כל מי שמעמיק חקר בתולדותיהם של נדחי ישראל מרגיש על כל צעד ושעל כי נצח ישראל לא ישקר, וכי גילויים נפלאים של אמונה וגבורה באים לידי ביטוי מובהק במחקר זה.
מתברר כי ענפים שונים ומשונים ביותר של האומה הישראלית התקיימו במשך הדורות במקומות נידחים בעולם, (כולל גם מתייהדים וגרים למיניהם) החזיקו ביהדותם מתוך דביקות עילאית, ולעתים על אף נחשולי המציאות ההיסטורית ידעו גם למסור את נפשם על קידוש השם וקידוש ערכי ישראל סבא.
וראה זה פלא: עד כה לא זכינו לחיבור מקיף בשטח זה, חיבור מדעי מובהק מעשה ידי חבר מומחים, המורכב לא רק מהיסטוריונים אלא גם מאנתרופולגים, אתנולוגים ופולקלוריסטים, חיבור שיתאר על יסוד תעודות שבכתב ומקורות שבע"פ וגם על בסיס של "עבודת שדה" (ז. א. הסתכלות בלתי אמצעית בהליכות השבט, בחיי יום יום שלו, שיחות עם זקני השבט ורישום הדברים מפיהם או הקלטתם, וכו' וכו') את חיי קבוצי ישראל במקומות נידחים בכל קצווי תבל.

על מנת להמחיש ולהדגים מה עלול הידע האנתרופולוגי, האתנולוגי והפולקלורי הכללי והיהודי גם יחד להרויח ממחקר מפורט על נדחי ישראל ביבשת אפריקה, אביא כאן תיאור קצר אחד שנמסר לנו ע"י אחד הנציגים של שבט יהודי נידח בסודאן המערבית ("הצרפתי"). אגב לא רק אזור הסודאן המערבי אלא גם האזורים הרבים של אפריקה המערבית, כגון אלה של המדינות החדשות מאלי, וולטה עילית, גינייאה, סיירה לאונה, חוף השנהב, ליבריה, גאנה, ניגריה, וכו', וכו' לא זכו עד כה להחקר מבחינה שרידי היהודים והמתייהדים שבתוכם.

ואלה הם הדברים הנמסרים ע"י בן השבט היהודי הנידח, דברים הנראים לי כחשובים ביותר, היות והם מהווים תיאור של איש המסיח לפי תומו, ללא כחל וללא שרק, ואין כל ספק שזו היא תעודה נאמנה ביותר המשקפת חיי שבט יהודי נידח, והמוסרת לנו גם דבר מה מההווי של שבט זה. ואכן תמוה הדבר שהחוקרים לא שמו לב לדבריו אלה שהופיעו בשפה האנגלית.

המחבר באטה קינדאי אמגוזה אבן לאבאגולה, בספר האבטוביוגרפי שלו שהופיע בשנת 1930, מוסר בין השאר כי הוא נולד בכפר נודאגהוסה Nodaghsah במרחק של שש מאות מילים צפונית לאבומיי קאלאוי, היא עיר הבירה של דהומיי לפנים, ורק שלושה ימי הליכה דרומית לעיר המפורסמת תימבוקטו אשר בסודאן המערבית (הצרפתית). ספרו האנגלי African an Lobagila Story own Savages מהווה אחד הגילויים המענינים ביותר של יליד אפריקה ושל בן שבט יהודי נידח. בתוך הביוגרפיה המקיפה של המחבר נמצא פרק מיוחד (פרק ה'): "היהודים השחורים של יער אונדו". הריני מתרגם בזה את דבריו תרגום מילולי:

"כיצד חדרה היהדות לארץ מולדתי הנידחת. בתוך תוכה של אפריקה, דרומית לעיר תימבוקטו, מוקפת עובדי אלילים פראיים - בערך בעשרים כפרים חיים אלפיים נפשות מישראל, כולם כושים. הם מאמינים שהם ממוצא יהודי ועל כן הם קוראים לעצמם בשם "בני אפרים". הילידים שכניהם, בני הסביבה, קוראים ליהודים אלה בכינוי "אמויו-קוויים" Emo-yo-Guaim כלומר, "עם מוזר" the people strage . לבני עמי, ז. א. "לבני אפרים" רק חלק מתורת ישראל. ספר התורה שלנו כתוב כתב ארמי, הוא הובא לארץ הזאת ע"י אבות אבותינו לפני יותר מאלף ושמונה מאות שנה. ספר התורה שלנו אינו כתוב בדיו, אלא האותיות חקוקות וצרובות לתוך הקלף באמצעות ברזל מלובן. על כן אי אפשר לשנות אף אות מאותיות התורה!

שבעה רבנים ממונים על בני העדה לה אני משתייך. מוצאם של רבנים אלה משבע משפחות שונות. כהונתם באה להם בירושה. שום אדם אינו יכול לקבל מינוי של "רב", כי הוא חייב להיות "רב" מבטן ומלידה. שבעת הרבנים הללו אחראיים לחינוך המוסרי והדתי של בני העדה מכל הבחינות. הדת היא השלטת בכל, כי "בני אפרים" אדוקים מאד וקשורים לדת אבותיהם בעבותות אהבה. בני העדה מקיימים את חוקי התורה לפני משמעותם המילולית.

