|
[ביטחון כללי ופרטי] והכללית הנה היא שראוי לאדם שיקווה אל השם תמיד שיושיע את כלל אומתו ויפיל בנעימים חלקם. וזאת היא התקווה שעליה אמרו רבותינו ז"ל (שבת ל"א) שבתחילת דינו של אדם אומרים לו: ציפית לישועה? וזו היא ישועת כלל האומה. והחלקית היא שיקווה אל ה' שיישר לפניו דרכו כרחמיו וכרוב חסדיו, ויצילהו מן הדבר שהוא רע אליו, ויבחר לו מה שהוא טוב ונאות לו. וזה בשישים בלבו לבחור הטוב ולמאוס ברע, כי אפילו במעשי ידיו ובמה שהוא משתדל לא ידע האדם מאוס ברע ובחור בטוב אם לא בעזר אלוהי. אמר שלמה (משלי י"ד): יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מוות, וכן אמר מה' מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו (שם כ'). ולא מתייאש מלקוות אל ה' בכל מעשיו ליראת עונותיו, כי השגחת ה' תמשך תמיד אל המייחלים אליו על צד החסד לא על המייחלים על צד הגמול, אמר הכתוב: הנה עין ה' אל יראיו למייחלים לחסדו (תהילים ל"ג), וביאר שזהו בתקווה החלקית, על כן סמך לו להציל ממוות נפשם ולחיותם ברעב. וכי תמצאן אותו צרות רבות ורעות יחזיק בתומתו ויוסיף אומץ לקוות אל השם, ויחשוב בלבו וידע וישכיל, כי אין מעכב ביד השם מלתת את שאלתו ולעשות את בקשתו, כי יכולתו בלתי בעל תכלית ויש לאל ידו להוציאו מצרה לרווחה כרחמיו וברוב חסדיו שהם בלתי בעל תכלית, ובזה יוסיף לקוות אל השם. [בטחון בספר איכה] אמר: ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה וגו' (איכה ג'), רוצה לומר: כל כך הם חזקות ותכופות הצרות הבאות עלי, עד ששכחתי תואר השלום ונשיתי תואר הטובה איך הוא. ומתוך כך הייתי אומר: אבד נצחי ותוחלתי מה', וביאר הסיבה למה היה חושב שאבדה תקוותו, כי אפילו לזכור עוניי ומרודי הוא לענה וראש, כי זָכור מקור, כמו זכור מלחמה אל תוסף (איוב מ'), ואמר אחר זה: זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, חסדי ה' כי לא תמנו וגו'. רוצה לומר: מה שאני משיב אל לבי בתוקף הצרות הוא, כי חסדי ה' לא תמנו וכי לא כלו רחמיו, כי הם בלתי בעל תכלית. ולזה לא יזנח לעולם ה', כי אם הוגה ורחם כרוב חסדיו, על כן איני מתייאש לצאת מן הצרות. [תקווה בתפילות דוד - תהלים ק"ל] אמר: יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות וגו' (תהילים ק"ל וקל"א), רוצה לומר אל תתייאשו מלקוות אל השם בסיבת רוב העונות, כי אין אתם עתידין ליגאל מצד זכויותיכם כי לא יספיקו לכך, אבל הגאולה ממעמקי הצרות תהיה על צד החסד לבד, ולזה ראוי לייחל אל השם יתברך בלבד ולא לזולתו. כי עם ה' החסד, ואין נמצא מן הנמצאים שיוכל לעשות חסד זולתו, כמו שנתבאר בפרק י"ז מזה המאמר. ואף אם ירבו העונות - הרבה עמו פדות, כי אי אפשר שיהיה כוח החוטא לחטוא יותר גדולה מכוח השם יתברך למחול, אם כן הוא יפדה את ישראל מכל עונותיו. ואולם בתקווה החלקית תגיע ותשלם כוונת המקווה עם