א. מ. הברמן

מחניים ק"ו, תשכ"ו עמודים נב-נז
הודפס ללא ההערות

במקבים-א, א נו-נז נאמר:

"וספרי התורה אשר מצאו (האויבים) שרפו באש בקוראם: ובכל אשר ימצא בידי איש ספר ברית, וכל אשר יחפוץ בתורה, דת המלך להמיתו".

שם ב' ב', יד:

"וכן גם יהודה את הספרים אשר נפזרו מפני המלחמה - אספם לנו כולם והם אצלנו".

ושם שם יג, י-יא:

"ובהודע הדבר ליהודה (כי אנטיוכוס אבפטור יצא בחיל רב אל ארץ יהודה) ויעורר אם העם לקרוא אל ה' יומם ולילה, כי יושיע גם. עתה כמלפנים: (ולא יעזור) לאלה אשר עתידים לגזול מהם את התורה ואת ארץ האבות ואת בית המקדש".

גם כשגזרו האויבים שריפה על רבי חנניה בן תרדיון (במאה השניה לספירה)

"כרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור". וכשאמרה לו בתו: "אבא אראך בכך? אמר לה: אלמלי אני נשרפתי לבדי, היה הדבר קשה לי, עכשיו, שאני נשרף וספר תורה עמי - מי שיבקש עלבונה של ספר תורה הוא hhבקש עלבוני" (עבודה זרה, יח, ב).

החל בתקיפת יוסטיניאן (מת בשנת 565) החלו איסורים מאיסורים שונים על לימוד תורה שבעל פה, והאיסורים נמשכו בהפסקות ובהקלות מסוימות במשך כל ימי הביניים. פרקוי בן באבוי (במאה התשיעית) מסר בשם רבותיו:

"גזר(ה) אדום הרשעה שמד על ארץ יש(ראל), שלא יקראו בתורה, וגנזו כל ספרי תורות, מפני שהיו שורפין אותם" (גנזי שעכטר ח"ב עמ' 143).

וידוע כי התלמוד הוצא לשרפה כמה פעמים במצוות האפיפיורים בשנים 1320-1230 והקינות מתקופות אלה משמיעות לנו הד חזק מן השריפות הללו. גזירות אלה הביאו לידי כך, שהיהודים עצמם הנהיגו צנזורה פנימית בכתבי היד שלהם והשמיטו כמה דברים משום דרכי שלום. הגזירות נמשכו בצורות שונות, אבל לא הייתה שיטה בהחרמת הספרים והשמדתם. שיטה הנהיגו האיטלקים החל באמצע המאה השש עשרה, ומהם למדו העמים האחרים. הנטייה להשמיט דברים מתוך הספרים משום דרכי שלום נמשכה גם בראשית הדפוס, וכך נשמטו דברים בכמה ממסכתות התלמוד שנדפסו בדפוס משפחת שונצינו, והמדפיסים השאירו מקום ריק כסימן. סימנים להשמטות כאלה אנו מוצאים גם בספרים שנדפסו בקושטא ובסלוניקי בראשית המאה השש עשרה, כגון בספר "הגדות התלמוד", קושטא רע"א - 1511, שנשמטו מתוכו כמה מלים, ובמחזור כמנהג אשכנז, סלוניקי שי"א - 1551, לערך, שבמדור הקינות שם נשמטה קינה שלמה ונשאר מקום חלק כסימן. כמו כן נשמטה המלה "הרשעה" ב"מלכות הרשעה במהרה תעקר" בתפילת נעילה שבמחזור ארם צובא, ויניצאה רפ"ז - 1527 דף תרכב, ב, ונשאר הניקוד בלבד. המדפיסים ידעו כי הספרים יגיעו גם מחוץ לגבולות תורכיה, ולא רצו לגרום ליהודים שם קשיים (השווה גם רנ"נ רבנוביץ "מאמר על הדפסת התלמוד" מהדורה שלי עמ' כה הערה 25); ואז הרי לא הייתה קיימת עדיין צנזורה רשמית לספרי דפוס. בשנת 1542 החלה ברומא תנועה חזקה לחוקק חוק כנגד ספרי כופרים בכלל ואלה החשודים על כפירה, ובראישה עמד החשמן Giovanni Pietro Caraffe, מי שהיה אחרי כן (בשנת 1555) האפיפיור פאולוש הרביעי. הכוונה הייתה בעצם לספרים לועזים, שהאפיפיורים ועושי דבריהם ראו סכנה בהם, אבל כיוון שניתנה רשות הכניסו גם ספרים עברים לתוך הכלל וגרמו לכך במידה מרובה מומרים, שהלשינו על הספרים, ובעיקר על מסכתות התלמוד, שיש בהם דברי גנאי ונאצה כנגד הנצרות והנוצרים. וכך נגזרה הגזירה הקשה על התלמוד, אם כי האפיפיורים במחציתה הראשונה של המאה השש עשרה לא ראו בו אוון. האפיפיור יוליוס השלישי היה הראשון במאה זו אשר גזר בבולה שלו מיום 29 באפריל 1550 על שריפת התלמוד, אבל עדיין לא הורו כן. והנה בא סכסוך בין שני מדפיסים נוצרים, שהדפיסו ספרים עבריים, וליבה את האש. המדפיס אלויזי בראגדין הדפיס. בשנת ש"י - 1550, ספר משנה תורה לרמב"ם עם חידושים של רבי מאיר מפדובה ובנו רבי שמואל. ראה מתחרהו, מארקו אנטוניאו יושטיניאן, והדפיס גם הוא בלי רשות את הספר עם אותם החידושים בשנים ש"י-שי"א (1551-1550). אחרי המעשה החל דין ודברים בין עושי דבריהם של שני המדפיסים, ולבסוף הגיעו הלשנות משני הצדדים לאפיפיור פוילוס השלישי; ובעיקר הושמעו דברים מצד עושי דברו של בראגדין כנגד התלמוד שנדפס על ידי יושטיניאן (ש"ו-שיעא; 1550-1551). על כך מספר בן הזמן, יוסף הכהן, בספרו "דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוסומאן", (סביוניטה שי"ד- 1554) דף שכח, א:

"אז הלשינו פריצי עמנו אל האפיפיור יוליאו השלישי, כי יש מקומות בתלמוד מדברים נגד דתם. ויכתוב ספרים בכל גלילות איטליאה ויצו לשרוף באש כל ספרי התלמוד. והדת נתנה ברומי, ובבולוניאה ובויניציאה נעשתה השריפה בחדש מרחשון שי"ד".

היהודים נצטוו באיום של החרמת הרכוש להביא את מסכתות התלמוד שבידיהם למקומות המיועדים; וגם לנוצרים נאסר להחזיק ספרי התלמוד בביתם או לעזור ליהודים בעניין זה. ושרפת התלמוד הייתה ברומא בפומבי ב Campo del Fiori, ואחרי כן נשרפו הספרים בבולוניה, בוויניציאה, באנקונה, בפירארא, בראווינה ובמנטובה, ואפילו בקורפו ובקנדיא, שהיו שייכות בימים ההם לוויניציאה, רק בערים מעטות שלא עמדו ברשות האפיפיור נשארו מסכתות התלמוד בידי יהודים, אבל לא לזמן רב. הגזירה השיגה גם אותן, רק ספרי בית דפוסו של דניאל בומברג, ובתוכן מסכתות התלמוד, ניצלו מן השריפה בהשתדלותו של מנהל עסקו של בומברג בימים ההם, Johannes Remalinus שטען כי בומברג הדפיס את ספריו ברשיון האפיפיור והקיסר, אבל גם הם נסגרו על מסגר ולא ניתנו להפצה. ראשי הקהילות השתדלו בדרכים שונות לבטל את הגזירה, ונראה כי כמה מלומדים נוצרים, שלא הייתה דעתם נוחה מן הגזירה סייעו את ידם, אבל לא עלה בידם אלא להמתיק במקצת את הדין. בבולה מיום 29 במאי 1554 נאמר:

באשר גם בספרי היהודים מחוץ לתלמוד נמצאים דברי השמצה ונאצה כנגד הנוצרים, מצוות הקהילות באיום של עונש, ושמא גם בעונש מוות, למסור ספרים כאלה לרשות. ספרים אחרים מותר להם להחזיק בם.

