המערכה על העיר העתיקה

מאז ומתמיד ישבו יהודים בירושלים, ויהודי הגולה גם נהגו לבוא לירושלים לבלות בה שארית ימיהם ולהיקבר באדמתה.
בסוף המאה ה-19, הגיע מספר היהודים בעיר העתיקה ל-19 אלף, והם היוו רוב בעיר. אלא שהעיר העתיקה היתה קטנה מכדי להכיל את כל היהודים שהתדפקו על שעריה, והחלה היציאה מבין החומות ובנייתה של ירושלים החדשה. נוצר תהליך שבמהלכו מספר היהודים בירושלים כולה הלך וגדל, אולם מספרם בעיר העתיקה הלך וקטן. תהליך היציאה מבין החומות החל בתחילת המאה העשרים ונמשך עד מלחמת תש"ח. בעוד שבשנת 1900 היו בעיר העתיקה 19 אלף יהודים, ומחוץ לחומות גרו רק 16 אלף, הרי שכעבור עשר שנים (בשנת 1910), גרו בעיר העתיקה 16 אלף יהודים, ומחוץ לחומות עלה מספרם ל-29 אלף. בשנת 1931 ירד מספר היהודים בעיר העתיקה ל-5,500, ובתחילת מלחמת העצמאות לא עלה מספרם על 2000 נפש. בעלי היוזמה והאפשרות יצאו אל מחוץ לחומות, בעוד אשר בעיר העתיקה נשארו מעוטי היכולת, וכן אלה שנזקקו לתמיכת תושבי העיר החדשה. (ראה טבלה).

תמורות בגודל היישוב היהודי בעיר העתיקה לעומת היישוב היהודי מחוץ לחומות 57

שנה 1880 1900 1910 1931 1948
יהודים בעיר העתיקה
יהודים בעיר החדשה 		19,000
2,000 		15,000
16,000 		16,000
29,000 		5,500
48,500 		2,000
98,000
סך כל יהודי ירושלים 21,000 31,000 45,00054,000 100,000

בתחילת המאה ה-20 השתרע היישוב היהודי בעיר העתיקה על שטח של כ-120 דונם, ובשנת 1948 הצטמצם הרובע היהודי למחצית השטח ולא עלה על 60 דונם!
עם התחדשות הציונות, היו פָניה של העלייה הדתית לירושלים, בעוד העלייה "החילונית" פנתה ליישוב החקלאי של ארץ-ישראל. היחס של אנשי העלייה האחרת לירושלים היה אמביוולנטי; מחד-גיסא, סימלה ירושלים בעיניהם את מלכות ישראל מימי דוד ושלמה, תקופה שבה היו היהודים ריבונים על אדמתם בארץ-ישראל; מאידך-גיסא, בָזו החלוצים הסוציאליסטים ל"יישוב הישן" שהתרכז בירושלים, ורצו לבנות את היהודי החדש, עובד האדמה.
החלוצים ראו בקשר הרגשי לירושלים דבר שעבר זמנו, עניין 'ריאקציוני'. חלוצי העלייה השנייה הדירו רגלם מירושלים, וברל כצנלסון, למשל, ביקר לראשונה בירושלים רק תשע שנים לאחר עלייתו ארצה.
בספרו של עמוס אילון, "ירושלים שגעון לדבר", אנו מוצאים את התיאור הבא המדבר בעד עצמו:



בן-גוריון, שעלה ארצה כחלוץ ב-1906 ותר ביסודיות את הארץ מן הגליל עד לדרום, נמנע משום מה עד 1910 מלבקר בירושלים. כמו רב החלוצים בני דורו, התענין בן-גוריון בבנייתה של חברה סוציאליסטית חדשה יותר מאשר באיקוניות קדושה לאומיים ועיי חורבות דתיים. ביומניו וזכרונותיו מאותה תקופה, העשירים ברישומים שהותירו בו פתח-תקווה או הגליל, ירושלים מוזכרת כמעט בדרך אגב.

לאצ"ל, לעומת זאת, היה יחס מיוחד אל ירושלים. לגבי האצ"ל, ירושלים היתה מרכז הארץ והעם, והעיר העתיקה - מרכז ירושלים. בזמן פרעות 1939-1936 (אשר נקראו משום-מה "מאורעות"), יסד האצ"ל, כזכור, את "פלוגת הכותל" בעיר העתיקה, אשר חבריה הגנו על הרובע היהודי מפני פורעים ערביים ואִיפשרו את המשך התפילות ליד הכותל המערבי. ביומנה של "פלוגת הכותל", רשם המשורר הלאומי אורי צבי גרינברג:
מי שישלוט בעיר העתיקה, ישלוט על הארץ כולה.

על-פי החלטת העצרת הכללית של האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, אמור היה לשרור בירושלים שלטון נאמנות בין-לאומי בחסות האו"ם. עם התפתחות הקרבות בחודשים הראשונים של שנת 1948, החלו להתעורר ספקות לגבי יכולת האו"ם לכפות את בינאום ירושלים והתעורר הצורך לחזק את ירושלים מבחינה צבאית, כדי שתוכל לעמוד בהתקפות הערביות. יחס שונה היה לגבי העיר העתיקה. מעמדה הדתי המיוחד של ירושלים העתיקה, המקומות הקדושים שבה לשלוש הדתות המערביות (היהודית, הנוצרית והמוסלמית), עוררו בקרב ההנהגה המדינית של היישוב היהודי בארץ את האשליה, כי המלחמה תפסח על העיר העתיקה. התקווה היתה כי עקב החשש מפני פגיעה במקומות הקדושים, יצליח האו"ם להשליט בה שביתת-נשק. על-מנת למנוע מעשי פרובוקציה, ניתנו למגני הרובע היהודי הוראות חמורות להימנע מפתיחה באש, אלא במקרים שהדבר הכרחי וקשור בפיקוח נפש. לבד מן ההוראות של פתיחה באש, היו כל המהלכים הצבאיים בעיר העתיקה מושפעים מן האמונה כי לא יתנהלו בה קרבות. קונספציה זו היתה הרת-אסון לגבי גורלו של הרובע היהודי בעיר העתיקה, אולם ההנהגה הציונית המשיכה לדבוק בה חרף ההתקפות הרצחניות על תושבי הרובע היהודי.
כבר ב-3 בדצמבר 1947 הותקף בשער יפו אוטובוס שעשה דרכו אל הרובע. יהודי אחד נהרג ושמונה נפצעו. באותו יום נורו היריות הראשונות על הרובע היהודי.
הכוח הלוחם ברובע היהודי באותם ימים היה זעום, והיה צורך דחוף לתגברו. ב-10 בדצמבר יצא יואל פרידלר ("אמנון") בראש יחידה בת 10 לוחמים אל העיר העתיקה ונתמנה מפקד האצ"ל ברובע. היחידה לקחה איתה לרובע שני רובים, שני תת-מקלעים ומספר אקדחים וכן רימונים ותחמושת. באותו יום נכנסו לרובע שתי מחלקות חי"ש ובהן 60 לוחמים, בפיקודו של ישראל פונט, שנתמנה מפקד ההגנה במקום.
למחרת בוא התגבורת לעיר העתיקה, עברו אנשיה את טבילת-האש הראשונה. בשעות הבוקר ניסו הערבים לפרוץ לרובע בחיפוי אש מנשק קל. מגיני הרובע נכנסו לעמדות והדפו את ההתקפה. חילופי היריות נמשכו 7 שעות לערך וההתקפה נסתיימה רק לאחר הריגתו של המפקד הערבי. מאש היריות נהרגו שני יהודים ואחד נפצע.
יום לאחר התקפה זו, הטילו לוחמי אצ"ל את חבית הנפץ הראשונה על ריכוזי כנופיות בשער שכם.