התפילה, אמר דוד: קווה קוויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי, ויעלני מבור שאון מטיט היוון ויקם על סלע רגלי וגו'. וזה לפי שהתקווה החלקית אינה תלויה אלא בו, וכשתהיה לפי מה שראוי, אין שם מונע, כי אין כילות מצד הנותן. וכשיתפלל אדם על דבר המקווה יורה שהתקווה ההיא אמיתית, ובזה יוכן לקבל החסד המקווה. אבל התקווה הכללית, אף אם תהיה כראוי מצד איש אחד או מתי מספר, לא יגיע וישלם הדבר המקווה לפי שאין התקווה כראוי מכל המקבל שהוא כלל האומה, ואחר שאין המקבל מוכן מצד התקווה אי אפשר שתשלם התקווה ההיא. ולזה מה שתלו רבותינו ז"ל (סנהדרין צ"ח) הגאולה הכללית בזמן או בזכות. אמרו: |
אני ה' בעתה אחישנה (ישעיה ס'),
זכו אחישנה, לא זכו בעתה. |
|
ואולם החלקית אין לה התלות בזמן, אלא כפי מה שיכין המקבל עצמו לקבל החסד מצד התקווה כן תגיע ותשלם תקוותו עם התפילה. |
|
[התקווה והתוחלת לה' נותנים מנוחה לנפש] וזה כי בסיבת התקווה והתוחלת לדבר מה תהיה הנפש טרודה לחשוב מחשבות להשיג הדבר ההוא המקווה, ולא תחדל מלחשוב תמיד בזה, עד אשר יכבה אור השכל מעליה ותישאר הנפש עמומה. על זה אמר הכתוב: תוחלת ממושכה מחלה לב (משלי י"ג). ועל כן ראוי לכל חכם לב להסיר מנפשו התקווה והתוחלת, וזה כשתחדל הנפש מלקוות דבר קשה ההשגה ותסתפק במה שתשיג, לא הנפש טרודה בדבר ותחשוב בדברי מדע והשכל ועניינים מרבים אור השכל ומזהירים אותו. ואם כן איך נאמר כי התקווה והתוחלת אל המאמין טוב, עד שנמצא הנביא מזהיר על התקווה יותר מכל הדברים כולם, אמר: ואתה באלוהיך תשוב חסד ומשפט שמור וקווה אל אלוהיך תמיד (הושע י"ב), שיראה שהתקווה דבר הכרחי אל המאמין כשמירת חסד ומשפט או יותר? והתשובה בזה כי התקווה לדבר שהמקווה מסופק בו אם יגיע אם לאו, תטריד הנפש לחשוב מחשבות כדי להשיגו. אבל התקווה לדבר שהאדם מובטח בו שיבוא, כמו שיקווה לאור הבוקר, לא יטריד הנפש אבל ישמחנה, בהיותה משערת הטוב ההוא המבוקש והיותה בוטחת שיגיע. ועל זה הדרך ראוי שתהיה התקווה להשם כשיהיה בוטח בו ביטחון שלם שישלים תקוותו בלי ספק, אחר שיש יכולת בידו ואין מי שיעכב על ידו, לא כמי שמקווה דבר שמסופק בו אם יגיע ואם לא יגיע. והתקווה הזאת תחזק הלב ותשמחהו. אמר הכתוב: חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' (תהילים ל"א), כי התקווה אליו לא די שלא תחליש הלב אלא שתחזק אותו, כי המקווה אל השם יתברך, בהיות לבו סמוך ונשען על ה' קדוש ישראל באמת, שימלא שאלתו יוסיף אומץ ויתחזק כוחו, הוא שאמר הכתוב: וייעפו נערים וגו' וקווי ה' יחליפו כוח (ישעיה ל"א). רוצה לומר: הנערים שאין מדרכם ליעף וליגע, והבחורים שדרכם להחליף כוח, כולם כשול ייכשלו וייעפו וייגעו, ואולם קווי ה' יחליפו כוח, וירבו עצמה. ומצד שירבו עצמה יוכלו לקוות, ומצד היות התקווה אל השם יתברך, שהוא דבר קיים, יתחזק יותר, עוד שהדברים הללו