|
|
השבתאים בזמננו
יצחק בן צבי
מצודה, כסלו תשי"ד
|
תקציר: עדות על קיומה של עדת שבתאים ששמרה על זהותה ויחודה עד תחילת המאה העשרים. מילות מפתח: שבתאי צבי, שבתאות, תורקיה, איסלם |
|
מעטים הם בקרבנו, פרט ליהודי תורכיה, היודעים על קיומה - עד היום - של כת ה"שבתאים", היינו המאמינים בשבתי-צבי כ"משיח אלוהי יעקב". אולם, עובדה היא שכת זו עודנה חיה וקיימת, במסווה מושלימי, בתחומיה של תורכיה. למען הדיוק יש לומר: לא כת אחת, אלא שלוש כתות. כמאתים ושמונים ושמונה שנים עברו מאז המיר שבתי צבי את דתו, וכת השבתאים ממשיכה את קיומה כעדה סגורה ומסוגרת, קיום סתרים למחצה - עד היום הזה; זו היא הכת היהודית-המושלמנית, כפי שקרא לה בצדק חוקרה היהודי, א. דאנון, שאמנם יהודית היא לפי גזעה ומוצאה, וכן לפי מרבית מנהגיה ודעותיה, נוסף על האמונה בשבתי צבי והנובע ממנה; אולם, קיומה הארוך במסגרת דת האישלאם וכן הלשון התורכית השלטת בקרבה הטביעו עליה את חותמם עד שקבלה צורה תורכית-מושלימית מובהקת בכל הופעותיה, פרט לפולחנה הדתי החשאי. המרתו הטראגית של ה"משיח" מאיזמיר הנחיתה מהלומה ניצחת לתנועה המשיחית השבתאית, לרבבות חסידיו ומאמיניו של ש"ץ, שהאמינו באפשרות סינתיזה גמורה בין השבתאות ובין תורת משה וישראל. המרתו היתה אכזבה נוראה למאות-אלפי יהודים תמימי דרך, אשר לא נשבעו לכת זו, אולם היו מלאים כסופים עזים לגאולה ורצון להאמין שהנה כבר בא הגואל המקווה לישראל. והנה, עם בוא הידיעה על המרתו של ה"משיח" נפקחו פתאום עיניהם של אלפי יהודים אשר נהרו אחריו, ונטשו את התנועה אשר נתעו אחריה. עם ישראל כולו התנער בגלוי ובפרהסיה משבתי-צבי, והכריז עליו שהיה משיח-שקר. אלפי חסידיו חזרו בתשובה וערכו תעניות וסיגופים כדי לכפר על טעותם. אולם עדיין נשארו אלפי מפקפקים, ומאות "מאמינים" אשר דבקו בו באמונה גם לאחר המרתו, ואחדים מראשי התנועה אף התאמצו לפתח אידיאולוגיה להצדקת המרת משיחם מטעמים מסתוריים. מהם הרחיקו לכת עד כדי הריסת הגשרים מאחרי תורת משה, ומימרתם היתה: "ביטולה של תורת משה - הוא קיומה"; ומהם - קיימו בעצמם המרה-לדעת וקבלו את דת האישלאם. אכן רוב המאמינים בשבתי-צבי לא יצאו בעקבות משיחם. האמת ההיסטורית היא, שלכתחילה לא היתה גם לאלה שהמירו דתם כוונה כזו - אולם לרגל מסיבות-חייהם שנעלמו מאתנו, החליטו לנתק את הקשרים עם עדת ישראל - תחילה בסלוניקי, ואחר-כך גם במקומות אחרים - ולקבל מרצונם הטוב את הדת השלטת בתורכיה - את האישלאם. מסופר שקרוב למאתים וחמשים משפחות יהודיות בסלוניקי קיבלו את האיסלאם. גרשום שלום קבע את התאריך לשנת תמ"ד (1683). המשפחות הללו נשארו כמעט כולן בסלוניקי, המשיכו את חייהן כקודם ועסקו במקצועות שהיו רגילות בהם לפני השמד. כניסתם של השבתאים לדת האישלאם פתחה לפניהם כמה שערים שהיו נעולים בפני שאינם-מושלימים. מהם נתקבלו למשרות-ממשלה, וניצלו את מצבם כדי לבצר את עמדותיהם הכלכליות בעיר ובמדינה כולה. החלק שנשאר ביהדותו המשיך את