כניסת הצבא הבריטי לעיר העתיקה
בעקבות קרב היריות בין הערבים להיהודים החליטו השלטונות הבריטיים להכניס לעיר העתיקה כוח צבאי. שתי מחלקות של חיילים בריטיים התפרסו בין היהודים לערבים, תוך תפיסת חלק מעמדות היהודים. במהלך תפיסת העמדות נערך גם חיפוש, הוחרמו כלי-נשק ו-15 בחורים נאסרו. הם שוחררו כעבור מספר ימים בהתערבות הסוכנות היהודית.
הצבא הבריטי הזהיר שיפעיל כוח נגד הצד שיפתח באש. אלא ש"הנייטרליות" הבריטית היתה מאוד חד-צדדית והפעלת הכוח היתה בעיקר נגד מגיני הרובע. מדי פעם בפעם נערכו חיפושים ברובע היהודי והוחרם נשק, בעוד הערבים הסתובבו עם נשק גלוי באופן חופשי מבלי שיאונה להם כל רע. ייתכן שהפגיעה במגיני הרובע נבעה מהמשקע העמוק נגד היהודים, שנוצר כתוצאה ממלחמת המחתרת בשלטון הבריטי, או אולי מתוך אנטישמיות לשמה. מלבד היחס העוין של החיילים הבריטיים, הרי שעם כניסתו של הצבא לעיר העתיקה שרר שם בדרך-כלל שקט.
הקשר עם הרובע היהודי בעיר העתיקה נעשה באמצעות שיירות, שעברו בתחילה דרך שער יפו, אולם עם התגברות התנכלויות הערבים, הוסבו לשער ציון (דרך זו היתה פחות מסוכנת, כי לא עברה דרך שכונות ערביות). עם כניסת הצבא לעיר העתיקה, לקחו הבריטים על עצמם את ליווי השיירות, אולם מנעו העברת נשק ולוחמים לרובע היהודי. (איש, אגב, לא מנע מן הערבים להעביר נשק ולוחמים לעיר העתיקה). ניתן היה להעביר לרובע אנשים צעירים במסווה של מורים או עובדים סוציאליים, אבל ההגנה לא ניצלה אפשרות זו כדי להגדיל את מספר הלוחמים ברובע. גם אמצעי מלחמה ניתן היה להעביר בתוך "סליקים" במכוניות או על-ידי שוחד, אולם דרכים אלה לא נוצלו והכוח הצבאי של הרובע לא גדל באופן משמעותי.
הבריטים שאפו להקטין את הכוח היהודי בעיר העתיקה ככל האפשר. לשם כך היו מבצעים מפעם לפעם מעצרים, ובודקים בקפדנות את זהות העצורים. בחורים שזוהו כתושבי הרובע הקבועים, שוחררו לבתיהם, בעוד אלה שבאו מן העיר החדשה - גורשו מן הרובע. לימים עצרו הבריטים את יואל פרידלר, יחד עם יצחק אהרונוב ("יהודה"), שהיה מתושבי הרובע. אהרונוב טען כי הוא ופרידלר אחים הם, אולם הבריטים לא שוכנעו בנקל והחליטו להשאיר את שניהם במעצר עד בירור העניין. מיד עם היוודע בעיר דבר מעצרו של אמנון, הוחלט לשלוח לרובע היהודי מפקד מחליף, והתפקיד הוטל על איסר נתנזון ("גדעון").
"גדעון" נכנס לעיר העתיקה שלא באמצעות השיירה השבועית, שאורגנה על-ידי הסוכנות היהודית ולוותה על-ידי הצבא הבריטי. בתיווכו של רומק, איש לח"י, שהיה בעל מהלכים רבים בקרב הבריטים, הצליחו לשחד את אחד הקצינים הבריטיים ותמורת 20 לירות א"י, העביר הקצין את גדעון במשוריין של הצבא אל תוך הרובע היהודי. באותו משוריין הועברה גם חבילה ארוזה היטב, שהכילה תת-מקלע וכמה אקדחים.
מספר ימים לאחר בואו של גדעון לעיר העתיקה השתכנעו הבריטים שאמנון ויהודה הם אכן אחים ושחררו את שניהם.
השקט בעיר העתיקה לא האריך ימים. בחודש ינואר 1948 תקפו הערבים את "בתי ורשה" ופוצצו את העמדה שהיתה שם. הבריטים התבוננו במתרחש ונשארו "ניאוטרליים".
לאחר מספר ימים, הותקפה ביריות שיירה יהודית, שעשתה את דרכה מים-המלח לירושלים. מגיני הרובע, ששהו אותה עת בעמדת ה"מצות", (ראה תרשים 9) ראו את הנעשה ופתחו באש לעבר תוקפי השיירה. כ"עונש" על פעילות זו, החליטו הבריטים לפוצץ את העמדה. ואמנם, למחרת בלילה התקרבה יחידה בריטית לעמדה, הניחה חומר-נפץ ופוצצה אותה. וכדי להוסיף חטא על פשע, ערכו הבריטים חיפוש במקום והחרימו את הנשק שמצאו. היה זה המקרה הראשון שבו תקפו הבריטים עמדה יהודית והרסוה, והיה בכך משום איתות לערבים כי אל להם לחשוש מפגיעה ביהודים, כפי שאמנם קרה בשעת פינוי בית-החולים "ביקור חולים הישן".

תרשים 9 - תחומי הרובע היהודי


בתקופה שבה היתה העיר העתיקה מאוכלסת ביהודים רבים והרובע השתרע על שטח גדול, היה בית-החולים "ביקור חולים הישן" בתוך הרובע. עם יציאת חלק מיהודי העיר העתיקה, הצטמק שטחו של הרובע היהודי ובית-החולים נשאר מחוץ לרובע. הגישה אליו חייבה מעבר דרך אזור מאוכלס בערבים והטיפול בהעברת העובדים והחולים נעשה קשה מיום ליום. לכן הוחלט בפיקוד ההגנה לפנות את בניין בית-החולים ולהעביר את יושביו אל הרובע פנימה. הפינוי תוכנן ל-20 בינואר 1948 והבריטים קיבלו על עצמם את השמירה על הביטחון. קבוצת לוחמים, ביניהם כמה אנשי אצ"ל, יצאה לפקח על הפינוי, אולם בגלל נוכחות כוחות בריטיים באזור, לא היו הלוחמים מזוינים. לפתע יצא ערבי מזוין ופתח באש על היהודים, בעוד החיילים הבריטיים עומדים מן הצד ולא מתערבים במתרחש. ארבעה אנשים נפגעו מן היריות, ביניהם אמנון, שנפל שותת דם. שלושה מן הפצועים הצליחו להגיע למקום מחסה, בעוד אמנון נשאר מוטל על הארץ. בשלב זה חלה התערבות בריטית, אולם עד שהועבר אמנון לבית-החולים, הוא איבד דם רב וכעבור מספר שעות מת מפצעיו.
בעיר העתיקה פגש איסר נתנזון את אברהם הלפרין, שנתמנה באותם ימים מפקד ההגנה ברובע היהודי (במקומו של ישראל פונט), לאחר שהיה מפקד האזור מספר שנים קודם-לכן. הלפרין הוסמך להיות גם מעין מושל צבאי והצליח בכוח אישיותו ליצור יחסי אמון עם הסובבים אותו. הוא הכניס סדר ומשמעת בקרב יחידות ההגנה ואף הצליח לארגן את האוכלוסייה האזרחית, שהיתה בעייתית. עם כניסתו לעיר העתיקה, החל הלפרין להכין את הרובע לקראת מלחמה כוללת, שלדעתו אמנם תפרוץ עם צאת הבריטים את ירושלים. לאחר ארגון מחדש של יחידות ההגנה, גייס הלפרין מקרב האוכלוסייה האזרחית עתודה, שעסקה במתן שירותים ללוחמים וכן אירגן את האזרחים למקרה של מצב חירום. פעילותו של הלפרין היתה לצנינים בעיני הבריטים, וב-3 במרס עצרו אותו וגירשוהו מן העיר העתיקה. לפני סילוקו, העביר הלפרין את הפיקוד על ההגנה ברובע לידי משה רוסנק.
בחודשים הראשונים של שנת 1948, שררה מתיחות בארץ בין האצ"ל לבין ארגון ההגנה. כזכור, התנהל משא-ומתן, ביוזמת האצ"ל, לשיתוף-פעולה בין שני הארגונים, אלא שהוא נמשך תקופה ארוכה, ורק בחודש אפריל אישר הוועד הפועל הציוני את ההסכם עם האצ"ל.
עוד לפני חתימת ההסכם הארצי, הביא איסר נתנזון ("גדעון") לידי "שבירת הקרח" ביחסים עם ההגנה בעיר העתיקה. גדעון הבין כי על-מנת שהרובע יוכל לעמוד בפני התקפות הערבים, יש להביא לשיתוף-פעולה מלא בין כל הכוחות היהודיים בעיר העתיקה. למרות המשקעים מן העבר, יזם גדעון מגע עם אברהם הלפרין, ולאחר-מכן עם משה רוסנק, והציע הסדר שמרכזו היה שיתוף-פעולה מלא בין שני הארגונים. ההזדמנות לשיתוף-פעולה זה לא איחרה לבוא.
ב-25 בינואר, חמישה ימים לאחר הרצחו של אמנון, פוצצו הערבים את ביתו של הרב יצחק אורנשטיין, רב הכותל, שנתמנה על-ידי ההגנה לראש המגזר האזרחי בעיר העתיקה. וכדי להוסיף שמן על המדורה, הופיעו הבריטים לאחר הפיצוץ וערכו במקום חיפוש ואף החרימו אקדח אחד וכמה רימונים.
אנשי ההגנה ביקשו לבצע פעולת תגמול, אבל לא עמד לרשותם חומר-נפץ. לעומתם, היה ללח"י, שהתאחד עם האצ"ל, מחסן שהכיל כמה מאות ק"ג חומר-נפץ. נוסף לזאת נהגו אנשי אצ"ל להתגנב בלילה ליד עמדות הצבא הבריטי ולפרק את המוקשים שהניחו הבריטים בשטח. וכך, מתחת לאפם של הבריטים, הוציאו הבחורים את חומר-הנפץ מן המוקשים והחזירום למקומם כשהם ריקים.
ב-16 בפברואר יצאו אנשי ההגנה, יחד עם אנשי האצ"ל, לפוצץ את אחת מעמדות הערבים. הפיצוץ לא היה מושלם, אולם חשיבותה של פעולת התגמול היה - שיתוף-הפעולה המלא בין ההגנה לאצ"ל.