אצלנו אין כל עבודות כפיה. אנו אוכלים כאשר אנו רעבים, אנו ישנים כאשר חבלי שינה אוחזים בנו, אנו נחים, בשעה שאנו עייפים. אין אנו משלמים שכר דירה כלל וכלל, כמו כן אין אנו משלמים מיסים מאיזה סוג שהוא. אין אנו קונים בגדים היות ובארצנו אין אנו לובשים בגדים מעולם. אין לנו כל צורך לא בכסף ולא בכל מטבע. כל ימי חיינו אנו שקועים בקיום המצוות הדתיות. בני עמי אינם יודעים דבר על התלמוד. כמו כן אינם יודעים מאומה על דבר אותם חלקי התנ"ך הבאים אחרי חמשה חומשי תורה. החגים והמועדים שלנו הם: פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות. אין לנו צורך בדיני בשר וחלב היות ואין אנו אוכלים בשר כלל, כמו כן אין אנו שותים חלב מעולם. אם כן אינה קיימת אצלנו הבעיה של עירבוב מאכלי חלב במאכלי בשר. אנו אוכלים בשר אך ורק בשעת הקרבת קורבן הפסח, וגם אז רק שבעת הרבנים ובני משפחותיהם רשאים לאכול את הבשר ולא שאר בני העדה.

בני העדה מלים את בניהם בגיל שמונת ימים. בזה הם מקיימים את המצווה של מילה כהלכתה וכמשפטה, הגם שהם מקיימים אותה בצורה שונה מזו הנהוגה בארץ ישראל כיום. הרבנים שלנו מרשים לנו להשתמש אך ורק בשיניים שלנו ובציפורנינו בעת הטקס של ברית מילה.

המקדש שלנו הוא קודש הקדשים. הוא איננו מקום אליו נכנס הנכנס כאוות נפשו, אלא מקום מקודש ביותר, לתוכו אפשר להיכנס רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים. במקדשנו נמצאת התורה הקדושה. רק לרבנים שלנו מותר להיכנס להיכל בכל שבת ושבת. הם קוראים את התפילות בעמדם בתוך המקדש, ואולם העם חוזר על התפילות הללו הנאמרות בלשון המדינה, ז. א. בדיאלקט או בניב הערבי השגור בארצנו. בני העדה יושבים מחוץ למקדש, מסביב לו, על הקרקע, על יד האכסדרות של המקדש. שם הם יושבים ומתפללים ושם הם גם מקבלים הוראה והדרכה בעיני דת ודין. התורה שלנו נשמרת בקפדנות ובעירנות בתוך קודש הקדשים. לכל הפחות "רב" אחד (מתוך שבעת הרבנים) שומר על התורה יומם ולילה. המטרה היא למנוע חילול הכתב הקדוש של התורה הן על ידי ילידי המקום, בני דתות אחרות, והן על ידי בני העדה שלנו הלהוטים לנשק או לנגוע בספר התורה, מתוך הערצה, מסירות, ברכה ואדיקות.

בני העדה שלנו מחזיקים בכל אותם הנוהלים המנהגים וההרגלים החברתיים המקובלים אצל ילידי המקום ואצל כל שכנינו. הם אוכלים אותו מזון הנהוג אצל השכנים הלא-יהודים, והוא מזון הגדל אצלנו (באופן טבעי) ללא כל טיפוח. ברם הנשים שלנו מכינות את מזוננו בצורה שונה מזו הנהוגה אצל העדות האפריקניות האחרות. אנו שמחים בחלקנו ומאושרים לחיות את חיינו ללא כל הטרדה וללא הפרעות, בתוך ארץ אשר בה שולט הפולחן האלילי של הפיטישיזם מחד גיסא, ודת האיסלאם - מאידך גיסא.

הרבנים שלנו מלמדים אותנו ומוסרים לנו כי אבות אבותינו עזבו את ארץ יהודה אחרי חורבן בית המקדש, ואז גם נדדו ליבשת אפריקה. קל לנו כיום לומר "הגיעו לאפריקה"! ברם עליך לקחת בחשבון את כל הקשיים העצומים והמרובים של נסיעות בימים הקדמונים, טלטולים על פני ימים ומדבריות, ללא אמצעי הובלה נאותים. אבותינו במשך הרבה דורות. בעטיין של רדיפות היה עליהם לעזוב את מרוקו באופן פתאומי, ללא כל אזהרה, וככה הם יצאו בחוסר כל את מרוקו, ואיבדו את כל הונם ואת כל רכושם, וככה הלך לאיבוד עמל של דורות. אבותינו פנו ממרוקו דרומה לקראת מדבר אצ-צחרה. היה זה מבצע עצום! כפי שמספרת האגדה נמשך המסע הזה שנים רבות. ילדים נולדו בדרך, ואלה גדלו והיו לאנשים מבוגרים ומתו, וקם דור שני ושלישי לפני שאבותינו הצליחו לסיים את המסע הארוך על פני מדבר צחרה, דרומית למרוקו, סוף סוף הגיעו אבותינו לעיר המפורסמת תימבוקטו, העיר העתיקה ביותר ביבשת אפריקה.