קיומו הנסתר אף הוא, והיווה כעין מחתרת בקרב היהודים - בעיקר בארצות הנצרות, ומהם הסתעפו, במשך הזמן, הפראנקיסטים שבפולין ובבוהימיה; אולם אין בכוונתי לנגוע בסעיפים הללו במאמר זה; אסתפק בשבתאים שהתאשלמו. במשך מאתים וארבעים שנה שכנו השבתאים בקרב המושלימים, בשכונותיהם המיוחדות בסלוניקי. כלפי חוץ הופיעו כמושלימים גמורים, אולם במסתרים המשיכו לטפח את אמונתם בשבתי-צבי; ולא זה בלבד, אלא גם הוסיפו לקיים בצנעה, מפחד פן יתגלה הדבר למושלימים, מנהגים אחדים של ישראל וכמה מצוות מעשיות. בני העדה החדשה חיו, איפוא, חיי כפילות: "טב מלגו, וביש מלבר". כמושלימים הנמצאים תחת שלטון מושלימי קנאי, היו מוכרחים למלא את חמשת תנאי האישלאם: לבקר במסגדים לתפלה, ולהכריז חמש פעמים ביום על אמונתם במחמד כשליחו של אלהים; לצום ברמדאן ולחלק צדקה לעניי העדה ואף "לעלות לרגל" - לחאג - למכה ולמדינה. כן היו נאלצים להתאים את חיי המשפחה לחוקי השריעה - הנישואין, הגירושין, הקבורה וכו'; וכנגד זה - לחלל את השבתות ואת המועדים, להפר בגלוי את חוקי המאכלות האסורים, בכדי להוציא מלבם של המושלימים שקראו להם "דונמה", כלומר מומרים, שלא חדלו לחשוד בהם שנשארו בלבם נאמנים לדתם הקודמת. השבתאים נשארו קרחים מכאן ומכאן: היהודים שכניהם ראו בהם בוגדים בעמם שהמירו את כבודם, משום כך יצאו מן הכלל ונחשבו בעיני הציבור כנכרים גמורים; מאידך גיסא היה לתורכים יסוד לחשוד במושלימים החדשים הללו, שעדיין שמרו על מנהגים יהודיים מסויימים בסתר אהליהם. במשך מאתים וחמשים שנה נזהרו השבתאים מלהתערב בתורכים, לא להשיא להם ולא לקחת מבנותיהם. שמרו על טהרת גזעם, ולא קבלו גרים כמעט. בפתחם את חנויותיהם בשבתות ובמועדי ישראל, עשו זאת למראית עין והשתדלו להמנע ממסחר; כן היו להם "כלי קודש" מושלימים - חזנים, דרשנים, מוהלים, שוחטים ומסדרי-קדושין - משלהם שהיו מקיימים, נוסף על הטכסים המושלימים שנהגו בהם בפרהסיה, אף את טכסי הדת היהודית שנהגו בה בצנעה: בפסח היו טועמים מצות, וכן שמרו בסתר כמה משאר חגי ישראל, אף בתי קברות מיוחדים הוקצו להם; בסתר היו קוראים תהלים ואומרים זוהר, התפללו ושרו שירי קודש וגם שירי חול בעברית, בארמית וגם בלאטינו, פעמים בלי להבין פירושם. אין ספק שדבר זה לא יכל להעלם לגמרי מעיני התורכים. אבל גם היהודים נמנעו מלהתחתן בשבתאים, ואנשי הכת, או הכתות השבתאיות, נשארו לבדם עדה קטנה ומצומצמת, ש"כלעמת שלפה יבשה", ונסתמו לה כל שערי גידול והרחבה על ידי נשואי חוץ. כקראים וכשומרונים נידונו ל"אנדוגאמיה" (נישואי פנים) ולכל התוצאות הפאתולוגיות הנובעות ממנה. אכן מצבם נעשה עוד יותר חמור עקב פיצולם לשלש כתות-משנה (יעקוביים, קראקשים וקפאנגיים), כי כל אחת מכתות-המשנה נשארה סגורה ומסוגרת בקליפתה, וחבריה נמנעו מלהתחתן אף בבני שאר הכתות השבתאיות שלא ממינם. עם כל זאת עדים אנו לפלא ביאולוגי זה, שהעדה הזאת צמחה ועלתה במספרה במשך כל ימי המשטר התורכי-המושלימי; העדה גם התבצרה בחומר