הושענא רבה

בצלאל לנדוי

- המשך המאמר -



המשכימים לפנות בוקר והנעורים בלילה
רב' דוד אבודרהם, שחי בסוף המאה הראשונה לאלף השישי, מספר על המנהג להקדיש את ליל הושענא רבה ללימוד התורה:
"בליל הושענא רבה נוהגין מקצת אנשים לקרות את התורה כלה מראש עד סוף, משום דאמרינן בפ"ק דברכות לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגום, ואפשר שלא השלים כל הפרשיות עם הצבור, ולפיכך קורא בלילה הזה התורה כולה וישתלמו פרשיותיו עם הציבור"

וכן מספר בן דורו רבי צדקיה ב"ר אברהם הרופא, בספרו "שבלי הלקט":
"ויש שנוהגין בליל יום ערבה להיות נעורין כל הלילה ויושבין ועוסקין בתורה ומתחילים בראשית והולכין עד וזאת הברכה".

דעתו של ר"ד אבודרהם אינו נוחה מסדר לימוד זה:
"שקריאה זו אינו מועלת כלל לו לפוטרם מתקנת חכמים, כי קריאת התורה כלה בלילה הזה היא פעם אחת כל פסוק, מפני שאין שום אדם שיכול להשלימה כולה בלילה אחת, שנים מקרא ואחד תרגום".

מהר"ם מרוטנבורג הביע התנגדות לגבי מנהג זהה בליל שמחת תורה, ונראה כי בגלל הערעורים שהושמעו כנגד חזרת התורה בלילה בוטל נוהג זה ובמקומו נהגו לקום בהשכמה, ובספר "אורחות חיים" כבר נמסר
"ונהגו ביום השביעי שהיא יום ערבה לקום ממשכבם קודם אור היום".

ב"מנהגים דבי מהר"ם מרוטנברג" נכלל בסדר הושענא רבה
"מנהג לעמוד בו עם עמוד השחר"

וכן במנהגי מהרי"ל הוא אבי מנהגי אשכנז:
"ומשכימין לביהכ"נ בעלות השחר".

לעומת מנהג ההשכמה בקהילות אלו הוסיפו המקובלים בספרד לקיים בידם את המנהג להיות נעורים בלילה כדברי רבי משה די ליאון, שנפלה לידו הזכות לגלות את ספר הזוהר ולהפיצו ברבים, המספר לגבי ליל הושענא רבה:
"והשרידים אשר ה' קורא אינם ישנים כל אותו (לילה), ועוסקים בתורה (וכל אלה) היודעים ח"ן אינם ישנים ואינם נותנין דומי לעיניהם ולנפשותם כל הלילה לקרוא בתורה".

הסבר למנהג הניעורין בלילה ולאמירת ספר התהלים נמצא בספר "סדר היום" לר"מ בן מכיר:
"מפני שהיא אושפיזא של דוד המלך, והוא היה ניעור ולא היה ישן, רק שיתין נשמי, ואמר שירות ותשבחות, לכן אנו מעוררים מדה שלו".

מנהג הנעורים בלילה היה נהוג גם בבית מדרשם של גורי האר"י בצפת, ושם היו נוהגין לקרוא תהלים בו בלילה וב"רשימת מנהגים טובים וקדושים הנוהגים באר"י" שנכתבה ע"י רבי אברהם גלנטי, נמסר כי
"בליל זה קורין כל הלילה בספר תהלים וסליחות בין ספר וספר".

אף רבי משה בן מכיר, בעל "סדר היום" ריש מתיבתא דעין זיתון באותה תקופה, מציין:
"ולהיות היום הזה נורא מאד, ובו נחתמים כל הספרים כולם והפסקי דינים ניתנים ביד כל תובע ומשטין, ולכן צריך להרבות בו צדקה תפילה ותחנונים, לעורר הרחמים העליונים... ויש שעומדים כל הלילה ואין ישנים כלל ומרבים בזמירות ותחינות, וקורין בספר תהילים כולו, וכל המרבה להתחנן הרי זה משובח".