מעולם לא היה הדבר מחוור לי אם בני העדה שלנו היו פעם אוכלוסייה רבת נפשות, ואנו ירדנו פלאים מבחינה מספרית והגענו למספר מועט של בתי אב שעה שהגענו לעיר תימבוקטו. הרבנים שלנו סבורים, כי אין אנו מהווים היום אלא שריד דל של עם עצום ורב. בתימבוקטו לא היה יחס ילידי המקום אלינו רע כלל, בכל זאת לא רצינו לחיות תחת שלטונם של שבטי המדבר לאורך ימים. על כן עזבנו את תימבוקטו ושמנו פנינו דרומה, בהשאירנו מאחורינו את המדבר. אחרי מסע של שלושה ימים באנו למקום בו מצאנו מים טובים וזכים. הרבה מבני עמנו היו נופלים חללים בימים עברו בגלל המים הבלתי נקיים שהיו משתמשים בהם במקומות שאליהם הגיעו במשך נדודיהם. על כן בשעה שבני העדה מצאו מים נקיים, מים חיים, במקום החדש שאליו הגיעו, הם נתנו שבח והודיה לה', והתיישבו שמה, בסקלם ובבערם יערות עד, כי הארץ אותה בחרו להשתקע בה ארץ יערות הייתה, וגם שטח שופע מרעה טוב, חציר וירק. הם ניקו וסקלו את המקום החדש והפכוהו לגן פורח. בימים ההם היה הכפר הזה עדיין מוקף יערות עד בהם שכנו חיות פרא, פילים, נמרים, אריות, קופים, שרצים ורמשים למיניהם, נחשים ארסיים, צבים והמון לטאות. כזה היה המקום שבני העדה בחרו להם כמקום מושב, כי הם היו בני חורין בשעה שמצאו את מקום מושבם החדש.

הרבנים שלנו מספרים כי בשעה שהם היו במדבר, קבוצות גדולות של בני עמנו אשר פעלו כחלוצים העוברים לפני המחנה נבלעו בתוך החולות המרובים. אבדו ולא נתגלו לעולם. ובימים ההם טרם היו דרכי סחר תקינים בארץ ציה וצלמוות ועוברי אורח היו מוכרחים למצוא את נתיבותיהם בכוחות עצמם. הרבנים שלנו מוסרים כמו כן כי בני העדה שלנו היו הראשונים שקראו שם לאותה ארץ בה אנו חיים כיום, כי באותם הימים שאבות אבותינו הגיעו לארץ הזאת (מדרום לתימבוקטו) לא היו בה כל תושבים, ורק אנחנו היינו היחידים שבחרנו לחיות כאן, היות ומצאנו כאן מים טובים, על כן קראנו למקום הזה בניב של ילידי הארץ "דה-אומה" לאמור: "מים טובים". מעולם לא הצלחתי לברר כיצד קרה הדבר שהשם "דה-אומה" נעלם במשך הזמן מארצנו ועבר למקום אחר שעל חוף הים, כי הלא גלוי וידוע הדבר, כי "דאהומי" הוא הוא שם הארץ שעל שפת הים.

הרבנים שלנו מספרים גם כן כי במשך זמן קצר מאז השתקענו במקום החדש גילו השבטים הילידים ממזרח וממערב את כפרנו הנוח והמסודר, והקיפונו מכל צד, וגזלו מאתנו את כפרנו שנבנה בעמל כפינו, מאז הם השתלטו עלינו. כי לא היינו מעולם עם לוחם על כן הצליחו שכנינו להכניענו בקלות. בכל זאת המשכנו להתקיים במקום הזה במשך הדורות עד היום הזה. ראה ראינו שינויים רבים המתחוללים סביבנו, ואנו על אף הכל נשארנו תמיד באותו מצב, ללא שינוי כל שהוא; שמור שמרנו על החוק שלנו, והגן הגנו על תורתנו הקדושה ואף מסרנו את נפשנו עליה..."

כבר הזכרתי לעיל כי יהודי איפראן התייחסו כמו בני העדה של לאבאגילה, על בני אפרים.

יש לנו גם תעודות וידיעות ממקום אחר, על ממלכה יהודית בעמק דרעא (הנקראה גם ואדי זיתון) הקרוב לאיפראן הנ"ל. לפי המקורות, מדינה יהודית זו גם כן התייחסה על בני אפרים בן יוסף. תושבי המדינה התייחסו על עשרת השבטים.
כושים נוצרים- לפי מסורת זו -היו משועבדים למדינה היהודית. בסופו של דבר מרדו הכושים נגד אדוניהם היהודים, וכתוצאה מכך חולק העמק בין היהודים והנוצרים. ברם כעבור זמן קצר הפרו הנוצרים את חוזה השלום וניסו להשמיד את היהודים. הפעם נחלו הנוצרים תבוסה שלמה והושמדו כליל. גם אלה שניסו להימלט לעיר הקרובה סיג'ילמסה (השוכנת מערבית לדרעא) הושמדו כליל. את מקומם של הנוצרים, כמתיישבים באזור זה, תפסו המוסלמים, אשר סוף סוף ידם היתה על העליונה והנחילו תבוסה גדולה ליהודים.

מענין ביותר הוא הסיפור של הרופא והחוקר האנגלי י'והן דוידסון אשר במכתבו אל הדוכס מססקס (שנכתב בעיר מוגאדור, צפונית לעיר אגאדיר שבמרוקו, בתאריך 18 במרץ 1836) מספר לאמור:

במסעי הזה (בדרומה של מרוקו) נילווה אלי רב אחד מאזור קובבה (צפונית לסוס ולאיפראן הנ"ל). רב זה מסר לי ידיעות מענינות מאד על בני עמו. הוא אמר לי כי במקום הזה (קובבה) ישנם לא פחות משלושת או ארבעת אלפים יהודים, החיים חיי חרות ודרור. הם מתעסקים בדברים שונים. יש להם מכירות ומחצבות, גנים וכרמים גדולים, שדות דגן עצומים. יש להם שלטון עצמאי. הארץ הזאת שייכת להם מימי שלמה המלך. הוכחה לדבריו אלה הוא ציין כי לבני העדה הזאת תעודה הנושאת עליה חותמו של יואב בן צרויה אשר בא לגבות מיסים מיהודים אלה בתקופת המלך שלמה. בדבר בואם של יהודים אלה למקום הזה מסר הרב של קובבה את המסורת כדלקמן: "בשעה (שבני ישראל) יצאו ממצרים ועברו את הים הגדול, הם הגיעו לראש יבשת (במקור: land" of head a") ובו נהר. כאן הם נחתו והתקדמו בכיוון מהלך הנהר, והלכו דרומה, עד שהגיעו למקום שבו מצאו שתים-עשרה עינות מים ושבעים תמרים (השוה שמות ט"ו, כ"ז; במדבר ל"ג, ט). דבר זה הביאם להאמין שהם הצליחו להגיע לאילים, אולם במצאם את ההרים בצד מערב מיד נוכחו לדעת כי הגיעו לארץ חדשה. אחר כך הם מצאו מעבר על פני ההרים, והלכו קדימה עד שמצאו להם מקום מושב בעמק הזה, בעיקר במערות, שנשארו כאן עד היום במספר גדול. אחר כך הם בנו לעצמם ערים, אולם במשך הזמן קמו עליהם אויביהם וגרשום מעבר להרים."

