רחמים - פשוטו כמשמעו,
ותפארת - מוסר, טוהר ויופי רוחני וגופני.

דומני כי מלבד קבוצת הולנד, הייתה בהיידע קבוצה פעילה יחידה של "עולים". הקבוצה הייתה מתכנסת בשבת אחר הצהרים. משה צחבאל, יעקב בראנער, שלמה רוטנברג ואחרים היו נואמים מוכיחים שחיתותה של הציביליזציה וגידולו של נגע עם-הארצות בקרב העם היהודי וכיבושיה של רוח החומרנות הזולה בעולם. רק ה"עולים" יכולים להציל מצב זה, לשחות נגד הזרם ולהקדיש כל כוחותיהם ומרצם לשלוש מידות אלה:
דעת,
רחמים
ותפארת.
השיחה הייתה מסתיימת בזמירת "המנון העולים", וכך לשונו:
לאמיר לערנען אונזער פאלק די וועגן פון דער תורה
מיט דעת, רחמים און תפארת, דינען אונזער בורא,
דינען אונזער בורא,
דינען אונזער בורא.
צו דעת רחמים און תפארת, עולים, לאמיר שטרעבן
און מיט ריינקייט און קדושה בויען א אידיש לעבן
בויען א אידיש לעבן
בויען א אידיש לעבן.
וועט זיין א סוף צום גלות, צו דער לאנגער נאכט
קומען וועט דער גרויסער טאג מיט שיינקייט און מיט פראכט.

ישיבת עץ-חיים דהיידע גדלה והלכה, ותלמידים חדשים היו מתווספים והולכים בה, וכוחות חדשים היו מתפתחים. אך החבורה של 25-20 הבחורים הראשונים הייתה חבורה מלוכדת, ויצרה גרעין אשר סביבו נתלקטו ונתרכזו תלמידים חדשים מהולנד ומאנגליה, מצרפת ומגרמניה. בייחוד רבו התלמידים שבאו מגרמניה. מכתב מן הישיבה על קבלת התלמיד הספיק להשגת ויזה בלגית, והנהלת ישיבת היידע נתנה מכתבים כאלה, שכבר היה בהם אז - בשנת 1936 - משום פקוח-נפש. בשנת 1936 כבר הקיפה הישיבה דהיידע 5 בנינים שכורים ואף על פי כן, עדיין היה צר המקום, ואז החלו לדבר ברצינות על בניית בנין לישיבה.

עם גידולה והרחבתה של ישיבת היידע חלו שינויים ניכרים גם במבנה הפנימי שלה. הקשישים שבבחורי הישיבה היו יוצאים למיר ולטלז. ישיבת היידע לא התיימרה מעולם, שהיא הגדולה והטובה שבישיבות יהדות אירופה. כשהגיע בחור למדרגה מסוימת בלימוד, היה ראש הישיבה מייעצו לצאת למיר או לטלז. רוב התלמידים היו בני נתינים פולניים, יושבי בלגיה, ולאחר שהיו שוהים במיר שנתיים היה חשש שיתחייבו חובת שירות בצבא הפולני. לכן פתחו בהיידע "קבוץ" מיוחד בשביל תלמידים ותיקים, שלמדו במיר וחזרו להיידע והתאחדו עם ותיקי הישיבה, באותו קיבוץ.

ראש הישיבה, שהיה עמוד התווך והרוח החיה בישיבת היידע - עניו גדול היה, והוא טען שעם גידולה של הישיבה חייבים להביא לתוכה כוחות רוחניים חדשים, הביאו, אפוא, להיידע את אחד החשובים שבתלמידי מיר, הרב ר' יוסף ביגון, בעל מוסר ידוע, שהוציא בפעם הראשונה את "דרך ה' " לרמח"ל.
ר' יוסף נעשה בהיידע למשגיח רוחני, וראש הישיבה מסר לידיו את תפקיד הנהלת שיחות-המוסר השבועיות. ר' יוסף ביגון הי"ד ניספה עם קדושי אושוינצי"ם.

מטלז הובא להיידה הרב מרדכי פארגמאנסקי, וראש הישיבה מסר לידו את כיתת התלמידים הגבוהה. התחילו משתאים בעולם הלמדנות ובחוגי הישיבות על דרכו של ראש הישיבה דהיידע. הרי אלו מידותיו של צדיק: אדם בונה ישיבה מן המסד ועד הטפחות, מתייסר בייסורים ונאבק בקשיים, ולבסוף הריהו מוסר את הכל בידי איש אחר ומרצונו הטוב. אכן, זה היה האיש וזה כוחו.

בשנת 1937 התחילו רבים מתלמידי ה"קיבוץ" ללמוד מלאכה, הרעיון היה שאחרי 6-5 שנות למוד, ילמדו הבחורים הותיקים מלאכה באופן שיוכלו לעבוד חצי יום וללמוד חצי יום. עם הקמתו של בית מלאכה לסיתות יהלומים ליד ישיבת היידע, נתממש הרעיון של תורה ומלאכה. ה"רבי", שלימד את בחורי הישיבה מלאכה, היה הישיש רבנוביץ, הוא האיש היה הראשון להשכיר לישיבה חווילתו ששימשה לה אכסניה ראשונה.
אגב, כמה מתלמידי הישיבה קיבלו השכלה כללית בקולג' הצרפתי המקומי.

בשנת 1937 הונחה אבן הפינה לבניין הישיבה הגדול. אלפי יהודים השתתפו באותה שמחה. לישיבת היידע כבר יצאו מוניטין ותלמידים נהרו אליה מקרוב ומרחוק. היה הכרח להקים בנין מיוחד ומרווח, אך מחמת צוק העתים לא הספיקו לבצע את המשימה ולא זכו להגיע לגמר בניינו של בית הישיבה החדש.