כיתר ה"תיקונים" עבר מנהג ה"תיקון" בליל הושענא רבה גם למדינות אירופה, וכאן השתלבו בסדר הלימוד שני המנהגים גם למוד תורה וגם אמירת תהלים. השל"ה מזכיר במס' סוכה את תיקון ליל הושענא רבה
"שבו נוהגין באר"י כמו ליל שבועות, ועוסקין כל הלילה בתורה, גם בתפילות, ומקצת קהילות מהמלכות הזה נוהגין שאומרים איזה הושענות ובקשות המסודרות להם, ואומרים כמה פעמים א-ל מלך ויעבור, ותוקעין תשר"ת כשאומרים י"ג המידות והכל לעורר הלבבות לתשובה".

מדברי בן דורו בעל "יוסף אומץ" אנו למדים כי סדר התיקון נתקבל גם בקהילות אשכנז:
"יש המשכימים וגומרים תהלים לאחר הטבילה ויש שעומדים כל הלילה בשירות ותשבחות",
והוא מזכיר את "סדר היום" ואת "תיקוני שבת" שהזכירו סדר לימוד לילה זה בשם האר"י.

סדר "תיקון ליל הושענא רבה", הנהוג אצלנו כמנהג קהלות אשכנז באירופה, הובא לדפוס לראשונה בויניציה על ידי רבי נתן שפירא, שליח עדת האשכנזים בירושלים, בשנת תט"ו. באותה שנה הדפיס את ספרו "טוב הארץ" בשבח אר"י והוסיף בסופו כמה תיקונים כמנהגי אר"י: סדר תיקון חצות, תיקון ליל שבועות וכן תיקון ליל הושענא רבה, והוא קובע את סדר התיקון בהושענא רבה כדלהלן:
"סדר לילה הזאת שבחצי לילה הראשונה תקרא ספר משנה תורה מן ואלה הדברים עד סוף פרשת וזאת הברכה, ואמנם אם תקראהו ותסיימהו קודם חצות, אזי צריך לקרוא בספר הזוהר פרשת האזינו, באידרא זוטא ובספרי קבלה דווקא ולא בדבר אחר, ואע"ג דלא ידע ולא מבין מאי קאמר, מכל מקום הלשון של הזוהר היא מסוגל כל כך לשכינתא ולנחמתא, לקרוא בו יותר מכל עסק התורה, בפרט באידרא קדישא".

לאחר שהוא מאריך בהסבר ערך היום הוא מסכם:
"ולכן נוהגים לומר סליחות בליל הושענא רבה אחר חצות, קודם אשמורת הבקר", אם כי "צריך להיזהר מאד שלא יאמר ויעבור (-י"ג מדות) ושום דבר כיוצא, רק כמו רחמנא וכו' אלוהינו שבשמים וכו' וכיוצא בזה בלבד, מאחר שהוא יום טוב, ואז מתעוררים השלש עשרה מדות מעצמם שלא על ידינו, והוא פגם גדול ומקצץ בנטיעות, טוב לו שלא נברא, ולכן צריך להיזהר עד מאד שלא לאומרם".

לדעת ר' חיים כהן בספרו "טור ברקת"
"לאחר משנה התורה אין ללמוד שום דבר רק זוהר ואגדה",

אולם החיד"א מכריע בספרו "לב דוד" כמנהג שלנו כי
"לאחר משנה תורה יאמר כל ספר תהלים".

התיקון החל להתפשט בקהילות אשכנז. בעל "מגן אברהם" מציין בשו"ע או"ח סי' תרס"ד:
"נוהגין ישראל להיות נעורים בליל ערבה"

ואינו מזכיר עדיין את סדר התיקון, אך הדברים הובאו ע"י ר' יחיאל מיכל עפשטין בספרו "קיצור של"ה" ושם מפורט גם סדר התיקון, שהועתק כנראה מספר "טוב הארץ" להר"נ שפירא:
"תיקון ליל הושענא רבה כבר מפורסם שנוהגין לקרות ספר משנה תורה כולה מן אלה הדברים עד סוף וזאת הברכה",
אך הוא מוסיף את אמירת התהלים, שאינו נזכר ע"י הר"נ שפירא "ונוהגין אח"כ לומר כל התהלים, ואם אפשר שיהיו עשרה טוב מאד (-לשם אמירת קדיש בין -ספר לספר).

בספר "שערי ציון" לר"נ הנובר נכללו התפילות הנאמרות קודם משנה תורה וכן בין ספר לספר, שחוברו כנראה ע"י הר"מ זכות, ולאחר מכן נעתקו ע"י בעל קיצור השל"ה וכן בתיקונים המיוחדים לליל הושע"ר.