לפי זיהויו הגיאוגרפי של דוידסון המדובר כאן במפרץ טרמסן אליו הגיעו בני ישראל תחילה, והלכו לאורך הנהר מולוביה, או מהאלה. עד שהגיעו לטפיללט, במקום בו נמצאים עד היום הזה שנים עשר מעינות מים ומסביבם בעיר דקלי תמרים. היהודים קוראים למקום הזה אילים. הרב נפרד מדוידסון בעיר וריקה, דרומית מזרחית למראקש. בהמשך מסעיו ביקר דוידסון במאה ערים יהודיות בהן מצא יותר יהודים מאשר במרוקו. לפי כל הסימנים ביקר דוידסון בשטח שעל הרוכסים הצפוניים של הרי אטלאס הגבוהים, במקומות כגון תאוריט, אית-אתחאב, תיסגין, תידיללי, אמיזמיז, וכו'. בדרכו לעיר תימבוקטו בשנת 1837 נרצח דוידסון ע"י בני השבטים הערביים הפראיים שבאזור זה. ספר מסעותיו פורסם בלונדון שנתיים לאחר מותו, בשנת 1839.

יש לנו גם ידיעות על נדחי ישראל בכל האזורים של מדבר צחרה, החל מסנגאל וגמור בגבולות סומאלי.

אינני סבור כי י. ד. צמח (בכ"ע הספריס" 1928, עמ' 396, הערה 1) והירשברג (בכ"ע לתולדות אפריקה, כרך ד', עמ' 334, הערה 2) צדקו בהטילם ספק במהימנותו של הסיפור שהופיע בעיתון הניו-יורקי Eveining World מיום 15 בנובמבר 1928, ובו פירסם הסופר ואן פאססן כתבה מפורטת על קהילה יהודית נידחת באזור תימבוקטו, לא רחוק מאותו האזור בו נמצאה העדה המתוארת על ידי לאבאגולה הנ"ל.

מדובר כאן על קהילה יהודית פורחת ושקטה, המונה כמה אלפי נפשות, בלב המדבר האפריקני, קהילה המוקפת מכל צד שבטים פראיים ופראיים למחצה, שבטים ערבים וברברים.

רנה לבלונד, הקונסול הצרפתי בעיר אקקה שבדרום מרוקו גילה את השבט היהודי הנידח הזה. לבלונד נחת נחיתת אונס (בגלל קלקול במטוסו) בירכתי היישוב היהודי הנידח הנמצא במרחק של עשרה ימי נסיעה מהעיר המפורסמת תימבוקטו. הוא נתקבל בסבר פנים יפות על ידי תושבי המקום שאמרו לו כי הם יהודים. המושבה של יהודים אלה נקראת שם אלונה Alouna (הייתכן כי בשם זה ישנה רמיזה ל"אילים"?) אנשי המקום קיימו בו בקונסול הצרפתי מצוות הכנסת אורחים כהלכה, ואף נהגו אתו כמו שנהג אברהם אבינו ורחצו את רגליו והכינו לו סעודה כיד המלך. יהודים נידחים אלה דיברו אתו בניב ערבי ואחדים מזקני העדה ידעו גם צרפתית קלושה מעורבת במלים מרוקניות. מאז 1866 לא דרכה רגל של אדם אירופאי על אדמתם. מוצאם של יהודים אלה הוא מאפריקה הצפונית, ברם אבות אבותיהם עזבו את חופי הים התיכון לפני הרבה דורות תחת לחץ של רדיפות. כוונת האבות ומגמת פניהם היתה לנסוע "דרך מצרים" לארץ ישראל על מנת להשתקע בארץ הקדושה, אולם שבטים עוינים, מחלות שונות, רעב, עוני ומחסור ועוד הרפתקאות שונות הפריעו לאבות אבותיהם להגיע לארץ הבחירה, וככה הם נשארו במדבר. יהודים נידחים אלה הבטיחו לקונסול הצרפתי, רנה לבלונד, כי מעולם לא איבדו את תקוותם להמשיך במסעם שנפסק באמצע. הם מאמינים כי באחד הימים יזכו להתיישב ב"ארץ זבת חלב ודבש".

הגם שיהודים אלה דיברו ערבית, הם השתמשו באותיות עבריות בכתב שלהם. סדרי התפילה ועבודת ה' לא השתנו אצלם כלל במשך הדורות, ויהודי ארץ-ישראל, לדעתם, יכירו אותם לפי המנהגים העתיקים שהם דבוקים בהם ומעריצים אותם.