ומובן כי הממונים על ההחרמה לא היה בידם להבדיל בין ספר לספר, ולקחו. מכל הבא ליד. הדאגה לספר העברי הייתה רבה, והרבנים טיכסו עצה לעמוד בפרץ. בוועד הכללי של רבני איטליה ("מורשים") בפירארה, ביום כ"א בתמוז שי"ד - 1554, הוחלט, כי שום ספר חדש לא יודפס, אלא בהסכמת שלושה רבנים מוסמכים. ומסתבר שהכוונה הייתה, לבדוק את כתבי היד לפני הדפסתם, אם יש בהם דברים היכולים לעורר שנאה ליהודים. לבסוף באו היהודים לכלל הסכם עם השלטונות, כי יתמנו "מזקקים", היינה צנזורים, שיבדקו את הספרים, כתבי יד וספרי דפוס שנדפסו מזמן, וכן ספרים חדשים, קודם שיימסרו לדפוס; ועל היהודים חובה לשלם את שכרם של הצנזורים, כיוון שהם אשמים בהחזקת ספרים שיש בהם דברי השמצה על הנצרות ועל הנוצרים. ומובן שהחרם שהוטל על התלמוד יישאר גם להבא בתוקפו. בינתיים הוטל איסור על הדפסת ספרים עברים בויניציאה בכלל, איסור שנמשך עד שנת 1564, ועד אז נדפסו ספרים עברים במנטובה. פירארה, סביוניטה וקרימונה וריווא די טרינטו; וגם בערים אלה לא ניתנה רשות להדפיס את התלמוד או את ספר "עין יעקב" לרבי יעקב אבן חביב. וגם לאחר מכן, כשהותרה הרצועה אחרי השתדלות וביתנה רשות להדפיס ספר "עין יעקב" בויניציאה בשנת שכ"ו-1566, ניתנה בתנאי שלא ייקרא "עין יעקב" אלא "בית ישראל". ובסוף המהדורה נאמר בשיר קטן:

הנה זו אוד מוצל מאש מטעם אלוף מגדיאל ציווה לקרוא לו שם חדש כי לא השיב דתו יואל. על כן לא-קרא שמך בית יעקב כי אם ישראל.

הצנזורה החלה לפעול בשנת 1555, והצנזורים הראשונים הידועים לנו היו המומרים יעקב גיראלדינו (Jacob Geraldino) ואנדריאה דל מונטה (Andrea del Monte), ועזרו על ידיהם יהודים שעברו על הספרים לפי הוראתם, מי בהקפדה ומי ברפרוף; ולא תמיד חתמו הצנזורים בשמם. אף נעשו ניסיונות להכשיר את הספרים בעיני השלטונות במסירת מודעה, שבהזכרת גויים, נכרים ואומות העולם בספרים העברים אין כוונה לנוצרים, כגון ה"הערה למעיין". בסוף ספר "אור עיניים" לרבי שלמה בר אברהם, שנדפס על ידי ויצינצו קונטי בויניציאה בשנת שי"ז 1557

"כל מקדם שתמצא בספר נזכר שם אומות העולם ואויבי ישראל, וכן אדום וישמעאל, ר"ל עובדי ע"ז והאלילים שהם אויבי השם בודאי, אבל שאינם עובדי ע"ז והולכים לתומם, כבר אמרו חז"ל: 'חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא'"

גם הודיעו לפרקים על הספר שנבדק על ידי מבקרי האינקוויזיציה. ובספר "הזוהר", קרימונה, שי"ח-ש"ך (1560-1558) נרשם בשער:

"ברשיון הוויקאריאו והאינקוויזיטור יינראלו כנראה בסוף הספר".

ובסוף הספר מובא הרשיון בלאטינית ובחתימת Pe Jalea Juacius.