הקרב עם הבריטים
הפלוגה הבריטית, שחנתה בעיר העתיקה הוחלפה אחת לשמונה ימים. היו פלוגות ששיתפו פעולה עם היהודים ולעומתן היו כאלה שגילו שנאה ועוינות והרבו להציק ללוחמי הרובע. כזו היתה הפלוגה שהגיעה לעיר העתיקה בסוף חודש מרס.
באחד הימים החרימו הבריטים פריסקופ שהיה ברשות האצ"ל, אבל אחד החיילים החזירו אחר-כך לבעליו. הקצין, שגילה את היעדרו של הפריסקופ, הודיע לוויינגרטן, ששימש תקופה מסוימת כ"מוכתר הרובע", שאם לא יוחזר הפריסקופ לבריטים, הם יערכו חיפושים בכל הרובע. כעבור מספר ימים נערך חיפוש בשני בתי-הכנסת המרכזיים של הרובע: בית-הכנסת על שם ניסן בק וחורבת ר' יהודה החסיד, אולם בחיפוש לא נמצא דבר. עם גמר החיפוש הרשמי, הגיעה לרובע קבוצה גדולה של חיילים בריטיים, ובלי כל התראה מוקדמת, פרצו לבתי היהודים והחרימו מקלטי-רדיו וחפצי ערך, תוך שהם הורסים מכל הבא ליד. עם היוודע דבר החיפושים במטה ההגנה בירושלים, נשלחה לרובע הוראה ברורה להבליג ולהימנע מהתנגשות עם הצבא הבריטי.
בלילה של אותו יום הפגיזו הבריטים את הרובע וירו מנשק אוטומטי. המתח הלך וגבר, ויחד אתו גברו הזעם והמרירות. למחרת, ב-28 במרס, קרה הבלתי-נמנע - התנגשות עם הצבא הבריטי.
בשעת בוקר הופיע קצין בריטי בלוויית חייל ב"בתי מחסה". הם ניגשו לחדר שבו החביאה ההגנה את המרגמה והחרימו אותה. הדבר היה בלתי צפוי, כי הבריטים לא נהגו לבקר בבתי מחסה. הקצין עלה לקומה השנייה וסימן לקבוצת חיילים, שחיכתה בקרבת מקום, לבוא לעזרתו.
צעירים שראו את הנעשה מיהרו להודיע על-כך למטה ההגנה והאצ"ל.
כשהקצין הבריטי הלך בלוויית החייל בסימטה שמאחורי בית-החולים משגב-לדך, התנפל מרדכי מזרחי על החייל, הוציא ממנו את הרובה, ירה בו והרגו. בכך ניתן האות להתקוממות כללית. שאר המגינים התנפלו על הקצין והוציאו מידיו את המרגמה. כאשר הגיעה מקצה הסימטה תגבורת של חיילים בריטיים, נורתה ירייה ואחד המגינים נפצע. הבחורים השיבו אש ברובה שזה עתה נלקח מן החייל ההרוג. צעירים נוספים סגרו על קבוצת החיילים הבריטיים בתוך שכונת בתי-מחסה והבריטים נצטוו להניח את נשקם ולהסתלק. הובטח להם של ייפגעו, אולם הם השיבו במטחי אש. בינתיים הופיעו לוחמים נוספים משני הארגונים וכל המעברים מבתי מחסה נחסמו. איש אצ"ל פתח באש ברובה שנלקח שלל. בתגובה בא מטר פגזים והרובה נפגע מפגז של פיאט. חייל בריטי נוסף נהרג על-ידי איש ההגנה.
בינתיים הגיעו לעיר החדשה ידיעות על המתרחש ברובע. המוסדות הלאומיים דרשו מן הבריטים להפסיק את הקרב עם מגיני הרובע, ואילו הבריטים שלחו פלוגת חיילים כתגבורת. אבל הקרב נפסק. המייג'ור הבריטי שפקד על הפלוגה הופיע בידיים מורמות, פצוע ושותת דם, והציע הפסקת-אש.
מפקד ההגנה משה רוסנק, הסכים להפסיק את האש, בתנאי שהצבא הבריטי ייצא מהרובע ויחזיר את נשק-המגן שנלקח לפני כן. עוד תנאי הציג: הלוחמים היהודיים יורשו לשאת נשק בגלוי.
הקצין הבריטי דרש שיוחזר לו הנשק שנלקח מידי החיילים הבריטיים. ניתנה הוראה להפסיק את האש. בתוך כל המהומה, ירו הבריטים מספר פגזים שפגעו בעמדה שלהם עצמם ואחדים מחייליהם נפגעו.
אבדות הבריטים באותו יום הסתכמו בשלושה הרוגים ושלושה פצועים.
אבדות היהודים היו: הרוג אחד, ארבעה לוחמים פצועים וארבעה אזרחים פצועים. 58
בסיומה של הפרשה, הבטיח המייג'ור הבריטי שלא ייערכו עוד חיפושים ברובע היהודי. באותו יום הוחזר לבריטים הנשק שנלקח מהם, והבריטים מצדם החזירו את השלל שלקחו.

ה מ נ ה ר ה
שיתוף הפעולה בין האצ"ל להגנה הלך והתהדק, ובמסגרתו הציע האצ"ל לפוצץ במשותף את מרכז השוק הערבי בקצה רחוב היהודים.
מטה האצ"ל גילה תעלת ביוב צרה ופעילה, שהובילה מרחוב היהודים לצומת השוק הערבי. ההצעה היתה לשלוח את אחד הבחורים להניח מטען חומר-נפץ בקצה התעלה, מתחת לשוק.
התוכנית נתקבלה על דעת מטה ההגנה, ואנשי האצ"ל החלו בעבודת חפירה באחת החנויות, כדי להתחבר אל תעלת הביוב. לאחר שנוצר קשר עם תעלת הביוב, ירד יצחק אהרונוב ("יהודה") והתקדם בתעלה עד למקום ההתחברות עם השוק הערבי. הוא חזר מסיורו, אולם לפני שפתח בדיווחו, הפשיטוהו מבגדיו והכניסוהו למקלחת. לאחר שנתנקה משארית הזוהמה שדבקה בו, סיפר כי ניתן להגיע באמצעות התעלה עד היעד ולהניח בו את המוקש. למחרת היום ירד יהודה שנית לתעלה, הפעם עם הפצצה שהוכנה בעוד מועד. אלא שבינתיים גאו מי הביוב והצואה שמילאה את התעלה מנעה את התקדמותו. הוא הצליח לחזור לפתח התעלה כל עוד נפשו בו. בזאת נסתם הגולל על התוכנית כולה.
התנהגותו של יהודה, איש האצ"ל, דבקותו במטרה ורוח ההקרבה שגילה, זכו להערכה רבה בקרב כל לוחמי הרובע.
כדי למנוע אפשרות של ניצול תעלת הביוב על-ידי הערבים, מוקשה התעלה על-ידי חבלני האצ"ל.

לקראת צאת הבריטים
חודש אפריל, שהיה שקט יחסית, נוצל לאימונים ולהערכוּת לקראת צאת הבריטים את ירושלים. באותו חודש הוכנסו לרובע מספר שיירות ובהן מזון, בגדים ואף כמויות קטנות של נשק קל וחומר-נפץ. בסוף אותו חודש הועבר לרובע גם משדר חדש, שאִיפשר קשר רציף בין הרובע לבין העיר החדשה במשך כל ימי הקרבות. נוסף לנשק שהוברח עם מצרכי המזון, הצליחו אנשי הרובע לקנות מן הערבים, באמצעות מתווכים ארמניים, תת-מקלעים ותחמושת. אלא שכמות הנשק לא הספיקה, ובמיוחד היה מחסור במקלעים ומכונות-ירייה. ויינגרטן הודיע למטה ההגנה בעיר כי בעזרת שוחד ניתן להעביר לרובע נשק וגם לוחמים. כדי להוכיח זאת, העבירה בתו יהודית, מקלע מסוג "לואיס" וכמות מסוימת של תחמושת. במטה המחוז לא ניצלו את הדרך שהציע ויינגרטן, ולא די בזאת שלא שלחו נשק, אף כסף לא העבירו.
במשך חודש אפריל, התנהלו מגעים בין האצ"ל להגנה בעיר העתיקה בדבר הסכם פורמלי בין שני הארגונים. האצ"ל הסכים שאנשיו יקבלו את מרות מטה הרובע ושמפקד הרובע יהיה איש ההגנה. כל אשר ביקשו היה שגדעון יהיה סגנו. שאלתיאל התנגד לזאת בכל תוקף, והאצ"ל ויתר גם בנקודה זו. ב-4 במאי נחתם הסכם בין שני הארגונים, וזה לשונו: 59
א. הפיקוד והשיפוט העליון יהיו בידי מפקד ההגנה באזור.
ב. כוחות האצ"ל יהיו כפופים למפקד ההגנה במקום בכל העניינים הצבאיים
ובענייני משמעת.
ג. כוחות האצ"ל ימשיכו להיות מאורגנים ביחידה אוטונומית שתשמור על האופי הקונספירטיבי ועל הקשרים עם שלטונותיהם, בהגבלות הנ"ל.
ד. לכוחות האצ"ל יימסר גוש המכונה "גוש אורנשטיין" להגנה ולפעולה במסגרת הכללית של הגנת האזור.
ה. מפקד האצ"ל בעיר העתיקה יצטרף למטה הטקטי של האזור.
ו. לאנשי האצ"ל יש זכות ליהנות מן השירותים הרפואיים וההיגייניים של האזור כמו לאנשי ההגנה.
ז. לשם חיסכון בכוח אדם, יהיה המטבח משותף.
ח. כל חומר תעמולתי שיפורסם על-ידי האצ"ל בעיר העתיקה, טעון אישור של מפקד האזור.
ט. מחסני המזון יאוחדו.
י. אנשי האצ"ל יאומנו במסגרת האימונים הכללית של האזור.
יא. פקודות הקבע, פקודות היום וכל פקודה של מפקד ההגנה בעיר העתיקה, תחייבנה את אנשי ההגנה ואת אנשי האצ"ל.
יב. כל הפרה של ההסכם תובא לבירור בפני השלטונות של שני הצדדים.
יג. ההסכם נכנס לתוקפו ביום כ"ו ניסן תש"ח 5.5.1948

לאחר חתימת ההסכם, הצטרפו 44 לוחמי האצ"ל ולח"י אל כ-70 לוחמי ההגנה ויחד היוו את הכוח הלוחם המשותף של הרובע היהודי בעיר העתיקה. אל לוחמי שני הארגונים הצטרפו במהלך הקרבות צעירים ומבוגרים מתושבי הרובע, שתרמו תרומה חשובה להגנתו.
עם פרוץ הקרבות ניטשטשו ההבדלים בין חברי ההגנה והאצ"ל. סמכויותיו של גדעון, מפקד האצ"ל במקום, נקבעו לא בהתאם להסכם הכתוב, אלא מתוקף אישיותו ואומץ לבו. לוחמים משני הארגונים קיבלו את מרותו, גם ללא תואר של "סגן מפקד הרובע".
במחצית האחרת של חודש אפריל התנהלו באו"ם דיונים בדבר שביתת-נשק בירושלים ולחלופין - הפסקת-אש בעיר.
ב-28 באפריל שלח משה שרתוק, ששהה אותה עת בארצות-הברית, מברק אל בן-גוריון, בו נאמר כי הושג באו"ם הסכם להפסקת-אש בעיר העתיקה. 60
נציגי הוועד הערבי העליון והסוכנות היהודית, בתאום עם מועצת הנאמנות, הסכימו להמליץ לקהילותיהם:
1. כל הפעולות הצבאיות ומעשי האלימות בתוך העיר העתיקה, יופסקו.
2. הפקודות להפסקת האש יוצאו בהקדם האפשרי.
3. ועדה ניאוטרלית תפקח על ההפוגה ותדווח למועצת הנאמנות.
4. שני הצדדים ינסחו את התנאים להסכם שביתת הנשק הקבועה.