רבי יעקב עמדין מציין בסידורו
"כבר פשט המנהג להיות נעורין בלילה והתיקון מצוי ביד הכל - - - ויש שטובלין", ולפני כן הוא מסביר כי "ליל הושענא רבה היא ליל חותם מלכות כידוע, שבו נמסרין הפתקין ליד הרצים בשליחות", אך "לא נשלם התיקון עד שמיני עצרת".

על חשיבות אמירת התיקון בירושלים אנו למדים מההוראה המובאת ע"י החיד"א כי
"מי שמת לו מת בתוך החג התירו רבני ירושלם עיה"ק שיכול לקרוא תיקון הושענא רבה".

רבי אלכסנדר זיסקינד מהורדנא המפרט בספרו "יסוד ושורש העבודה" את סדר התיקון מוסיף:
"יזהר אדם למעט באכילה בסעודת לילה זו, בכדי שיוכל להיות נעור כל הלילה לעשות התיקון כי אכילה מביאה לידי שינה, וכן לגבי קריאת המשנה תורה, יזהר בדקדוק התיבות היטב - - - לבל תהא מובלעת תיבה בחברתה, וכי יחשב זה לתיקון הלוואי שלא יקלקל".

ונסיים בדבריו של רבי יוסף הענא, בעל "נוהג כצאן יוסף":
"וצריך להעיר כל הלילה ולעשות כתיקון שהובא מאר"י - - והטעם מפני שהוא חתימת הדין, ועיקר הדין בלילה, ונוהגין אנשי מעשה שלא לישון כלל באותה לילה, ומשכימין לילך לביהכ"נ מיד כשהבריק השחר".


סדר ה"תיקון" בקהילות ספרד
שנים מועטות לפני הדפסת סדר התיקון ע"י הר"נ שפירא בויניציה נקבע בקהילה איטלקית אחרת, במנטובה, סדר אחר של הלימוד בליל הושענא רבה, ולמרות האזהרה הכלולה בכתבי האר"י, "שלא יאמר ויעבור ושום דבר כיוצא בו", כלולים בסדר זה סליחות עם י"ג מדות.

היה זה בשנת ת"ח, כאשר נדפס במנטובה ספר "מקיץ רדומים", הכולל "תיקון ליל הושענא רבה לפי נוסח ספרדים, עם פיוטים לאשמורת הבוקר", שחוברו ע"י המאסף ר' חנניה אליקים מריאטי. בהקדמתו למהדורה הראשונה של הספר מציין בנו של המאסף ר' דוד נפתלי:
"בני אלוקים חיים ומלך עולם, עמו ועם קרובו בכל מקומות מושבותיהם, נהגו לקום באשמורת הבקר לעורר השחר בחודש אלול, בסליחות ווידויים, ועלתה במחשבתם להנהיג סדר זה גם בהושענא רבה, ויהי כי עלה בלבם חכמו השכילו זאת, הכינו ליומא טבא יום הושענא רבה, אשר הוא יום החותם הגדול, ולו נאה ולו יאה. להרבות בתחנה ובקשה, כי לא נופל גם מיום התרועה ויומי דכיפורי, אמרו בלבם מי יעשה לנו סדר נכון לאומרו ביום ההוא, לעשות נחת רוח לאוהבי ה', המעבירים חבלי שנה מעיניהם בליל הושענא רבה".
הוא נענה איפוא לבקשת יושבי המקום שפנו אליו ובקשו הימנו להכין
"סדר נכון והגון לאומרו קודם שיעלה השחר ביום הזה הנכבד והנורא" - - כפי מנהג ק"ק הספרדים, אשר נוהגים ביום הזה לומר סליחות ותחנונים באשמורת הבקר, עם ויעבור ווידויים."
סדר זה, והוא
"סדר נכון והגון לאומרו קודם עלות השחר, ביום הגדול יום הערבה",

שונה לחלוטין מסדר תיקון ליל הושענא רבא המקובל בקהילות אשכנז. ביסודו הוא מתבסס על הפיוטים שהיו נאמרים בכל יום, כמנהג "שומרים לבקר". המאסף מפנה לספרו "אילת השחר" ונוספו עליהם ארבעה פיוטים מיוחדים, להושענא רבה עם "א-ל מלך" בין פיוט לפיוט, ובסיומם
"מקבל עליו כל הקהל עול מלכות שמים בקריאת "ה' הוא האלקים" ז' פעמים, ואח"כ אומרים כל הקהל "שמע ישראל" ותוקעים תשר"ת ואומרים "זכור ברית".