הקונסול הצרפתי לבלונד מדגיש בתיאורו כי יהודים אלה היו אדיבים מאד, והם אנשי תרבות. ארשת פניהם שחומה, והם לבושים בגדים לבנים וגלימות ארוכות ורחבות, במשבצות של צמר, כדרך לבושם של הברברים ההרריים באזור האטלאס. רוב הגברים הם בעלי זקן רחב וארוך. הם עסוקים בגידול צאן בקר וגמלים. הם גם מקדישים הרבה זמן ללימוד הספרים העבריים העתיקים שהביאו אתם ממקומות נדודיהם. ישנם אצלם כמה וכמה פרשני התלמוד ותלמידי חכמים.

עד כאן לשון הדו"ח נמצא גם בספרו המפורסם של יוסף ט. ויליאמס, iiebrowisms שיצא לאור בניו יורק בשנת 1930, עמ' 235 ואילך, הערה 100

יש לנו עדויות ממקורות ערביים החל מהמאה הי"ב לספה"נ, עדויות המאשרות את העובדה שקיבוצים יהודיים שכנו באזור זה של אפריקה המערבית.

ככה, למשל, מציין הגיאוגרף הערבי הידוע אל-אידריסי, שכתב את חיבורו במחצית הראשונה של המאה הי"ב, כי בארץ לאמלם, הנמצאת בדרומה של העיר תימבוקטו הנ"ל ובצפונה של גיניאה, נמצאות שתי ערים קטנות הדומות לכפרים. שם העיר האחת מלאל ושם העיר השניה דאו. המרחק בין שתי ערים אלה הוא מהלך של ארבעה ימים. תושבי שתי הערים הללו, כפי שמדגישים אנשי האזור, הם יהודים, רובם ככולם בורים ועמי הארץ וכופרים. כל בני ארץ לאמלם בהגיעם לגיל הבגרות שורטים שרטת וחורטים באש כתובות קעקע בפנים ובצדעים, וזה משמש להם כסימני היכר. מקומות מגוריהם של יהודים אלה נמצאים בואדי המשתרע עד לנהר נילוס.

אל-אדריסי מציין גם כן כי בארץ קמנוריה השוכנת בארץ מארתאניה של ימינו, בין ואדי דרעה בצפון והסנגאל בדרום, צפונית מערבית לארץ לאמלם הנ"ל, נמצאים קיבוצים יהודיים.

גם כאן, כמו בתיאורו של אידריסי ביחס לתושבי לאמלם הנ"ל, בא לידי ביטוי המוסלמי הנאמן המתייחס בשלילה לבני דתות אחרות, כי גם כאן אידריסי מדגיש כי באמונותיהם של יהודים אלה "שורר בלבול רב ואין להם אמונות יציבות ומוסכמות". אין להם מלך שימשול בהם והם נרדפים על ידי כל בני העדות הגרות בסביבתם והגובלות בארצם. אם כן, כזו היא המציאות העגומה של קהילה יהודית נידחת בלב אפריקה. אדריסי מציין כמו כן כי אחרי שגברו הפשיטות על יהודים אלה מכל הצדדים הם חיפשו להם מחסה בהרים והתפזרו במדבר הצחרה בקבלם על עצמם את חסותם של שכניהם ובהסתתרם תחת כפניהם. ככה לא נשארו מבני קמנוריה, היהודים, אלא מתי מעט, מפוזרים במדבר הצחרה ובקרבת החוף. מחייתם על החלב והדגים, והם אומללים בגלל מצוקתם הכלכלית וטרדות הפרנסה. עד עתה הם נודדים בארצות אלה בהסכמת שכניהם ומבלים את ימיהם בשלום.

חאג' אל-עגואאתי כותב בשנת 1242 על יהודי העיר תוגגורת הנמצאת מזרחית לעיר מזאב ודרומית לתוזיאור. לפי דבריו ישנו עם בתוגגורת הנקרא בשם מג'אהריה, והחי בשכונה נפרדת בתוך העיר. אלה הם יהודים אשר אנוסים היו לקבל עליהם את דת האסלאם ע"י שכניהם ילידי המקום שאיימו עליהם להשמידם.
הם בקיאים בספר הקוראן ויודעים אותו בע"פ. והם נבדלים משאר המוסלמים וקל להכירם על ידי ארשת פניהם המיוחדת לזו של יהודים. בתיהם, כבתי היהודים במקומות אחרים, ריח רע נודף מהם. אנשי תוגגורת אינם מתחתנים עם בני השבטים הערביים, ולעתים רחוקות יקרה הדבר שערבי כל שהוא יקח לו לאשה בת מבני המג'אריה.

השליט של תוגגרות בוחר לו פקידים, סופרים ורואי חשבון מתוך אנשי המג'אהריה, הגם שאף פעם לא תוענק להם כהונת קאדי (שופט) או משרה של אימאם. יש להם מסגדים בשכונתם המיוחדת שבעיר והם מתפללים בהם בשעות הקבועות, פרט ליום ששי (יום אלג'מעה), שאינם מתפללים בו, בניגוד לשאר המוסלמים, ואינם מיחסים לו קדושה כשל שבת או יום קודש. הם בעלי רכוש גדול. נשיהם מופיעות בשוקי העיר ופניהן רעולות. הן משוחחות בשפה העברית בינן לבין עצמן, בשעה שהן מעונינות שלא יבינו את דבריהן... (עי' בספרו של ויליאמס, הנ"ל, 235)

ההיסטוריון הערבי המפורסם אבן ח'לדון (1406-1332) מביע במאה הי"ד לספה"נ את ההשערה כי כמה וכמה שבטים ברבריים באפריקה האמינו בדת ישראל. הם קיבלו דת זו מבני ישראל בזמן שמלכות ישראל התפשטה עד לסוריה.