הם כמתגמלים: התקווה סיבת החוזק, והחוזק סיבת התקווה. ואל זה רמז המשורר באומרו: קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וגו' (תהילים כ"ז). הנה ביאר שהתקווה סיבת החוזק, והחוזק סיבה לקוות יותר. ועל התקווה הזאת היה מזהיר הנביא באומרו: חסד ומשפט שמור וקווה אל אלוהיך תמיד (הושע י"ב), כי התקווה והתוחלת אל השם יתברך הוא דבר יותר מעולה מכל התהילות שאפשר שישבח האדם להשם יתברך. אמר המשורר: ואני תמיד אייחל והוספתי על כל תהילתך. וזה יראה דבר זר מאוד, איך אמר שהוא יוסיף על כל תהילות השם יתברך, והרי הכתוב אומר: מי ימלל גבורות ה'? וגו' (שם ק"ו), והיאך אפשר שיוכל האדם לספר תהילות השם יתברך שהם בלתי בעל תכלית, אף כי להוסיף עליהם? אלא שפירוש הפסוק הוא כך, כי בהיותו מייחל להשם יתברך תמיד, הוא מוסיף על כל התהילות שאפשר שיהלל האדם את השם יתברך. [פירוש "לך דומיה אלוהים בציון" - תהלים ס"ה] אמר: לך דומיה תהילה אלוהים בציון ולך ישולם נדר (שם ס"ה). ונראה לי כי דומיה מלשון תקווה, כמו דומו עד הגיענו אליכם, שפירושו קוו. וכן דמינו אלוהים חסדך, שפירושו קיווינו. ויהיה פירוש הפסוק כן: הדומיה שהיא התקווה והתוחלת אליך אלוהים, הוא כמו התהילה בציון שהוא המקום היותר נבחר שבמקומות, והיא גם כן כאילו ישולם לך נדר, שהוא היותר נבחר שבקורבנות, לפי שאינו בא על החטא. ומצד התקווה שאתה שומע התפילה, כי התפילה שהיא מצד התקווה אליו יתברך, היא היותר נבחרת, ומצד שאתה שומע התפילה עדיך כל בשר יבואו להתפלל, ומצד התפילה הבאה מצד התקווה דברי עוונות גברו מני. ואפילו הפשעים, שהם המרדים, אתה תכפרם, וזה לגודל מעלת התקווה, כמו שנתבאר למעלה. ואף על פי שרבותינו ז"ל פירשו דומיה מלשון שתיקה, כמו שאמרו (מגילה י"ח): |
סמא דכולא משתוקא, שנאמר לך דומיה תהילה,
|
|
לפי קשר הפסוקים יראה יותר שהוא לשון תקווה.
ולגודל מעלת התקווה היה דוד מזהיר את העם לקוות אל ה' תמיד בלי הפסק, אמר: יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם וגו' (תהילים ק"ל). וייעד על התקווה הגמול הרוחני שהוא העולם הבא, אמר: קווה אל ה' ושמור דרכו וירוממך לרשת ארץ (שם ל"ז). הרי שביאר שבשכר התקווה בפרט ושמירת דרך ה' בכלל יירש ארץ החיים. כי כפי דעת רבותינו ז"ל ירושת הארץ היא ארץ החיים. כמו שאמרו (סנהדרין צ"א): |
כל ישראל יש הם חלק לעולם הבא
שנאמר: ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, |
|
וכן נמצא חבקוק מזהיר על התקווה והתוחלת אמר: אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא ולא יאחר (חבקוק ב'). ואחר שהוא מתמהמה איך אמר כי לא יאחר?! אבל פירושו: שאף על פי שיתמהמה, ראוי שיחכה תמיד לגאולה ויחכה שיבוא בלי איחור. וכן אמר ישעיה: אשרי כל חוכי לו (ישעיה ל'). |
|
[תרעומת הנביאים על הגלות] |
אם תרעומות החסד
ואם תרעומות ההבטחה ואם תרעומות הכבוד. |