בחורף של שנת 1939 נסגר הקיבוץ. החבורה, שחבריה כבר היו בחורים מגודלים, נתפזרה. כמה נשאו נשים וכמה חיפשו מקורות פרנסה. פולין כבר הייתה כבושה אז בידי הנאצים והאווירה הייתה מתוחה. כל מי שיכול היה לצאת מבלגיה - מי לאמריקה ומי לארץ ישראל - הקדים ונסע.

בתקופת קיומה הקצר של ישיבת "עץ חיים" דהיידע למדו בה כשלוש מאות תלמיד, ראש הישיבה היה טוען, כי לשם לימוד תורה בלבד - לא היה זקוק לישיבה כזאת. גמרא ומפרשים אפשר ללמוד בבתי מדרשות שבעיר. מה שאין בן היידע, שהיא אף "מחנכת ומגדלת" אנשים; היידע - פירושה מסירות נפש ואהבת ישראל.

האפשר לומר, כי הצליח הניסיון של הקמת ישיבה של מיזוג כיוונים כבהיידע?
ההיה בהיידע משום תרומה מיוחדת ובשורה חדשה? -

מאוד יתכן שכן הוא, כי חוץ ליוצאים מן הכלל מועטים, נשארו תלמידי היידע יהודים דתיים, שומרי תורה ומצוות. אינני מכיר אף אחד מתלמידי היידה שאינו מדבר כיום על הישיבה באהבה ובהוקרה, אף שלא כולם הסכימו לשיטת החינוך של היידה, ומהם שראו את המשמעת בהיידה, כקפדנית וחמורה מדי.

אף שמנהיגי הישיבה טענו שהישיבה אינה פוליטית, הייתה בהחלט פוליטית וחד צדדית - דהיינו! "אגודאית", אמנם, היו בה גם אחדים מאנשי "המזרחי", אך הם היו ספורים. ישיבת היידע, כישיבות רבות אחרות, ראתה, משום מה את האויב מס' 1 בציונות ובהשכלה. ישיבת היידע הושפעה גם כן מן ה"אורתודוכסיה הפראנקפורטאית" של תורה עם דרך ארץ - לפי תורת דר. שמשון רפאל הירש. השכלה חילונית הייתה צורך חיוני, אך השכלה, ציונות ועברית היו פסולים בכל מקום. אכן, ניתנה האמת להיאמר, כי המזיגה של תורה עם דרך ארץ, נוסח ישיבת ר' יצחק אלחנן, לא היה ידוע עוד במערב אירופה. ואילו המזיגה של תורה עם דרך ארץ נוסח פראנקפורט, כבר היה בו משום ויתור גדול בשביל כל אלה שנתחנכו בישיבות טלז, קלם ומיר.

אף על פי כן רבים בינינו, בין תלמידי היידע לשעבר, ציונים נלהבים ובעיקר - חברי הקיבוץ הדתי ו"הפועל המזרחי", וכשאנו בוחנים את היידע מתוך סקירה לאחור - הרינו מבינים כי בזמן ההוא ובמקום ההוא - אי אפשר היה שינהגו אחרת.

כשהסתערו הנאצים על בלגיה ב-10 במאי 1940 מצאו בהיידע כחמישים בחורים. עם השתלטות הכובש הגרמני על בלגיה - הועתקה הישיבה לאנטוורפן לרחוב וואן-ספאנגן מס' 6. היו שיעצו לראש הישיבה שיציל את נפשו, אך הוא סירב לזוז בלי תלמידיו. כן האמין שזכותה של הישיבה תגן על יהודי אנטוורפן. ב-18 החדשים הראשונים של הכיבוש הנאצי, לא היה המצב חמור מדי. אבל בראשית שנת 1942 הורע המצב פתאום במידה ניכרת: הנאצים החלו בגירוש היהודים לפולין, למחנות ההשמדה. ראש הישיבה הסכים אז להימלט עם תלמידיה כמה נדבנים התקשרו עם מבריחי גבולות, שהסכימו להבריח את ראש הישיבה ושלושים מתלמידיו, שעוד נותרו בישיבה - לצרפת ומשם לשווייצריה או לספרד.

ראש הישיבה נאלץ לגזוז את זקנו ולהתחפש בלבוש איכר פשוט, וכן עשו גם בחורי הישיבה. נקבע מקום ברחוב לווריק באנטוורפן, שבו היו צריכים להמתין לבואם של המבריחים, שהיו צריכים להעבירם במכוניות-משא אל גבול צרפת. הם חיכו וחיכו, אך במקום המבריחים הופיעו בחצר המרצחים השחורים. סוכני הגיסטאפו, הקיפו את הרחוב ואת החצר, ובמכוניות-משא הסיעו משם את ראש הישיבה ותלמידיו. אכן, ראש הישיבה נשאר עם תלמידיו עד הסוף - כדרכו כל הימים: בהיידע, באנטוורפן ובמאידאנק, חי ולמד והתפלל אתם יחד ולבסוף הלך אתם יחד - לקדש שם שמים.

תנועת המחתרת הבלגית גילתה אחר כך כי המבריחים לא היו אלא סוכני "גסטאפו" נסתרים, שהיו לוקחים כספים משני הצדדים, ומסגירים את קורבנותיהם ל"גסטאפו", לאחר שהיו נוטלים מהם את כספם, בדרך לגבול. קבוצת בחורי הישיבה הייתה קבוצה גדולה מדי, והם חששו אף להתחיל בנסיעה, והסגירו מיד את הקבוצה לגסטאפו בנקודת-היציאה. פרטי הטרגדיה לא נודעו ברבים אלא לאחר השחרור.