ברבות הימים הותקנו בקהילות שונות נוסחאות שונות של תיקונים לליל הושענא רבה. לדוגמא נזכיר את התיקון הכלול בספר "קבוץ תפלות", שהובא לדפוס באמשטרדם תצ"ג ע"י הבחור אהרן דה קושטא אבנדנא. לדברי חכמי אמשטרדם המסכימים על הספר, נכללו בו
"תפלות ותחינות והמפוזרות במקראי קדש, שנהגו מדי שנה בשנה לקרות בליל הושענא רבה, יחידי סגולה יראי ה' וחושבי שמו, מק"ק חונן דל, בהאגא הבירה" (-היא האג בירת הולנד).

בסדר זה, שנדפס לצורכי הלומדים בליל הושענא רבה, לא נכלל סדר דברים המצוי בכל החומשים "זולת מה שהוא בדילוג", וכאן מובאים קטעים מפרשיות התורה, אולם שלא כבליל שבועות, שבו נאמרים פסוקי התחלת כל סדרה וסופה, הרי כאן כלולים פרשיות ראשונות ואחרונות של החומשים מספרי בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר "וקוראים בחומשים ספר אלה הדברים כולו". כן כלולים בו פרשיות אחדות מספרי נביאים וכתובים: פרשת ראשונה ביהושע, תפלת שלמה מספר מלכים, פרקי הנחמה מישעיה ירמיה ותרי עשר, הפטרת "שובה ישראל" פרקי תהלים, "אשת חיל" שבמשלי וה"תיקון" מסתיים בשני פרקי משניות במסכת סוכה. סדר זה זהה איפוא במקצת עם סדר "תיקון ליל שבועות" כמנהג אשכנז, ובדומה לו אף אין בו סליחות או י"ג מדות.

רבי חיים סתהון מציין בספרו "ארץ חיים" את מנהג צפת:
"אין אנו אומרים י"ג מדות בהקפות, ולא באשמורת הבוקר וכדעת האר"י",

אולם קהילות רבות הוסיפו לקיים בידם את מנהגם הקדום, לומר סליחות באשמורת הבקר, אם כי הוסיפו עליו את לימוד משנה תורה במחצית הלילה הראשונה ואמירת תהלים במחציתו השניה.

בסדר "תיקון ליל הושענא רבה" שנדפס באמשטרדם בשנת תפ"ז,
"כפי שנוהגין לקרות בארץ ישראל יח"צ תובב"א מצרים ואגפיה, וכמה מקומות, כלולים נוסף על סדר הלימוד של משנה תורה ותהלים גם י"ג מדות וסליחות. סדר זה כולל ספר משנה תורה, מעשה בראשית: "בין ספר לספר אומרים סליחות רחמנא אידכר לן, ויש קהילות שאומרים כאן "ויעבור" עם י"ג מדות, ותוקעים שופר עשרה קולות תשר"ת, ואחר כך אומרים שמע ישראל", ולבסוף באים פרקי זוהר, "ובארץ ישראל נוהגים לקרות גם כן האידרא רבה וזוטא".

סדר מיוחד של ה"תיקון", (שנדפס בשאלוניקי תש"ד), אינו כולל את ספר משנה תורה או תהלים כמקובל אלא פרקי מדרשים וזוהר בעניין סוכות, מדרש פטירת אהרן, פטירת משה, סיפור על פטירת הארעי וקטעים מספרי "מנורת המאור" ו"חמדת ימים".


קריאת משנה תורה בצבור
בהשפעתה של תנועת החסידות הונהגו מנהגי הקבלה בקהילות אירופה המזרחית ומשם חדרו גם לקהילות אשכנז, והסדר המקובל "תיקון ליל הושענא רבה" מובא גם ע"י החסיד שבין המתנגדים רבי אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא בספרו "יסוד ושורש העבודה".

על בעל ה"חתם סופר" מסופר כי
"בליל הו"ר היה ניעור בסוכה עם הת"ח והתלמידים הסמוכים עליו, ואומר כל התיקון הנדפס חוץ מהתפילה השניה שאחר ספר ראשון, והתפילה שעל תיקון כרת".