ופיתחה בקרבה רשת של מוסדות עזרה הדדית לחברי העדה הנחשלים. כאמור, התחילו ה"דונמה" שבסלוניקי "קאריירה" שלהם במאתים וחמשים משפחות שהמירו בסוף המאה הי"ז, ובחצי המאה הי"ח מנו כבר 600 משפחות או 3.000 נפש; בסוף המאה הי"ט מנו למעלה מעשרת אלפים, וברבע הראשון למאה העשרים - 15-13 אלף נפש. הם תפשו עמדות חשובות בסלוניקי במסחר, בבנקים, כרוכלים; ולבסוף חדרו גם לחוגי האינטליגנציה המקצועית כעורכי דין, כרופאים, כרוקחים, כפקידים ממשלתיים בימות המשטר התורכי וגם לאחריו. מחקר אובייקטיבי של השבתאים החל בתקופה מאוחרת למדי. בעיקר טפלו בהם סופרים וחוקרים יהודיים מתורכיה שהכירו את סביבתם; אחריהם החרו-החזיקו חוקרים מאומות העולם, נוצרים וגם מושלימים. הראשון שגילה ענין במחקר השבתאים ודברי ימיהם היה צבי גראטץ ב"דברי ימי ישראל" שלו. אחריו חקר בפרשה זו אברהם אפשטיין (1893, .R.E.J ). תרומה בעלת חשיבות מיוחדת נתרמה למחקר זה ע"י ר' אברהם דאנון מאדירנה (אדריאנופול), שהרצה על נושא זה בקונגרס המזרחני בפאריז עוד בשנת 1897, ופירסם עליו כמה מאמרים חשובים עברית וגם צרפתית, כמאמרו המקיף "כת יהודית מושלמנית" ב"ספר השנה" לנחום סוקולוב (תר"ס). יזכרו גם עוד חמשה סופרים יהודיים שהוסיפו חומר למחקר השבתאות: א) יוסף נחמה, תושב סלוניקי, המכיר מקרוב את ארחם ורבעם של השבתאים וגילה הרבה ממסתריהם במאמרו ב- Revue l'Alliance de Ecoles des , 1902 (תורגם עברית ע"י א' אלמאליח) ב) ההיסטוריוון של יהודי תורכיה והבלקאנים, ר' שלמה רוזאניס, שבדק את גנזיהם בסלוניקי עוד לפני השרפה הגדולה, בה היה למאכולת אש ארכיונם העתיק (1917), נתן תיאור כולל מכל כתבי-היד שראה בחפזון באותו ארכיוון והקדיש כמה עמודים בספרו ההיסטורי החשוב - לעדת השבתאים ולהווי שלה; ג) הסופר-ההיסטוריוון אברהם גלאנטי (ביחוד - במחקרו על שבתי-צבי); ד) מיכאל מלכו וה) יצחק ר. מלכו, שפרסמו רשימות מעניינות על השבתאים. חלופי האוכלוסין שבין יוון לתורכיה ביוני 1923- שמו קץ לקיומה של העדה בסלוניקי, בה שמרה על קנה במשך מאתים וארבעים שנה. מכאן הוצאה בחזקת עדה תורכית-מושלימית. לפי החוזה על חלופי-האוכלוסיה הועברו כמיליוון ורבע יונים מאנטוליה התורכית לערי יוון, וכנגד זה - כ-750 אלף מושלימים מיוון לתורכיה, ובין האחרונים היו גם 16-18 אלף השבתאים. ברגע האחרון ניסו אמנם לטעון שהם יהודים לפי גזעם וגם דתם שונה מדת המושלימים, אולם טענתם זו לא עמדה להם, והם הוצאו עם שאר התורכים. מאז נחרבה העדה השבתאית בסלוניקי, ובניה מצאו להם מקלט בקושטא ובאיזמיר. אחרים נפוצו בשאר ערי תורכיה שבאסיה; מאז נתרופפו עמודי העדה והתמוטטו מוסדותיה החברתיים. מכאן ואילך יש ידיעות סותרות: ממקורות מסויימים שמעתי שמהם התחילו להתבולל ע"י נשואי-תערובת - ביחוד מכת היעקוביים - ואלה הם סימנים מובהקים לסתימת הגולל. אולם ממקורות שבתאיים אחרים שמעתי שעדיין קיימים בקרבם בקושטא מוסדות צדקה ועזרה הדדית אשר עליהם גאותם, ובעזרתם