בשנת 1559 נרשם התלמוד ב"אינדכס", ומסכתות התלמוד נשרפו אז גם במקומות שלא חלה עליהם הגזירה תחילה. בימים ההם גם נתחברו כללים לצנזורים, וכיוון שלא כולם הבינו לטינית נתחברו הכללים גם בעברית. הכללים העברים הראשונים נתחברו לפי פקודת הצנזורה על ידי רבי אברהם בר דור פרובינצאלו, ואחרי כן גם על ידי אחרים. ומפורסם "ספר הזיקוק", שמהדורתו האחרונה שהגיעה לידינו, היא של המומר דומיניקו ירושלמי. במאה השבע עשרה איבד ספר זה את ערכו, כיוון שיצא מכלל שימוש; ובשנת 1758 חיבר ג'יובאני אנטוניאו קוסטאנצי כללים חדשים לזיקוק ספרים עברים, והוא יכול ליחשב כספר השימוש האחרון לזיקוק ספרים עברים. משום רשלנותם של הצנזורים במלאכתם, החמרות בעניין הצנזורה, וכן משום ההוספות שהוסיפו היהודים בכתב יד את המחוק על ידי הצנזורה כשקיבלו את הספרים חזרה, באה צנזורה אחרי צנזורה, ובספרים רבים אני מוצאים חתימות של ארבעה או חמישה צנזורים מזמנים שונים. הצנזורים חתמו לפרקים גם בעברית, כגון דומיניקו ירושלמי, ודומיניקו זה העיד על עצמו, שזיקק 13991 ספרי דפוס ו-2663. כתבי יד ברומא; 1761 ספרי דפוס בויאדנה; 1062 באוסטיליה, ריווירה וגווירנולו; 912 ספרי דפוס בלה וולטה, קסטיליונה, קסטילגורפרידו וקאניטו; ו-1114 כתבי-יד במקומות הנ"ל. הצנזורה נמשכה באיטליה ובאוסטריה בצורות שונות עד המאה התשע עשרה, וברוסיה ובפולין עד קרוב לימינו. וראוי להביא את דברי שד"ל בעניין הצנזורה באיטליה לפי מכתבו ליום טוב ליפמן צונץ מיום ז' בשבט תר"ו - 1846:

"הנני מגיד לך אחד ממנהגי הגויים בחקירת ספרינו. היו מוחקים המלות הרעות בעיניהם, ואח"כ היו קונסים בעל הספר לשלם מאה סקודי, אם אולי יחזור ויכתוב המלות המחוקות, או אפילו אם ימצא הספר בביתו עם המלות ההן כתובות שנית; והיו כותבים המשפט הזה בסוף הספר, והיה היהודי חותם בשמו ומקבל עליו את הדין. כזאת ראיתי בשני ספרים, ואחד מהם היא בידי, והוא ראב"ע דפוס נאפולי. והעניין הזה אולי תחשוב שהיה נוהג זה שלוש מאות או זה מאתים שנה, ואינו כן, אבל היה נוהג זה פ"ט שנה", (אוצר נחמד ב' וינה תרי"ז עמ' 17).

בשנת 1753 נלקחו מבתי היהודים ברומא שלושים ושמונה עגלות מלאות שקים עם ספרים מספרים שונים, ובתוכם גם ספרי המקרא וסידורי תפילה. ומחזורים. כשעבר זמן ניכר והספרים לא הוחזרו, דרשי היהודים, שיחזירו להם לכל הפחות את ספרי המקרא וסידורי התפילה והמחזורים, ואכן את הספרים האלה החזירו, אבל שאר הספרים נשארו לפרקים כמה שנים בידי הצנזורים, שלא מיהרו לעשות את מלאכתם. והרי נוסח חיוב של צנזור, המחייב את בעל הספר, שלא יוסיף מה שנמחק על ידי הצנזור. כפי שנכתב בסוף ספר "ארבע טורים" לרבי יעקב בר אשר, פאנו רע"ו - 1516; ותרגום כאן מאיטלקית:

אני פיליפו פרוצוטו מן המנזר של פ (מנזר דומיניקני) תיקנתי 1754. בפקודתו. ובהוראתו של החבר העליון מזהירים בזה לכל אחד. אם באיזה זמן יימצא בספר הזה איזה שהוא דבר מן הדברים שנמחקו, מבלי לחפש מי שעשה את הדבר, יחייבו את המחזיק בספר הזה בקנס של 100 סקודי.

והנה כמה דברים מתוך ספר הזיקוק: בעניין "ספר אלפסי", סביוניטה שי"ד-שט"ו (1555-1554) חלק ג' דף שע"ה, ב.:

"תמצא שתי וערב, ואין בזה כלום כי יובן על אורך ורוחב הגת כמנהג דורכין, אמנם מפני הטועים ייכתב במקומו אורך ורוחב".

"חזות קשה" לרבי יצחק עראמה, ויניציאד שי"ב-1552.

"עלה יד ע"א: ומהם הנוצרים, צ"ל: הישמעאלים, ויקרע. עלה י"ד ע"א צ"ע, וכולו יקרע. עלה כ"ג ע"א: מהנוצרים, ובייחוד הנוצרים, אדום, הכל ימחק ויקרע".