יש קהילות שבהן נהגו בליל הושע"ר לעבור על פרשת "וזאת הברכה", שנים מקרא ואחד תרגום, שכן קורים בה בשמחת תורה, אולם במנהגי חב"ד נמסר כי בתיקון הושע"ר אומרים מקרא בלבד, ורק פעם אחת, ואילו אמירתה "שמו"ת" הוא בערב שמחת תורה.

באוהלי צדיקים נהגו לקרוא משנה תורה בציבור מתוך ספר תורה. רבי חיים בעל "דברי חיים" מצאנו היה נוהג לבוא לביהמ"ד
"והיה קורא בעצמו בספר תורה, ספר משנה תורה, וכל העם היו שומעים, ואחר קריאת התורה חזר לסוכה ואמר האושפיזין, וכלי זמר משוררים היו מנגנים כל שירי המעלות".

על רבי אהרן מקארלין בעל "בית אהרן" מסופר, כי עוד לפני מעריב נכנס לביהמ"ד, נטל את הספר תורה שלו וקרא בה משנה תורה עד "לעיני כל ישראל". לאחר תפלת מעריב אמר עם הצבור פרקי תהלים ממזמור פ"ו, עד ק"ז ועד בכלל, ובסיום מזמור פ"ו,
"כי אתה ה' עזרתני ונחמתני"
עמד והכריז:
"עזרתני - ביום הכיפורים וניחמתני - בהושענא רבה".

רבי שלום מבראהין _לבית קוידינוב מספר בספרו "משמרת שלום", כי בליל הושע"ר לא נהגו לחוג שמחת בית השואבה כביתר לילי חוה"מ, ומנהגם היה לקרוא משנה תורה בבית המדרש בספר תורה, אולם הוא עצמו היה מהדר לקרוא אותו בסוכה בחומש והוא מוסיף כי
"בבית הכנסת של אבותי הקדושים היו המדקדקים נוהגים לזמר ולרקוד בין ספר לספר שבתהלים, כדי לצאת שמחת בית השואבה".


אמירת מזמורי שבת לכבוד היום
אופיו המיוחד של היום שיש בו גם משום המשך לימי הדין, שבו נידונים על המים, וכן הוא יום החותמת ע"פ הקבלה ואלו כיום השביעי של סוכות יש לנהוג בו כביו"ט, הטביעו את חותמם על דיני ומנהגי היום. בעל "ארחות חיים" מזכיר כבר "וכן נהגו להדליק נרות כל אחד בבית הכנסת, כמו שעושין ביוהכ"פ וטוב הוא המנהג". מנהג זה היה נפוץ בקהילות אשכנז ואיטליה וכך נהגו בקהילת פיורדא שכל אחד היה מביא מביתו עששית דולקת משיירי הנר של יום הכיפורים.

בסדר התפילה של הושענא רבה היו מנהגים שונים בקהילות ישראל. רבי שמחה ב"ר שמואל, תלמידו של רש"י מציין ב"מחזור ויטרי" את המנהגים הנוהגים ביום שביעי על ערבה:
"מנהג לומר זמירות של שבת (-מזמורי שבת בפסוקי דזמרה בתפילת שחרית), "ועל הכל" בקול רם, ומנהג להוציא כל ספרי התורה, ולא לקריאת היום הוצרכו כולם, אלא דרך כבוד של מעלה היא - - ומתפללים כמו שמתפללים בחולו של מועד, אלא שאומרין למוסף קדושה רבה - - ואומר פזמונים בעמידה לפני התיבה, ונהגו לומר בקול רם ה' הוא האלוקים, כעל מוצאי כיפור, לפי שביום כיפור נחתם לחיים דיננו, והיום נתקיים בחתימת החיים, ושכינה עולה למעלה בערבות, ועוד אומרים שמע ישראל, ברוך שם וכו'.