הצליחו במשך דורות רבים לעזור לנחשלים ולהשליט משמעת ואחדות בקרב בני העדה. קשה להשיג מפיהם ידיעה אובייקטיבית עליהם. אנשי הכת החשובה ביותר, הקראקשים או חסידי עותומן בבא שמרו כנראה יותר מאחרים על עצמותם, והם נמנעים, לפי דבריהם, מנשואי-תערובת, ואף ממשיכים לקיים את מצוות דתם. עם זאת הם מאשימים את האחרים - את הקפנג'ים וביחוד את היעקוביים, שאינם נמנעים מנשואי-תערובת, ושהם - היעקוביים - הביאו את דבתם של השבתאים רעה באזני המושלימים. עוד בסוף המאה הי"ט, בעוד השבתאים יושבים שקטים בעירם ושלוים בשכונתם, התחילו להקים להם בתי-ספר מודרניים לחינוך בניהם; הזמינו מורים מחו"ל, בעיקר מצרפת להדרכת בניהם. שני בתי-ספר כאלה נוסדו בסלוניקי - "פאיז אלסביאן" ו"פאיויה". בעלי האמצעים שבהם שלחו את בניהם לאוניברסיטאות באירופה, נוסף על אלה שנסעו לשם השתלמות והכשרה לבתי הספר ולפקולטאות של אסטנבול הבירה, ובקרוב נתברכה העדה ברופאים ועורכי דין וכו'. כך קם אצלם מעמד של משכילים בעלי-מקצוע. מאידך גיסא גברו אצלם הקשרים עם ארצות המערב, מסחרם פרץ, ורבו ביניהם המתעשרים. לרגל הקשרים עם ארצות המערב נתרגלו לרעיונות חדשים ולמנהגי האומות המתקדמות. בשנת 1908, בזמן המהפכה התורכית הראשונה ("חוריה"). היה רובו של הנוער כבר משוחרר מהאמונות הקדומות ביעקוב קירידו ובעותמן בבא. רבים מהם היו חברים בלשכות הבונים החפשים (מאסונים), ומהם נצטרפו למפלגת האחדות וקדמה ("התורכים הצעירים"). טבעי הדבר, שבמהפכה זו (1908) היו השבתאים פעילים ביותר בשורות "התורכים הצעירים" וחדרו גם לשורות המנהיגות. מקצתם עברו לשאר ערי תורכיה והתחילו עוסקים במדיניות, והתיישבו בעיר הבירה. אחרי מלחמת יוון, כאשר סלוניקי נפלה בידי היונים, נתחזקה ההגירה משם לתורכיה, ובשנת 1923 עם חלופי-האוכלוסין עזבו כמעט כולם את סלוניקי. העשירים שבהם התיישבו בערים הגדולות, וקהלות שבתאיות גדולות וקטנות קמו בקושטא, באיזמיר, באנקרה, בברוסה ובקוניה; הבינונים והעניים שבהם נפוצו בערים הקטנות בכל רחבי תורכיה האסיאתית. בדרך כלל אפשר להגיד, שכל עוד ישבו השבתאים שלוים ושקטים בסלוניקי, מטרופולין שלהם, נזהרו מאוד לשמור על סודותיהם ותעלומות דתם, ואך מעט מזעיר נתגלה לחוקרים. אולם לאחר עברם לתורכיה ופיזורם החדש, נבעו מצפונותיהם ונתגלו לעין זרים. ההיסטוריוון הישיש אברהם גלאנטי נתן תיאור מקיף לחיי השבתאים ועברם, כשתים עשרה שנה לאחר צאתם מסלוניקי. והסופר התורכי אברהים עלא-אדדין ג'ובסא רכז את החומר שנצטבר בעתונות התורכית ובחוץ-לה. אלה היו מכתבים מבני הכת שכפרו בדתם, וגם חומר ממקורות אחרים. בהיותי בסלוניקי ובשאר ערי תורכיה - עוד בשנת 1909 - באתי במגע עם כמה מאנשי הכת והתחקיתי על אמונתם. פרסמתי את החומר המקורי שהשגתי מידם בשנת 1943 ב"ספר תפלות השבתאים, שירות ותשבחות", המכיל את השירות והתשבחות המושרות בפי בני הכת בלוית תרגום עברי. זהו אוד מוצל מאש, שריד מספרות-הסתרים שלהם, שבדרך כלל ספה-תמה. |