אבן ח'לדון מזכיר את השבטים היהודיים הללו: בני ג'ראוה ששכנו בהרי אוראס שבאלג'יריה והשבטים המתייהדים שבהר נפוסה, ההרים שבין טריפוליטאניה לתוניסיה, את שבטי הפנדלאוה והמדיונה ששכנו באזור תלמסאן, את שבטי הבהלולה והגיאתה שישבו באזור חאזה, ובני פאזאז שישבו בסביבות אזרו.

שבט הג'ראוה מפורסם ביותר בגלל המלכה, המנהיגה שלהם, "הכאהנה" שנפלה בקרב עז עם המוסלמים בראשית כבוש הארץ ע"י הערבים. שמה של האשה הדגולה הזאת היה דהיה או דמיה (או דהבה), מלכת הרי אוראס שב"אלג'יריה הכוהנת" או מגדת עתידות ("הרואה").
הרבה אגדות נרקמו מסביב לדמות פלאים זו -ז'אן ד'ארק של אפריקה. היא זכתה לשלטונה הודות לסגולותיה העל-טבעיות ולקחה את כתר המלוכה מאת בניה שקבלוהו בירושה מאבותיהם.
בשנת 49 להג'רה שלח הכ'ליף עבד אלמלך את המושב המצרי חסן למסע כיבוש אל צפון אפריקה. בהתחלה הצליח חסן לכבוש את קירואן וקרתגו, אולם אחר כך נחל תבוסה על ידי ה"כאהנה" שהצליחה לאסוף סביבה את כל הכוחות שהתנגדו למוסלמים.

במשך חמש שנים שלטה ה"כאהנה" בכל האזור מטריפולי ועד לטנג'ר, ברם היא התנהגה באכזריות והפכה את הערים לציה ולחורבות עולם. המושל המצרי חסן חידש את התקפותיו על ממלכת ה"כאהנה" בשנת 74 להג'רה. הפעם תמכה בו גם האוכלוסיה המקומית גם בניה של ה"כאהנה" בגדו בה והצטרפו לפולש והתאסלמו. ה"כאהנה" נחלה תבוסה שלמה ונהרגה בקרב (עי' בספרו של אבן ח'לדון כתאב אליעבר, 109, ותמציתו של הירשברג בכ"ע האנגלי לתולדות אפריקה, כרך ד', עמ' 317).

למרות שלל האגדות שנערמו מסביב למלכה יהודית או מתייהדת זו, ישנו גרעין היסטורי מובהק הנעוץ במקור מוסלמי עתיק המציין כי מלכה בשם קהיה ושני בניה נספו בקרב עם הערבים.
במאה הט"ו אנו קוראים בכתאב אל-עדואני כי בטירות המדבר יושבים עדיין יהודים בני עבד אלזאר. תושבי הצחרה הם מבני אג'וג' היהודי.
דרומה-מזרחה להרי אוראס נמצאת נאת המדבר ששמה פרכאן אליהודי. בכל אזור ביסכרה ישבו יהודים.

הירשברג (בכ"ע האנגלי לתולדות אפריקה, כרך ד' עמ' 318, מצטט את דברי ולנטים פרננדז (1507-1056) המציין,
כי יהודים המכונים בשם "גאול" שכנו בסודאן המערבית בעיקר בארץ ה"וולופים" ובאזור הידוע בשם מאנדינגו. הם היו כושים כמו שאר ילידי המקום. הם לא ידעו דבר על בתי כנסיות ואף לא ידעו את מנהגי שאר היהודים. הם גרו בכפרים מיוחדים משלהם. השכנים הכושים התייחסו אליהם בזלזול ובבוז.
יהודים אלה היו שחקנים, מנגנים, מוסיקאים, ושרים על מנת להרוויח את לחמם. הם נדדו עם נשותיהם ממקום למקום כמו צוענים. הם גם עבדו כרוקמים, סנדלרים וכו'. בימי מלחמה שימשו כמחצצרים והפיחו רוח גבורה בלוחמים. לפי החוקים הנהוגים אצלם אסור היה להם להיכנס לביתו של זר, כלומר של אדם שאינו שייך לשבט שלהם. כמו כן אסור להם להשתתף בסעודה שהוכנה על ידי זר. אם אחד מבני השבט נשא לו אשה שאינה בת השבט הרי מכרו את הזוג לעבדים או הרגו אותם. הם לא קברו את מתיהם אלא החביאו אותם בתוך הגזעים החלולים של העצים, או תלו אותם על האילנות...

בשנת תרס"ו ביקר הפרופ' נחום סלושץ בג'בל גריאן (או גוריאן, ז. א. "הר המערות"), מהלך יום וחצי מטריפולי. שם מצא עדין שני כפרים, אל-עבאס וטגרנה שתושביהם היהודים שוכנים במערות, עמוק עמוק בקרקע.

פרופ' סלושץ ביקר במשכנותיהם התת-קרקעים ומצא שם יהודים לבני-עור שפניהם דומים לפני יהודי לוב, והם כולם בעלי מלאכה: צורפים, נפחים ורוכלים העוברים בכל רחבי המדבר.

הנשים והילדים עוסקים גם בעבודה בכרמים ובשדות. סלושץ מצא שם קהילה יהודית העומדת על רמה רוחנית ודתית די גבוהה. כמעט כל הגברים ידעו לקרוא בתורה. הילדים לומדים ב"חדר" (כיתאב) הנמצא בפרוזדור בית הכנסת. ליהודי אל עבאס וטיגרנה שוחטים וגם "חכם", ז. א. רב המוכתר בשם "חכם באשי" של גריאן. סלושץ הכיר את הרב כליפה חג'אג' שהיה זקן בעל הדרת כבוד, חכם גדול ורופא וגם פיטן בעברית וערבית.