בעקבות מברקו של שרתוק, פירסמה ההגנה ב-2 במאי פקודה המורה על הפסקת-אש בעיר העתיקה. מאותו יום, שררה בעיר העתיקה הפסקת-אש, שנמשכה עד צאת הבריטים את העיר. (כזכור, הוכרזה הפסקת-האש בעיר החדשה רק ב-8 במאי 1948).

מבצע "שפיפון"
מבצע "שפיפון" תוכנן ליום סיום המנדט הבריטי בירושלים. מטרתו העיקרית של מבצע "שפיפון" היתה להרחיב את שטח הרובע היהודי ולהגביר את כושר ההתגוננות שלו על-ידי תפיסת עמדות בעלות חשיבות אסטרטגית. כל התכנון של מבצע "שפיפון" נעשה תוך הגבלה חמורה, לא לכבוש אזורים המאוכלסים בערבים.
מבצע "שפיפון" כלל שלושה שלבים: השלב הראשון - תפיסת העמדות של הצבא הבריטי, שהתפנו עם צאת הבריטים את ירושלים (רוב העמדות הללו היו בידי היהודים לפני כניסת הצבא לעיר העתיקה); השלב השני - כיבוש עמדות מפתח בגבול הרובע, שהיו חיוניות להגנת הרובע; והשלב השלישי - פיצוץ הבתים סביב לרובע, כדי ליצור שטח פתוח שיכביד על כוחות האויב לתקוף את הרובע.
בחודש מאי מנתה אוכלוסיית הרובע היהודי בעיר העתיקה כ-1,700 נפש, רובם זקנים, נשים וטף. ברובע היו כ-110 לוחמים (כשליש מהם אנשי אצ"ל והיתר מן ההגנה) וכן כ-50 אנשי שירותים שגויסו מקרב תושבי הרובע.

מצבת הנשק בעיר העתיקה ב-13 במאי 1948 היתה כדלקמן: 61

רובים תת-מקלעים מקלעים מרגמה "2 סך הכל
17 42 2 1 62

לכל רובה היו 300 כדור, ולכל מקלע - 500 כדור. נוסף לזאת היו ברובע 374 רימוני הגנה, 126 רימוני התקפה וכן כמות של כ-200 ק"ג חומר- נפץ (שנתרם על-ידי לח"י) בתוספת כ-1000 נפצים.
הנשק בעיר העתיקה הספיק לצייד רק כ-60% מן הלוחמים. אבל חמור יותר היה היעדר כל נשק כבד, כמו מכונת-ירייה או מרגמה "3. כן בלט היעדרו של נשק אנטי-טנקי מסוג כלשהו.
לקראת צאת הבריטים את העיר דרש מפקד ההגנה ברובע שישלחו לו ללא דיחוי 50 לוחמים מאומנים ומזוינים היטב, כדי שיוכל לעמוד בפני המשימות שהיו לפניו. בקשתו הושבה ריקם.
אם לא די היה במחסור בלוחמים, כלי-נשק ותחמושת, נוספה גם בעיית האוכלוסייה האזרחית. בכל אזורי הספר, עם התקרב שעת הקרב, פונתה האוכלוסייה האזרחית, וזאת משתי סיבות: האחת - כדי למנוע פגיעה שלא לצורך באוכלוסייה שאינה לוחמת, והאחרת - נוכחות אוכלוסייה אזרחית מהווה גורם מפריע בשעת קרב. מלבד העובדה שיש למצוא מקורות כדי לספק את צרכיה של אוכלוסייה אזרחית (במיוחד חמור הדבר בתנאי מצור), הרי שבשעת סכנה נוטה אוכלוסייה זו לפניקה ויוצרת אנדרלמוסיה אשר מונעת מן הלוחמים לבצע את תפקידם.
אולם מה שנכון היה לגבי הנשים והילדים בגוש-עציון, למשל (שם הם פונו בעוד מועד), לא תפס לגבי העיר העתיקה. לא די בכך שלא חיפשו דרכים לפנות את הנשים והילדים מן העיר העתיקה, אלא אף מנעו מהם לעשות זאת בכוחות עצמם. עוד בחודש ינואר, עם תחילת המצור, הורה בן-גוריון לדוד שאלתיאל למנוע בכל מחיר יציאת יהודים מן העיר העתיקה. ואמנם בכל פעם שהיתה מגיעה שיירה לעיר העתיקה, היו מטילים אנשי ההגנה עוצר על הרובע היהודי, כדי למנוע מן התושבים להצטרף למכוניות לאחר פריקת המטען ולנסוע לעיר החדשה. למרות האמצעים החמורים שנקטו אנשי ההגנה, הצליחו כמה מאות יהודים לצאת בדרכים שונות את העיר העתיקה.
עם צאת הבריטים את העיר העתיקה, שלח שאלתיאל אל מפקד הרובע היהודי את המברק הבא: 62



תפוס את עמדות הצבא, אך אל תפתח באש ואל תהיה הראשון לפתיחה. עמדות הצבא שהיו בשטח היהודי, מגיעות לנו בלי ספק. שמור על כללי שביתת הנשק, כי בהם תלוי המשך השיירות בחסות הצלב האדום. תגבורת בנשק ובאנשים לא תוכל לקבל לפי שעה. בכל פעולותיך, הבא בחשבון את הכוחות שלך. (ההדגשה שלי - י.ל.).

יש לשים לב להערה שבמברק, הדנה בתגבורת לרובע מן העיר החדשה: "... תגבורת בנשק ואנשים לא תוכל לקבל לפי שעה..". הסיבה נעוצה בכך, שהמערכה על העיר העתיקה לא היתה בעדיפות גבוהה אצל שאלתיאל. ואמנם דב יוסף מצטט בספרו "קריה נאמנה" את דברי שאלתיאל באחת הפגישות ביניהם: 63
[...] "חובתי הראשונה היתה להגן על מאה אלף יהודי ירושלים ורק לאחר-מכן הייתי צריך לנסות ולכבוש את העיר העתיקה". ושמא קיווה שאלתיאל שפעולה מדינית תבוא בעִתה להציל את הרובע היהודי? [...].

באותו עניין כותב יצחק לוי (לויצה): 64



הפיקוד הירושלמי ניצב בפני דילמה קשה: העיר העתיקה, עם כל חשיבותה ההיסטורית והדתית, לא היתה שדה-קרב עיקרי שבו תוכרע המערכה על ירושלים על-כן ניתן היה להקצות רק חלק מוגבל מן הכוחות להגנת הרובע היהודי ... בה בשעה שרירה היתה ההנחה כי בירושלים העתיקה, לפחות, על אתריה הקדושים, תתגשם תוכנית הבינאום, ובהתאם לכך נתקבלה בברכה יוזמת האו"ם וועדת הקונסולים לשביתת נשק בעיר העתיקה. למאמץ הדיפלומטי להשיג שביתת-נשק בעיר העתיקה, נודעה השפעה הרסנית על החלטות פיקוד המחוז בכל הקשור למצבו של הרובע היהודי.

ב-13 במאי עזבו הכוחות הבריטיים את העיר העתיקה. לפני עוזבם, מסרו את המפתח הפנימי של שער-ציון לידי ויינגרטן, ואת המפתח החיצוני של השער מסרו לידי הערבים ששהו בהר-ציון. בשעות אחר-הצהריים עזב החייל הבריטי האחרון את האזור והכוחות היהודיים נערכו לפעולה. מבצע "שפיפון" החל. תחילה נתפסו, ללא התנגדות, כל העמדות שהיו בידי הצבא הבריטי. לאחר-מכן השתלטו הכוחות היהודיים על שער-ציון וכן על הכנסייה היוונית שברובע הארמני, אשר כונתה בפי המגינים "עמדת הצלב". מגדל הכנסייה היוונית התרומם מעל בתי הרובע הארמני וחלש על מרבית הרובע היהודי, על שער-ציון וכן על הדרך בין הרובע לשער-ציון. מכאן של"עמדת הצלב" היתה חשיבות אסטרטגית עליונה, והמחזיק בה - שולט על הרובע.
בחלק אחר של הרובע, היה גדעון אחראי לגוש ניסן בק, מול מסגד אל-אקצה. בהבחינו כי עמדת "מושב זקנים" הסמוכה נטושה, אירגן כיתת רזרבה וביקש רשות להשתלט עליה. האישור בושש לבוא, ובעוד כוחותיו של גדעון ממתינים, נכנסו הערבים לעמדת "מושב זקנים" ובכך היוו איום רציני על גוש ניסן בק.
השלב הראשון של מבצע "שפיפון" עבר במהירות וללא כל התנגשות עם כוח ערבי כלשהו.
הערבים הרגישו בפעילות הבלתי-רגילה של היהודים ופתחו באש מבוקרת. יש לזכור, כי הפסקת-האש שהוכרזה בזמנו בירושלים, היתה עדיין בתוקף ועל ביצועה פיקחה ועדת ההפוגה.
עם רדת החשכה פסקו היריות, ואל העיר העתיקה נכנסו שני נציגים של ועדת ההפוגה; האחד יהודי (ויקטור כהן, שעבד כפקיד בקונסוליה הצרפתית) והאחר - ערבי. הם באו לברר את תלונת הערבים, לפיה הפרו היהודים את הסכם הפסקת-האש. הנציג היהודי ניצל את פגישתו עם מפקדי הרובע, ומסר להם כי ב"מוסדות" (דהיינו, בסוכנות היהודית) חושבים כי בעיר העתיקה לא תהיה מלחמה וכי הם מקווים שתוך יום-יומיים יוכלו לארגן שיירה לרובע. 65
בזמן שהותם של נציגי ועדת ההפוגה בעיר העתיקה, התנהל במפקדת הרובע היהודי דיון מייגע עם הפטריארך הארמני, שדרש לפנות את הכוחות שתפסו את עמדת "הצלב". הוא טען כי מדובר במקום קדוש, וכי הוא מתחייב לשמור על נייטרליותו של המקום. מפקד ההגנה, משה רוסנק, התנגד בכל תוקף לפינוי העמדה, שהיתה חיונית להגנת הרובע. הפטריארך התקשר טלפונית אל דוד שאלתיאל, אשר הודיע באלחוט לרוסנק לפנות מיד את עמדת "הצלב". העמדה פונתה עוד באותו לילה. כעבור יומיים, התאמת חששו של רוסנק ועמדת "הצלב" נתפסה על-ידי כוחות ערביים.
ב-14 במאי 1948, עם עזיבת אחרון הבריטים את ירושלים, החל מבצע "קלשון". באותו יום הכריז בן-גוריון מעל במת מוזיאון תל-אביב על הקמתה של מדינת ישראל, וצבאות ערב החלו פולשים לארץ-ישראל.
ברובע הארמני בעיר העתיקה עסקו הערבים בביצור עמדותיהם, ולאחר שהשלימו את מלאכתם, פתחו באש לעבר שער-ציון. הבחורים שהחזיקו בשער נאלצו לנוטשו ורק עם חשכה הצליחו לתפוס את השער מחדש.
מלבד האירוע הזה, היה ה-14 במאי שקט יחסית והכוחות עסקו בהתארגנות ובביצורים. אבדותינו באותו יום היו הרוג אחד וארבעה פצועים.
ה-15 במאי התחיל בשקט יחסי, אלא שלא עבר זמן רב ושוב הותקפה עמדתנו בשער-ציון באש מהרובע הארמני. כתוצאה מהתקפה זו, שוב נעזב השער.
בשעות אחר-הצהריים הודיעו ממפקדת המחוז על חידוש הפסקת-האש בכל ירושלים החל משעה 17:00 אלא שגם הפעם לא כיבדו הערבים את ההסכם.
לפנות ערב חל מפנה בלחימה בעיר העתיקה, ואשליית הפסקת-האש נגוזה חיש מהר. הערבים פתחו בהפגזה כבדה על העמדות ברובע, ואחר-כך אף פוצצו את עמדת "בתי-ורשה". כפעולת תגמול, תיכננו המגינים פיצוץ עמדה ערבית ולפני הביצוע ביקשו אישור ממפקדת המחוז, אולם האישור לא בא. כאשר ההפגזה הערבית נעשתה אינטנסיבית יותר, ביקש רוסנק ממטה המחוז לסייע בהפגזה נגדית באמצעות מרגמות של "3. בתשובה, קיבל רוסנק את המברק הבא: 66