בעל "אורחות חיים" מציין את מנהגי ארצו:
"ובאין לבית הכנסת ואומרים פסוקי דזמרה כמו בחו"ל,

אולם הוא מוסיף גם את מנהג אשכנז וצרפת:
"ויש מקומות בצרפת ובפרובינציא ובאלמנייה, שאומרים אותם כמו ביו"ט, ואומרים נשמת כל חי עד חי העולמים - - ויש אומרים ביוצר נקדישך ובכל מקומות ישראל נהגו לומר קדושה רבה במוסף"
ואם כי מנהג ארצו שלא לומר מזמורים של שבת הוא מציין
"טוב לומר פסוקי דזמרא כמו ביו"ט וקידושא רבה - - ויש מקומות שאומרים אחר הכל "היום תאמצם" וכו' "היום תחתמם בספר חיים טובים", "שמע ישראל" "ברוך שם", ה' הוא האלוקים, ויש מקומות שאין אומרים כלל מכל וכל, והכל הולך אחר המנהג".

המנהגים השונים נזכרים גם ע"י בעל ה"מנהיג", אך בעל "כל בו" מציין את מנהג ארצו בלבד:
"ונהגו לומר ביום הושענא רבה כל פסוקי דזמרה כמו בשבת, ויש אומרים אף מזמור לתודה ואומר נשמת כל חי, קדיש, ברכו יוצר של חול, ונקדישך ביוצר וקידושא רבא במוסף, וי"א אחר הושענות היום תאמצנו שמע ישראל ה' הוא האלוקים".

יש בין הראשונים המביעים התנגדות לאמירת "אין כאלוקינו" בהושענא רבה על יסוד דברי רב עמרם גאון
"שלא תקנו לומר אין כאלוקינו אלא ביום שאין אומרים י"ח ברכות ובא אין כאלוקינו להשלים הי"ח"

אולם לפי ספר המחכים לרבי נתן בר יהודה וכן במנהגים דבי מהר"ם מרוטנברג, ומהר"א קלויזנר ו"ספר המנהגים" לרי"א טורנא :
"ואומרים אין כאלוקינו".

אמירת "נשמת כל חי" בהושענא רבה נזכרת כאמור, בין מנהגי אשכנז, אולם מהר"א קלויזנר מציין בהנהגותיו
"ואין אומרים נשמת אלא ישתבח"

ודבריו הובאו להלכה ע"י הרמ"א. לעומת זאת הסבירו המקובלים את טעם אמירתו בהושענא רבה ורבי משה קורדובירו מאריך בסודו של דבר,
"ומטעם זה נוהגין לומר נשמת כל חי בהושענא רבה".

המנהג נתקבל על ידי המקובלים, ובישיבת המקובלים "בית א-ל" נהגו לאומרו בהושענא רבה אחר התפילה, וכן נמסר על רבי נפתלי מרופשיץ ורבי חיים מצאנז שנהגו לאמרו בתוך התפילה.

בין מזמורי שבת הכלולים ב"פסוקי דזמרה" כלול "מזמור שיר ליום השבת" אך לדברי רבי נתן ב"ר יהודה בעל "ספר המחכים":
"אומרים פסוקי דזמרה כמו בשבת, גם יאמר מזמור אך יתחיל בטוב להודות",
וידלג על הפסוק הראשון מזמור שיר ליום השבת דמיחזי כשיקרא.

בעל "פרי מגדים" הדן בדבר מתיר לומר את המזמור כקורא בתורה, וכן נהג בעל "דברי חיים" מצאנז לומר את המזמור כמו בשבת ויו"ט. רבי שלום מבעלז הזכיר את המדרש בראשית (פכ"ב):
"אמר אדם הראשון אם כן גדול כוח התשובה, מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת, ואם כן ראוי לאומרו בהושענא רבא, ורבי שלמה קלוגר בהגהותיו על השו"ע "חכמת שלמה" מבסס את המנהג לומר גם "נשמת".

מנהג פרנקפורט נזכר בספר "נוהג כצאן יוסף". אמנם בבקר השכם: "מתחילין "אדון עולם" בניגון כמו בימים הנוראים, וכן נוהגין להדליק הנרות שנשארו ביום הכיפורים, אולם אין שינוי בסדר התפילה:
"ומה שנוהגין באיזו ישובים לומר "נעריצך" ו"אין כאלקינו", אינו מנהג פרנקפורט רק כשאר ימי חול המועד ולא נשתנה בשום ענין רק בפיוטי הושענות",

ואילו לפי "מנהגי ארץ ישראל - אשכנז":
"נוהגין לטבול קודם עלות השחר, לובשין לבנים ומשכימים לביהכ"נ ואומרים שיר היחוד ושיר הכבוד, אומרים מזמור לתודה, השמים מספרים ואין אומרים נשמת, - - - בהוצאת ספר תורה י"ג מדות ותפילת "רבונו של עולם" - כביום נוראים, קדוש ונורא שמו, "ויעזור" - בניגון דראש השנה, במוסף נעריצך. ואדיר אדירנו".