"ספר, תורה אור (ויניציאה ש"ס-1600) יקרע כולו, כי רע ומר הוא".

"כל שבח שמשבח אומה ישראלית, אשר ימשך ממנה חרפה לנו ויובן בזמן הזה, ימחק כל העניין כולו".

ובעניין ספר "תנחומות אל" לרבי יצחק בר משה, שאלוניקי של"ח-1578:

"בכל זה הספר תמצא שבח גדול לאומה הישראלית, ואין בזה דבר, לפי שזה יובן על מה שעבר, ועתה אומתנו היא נבחרת במקומה ונקראת ישראל".

ויבואו גם כמה דברים מתעלולי הצנזורים בספרי דפוס: במשנה אהלות פרק י"ח משנה ט' נאמר:

"...קברות ומזרח עכו היה ספק יטהרוהו חכמים..."

ובדפוס אמסטרדם תע"ו 1716 - ותצ"ג 1733 - נדפס:

"..קברות ומזרח נוכרים".

הצנזור ראה ב"עכו" עכום ושינה: נוכרים. והצנזור בדפוס קארעץ תקס"ו - 1806 שינה:

"...קברות ומזרח עכום".

בפירוש רש"י לשמות כא, א, נאמר:

"לפניהם, ולא לפני עובדי אלילים. ואפילו ידעת בדין א' שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני ארמאים, מהלל את השם ומיקר שם האלילים"...

ובדפוס פראג תקי"ד-1754. נדפס:

"לפניהם, ולא לפני אינם יהודים, אפילו ידוע לך שבדין זה הם דנין כדיני ישראל, לפי שגנאי לישראל, שנראה כאילו לא נמצא דיינים מהוגנים, וגם לפי שקיבלנו הדינים בהר סיני מוטל עלינו, לדון בדיני ישראל..."

בהגדה, של פסח עם פירוש חדש "זרע גד" לרבי צבי הירש בר תנחום, וילנה תרי"ב 1852, אנו מוצאים שינויים אלה מחמת הצנזור אן מוכין (וילנא 1851, 12, 16): בהבדלה נאמר שם:

"המבדיל... בין ישראל לעובדי גלולים". ב"הא כלחמא עניא": "השתי עבדי בדוכתין טובא, לשנה הבאה בני חורין כבארעא דידן".

וב"היא שעמדה לאבותינו ולנו":

"אלא שבכל דור ודור היו עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא הצילנו מידם",

לשון עבר במקום לשון הווה. ונוסח מצונזר זה נדפס, במשך כמה שנים. וגם על "מחזור מן ראש השנה ויום כיפור לשלוש רגלים כמנהג פולין פיהם ומעהרין ליטא ורייסין", זיטאמיר תרי"ג-1853, עברה צנזורה חמורה: דף א, ב:

"שלא עשני עובד כוכבים ומזלות" (= גוי); דף יא, ב: "לצריו השיב (=ישיב) אל חיקם": דף יג, א: "כלה אל תעש לשארית בניך (=בני) מלך" דף כב, א: "עשה למען הרוגים" וכו'.

וכאן באה הערה:

"בזמן הרומיים ובימים קדמונים, באלפי שני החושך, כאשר עינו את אבותינו על קדושת דתם ואמונתם"; דף כה, א: "אנוש אביון (=מלך אבון)". דף לא, א: "שלא עשנו כעובדי כוכבים ולא שמני כמשפחותיהם (=שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה)".

הצנזורה ברוסיה במאה התשע עשרה הצטיינה בבורותה הגסה: בסוטה מט, ב מוזכרות:

"לשון יוונית" ו"חכמת יוונית",

בא הצנזור בדפוס סלאוויטא ו"תיקן":

"לשון עכו"ם" ו"חכמת עכו"ם".

בימי מלחמת רוסיה ותורכיה בשנת 1830, ציווה אחד הצנזורים ברוסיה להדפיס בתפילה:

"שומר ישראל" "שמור שארית ישמעאל קדוש ואל יאבד ישמעאל קדוש",

במקום: .

"שמור שארית גוי קדוש ואל יאבד גוי קדוש".

הוא חשב, שיש כאן קללה לנוצרים, ורצה להפוך אותה לקללה לתורכים. נתערבב כאן הטראגי עם המגוחך.