בתשובה לבקשת אש מסייעת לעיר העתיקה, לרגל המשא והמתן המתנהל עתה, מטעמים פוליטיים, לא נוכל למלא את בקשתכם. הפעילו בעצמכם ממה שברשותכם.

החל מ-15 במאי לפנות ערב, נעלמה כלא-היתה הפסקת-האש בעיר העתיקה.
ב-16 במאי החלה ההתקפה הכללית על הרובע היהודי בעיר העתיקה. הערבים התאוששו מן ההלם של היומיים הראשונים, ונקטו יוזמה לאורך כל החזית. לוחמי הרובע עברו למגננה. כוחות ערביים תפסו את כל הרובע הארמני והתבצרו בעמדת "הצלב". הם המטירו אש עזה לכיוון שער-ציון ועמדת המזבלה הסמוכה, ושתי העמדות החשובות הללו ניטשו על-ידי לוחמי הרובע. מצפון פרצו הערבים לעמדת "ורשה" ופוצצוה, והמגינים נאלצו לנוטשה.
הערבים פרצו מכיוון הרובע הארמני לרחוב חב"ד ומשם ניסו להסתער על רחוב היהודים. האזרחים פונו מרחוב חב"ד, ושוכנו בבית-הכנסת התת-קרקעי ע"ש יוחנן בן-זכאי. הפינוי לווה במהומה רבתי. נוצרה אנדרלמוסיה והבהלה אחזה בכול. הרבנים התכנסו, והחליטו לדרוש כניעה, כדי למנוע שחיטה כללית, כפי שקרה בגוש-עציון ימים מועטים קודם-לכן.
בכל ההמולה שנוצרה, התארגנו המגינים למלחמה בשתי חזיתות; מצד אחד - לעצור את התקדמות הערבים, ובן-בזמן לעצור את הפניקה שאחזה באזרחים. המצב הקשה נתן את אותותיו בפיקוד הרובע, ומברקי ייאוש זרמו מרוסנק אל מטה המחוז. באחד המברקים אף נשקלה כניעה, שלא אושרה על-ידי שאלתיאל. כדי לעודד את המגינים, הודיע שאלתיאל כי תגבורת לרובע יצאה לדרך.
עם רדת החשכה פסקה האש. הערבים עסקו בביזה ואחר העלו באש את העמדות שתפסו. במשך הלילה נטשו הערבים את האזור שכבשו, וחזרו למקומותיהם להחליף כוח. המגינים ניצלו התנהגות מוזרה זו של הערבים ותפסו מחדש את מרבית העמדות שנאלצו לסגת מהן במשך היום.
אבדות המגינים בלחימה של ה-16 במאי היו כבדות: 3 הרוגים ו-18 פצועים. נוסף לזאת היו 21 נפגעים בין האזרחים.
ה-17 במאי היה יום הלחימה הקשה ביותר.
בשעות הבוקר הפעילו הערבים רמקול, והודיעו באמצעותו לתושבי הרובע כי עליהם להיכנע עד שעה עשר בבוקר, ולא - יושמד הרובע. בשעה עשר בדיוק החלה הרעשה כבדה ואחריה נורתה אש עזה מנשק אוטומטי. בעקבות ה"ריכוך", נערכה הסתערות כללית על הרובע היהודי. הערבים כבשו שנית את רחוב חב"ד, ועמדות נפלו בזו אחר זו. הערבים המשיכו בהתקדמותם, אולם נבלמו ברחוב היהודים על-ידי לחימה אמיצה ועקשנית של המגינים. אחר-הצוהריים חודשה ההתקפה וכל העמדות המקוריות של הקטע המערבי נפלו בידי האויב.
האויב תקף גם בגזרה הצפונית, במטרה לפרוץ לרחוב היהודים. הערבים הסתערו מכל הצדדים, אולם המגינים החזיקו מעמד ונאבקו על כל שעל. מפעם לפעם היתה יוצאת יחידת מגינים להתקפת-נגד, וכובשת בחזרה עמדה שנפלה.
ברובע היהודי נשתררה בהלה, ובאוכלוסייה האזרחית גברו הקולות שדרשו כניעה. הקריאות לעזרה שנשלחו למטה המחוז הלכו ותכפו, ומן המטה הבטיחו לבוא לעזרת הנצורים.
עם רדת החשכה פסקו היריות והמחזה מן היום הקודם חזר על עצמו; לאחר שהערבים סיימו את הביזה ושריפת העמדות - נטשו את האזור שכבשו וחזרו למקומותיהם.
אבדות המגינים בקרב של אותו יום היו 3 הרוגים ו-13 פצועים. בין הפצועים היה גם גדעון, שבאחת מהתקפות-הנגד שאירגן, נורה בידו מצרור כדורים.
מספר המגינים הלך ופחת, והנותרים היו תשושים מרוב מאמץ ומתח. מסיבה זו תפסו בחזרה רק חלק מן העמדות שנעזבו בלילה על-ידי הערבים.
בשעה 05:30 הודיעו באלחוט למפקדת הרובע, כי הפלמ"ח תפס את הר-ציון והתגבורת תגיע בהקדם. הידיעה עברה כזרם חשמלי בין העמדות והמגינים נערכו ליום המחרת.
ה-18 במאי היה, למרבה הפלא, יום שקט יחסית. השקט נבע כנראה מהאבדות הרבות שסבלו הערבים בשני ימי הקרבות, וכן מן ההפגזות הקשות שהופגזו ממרגמות "3 שהופעלו מהעיר החדשה. לזאת יש להוסיף את העובדה, שבאותו יום נכנסו כוחות של הלגיון הערבי לעיר העתיקה. הגדוד, בפיקודו של עבדאללה אל-תל, היה בשלבי התארגנות, ותכנן את מהלכיו בזהירות. הערבים הסתפקו ביום זה במטחי אש ובצליפות, ולא ערכו כל ניסיון להסתערות על עמדות היהודים.
אבדותינו באותו יום הסתכמו בהרוג אחד וארבעה פצועים.
מספר הנפגעים הכללי בהרוגים ובפצועים, היה גבוה מאוד. למעלה ממחצית הלוחמים נפגעו, ופצועים רבים חזרו לעמדות לפני שהחלימו. גם מצב התחמושת היה בכי רע. פגזי המרגמה בת "2 אזלו כבר ביום הראשון ללחימה וכמות התחמושת הקלה ירדה לשפל - כ-10 כדורים לכל רובה.
כאשר הרימונים הלכו ואזלו, הגה גדעון את הרעיון לייצר רימונים ברובע עצמו. הוא פנה אל יצחק אהרונוב ("יהודה"), אשר פיקד על בית-המלאכה המאולתר. הוא נעזר בכמה מן המורים שהגיעו לרובע עם השיירה האחרונה שנכנסה לעיר העתיקה, ומאחר שלא נותר עבורם נשק, נשארו בעורף יחד עם האזרחים. קבוצה של נערים עברה מבית לבית ואספה קופסאות-שימורים, והמורים מילאו אותן לאחר-מכן במסמרים ובחומר-נפץ. אל תוך חומר-הנפץ הוכנס נפץ מחובר אל פתיל השהיה, שבקצהו נקשר ראש של גפרור. המגינים היו מציתים את הרימון על-ידי שפשוף ראש הגפרור, והוא פעל כרימון רסס לכל דבר. במשך ימי הלחימה בעיר העתיקה יוצרו על-ידי המפעל המאולתר למעלה מאלפיים וחמש מאות רימונים! בעזרתם הצליחו המגינים להדוף את התקפות הערבים. ללא רימונים אלה, לא היו מסוגלים לוחמי הרובע להחזיק מעמד זמן רב כל-כך.