על מהר"ם נמסר והיה אומר "המלך הקדוש", "המלך המשפט" בתפילות של הושענא רבה, אולם אין בידינו ידיעות נוספות על מנהג זה וכן למי הכוונה. רבי חיים בנבנישטי בעל "כנסת הגדולה" מביא בשם "מחזור רומני":
"יש נוהגין להוריד אדם חשוב לתפילת מוסף, כמו בראש השנה ואומרים בתפילת מוסף "זכרנו לחיים" ו"מי כמוך" "ובכן תן פחדך", "ובכן תן כבוד" "ובכן צדיקים "וחתום לחיים" "ובספר חיים טובים" וכו' בעל "כנסת הגדולה" מוסיף "נראה שהיה מנהגם כן ואין מנהגנו כן".

מן העניין להוסיף את מנהגם של יהודי מצרים לשחוט את הכפרות בליל הושענא רבה.

הרמ"א מציין על פי ספר המנהגים:
דאין רגילין לעשות מלאכה של חול עד אחר יציאה מביהכ"נ

ו"הלבוש" מוסיף עליו
"ויש מסירין מעליהם גם הכיס של מעות".

בעיני בעל "מגן אברהם"
אין המנהג לגבות בו ביום "מעות אתרוג" נכון מטעם זה

אך בעל "פרי מגדים" מוצא היתר לכך מפני
"שרוב הקהל מתאספין בהו"ר ויש ריווח לצדקה מזה".

רבי חיים אלעזר ממונקאטש מוסר קבלה מאבותיו, איש מפי איש, עד ל"חוזה" מלובלין בשם הבעש"ט, מפי אליהו זכור לטוב
"שכל מי שמתפלל בכוונה בשלשת הימים, הושענא רבה שמיני עצרת ושמחת תורה, אז מסוגל להתפלל כל השנה בכוונה".


מנהג הצל ומתנגדיו
היו בין הראשונים, בימיהם של חסידי אשכנז, שהזכירו את מנהג הצל שיסודו במאמרי חז"ל ובייחוד בזוהר. בימיו של בעל "אורחות חיים" היה המנהג נפוץ ביותר:
"ונהגו ביום השביעי, שהוא יום ערבה, לקום ממשכבם קודם היום ומסתכלין אם יראו ראשם באור הלבנה, ויש סמך למנהג ממה שנמצא בהגדה על פסוק זה סר צלם מעליהם".

ושם נמסר גם בשם ה"רוקח" כי
"המנהג שלהם שכורכין עצמם בסדין ויוצאים למקום שמגיע אור הלבנה ופושטין מעליהם הסדין ונשארין ערומים ופושטין אבריהם ואצבעותיהם ונראה האות".

אולם איננו נכנסים לפרשה זו ונסתפק בדבריו של הרמ"א הפוסק ב"דרכי משה"
"אין לנהוג מנהג זה"

וכן הוא מדגיש בהגהותיו לשולחן ערוך:
"ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות".

אף בעל "מטה משה" מתלמידי המהרש"ל מציין:
"והירא את דבר ה' והחרד לדברו אל יהא לו עסק בניסיון זה, רק בכל יום ויום חייב לראות את עצמו כאילו נסתלק הימנו הצל ויחזור בתשובה".

רבי יוסף הענא מסכם את מנהגי הושענא רבה בפרנקפורט:
"מרבים בסעודה ביום זה להראות שהוא בטוח שזכה בדין שמים, ובכל דרכיך דעהו".

ונסיים בדבריו של רבי צבי אלימלך מדינוב,
כי יום גמר החתימה נקרא הושענא רבה, כנגד נ"א ימים, מראש השנה ועד הושענא רבה. שאנו מתפללים הושע לנו לקבל צעקתנו בנ"א הימים, וביום הנ"א, גמר החתימה מסירת הפתקין לטובה ולרחמים ולחיים ולשלום, ולמחילה שלמה לישראל, אמן.


חזרה לתחילת המאמר