בשנת תשנ"ד כתב ד"ר אליעזר בן שלמה על החובה להציל נפשות במשפט העברי ובפסיקה של בית המשפט העליון בישראל¹. ד"ר בן שלמה הציג זו מול זו את הגישה האנגלו-אמריקאית השוללת הטלת חובת הצלת נפשות פוזיטיבית לבין המשפט העברי בו מעוגנת החובה להציל נפשות הן במצות עשה² והן באיסור לאו³, כמו גם את ההבדלים בגישות הערכיות השונות העולות מפסקי דין של שופטים בבית המשפט העליון בישראל.

כדאי לדעת כי לא רק בארצות מערביות כדוגמת צרפת, אלא אפילו בברית המועצות קבע החוק הפלילי⁴ כעבירה את ההימנעות מלהגיש עזרה לאדם בסכנת מוות, בניגוד מוחץ לגישה האמריקאית הדוגלת בעיקרון אי ההתערבות וכהצהרתו של קין: "השומר אחי אנוכי?"⁵

המצב במדינת ישראל לפני חקיקת החוק החדש, מתואר בפירוט במאמרו של בן שלמה. את המצב החוקי ששרר אז ניתן לסכם בקצרה: עד לחקיקת חוק "לא תעמוד על דם רעך" לא היתה במדינת ישראל חובה כללית להצלת נפשות. למעשה היו קיימות אז רק שלוש קבוצות מוגדרות באוכלוסיה, אשר חוייבו בחקיקה ראשית או משנית להגיש עזרה ולהציל מסכנה:
1. הורים ביחס לילדיהם⁶.
2. כבאים באירוע של נזק לגוף ולרכוש⁷.
3. נוהג ברכב ביחס לנפגע תאונת דרכים⁸.

עיקרון שיפוי המציל על הוצאותיו לצורך ההצלה תופס מקום חשוב בחקיקה. התברר כי דווקא הטלת חובת ההצלה היתה עלולה לפגוע בזכותו של המציל לשיפוי, לאור סעיף 5 (א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט - 1979, המאפשר שיפוי רק של מי שהציל בהתנדבות "בלי שהיה חייב בכך". משום כך נחקק סעיף 2 (א) לחוק לא תעמוד על דם רעך, המחיל את הוראות השיפוי גם על מציל החייב בכך על פי החוק החדש.

שאלה מעניינת היא: האם קיים חיוב הצלה במקום שהניצול, הנמצא בסכנת חיים מתנגד לפעולת ההצלה? החוק החדש, בניגוד לסעיף 2(ב) בהצעת החוק, מתעלם משאלה זו לחלוטין. רמז לגישת המחוקק ניתן לראות בחוק זכויות החולה התשנ"ו - 1996, בסעיף 2(15) ו 15 (3), כאשר במצבים מוגדרים של סכנה חמורה או מצב חירום רפואי, המחוקק התיר להציל ולתת טיפול גם אם המטופל מתנגד לכך. אפילו שיפוי המציל בניגוד לדעת הניצול מוסדר בחוק עשיית עושר ולא במשפט, בסעיף 5(ג).

עמדת ההלכה על חובת הצלה מול התנגדות הניצול מחייבת דיון נפרד. אולם בראשי פרקים נציין כי מצוות "לא תעמוד על דם רעך" האמורה בתורה נסמכת על מצוות השבת אבידה, ומבחינה עקרונית הלאו תקף רק במקום בו קיימת מצוות עשה של השבה ⁹. מכאן נובע, לכאורה, שבדיוק כמו בהשבת אבידה, גם איסור "לא תעמוד" לא קיים כשהניצול מתנגד. למרות זאת הדברים אינם פשוטים, במיוחד לאור ההכרה בהסכמה רטרואקטיבית של הניצול, כפי שנלמד מהתוספתא ¹⁰ ונדון במסגרת אסיא¹¹ בעבר. חקיקת החוק אותה הוביל ח"כ חנן פורת, יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת הארבע-עשרה, איננה רק הצהרה ערכית חשובה, אלא גם תרומה ממשית לאינטרס הציבורי. החוק מגדיל את הסיכוי של כל אחד מאתנו להינצל בעת סכנה, כאשר יותר אנשים יפעלו ויבואו לעזרתו. למרות שמאחורי הקלעים התנהלו מאבקים לא קלים על עצם העיקרון המוסרי הטמון בחוק תוך ניסיון לצמצום תחולתו, הרי שעם השלמת החקיקה, מציבים החוק ודברי ההסבר המצורפים להצעת החוק, את מדינת ישראל בין המדינות הנאורות בהם ערך חיי-אדם איננו מליצה בעלמא. מעתה שוררת חובה חוקית, מוסרית ומעשית: 1. (א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.
(ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעיין חוק זה: בסעיף זה, "רשויות" - משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.
2. (א) הוראות סעיף 5 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979, יחולו גם כאשר המזכה פעל מכוח חובתו על פי הוראות סעיף 1.

(ב) בית המשפט רשאי לחייב את מי שגרם לסכנה שהניצול נקלע אליה, לרבות את הניצול עצמו אם גרם לסכנה זו, לשפות את מי שהושיט עזרה בהתאם לחובתו לפי הוראות סעיף 1 על ההוצאות והתשלומים הסבירים שהוציא.
3. בכפוף להוראות סעיף 2(א), אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מהוראות כל דין.
4. העובר על הוראות סעיף 1 לחוק זה, דינו - קנס.
5. שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה.
6. תחילתו של חוק זה בתום 90 ימים מפרסומו.