ניסיונות להצלת הרובע היהודי
ב-17 במאי פנה שאלתיאל אל מפקד חטיבת "הראל", יצחק רבין, וביקש את עזרתו במאמץ שייעשה בלילה לפרוץ לעיר העתיקה. לפי התוכנית שעובדה בפיקוד המחוז, ירוכז עיקר המאמץ בכיוון שער יפו. חבלנים יפרצו את הסורג שהיה מצוי בתחתית מגדל דוד, ודרך הפירצה שתיווצר, תיערך ההסתערות אל תוך העיר העתיקה. תפקיד יחידת הפלמ"ח היה לבצע פעולת הסחה בכיוון הר-ציון, ואם יעלה בידיהם - אף לכבוש את ההר.
הפלמ"ח הביע התנגדות לתוכניתו של שאלתיאל, בטענה שהתקפה חזיתית על שער יפו נידונה מראש לכישלון. במקום זאת, הציע הפלמ"ח איגוף מצפון (כפי שנעשה עשרים שנה אחר-כך, במלחמת ששת הימים), אולם שאלתיאל דחה את הסתייגות הפלמ"ח.
לאחר חצות הלילה יצא הכוח העיקרי מ"בית טאנוס" לכיוון שער יפו. בהתקפה השתתפו 4 מחלקות - שלוש של החי"ש ואחת של האצ"ל בפיקודו של בן-ציון כהן ("גיורא"). שלוש המחלקות של החי"ש הוכנסו לתוך שלושה משוריינים, ומחלקת האצ"ל נשארה לחיפוי וכעתודה. שני משוריינים התקרבו לחומה ופתחו באש, בעוד המשוריין עם החבלנים ניסה להתקרב ליעד. אולם הערבים פתחו באש עזה על המשוריינים; הכדורים פגעו בצמיגים ואף חדרו את השריון. מספר הנפגעים הלך וגדל, והמשימה הפכה להיות חילוץ הפצועים עם הבריאים. הערבים הפעילו מרגמות ומקלעים וכל האזור הפך להיות שדה קטל. ההתקפה נכשלה עוד לפני שהחלה. כאשר מספר הנפגעים הגיע לשלושים (6 הרוגים ו-24 פצועים), הוחלט להפסיק את המבצע ובחיפוי של יחידת האצ"ל, נסוג הכוח לכיוון "בית טאונוס".
הפלמ"ח יצא למשימתו והתקיף את הר-ציון, כפעולת הסחה למאמץ העיקרי. רצה הגורל ודווקא פעולת ההסחה עלתה יפה והר-ציון נכבש בסערה. ההתקפה החלה בליל ה-17 במאי, ופעולות הטיהור נמשכו עד צהרי ה-18 בחודש.

הפלמ"ח פורץ לעיר העתיקה
ב-18 במאי הוחלט לנצל את הצלחת הפלמ"ח ולנסות לפרוץ אל תוך העיר העתיקה דרך שער-ציון. הידיעה הועברה באלחוט אל מטה הרובע, והמגינים החלו מיד בהכנות כדי לכַוון את לוחמי הפלמ"ח אל הרובע. כיתה אחת רוכזה ב"בית באדר", הסמוך לשער-ציון, ועל הבניין הונפה יריעת בד לבנה, כדי לסמן לפורצים כי זו עמדה יהודית. נוסף לזאת, כווַן מקלע "ברן" אל עמדת ה"צלב", כדי לשתקה במהלך הפריצה.
לפי עדות אנשי הפלמ"ח, סוכם עם שאלתיאל כי מיד לאחר הפריצה ידאג מטה המחוז להכניס פלוגת חי"ש לתוך העיר העתיקה, ויחידה אחרת תחליף את אנשי הפלמ"ח בהר-ציון. ואמנם, בשעות אחר-הצהריים, הגיעה לימין-משה יחידה שמנתה 80 איש, בפיקודו של מרדכי גזית. לפי עדותו של גזית, הוא קיבל הוראה לרדת למחנה "שנלר", לקבל תחת פיקודו יחידה שעמה יעלה להר-ציון כדי להחליף את יחידת הפלמ"ח. במחנה "שנלר" מצא יחידה מקובצת של מבוגרים, חלקם לבושים אזרחית, וכולם טירונים גמורים. לא היו ביחידה מפקדי מחלקות או מפקדי כיתות. האנשים צוידו ברובים צ'כיים חדשים ובקסדות גדולות של הצי האמריקני, צבועות בכחול , שבלטו למרחוק. הוא ציוות וארגן את האנשים, ונסע עמם לימין-משה. 67
בשעת לילה מוקדמת, בין ה-18 ל-19 במאי, עלה להר-ציון כוח של הפלמ"ח יחד עם היחידה של מרדכי גזית, עמוסים בציוד צבאי ורפואי עבור הרובע. לאחר חצות, החלו הפלמ"חאים בהפגזה כבדה מן ה"דווידקה" שהעלו קודם-לכן להר-ציון. נוסף להפגזה, המטירו אש מנשק אוטומטי אל תוך העיר העתיקה. נוצרה בהלה בקרב הערבים, שפתחו במנוסה מאזור שער-ציון. חבלנים פוצצו את השער, ולאחר קרב קצר, נכנסה מחלקה של הפלמ"ח אל תוך העיר העתיקה. הפגישה עם לוחמי הרובע היתה נרגשת ביותר, אולם לא היה זמן להחליף חוויות, כי הקרב היה עדיין בעיצומו. מיד עם הפריצה, הסבירו מגיני הרובע ל"רעננה" (אליהו סלע), מפקד הכוח הפורץ, כי חיוני לכבוש את עמדת "הצלב", החולשת על שער-ציון ועל הדרך מהשער אל הרובע. רעננה שלח שישה לוחמים לצורך המשימה, אולם הם נתקלו באש עזה וחזרו כלעומת שבאו. השארת עמדת "הצלב" בידי הערבים הכבידה מאוד על החזקת שער-ציון. מיד לאחר הפריצה, הודיע רעננה למרדכי גזית, כי עליו להיכנס עם יחידתו לעיר העתיקה, ולאפשר את פינוי כוחות הפלמ"ח. גזית התנגד לכך משני טעמים: ראשית, הוא קיבל הוראה להחזיק בהר-ציון, ואיש לא הזכיר את האפשרות שייכנס לעיר העתיקה. הטעם השני היה, שאנשיו לא התאימו ללחימה נוסח זו שהתנהלה ברובע היהודי. בסופו של ויכוח סוכם שאנשי גזית ישמשו כ"סבלים" להעברת המטען אל הרובע, והיתה הבנה כי לאחר סיום תפקידם, יחזרו להחזיק בהר-ציון. ואמנם, יחידת גזית נכנסה לרובע והביאה את הציוד הכבד שנשאו אנשיה אותו לילה. גזית עצמו נכנס למטה הרובע, קיבל הסברים על מצב העמדות, ובפקודת שאלתיאל, היה למפקד הרובע היהודי בעיר העתיקה. עם הנץ החמה, יצא גזית לסייר בעמדות, נפצע קשה מיריות שנורו לעברו, והפיקוד על הרובע היהודי חזר אל משה רוסנק.
בבוקר ה-19 במאי הודיע עוזי נרקיס, מפקד כוח הפלמ"ח בהר- ציון, לשאלתיאל, כי הפלמ"ח מתכונן לעזוב את שער-ציון, וכי על שאלתיאל לשלוח מיד יחידה להחליפם. שאלתיאל אסר על נרקיס לעזוב את שער-ציון עם יחידתו. חילופי הדברים בין השניים היו קשים ביותר, והקשר ביניהם נותק בטריקת דלת.
נרקיס לא שעה לדברי שאלתיאל, ויחידת הפלמ"ח נטשה את שער-ציון וירדה מן ההר, מבלי שכוח אחר בא להחליפה. כתוצאה מכך, השתלטו הערבים על שער-ציון והרובע היהודי בעיר העתיקה שוב הובא במצור.
אין להבין את נטישת שער-ציון, אלא על רקע היחסים המעורערים ששררו בין הפלמ"ח לבין שאלתיאל. מטה הפלמ"ח היה אחראי לדרך לתל-אביב, ולא היה כפוף ישירות למטה מחוז ירושלים. יתרה מזאת, הפלמ"ח לא העריך את יכולתו הצבאית של שאלתיאל, וחַלק על מהלכיו. לעומת זאת, התלונן שאלתיאל על חוסר המשמעת של הפלמ"ח ועל הדרך הפרטיזנית שבה ניהל את מבצעיו. בין הפלמ"ח לשאלתיאל שרר חוסר הערכה הדדי, שגבל בשטנה של ממש.