יישובים תת קרקעיים אלה נוסדו על ידי תושבים קבועים על מנת שישמשו להם ולרכושם מחסה מתחת לאדמה מפני שודדי המדבר. על כן רגילים היו להסתיר את מבוא המערה וגם הקדימו את האורוה ואת חצר המלאכה לחצר הדירות, כי הנפשות יקרות מהרכוש (בחינת "תן לי הנפש והרכוש קח לך...") - בתארו את יושבי המערות מכריז סלושץ בצדק: "הבו גודל לשאר הרוח היהודי אשר גם במעמקי האדמה, נשאר נאמן לחיי עולם הרוח העברי הנצחי!"

"בתוך הקלחת של עסקי יום יום וחיי החולין אסור לו לבר-נש לשכוח אף לרגע קט מילי דשמיא, אלא שלוש פעמים ביום, בבוקר, בצהרים ובלילה, עליו לתת שבח והודיה לה'. ולעבדו בלבב שלם. זהו יסוד היסודות של הדרך לעבודת הבורא".

מלים אלה חרותות בתוך כתובת ארוכה על לוח אבן משנת 1489 בשפה הסינית, והוא מאבני הפאר של בית הכנסת המפורסם של יהודי קאי-פנג-פו, עיר הבירה של הפרובינציה הנאן, 450 מילין בערך דרומית מערבית לפקינג שבארץ סין.

בפעם הראשונה נודע לעולם המערבי על קיומה של קהילה יהודית נידחת בקאי-פנג-פו ביוני 1605. אז הופיע נציגם של יהודים נידחים אלה אצל ראש הישועים בפקינג, האב מתיאו ריקצ'י. נציג הקהילה איי-תין חשב לתומו כי אין כל הבדל בין יהודים ונוצרים, ועל כן אמר לנציג הישועים שהוא בא אליו היות והוא שמע שהוא שייך לאלה המאמינים באל אחד.

מתוך כל התעודות שבידינו מסתבר כי כבר אז, בראשית המאה הי"ז, היתה קהילה נידחת זו במצב של שקיעה רוחנית וחומרית גם יחד. ההתבוללות והטמיעה אכלו קיבוץ יהודי נידח זה, בכל פה. בכל הדורות לא היה קיים קשר מתמיד בין עדה זו לבין שאר ישובי ישראל בעולם, ועל כן פעל כאן תהליך מתמיד של התפוררות וניוון רוחני.

במוזיאון לאתנוגרפיה ופולקלור של עיריית תל-אביב ("מוזיאון הארץ"), מוקדש חדר מיוחד לקהילה נידחה זו ובו העתקי תעודות ותצלומים מחיי יהודי קאי-פנג-פו, בית הכנסת שלהם, ספרי הדת, צלמיות חרס המתארות דמויות יהודיות מתקופת שושלת טאנג, תצלום קטע מספר היוחסין של קהילה זו, תצלום יריעות אחדות של מגילת אסתר המעוטרת בשוליה בדמויות סיניות ובציורי חיות ופרחים, תכנית העיר קאי-פנג-פו, וכו' וכו'.

"בית הכנסת התקיים במשך ימי השושלות האן, טאנג, סונג ומינג. הרבה גילגולים עברו על בית הכנסת זה. הין-טו-לה (הממונה על הבניינים) התחיל לבנות את בית הכנסת בשנה הראשונה של תקופת לונג הסינג (בשנת 1163), בימי מלוך הקיסר הסיאו של שושלת סונג. ה"וו-ססו-טה" (-בפרסית "אוסתאד", ז. א. "רב העדה") בנה מחדש את בית הכנסת בשנת השש-עשרה לשלטונו של טשיה טשנג מהשושלת יואן (בשנת 1356)".

דברים אלה חרותים בין השאר על לוח האבן של בית הכנסת משנת 1663. לפי הלוח של שנת 1489 נבנה בית הכנסת שנית בשנת 1579 בתקופת שלטונו של טשיה-יואן.

בית הכנסת של יהודי קאי-פנג-פו היה דומה למקדש רגיל של הסינים המכיל חצרות, קשתות זכרון, אולמות רבים, תאים ובנינים צדדיים. ההבדל העיקרי הוא שבה בשעה שהמקדש הסיני פונה דרומה, הרי בית כנסת של יהודי קאי-פנגרפו מופנה מזרחה, הכניסה הראשית היא מפאת מזרח. החלק המקודש ביותר של בית הכנסת הזה (שבינתיים נחרב ואיננו עוד כיום) היה החלק המערבי הקיצוני כי המתפללים שמו פניהם מערבה בשעת התפילה, לעבר ירושלים, עיר הקודש.

בחצרות בית הכנסת נמצאו מצבות אבן ועליהן היו חקוקות כתובות היסטוריות. בתא המרכזי בצפון היה בית מרחץ בו התרחצו המתפללים לפני שניגשו לעבודת ה'. בדרום נמצא בית מטבחים בו נשחטו בעלי חיים על ידי מתפללי בית הכנסת. הם קיימו את כל דיני השחיטה הנהוגים בישראל, ואכלו מזון כשר.

בצד הדרומי של החצר המרכזית של בית הכנסת נמצא "אולם האבות". אולם כזה שכיח גם כן אצל הסינים, בו הם מזכירים את נשמות אבותיהם בימי זכרון ומועד.

בין מצבות האבן של יהודי קאי-פנג-זו נמצאים גם מצבה אחת משנת 1679, והשם הרשמי החקוק עליה הוא: "ספר זכרון של אולם האבות".