|
[1. מצד החסד] ואחר שאנחנו בתכלית השפלות והדלות עד שכמעט הגענו אל תכלית ההפסד, הנה אנחנו צריכין לקבל החסד היותר גדול שאפשר, ראוי שיחול עלינו עתה שאנחנו משוללים מכל טוב, כעבד הזה שהוא בתכלית השפלות והביזיון. וזהו שרמז דוד באומרו: הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו' (תהילים קכ"ג). וזה הכתוב יראה כדבר זר, איך יאמר כי אנו מצפים כעבד אל האדון וכשפחה אל הגבירה, והרי האדון לעולם לא ירצה להוציא את עבדיו לחירות, ואין העבד מצפה אליו שיושיענו מצרתו ויוציאנו לחירות? אלא פירוש הכתוב הוא על דרך שאמרנו. כי המשורר היה מתרעם להשי"ת ממידת חסדו, כי כל כך ארך זמן הגלות, עד ששבנו במדרגת העבד, ולא כעבד שהוא מצפה לחירות על יד אוהביו או קרוביו שהוא מצפה אליהם מתי יבואו לגאלו, אבל כעבד היושב באפס תקווה ונתייאש מלצאת לחירות, והוא העבד היושב ביד אדונים קשה, משולל מכל טוב, ואינו ברשות עצמו לקיים דתו ואמונתו, ואין לו בנים ולא כבוד ולא עושר, כי מה שקנה עבד קנה רבו. ואין לו תקווה בעולם, אלא שהוא מצפה אל יד אדונו שייתן לו פרוסת לחם שיוכל להתפרנס בה, וכן השפחה אל יד גברתה. וכן אנחנו כל כך ארך זמן הגלות ותוקף הצרות שהן תוקפות עלינו בחוזקה, עד שכמעט נתייאשנו מן הגאולה ח"ו, ושבנו במדרגת העבד הזה שנתייאש לצאת לחירות, שלא נבקש רק להתקיים בגלות הזה עם דלותנו ושפלותנו. וזה אמרו: כן עינינו אל ה' אלוהינו עד שיחננו, ועל כן אמר: חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז, כלומר: אם אתה עושה כדי שיהיה החסד יותר מופלג שאפשר, וזה כשיהיה המקבל נעדר כל טוב, רב שבענו בוז, כשהגענו אל הקצה הזה שהוא בתכלית הביזיון, וראוי שתחוס עלינו כגודל חסדך. [תרעומת על הגלות בתהלים פ"ח] כלומר: כל כך עברו עלינו הצרות עד שנחשבנו כמתים, ראוי לך שתחוס עלינו כגודל חסדך קודם שנגיע אל תכלית ההפסד, כי למה נמות לעיניך ויכריתו את שמנו מן הארץ. הלמתים תעשה פלא וגו' היסופר בקבר חסדך? כלומר: כבר הגענו אל קצה שראוי שיחול עלינו החסד האלוהי המופלג, כי אי אפשר להגיע אל קצה יותר גדול ושפל מזה, אלא אם כן יהיה בקבר, והיסופר בקבר חסדך? כי אז לא יהיה חסד אלא יצירה חדשה. וכל המזמור הולך בדרך חולה המצטער על חוליו אף על פי שיודע שרוע הנהגתו הביאו לכך. [תרעומת על הגלות בתהלים פ"ט] |
תרעומות ההבטחה,
ותרעומות הכבוד. |
|
תרעומות ההבטחה הוא מה שזכר איה חסדך הראשונים ה' וגו', ותרעומות הכבוד הוא מה שאמר זכור ה' חרפת עבדיך אשר חרפו אויביך ה' וגו'. [2. תרעומת ההבטחה] הנה הוא התחיל ואמר: חסדי ה' עולם אשירה וגו', וזה על דרך מה שאמר ירמיה הנביא ע"ה: צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך (ירמיה י"ב), כמו שפירשנו למעלה (פרק ט"ו). וכן הם דברי זה המשורר: אני יודע שאיני יכול להכחיש חסדי השם יתברך המתפשטים תמיד