הרובע היהודי במצור שנית
שלוש שעות היה שער-ציון פתוח; השער נפרץ ב-19 במאי בשעה 03:30 ונעזב בשעה 06:30. במשך שלוש שעות אלה, הוכנסה לרובע יחידה שמנתה 80 איש, מצוידים ב-60 רובים צ'כיים ו-20 תת-מקלעים מטיפוס סטן.
לפני שהפלמ"ח פרץ את שער-ציון, נכנסו משער-האריות שתי פלוגות של הלגיון הערבי, אשר הגדילו את כוח הלגיון בעיר העתיקה לכדי גדוד. המלחמה בעיר העתיקה הפכה מאותו יום להיות נגד צבא סדיר, מאומן ומצויד היטב, ולא עוד נגד כנופיות ערביות בלתי-מאורגנות.
התגבורת שקיבלו לוחמי הרובע, באנשים ובציוד, לא עמדה בשום יחס לתגבורת שקיבלו הערבים בעיר העתיקה. מספר הלוחמים הערביים היה פי חמישה ממספר מגיני הרובע, וציוד הערבים היה עדיף בהרבה על זה של היהודים.
לעומת הרובים וה"סטנים" שהביאה התגבורת היהודית, הכניס הלגיון הערבי לקרב על העיר העתיקה מרגמות, תותחים, מכונות-ירייה וכמות גדולה של תחמושת. לערבים בעיר העתיקה היה יתרון כמותי ואיכותי ברור על היהודים. עם נטישת שער-ציון, נותר הרובע היהודי ללא עורף וללא רזרבה בכוח אדם ובציוד צבאי. לעומתם, היה לחיילי הלגיון, שלחמו בעיר העתיקה, קשר רציף עם מחנות הלגיון בעבר-הירדן, על מחסני החירום שלו.
בשעה שהפלמ"ח עזב את הר-ציון, החלה הפגזה כבדה על הרובע היהודי.
הלגיון הערבי מיקם את תותחיו ומרגמותיו על הר-הזיתים, משם ניתן היה לצפות על הרובע היהודי ולכוון היטב את ההפגזות. בצהרי אותו יום תפסו כוחות הלגיון את שער-ציון מחדש, ומיד לאחר-מכן החלו בהתקפה על הרובע.
ביום 19 במאי השתמשו המגינים בחלק ניכר מן התחמושת שהוכנסה לרובע על-ידי התגבורת, ובשעות הערב נשלחה למטה המחוז קריאה לתחמושת נוספת.
אבדות הקרב של אותו יום היו: שני הרוגים ושמונה פצועים.
את תהפוכות אותו יום, מתארת מלכה גרינברג-נתנזון: 68
הידיעה על פריצת שער ציון עברה במהירות הבזק בין כל העמדות. כאשר נכנסו ראשוני הפלמ"ח אל תוך העיר העתיקה, התבוננו בהם המגינים ולא האמינו למראה עיניהם. השמחה וההתלהבות לא ידעו גבול. הנה סוף סוף הגיעה התגבורת המיוחלת. עשרות בחורים נכנסים דרך שער-ציון וארגזי תחמושת על כתפיהם. לא יהיה צורך עוד לספור כל כדור שיוצא מן הרובה או הסטן. אפשר יהיה להמטיר על האויב אש שוטפת ולשתק את עמדותיו. אפשר יהיה לפנות את הפצועים לבתי-חולים מסודרים בעיר ולנתחם בחדרי ניתוח מודרניים. גם את האוכלוסייה האזרחית אפשר יהיה לפנות, וכל המאמץ יופנה נגד האויב. הפלמ"ח הפיח אמונה מחודשת בלב המגינים והתחושה היתה שלאחר התארגנות התגבורת, אפשר יהיה לצאת להתקפות-נגד מסיביות ולא להסתפק בהתגוננות בעמדות.
עברו אך שעות בודדות, והקערה התהפכה על פיה. שער-ציון נסגר שוב, והרגשת המחנק של המצור החלה מעיקה שוב. תרמה להרגשה זו גם הפגזת התותחים הנוראה, הקשה ביותר מאז החלו הקרבות. התקווה הגדולה הלכה ונמוגה, ובמקומה החל לחלחל היאוש. מי יודע אם יצליח הפלמ"ח לפרוץ שנית? האמנם גורל גוש-עציון יחול גם על הרובע היהודי בעיר העתיקה?

עם כניסתו של הלגיון הערבי לעיר העתיקה, חל שינוי בטקטיקה של האויב. עבדאללה אל-תל, מפקד הגדוד הערבי שלחם בעיר העתיקה, נמנע מלהסתער על העמדות היהודיות של הרובע, כפי שעשו הכנופיות הערביות לפניו. עבדאללה אל-תל העדיף לנצל את הנשק הכבד שעמד לרשותו ולהטיל על הרובע היהודי מטר של פגזים במשך כל שעות היום והלילה. הפגזות אלו הכבידו מאוד על תנועת המגינים, ואף היתה להן השפעה פסיכולוגית קשה, בייחוד על האזרחים הרבים שישבו במרתפים ושמעו את רעם ההתפוצצויות. לאחר הפגזת התותחים והמרגמות, היו חבלני הלגיון מתקרבים בהיחבא אל עמדה יהודית, מניחים מטען חומר-נפץ ומפוצצים אותו. רק לאחר הפיצוץ, היו חיילי הלגיון מסתערים על העמדה לכובשה. באופן כזה פוצצו חבלני הלגיון בית אחר בית ועמדה אחר עמדה. התקדמותם היתה אמנם איטית, אבל היא הקטינה מאוד את מספר הנפגעים בקרב חיילי הלגיון.
ב-20 במאי, הרסו הערבים לחלוטין מספר עמדות וכן את בית-הכנסת "ניסן בק".
אבדות המגינים באותו יום הסתכמו ב-5 הרוגים ו-10 פצועים.
ה-21 וה-22 במאי היו שקטים יחסית. הלגיון היה עסוק בהתארגנות מחדש לאחר יומיים של קרבות, ועבדאללה אל-תל החליט להכניס לתוך העיר העתיקה שריונית מצוידת בתותח. הסמטאות הצרות והמדרגות הרבות הפכו את הכנסת השריונית למבצע לוגיסטי מסובך למדי. אולם הלגיון התגבר על כל המכשולים והציב את השריונית ברובע הארמני, מול שער-ציון, כדי למנוע את פריצתו מחדש. ואמנם נעשו מספר ניסיונות לחזור על המבצע של הפלמ"ח מה-18 במאי, אבל כולם הסתיימו בכישלון.
ההפגזות הקשות, מספרם הרב של הנפגעים וכן ההתקדמות האיטית של הלגיון, השפיעו השפעה קשה על אנשי הרובע ובעיקר על האזרחים. בעוד הלגיון ממשיך בהתקפתו, שלחו רבני הרובע, הרב מינצברג והרב חזן, מברקי ייאוש לרב יצחק הרצוג, רבה הראשי של ארץ-ישראל, וליצחק בן-צבי, יושב ראש הוועד הלאומי: 69



היישוב על סף הטבח. בשם האוכלוסייה - עזרה נואשת. נהרסו בתי כנסת ונשרפו כל ספרי התורה שבהם ... זעזעו את המוסדות העליונים ואת העולם כולו והצילו אותנו.

יום ה-23 במאי החל, כקודמיו, בהפגזה קשה. שטח הרובע הלך והצטמק, מספר הלוחמים הלך וקטן והתחמושת הלכה ואזלה. באותו יום נהרגו מן ההפגזות והירי 4 לוחמים ו-4 נפצעו.
למחרת היום גברו התקפות הלגיון. חבלניו פוצצו בית אחר בית, בעודם מתקדמים בחיפוי אש מקלעים, המשתקת את עמדות המגינים. ממטה הרובע משגרים קריאות נואשות לעזרה, ובתשובה מודיעים מפיקוד המחוז כי הלילה ייעשה ניסיון פריצה דרך שער-ציון. כולם מחכים בדריכות ובכיליון עיניים לבוא הלילה, אולם השער נשאר סגור ומסוגר. גם ניסיון פריצה זה מסתיים בכישלון.
עוד יממה נוראה עברה, והסיכוי לעזרה הולך ונמוג.
השחר הגיע ועמו - ההרג וההרס. המצב הלך והחמיר. הלגיון ממשיך בהתקדמותו באיטיות אך בעקביות. פיצוצי עמדות המגינים גורמות אבדות רבות, ובעקבות מספר הנפגעים הרב, נוצר מחסור חמור בלוחמים. רבים מן הפצועים עזבו את בית-החולים וחזרו לעמדות כדי לתרום את חלקם בהדיפת האויב, אבל אפילו בהתנהגות הירואית זו לא היה די כדי לעצור את התקדמות האויב.
ככל שהמצב החמיר, גבר לחץ האזרחים לכניעה.
ב-26 במאי הכניסו הערבים נשק חדש למערכה - קריאות באמצעות רמקול אל תושבי הרובע. בהודעה ניתנה ליהודים ארכה של 7 שעות כדי להיכנע, וָלא - ייהרס הרובע כולו. האזרחים צרו על מטה הרובע ודרשו מרוסנק לקבל את הצעת הערבים ולהיכנע מיד, כדי להציל את אלה שנותרו עדיין בחיים. רוסנק הודיע בחצות לילה לפיקוד בעיר, שאם לא תבוא עזרה בו בלילה, ייכנע הרובע בשעה 05:00. כן דרש להפעיל את הצלב האדום הבין-לאומי כדי להסדיר את פינוי האזרחים.
השחר של ה-27 במאי עלה והתגבורת לא הגיעה. רוח הלוחמים נפלה והיה ברור לכולם כי הקץ קרב. האויב פתח בהסתערות על רחוב היהודים, ובקרב נואש ניסו שרידי הלוחמים להגן על עמדת חורבת רבי יהודה החסיד, אך הדבר לא עלה בידם וה"חורבה" נכבשה על-ידי הערבים. בשעות אחר-הצהריים נשמעה התפוצצות אדירה - האויב פוצץ את ה"חורבה". הפיצוץ הנורא הזה סימל את סיומו של הקרב על הרובע היהודי בעיר העתיקה.
למחרת היום, ב-28 במאי 1948, יצאו שני רבני הרובע, מינצברג וחזן, כדי לנהל משא-ומתן עם נציגי הלגיון הערבי על תנאי הכניעה. קציני הלגיון דרשו מן הרבנים להביא למשא-ומתן את נציג ההגנה וכן את ויינגרטן. לאחר מספר שעות של דיונים, בנוכחות נציג האו"ם ד"ר אסקרטה, נחתם הסכם הכניעה. על ההסכם חתמו מן הצד היהודי מפקד הרובע משה רוסנק יחד עם ויינגרטן. את הערבים ייצג עבדאללה אל-תל, וד"ר אסקרטה חתם בשם האו"ם על הסכם הכניעה, שנכתב באנגלית ובערבית.
ואלה תנאי הסכם הכניעה לפי הנוסח ששוחזר על-ידי רוסנק. (לטענת רוסנק, הוא מסר את הנוסח שהיה בידו לויינגרטן, והלה טען שהמסמך הלך לאיבוד). 70
1. כל הנשק והציוד הצבאי יוסגר.
2. כל הגברים המסוגלים לשאת נשק ילכו בשבי.
3. כל התושבים, נשים וילדים, פצועים ולוחמות, יועברו מן העיר העתיקה אל העיר
החדשה. התושבים שיחפצו בכך, יוכלו להישאר בעיר העתיקה תחת חסות "הלגיון"
וייהנו מזכויות שאר התושבים בעיר העתיקה.
4. החותם בשם המלך עבדאללה אחראי לשלום כל התושבים והפצועים, עד שיגיעו למחוז
חפצם.
5. הלגיון יכבוש כיבוש מוחלט את הרובע היהודי.