באולם הקדמי של בית הכנסת עמד שולחן ארוך ועליו נמצאו חמשה כלי הטכס (בסינית "ווקונג") בדומה לכל המקדשים הסיניים מתקופת השושלת מינג ואילך. חמשת הכלים המקודשים הם: מחתת הקטורת הנמצאת במרכז, ושני פמוטים ואגרטלי פרחים הנמצאים משני הצדדים. באותו אולם נמצא כסא גדול המכונה "כסאו של משה" על כסא זה היו מעמידים את ספר התורה בו קראו בשעת התפילה. באותו אולם לא היו כל דברים אחרים, פרט לכתובות שונות בעלות תוכן דתי על העמודים ועל הקירות.

בקצה המערבי, שהוא החלק הקדוש ביותר של בית הכנסת, נשמרו שלושה עשר ספרי התורה בתוך ארון מקושט להפליא. כל ספר תורה היה עטוף בעטיפת משי ונתון בנרתיק מצופה לכה מוזהבת. שנים עשר ספרי תורה מייצגים את שנים עשר שבטי ישראל, והספר הי"ג נועד למשה רבנו...

במאה הי"ח כאשר המיסיונרים הקתוליים ביקרו אצל יהודי קאי-פנג-פו נוכחו לדעת כי יהודים אלה שומרי תורה ומצוות הם. הם קיימו כהלכה מצוות רבות, כגון מילה, אכילת מצות בפסח והם שמרו את השבת ואת כל חגי ישראל.

במכתבם של יהודים אלה משנת 1850 לי פין (מי שהיה אחר כך קונסול בריטי בירושלים) הם מדגישים כי הם שומרים את החגים כדלקמן:

א. יום י"ד של החודש השני, חג הנקרא בשם חג החיטה היבשה (אולי הכוונה "לחג המצות"). ביום זה נהגו לשלוח לידידיהם עוגות מטוגנות בשמן ריחני.

ב. היום העשירי של החודש הששי. אסור להדליק בו אש. יום זה נקרא גם "צום של שער השופטים" Fast of the gate gudges ייתכן והכוונה לתשעה באב שאצלם נדחה לעשירי באב. הכינוי הניתן ליום צום זה מעורפל ביותר.

ג. ביום כ"ד של החודש השמיני קוראים בתורה בבית הכנסת. תחילה סוגרים היטב את שערי בית הכנסת ואחר כך פותחים את התורה הקדושה וקוראים בה. באותו יום מחלקים כסף. ייתכן והכוונה ל"שמחת תורה" שלנו.

ד. ביום הראשון של החודש השמיני חג לכבודם של האבות הגדולים והנביאים (ייתכן והכוונה לראש השנה).

ה. ביום השני של החודש התשיעי חג לכבוד האבות השניים במעלה והנביאים בעלי דרגה שניה... Mimor prophets patriarches לא ברור כלל לאיזה מועד הם מתכוונים.

ו. ביום א' של החודש הששי "חג הבריחה או המפלט מהחרב". גם חג זה מוזר ביותר.

מפליא הדבר שבמכתבם של יהודים קאי-פנג-פו אל הקונסול פין הם אינם מזכירים כלל את חג השבועות וחג הסוכות. שני חגים אלה היו ידועים להם היטב וחגגו אותם ברוב פאר.

בשנת 1721 השתתף האב הנוצרי דומינג בחגיגות הסוכות של יהודים אלה, והיה עד לתהלוכה הנקראת "טשואן טשינג טשיאה", ז. א. החג "בו נושאים בתהלוכה את התורה הקדושה" (כנראה רמיזה להקפות שלנו).

בית הקברות של קהילה זו היה מחוץ לשער המערבי של העיר קאי-פנג-פו. הכיוון המערבי מסמל כנראה את ההפניה לקראת ירושלים. בעטיו של שיטפון של הנהר הצהוב נעלם ונחרב בית קברות זה. כנראה שזה היה בשנת 1642, בשעה שעיר קאי-פנג-פו נמצאה במצור כבד ע"י המורד הטטרי לי-אטזו-טשנג. באותה שנה נחרב גם בית הכנסת המפואר של יהודי עיר זו, וכתבי הקודש העתיקים שבו, וכל שאר שכיות החמדה ירדו לטמיון. בראש צבאות המגינים שעמדו בחרוף נפש נגד הפולש הטאטרי עמד המצביא היהודי לי-קואנג טיין. כאות הוקרה לפעולתו של המצביא הזה הוענקו לו אותות הצטיינות. אז פתח האויב הסכרים של הנהר הצהוב. כתוצאה מכך ניספו רוב תושבי העיר, ובתוכם הרבה יהודים. כעבור עשרים שנה נתארגנה הקהילה היהודית מחדש על ידי טשאו-טשאנג-טשי (קצין יהודי בדרגת סגן-אלוף ששירת בצבאו של קיסר סין). הקיסר נתן רשות להקים את הריסות בית הכנסת, כפי שאנו למדים מתוך מצבת הזכרון של שנת 1663.

העסקן היהודי ד"ר דוד א. בראון ביקר בשנת 1933 אצל יהודי קאי-פנג-פו. כאשר שרידי עדה זו נשאלו על ידו מה בקשתם הם ענו:

"אנו מעונינים בבית ספר על מנת לחנך את ילדינו שידעו לכל הפחות מי היו אבותיהם, ובמה הם נבדלים משכניהם הסינים. אמנם אנו הקשישים יודעים היטב שאנו יהודים ושבני עמנו הגיעו לעיר זו לפני הרבה דורות, ושהיה לנו בית כנסת מפואר ורב, עם תלמידי חכמים. ברם הידע הזה הולך ונעלם, הולך ומטשטש. אנו שואפים לכך שבינינו ילכו בעקבות אבותיהם וידעו הרבה על צור מחצבתם".