על בריותיו, הן בנמצאים העליונים הן בנמצאים התחתונים, ועל כן אני אשורר חסדי השי"ת תמיד ואפרסם ואודיע אותם לבני אדם תמיד, ולדור ודור אודיע אמונתך בפי, רוצה לומר אודיע הקיום וההתמדה אשר בהם, כי לא אוכל להכחיש אותה. אבל עם כל זה לא אחשוך פי מלהתרעם, ולא על מידת החסד, אבל על מידת האמונה. והוא תרעומות ההבטחה, וזה שאני רואה שאין הקיום והאמונה שווה בכל, כי אמרתי: עולם חסד יבנה, שמים תכין אמונתך בהם, כלומר: כאשר חשבתי בלבי כי כל העולם נמצא ונמשך מהשי"ת על צד החסד, הן העליונים הן התחתונים, ואם כן היה ראוי שכמו שהכל נמשך על צד החסד שהאמונה והקיום יימשך בכולם על השיווי. ואני רואה כי אמונתך, שהוא קיום החסד, הוא בשמים בלבד, רוצה לומר בעליונים. אבל החסד הנמשך על התחתונים, כמו מה שאמרת: כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי עד עולם אכין זרעך ובניתי לדור ודור כסאך סלה, אינו כן, כי אין הקיום נמצא בחסד הזה כמו שהוא נמצא החסד הקיום בעליונים. והתחיל לבאר איך חסד ההמצאה והקיום נמשך בעליונים, ואמר: ויודו שמים פלאך ה', כלומר: פלא החסד שעשית עימהם להמציאם בתכלית השלמות, אף אמונתך שהוא הקיום שאתה נותן להם, יודו אותו בקהל קדושים, רוצה לומר בכלל השכלים הנבדלים שהם עילות לגלגלים והם המניעים אותם, כי כולם מודים ומכירים כי אתה אל נערץ בסוד קדושים רבה, ושאין בעליונים דומה לך שיוכל לעשות חסד כמוך, כי מי בשחק יערך לה' ידמה לה' בבני אלים, כי כולם יודעים שאתה אלוה על כולם ושאתה אלוהי צבאות השמים והארץ, ושאין כמוך חסין יה, ואני רואה שאמונתך סביבותיך, כלומר: כי הקיום אינו אלא בעליונים לבד. ואין זה מצד שאתה אלוהי השמים בלבד ולא אלוהי הארץ, כי לך שמים אף לך ארץ תבל ומלואה אתה יסדתם צפון וימין אתה בראתם וגו' לך זרוע עם גבורה, לעשות מה שאתה חפץ ולשנות הטבע כפי רצונך, כי צדק ומשפט מכון כסאך, כלומר: כל הדברים הנמשכים על צד החיוב כדברים הטבעיים שאי אפשר להם שישתנו, והם שקראם צדק ומשפט במקום הזה, כולם נמשכים מן השמים שהם מכון כסאך. אבל הדברים הנמשכים על צד החסד והאמת, אי אפשר שימשכו, משום נמצא זולתך אלא אם כן יקדמו פניך לתתם, כי אין נמצא בעולם שיוכל לעשות חסד זולתך, כמו שנתבאר בפרק י"ז מזה המאמר. ואחר כך התחיל לבאר שהחסד הנמשך על התחתונים ראוי שיהיה נמשך בעם היותר נבחר, והם העם היודעים להודות להשי"ת. ועל כן אמר: אשרי העם יודעי תרועה, רוצה לומר יודעים להודות לך כי תרועה זה כמו בזמירות נריע לו (תהילים צ"ה), והעם הזה הם ראויים שיהלכון באור פניך, כלומר: שיימשך להם החסד והאמת הנמשכים מאור פניך כמו שאמרנו, לפי שהם יגילו בשמך כל היום וירונו בצדקתך, ויתהללו בשם קודשך ויודו כי אתה סיבת הצלחתם, והם מכירים כי תפארת עוזמו אתה וכי ברצונך תרום קרננו, ועל כן הם אומרים תמיד כי לה' מגננו וגו', רוצה לומר כי מלך