בנוסח של עבדאללה אל-תל, לא מופיעה האופציה, שהרוצים בכך יוכלו להישאר בעיר העתיקה תחת חסות הלגיון. גם באשר לגורל הפצועים, יש הבדל בין שני הנוסחים. אצל עבדאללה אל-תל נאמר כי רק הפצועים קשה יועברו לירושלים החדשה, כפי שאמנם היה.
180 פצועים היו מוטלים בבית-החולים כאשר כבש הלגיון את הרובע היהודי. באשר לבריאים, עבדאללה אל-תל ציווה לרכז את הלוחמים ולהפרידם מן האזרחים. 35 איש הסתדרו לפניו בשורה. זה היה מספר הלוחמים שנשארו בריאים והמשיכו בלחימה עד הרגע האחרון. מפקד הלגיון לא האמין למראה עיניו. "הולכתם אותי שולל", אמר. "אילו ידעתי מה כוחכם, הייתי בא אליכם במקלות".
בערבו של אותו יום הועברו תושבי הרובע היהודי דרך שער-ציון אל העיר החדשה. השבויים הועברו ל"קישלה" ולמחרת היום הוסעו לעבר-הירדן המזרחי.
בכך באה אל קצה מלחמת ההוד והגבורה של מגיני הרובע היהודי .
ניתוח האירועים מלמד כי חלקו של האצ"ל בהגנה על הרובע היהודי בעיר העתיקה היה משמעותי ביותר. עד פריצת הפלמ"ח דרך שער ציון היווה האצ"ל כשליש מן הכוח הלוחם ברובע. אנשי האצ"ל תרמו רבות לרוח הלחימה ולדבקות במטרה. במיוחד יש לציין את מפקד האצ"ל ברובע, איסר נתנזון ("גדעון"), אשר באומץ ליבו ובטוב שִכלו, הצליח להשרות אווירה של אחדות ואחוות לוחמים ובשלב מסויים של הלחימה נפלו כל המחיצות ולא נותר זכר לשייכות ארגונית. אולם אין חולקים על כך שתרומתו החשובה ביותר של גדעון להגנת הרובע היתה יוזמתו הברוכה בייצור רימונים פרימיטיביים, שנמשך עד הכניעה. ללא רימונים אלה לא היו מסוגלים לוחמי הרובע ללחום תקופה ארוכה כל-כך נגד כוח עדיף של האוייב.
בדו"ח של יוסף מזרחי, איש ההגנה שלחם בעיר העתיקה, אנו מוצאים, בין היתר: 71
יש להוסיף לרשימה זו את מפקד האצ"ל במקום. הוא היה בסדר גמור במשך כל הזמן, והוא שמנע כניעה בהתפרצות הראשונה של הערבים [הכוונה להתקפה שנערכה ב-16 במאי]. זאת היתה פעולתו וכמה אנשים שהיו נוכחים באותו מעמד יכולים להעיד על כך. מפקד האצ"ל נלחם עם אנשיו עד הסוף, למרות שהוא נפצע בידו די קשה ואיבד שלוש אצבעות בידו הימנית. הוא המשיך להנהיג את אנשיו ולא איבד אף לרגע אחד את השליטה במצב.

הסיבות לנפילתו של הרובע היהודי בעיר העתיקה
בניתוח המערכה הצבאית בעיר העתיקה, דומני שאין חולק היום על הדעה לפיה כל הרוצה להחזיק ברובע היהודי, חייב לשלוט בעיר העתיקה כולה. לא היה שום סיכוי להגן על הרובע בעוד הערבים שולטים ביתר חלקי העיר העתיקה.
כדי להבין את מקומו של הרובע היהודי בעיר העתיקה בסולם העדיפות הצבאית של מחוז ירושלים, יש להתבונן במצבת הלוחמים והנשק ברובע, בהשוואה ליתר המקומות המבודדים במרחב ירושלים.

מצבת לוחמים במרחב ירושלים ב-14 במאי 1948 72

  העיר העתיקה גוש-עטרות גוש-עציון צפון ים-המלח
לוחמים 128 124 540 260
אזרחים 1700 --- --- 330


מצבת נשק במרחב ירושלים ב-14 במאי 1948 73

  העיר העתיקה גוש-עטרות גוש-עציון צפון ים-המלח
רובים 17 101 185 236
תת-מקלעים 42 33 108 40
מקלעים 2 5 14 10
מקלע בינוני --- --- 3 1
מרגמה "2 1 4 9 4
מרגמה "3 --- 1 1 2
פיאט --- --- --- 3
דווידקה --- --- 2 3
ס"ה כלי-נשק 62 144 323 298

בהתבוננות במצבת הלוחמים וכלי-הנשק, מזדקרת לעין בצורה בולטת נחיתותו של הרובע היהודי בעיר העתיקה בהשוואה ליתר המקומות הנצורים במרחב ירושלים.
בעיר העתיקה, על 1,700 תושביה היהודים, היו רק 128 לוחמים; כמספר הלוחמים בגוש-עטרות וכמחצית מספר הלוחמים בגוש-עציון.
מאלפת ההשוואה בין מצבת הנשק בעיר העתיקה, לבין זו שבגוש-עטרות:
בעוד שבעיר העתיקה היו בסך-הכול 17 רובים, היו בגוש-עטרות 101 רובים. בעיר העתיקה היו 2 מקלעים, לעומת 5 מקלעים בעטרות. בעיר העתיקה היתה מרגמה אחת בת "2, בעוד שבעטרות היו 4 מרגמות בנות "2 ועוד אחת של "3.
בגוש-עטרות היה לכל לוחם נשק אישי, 144 כלי-נשק ל-124 לוחמים. בעיר העתיקה היו בסך-הכול 62 כלי-נשק שונים עבור כ-128 לוחמים, שאמורים היו להגן על 1700 תושבים !!
שתי טענות נשמעו כהסבר למיעוט הלוחמים וכלי-הנשק בעיר העתיקה. הטענה האחת היתה, שפשוט לא היה מספיק נשק בארץ בכלל ובירושלים בפרט. נימה זו התגנבה אף לספרו המרתק של אהרן לירון, שתיאר בצורה אותנטית ודרמתית את הקרב על הרובע היהודי בעיר העתיקה. לירון כותב כי: 74



לעתים קרובות (ואולי על פי רוב), לא היתה מוצדקת המרירות בעניין משלוחי הנשק, משום שגם בירושלים החדשה לא התגולל נשק ברחובות [...]

אמנם נשק לא התגולל ברחובות, אולם מעיון בחלוקת הנשק בין המקומות השונים במרחב ירושלים, בולטת העובדה שהרובע היהודי בעיר העתיקה היה בתחתית סולם העדיפויות. מסתבר כי מכלל הנשק שהופנה לישובים הנצורים במחוז ירושלים, זכה הרובע היהודי בעיר העתיקה רק ל - 7.5% !! בעוד גוש עטרות זכה ל - 17.5% וגוש עציון זכה ל - 39% מכלל הנשק (ראה טבלה).


החלוקה היחסית של הנשק בישובים הנצורים של מחוז ירושלים

  העיר העתיקה גוש עטרות גוש עציון צפון ים-המלח סך-הכל
מספר הלוחמים 128 124 540 260 1,052
מספר כלי הנשק 62 144 323 298 827
האחוז מכלל הנשק 7.5% 17.5% 39% 36% 100%

הטענה האחרת שהושמעה היתה שהרובע היהודי היה במצור, ולא היה אפשר להעביר אליו לוחמים ונשק.
גם טענה זו אין לה על מה לסמוך. גוש-עציון היה גם הוא נתון במצור, אף קשה יותר מן המצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה. גוש-עציון היה רחוק יותר והגישה אליו קשה יותר וכרוכה בסכנות רבות. ובכל זאת, כאשר בסוף חודש מרס הוחלט בפיקוד לשלוח עזרה לגוש-עציון, לא היססו לארגן שיירה שמנתה 51 כלי-רכב (33 משאיות מוגנות בשריון שהעבירו ציוד צבאי ואספקה, 4 אוטובוסים מוגנים בשריון שהעבירו לוחמים ו-14 משוריינים ששימשו לאבטחת השיירה). בסך-הכול - מאות לוחמים, מצוידים במיטב הנשק של אותם ימים. ואמנם הצליחה השיירה לפרוץ את המצור ולהעביר לגוש-עציון לוחמים, נשק וציוד.
כדי לפרוץ את המצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה בחודשים מרס, אפריל ואף במחצית הראשונה של מאי - הספיקה גם מחצית הכוח שרוכזה בשיירה לגוש-עציון. אבל היו מספיק אמצעים אחרים להעביר נשק לעיר העתיקה גם בלי פריצה בכוח. ראשית, אפשר היה להחביא נשק בתוך מטעני האספקה הרבים שהועברו לרובע, מבלי שעין הבריטים תרגיש בהם. נוסף לזאת, ניתן היה לשחד קצינים וסמלים בריטיים, שהיו מוכנים להעביר אנשים ו"חבילות" ללא בדיקה יתרה. ויינגרטן אף נקב בסכומי כסף, שהיו דרושים לו כדי להעביר נשק לעיר העתיקה, אלא שמשום-מה לא הועמד הכסף לרשותו.
זאת ועוד: העובדה שהאוכלוסייה האזרחית בעיר העתיקה הושארה, במתכוון ובמפגיע, בעוד שבגוש-עציון וגוש-עטרות פונו כל הנשים והילדים, תומכת אף היא בתיזה שבן-גוריון דחה פתרון צבאי בעיר העתיקה, בהאמינו שפתרון מדיני הוא בר-השגה.