ישראל ומגינם ושר צבאם הוא מהשם יתברך ולא מזולתו, וזה כי אז דברת בחזון לחסידיך, רוצה לומר שמואל ונתן הנביא. ואמרת שיוויתי עזר על גיבור, רוצה לומר על דוד, כי כבר היה דוד גיבור קודם שנמשח למלך, כמו שאמר על עצמו גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך (שמואל א' י"ז). והמשיך לזה, איך אחר שנתן לו המלכות והחסד הזה, נכרת לו ברית עליה ע"י נתן הנביא להיות קיימת לו, וזהו שאמר: ואמונתי וחסדי עמו ובשמי תרום קרנו, לעולם אשמור לו חסדי ובריתי נאמנת לו, זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, רוצה לומר שיהיה מלכותו נצחי בתחתונים כשמש בעליונים וכירח יכון עולם, כלומר: וכמו שהירח יכונן עולם התחתון כן מלכות בית דוד יכונו אותו. ועד הנה הוא זכירת הברית שנכרת עם דוד ועם זרעו, ומכאן ואילך הוא זכירת התרעומות. ותחילת דבריו בזה הוא אמרו ועד בשחק נאמן סלה, כלומר: העד שנתת בשחק והיא השמש או הירח אני רואה אותו שהוא נאמן וקיים סלה, ואולם הדבר שבא עליו העדות שהוא מלכות זרע דוד אינו כן, כי אתה זנחת ותמאס התעברת עם משיחך, נארת ברית עבדך חללת לארץ נזרו. והשלים עניין התרעומות הזה שהוא תרעומות ההבטחה ואמר כמדבר בלשון המתרעם: זכר אני מה חלד, על מה שווא בראת כל בני אדם, כלומר: איני תמה על זה העניין מצידי, כי אני זוכר מה חלדי שהוא כאין נגדך, ואחר שאין הגלות לכל אדם אלא מספר ימיו שהם מועטים, כי מי גבר יחיה ולא יראה מוות, שימלט נפשו מיד שאול סלה, ולזה אין זה תרעומות מצידי כלום, אבל עיקר התרעומות הוא בהיקש אל חסדך ואמונתך, כי איה חסדיך הראשונים ה' נשבעת לדוד באמונתך? ואפשר שירמוז בזה, שאם לא יקיים החסד הזה שנשבע לדוד שיבוא המשיח כדי שעל ידו ישלם המין האנושי וישיג תכליתו, נמצא שהמין כולו נברא לבטלה, אחר שלא יגיע לתכליתו. וזהו אמרו: זכר אני מה חלד, על מה שווא בראת כל בני אדם, כלומר: בריאתם תהיה לשווא אחר שכולם סופם למות, כי מי גבר יחיה ולא יראה מוות, ואם לא ישלים נפשו בחייו לא תישאר אחר המוות, ואם כן איה חסדיך הראשונים ה' נשבעת לדוד באמונתך? כי התכלית הזה אי אפשר שיושג אלא בביאת המשיח, כי אז יהפוך השי"ת אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד (צפניה ג'). ואם לא יבוא המשיח נמצא מציאות המין לבטלה. [3. תרעומת הכבוד] ואמר: זכור ה' חרפת עבדיך, כלומר: מוסף על חסדך ועל אמיתך זכור גם כן מה שאנו סובלים מכל האומות, וראוי לך לחוש על דבר כבוד שמך אשר חרפו אויביך ה', וכל עמים רבים אשר חרפו עקבות משיחך, רוצה לומר איחור ביאתו כמו ולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב ל"ז). או פירוש עקבות משיחך - אחרית משיחך, וירמוז על מלכות בית דוד שלא היה אחריתו טוב, ואפשר שנאמר כי פירוש אשר חרפו אויביך ה', הוא כינוי אל השי"ת שהיה מדבר עמו, כמו וביקש ה' מיד אויבי דוד (שמואל א' ב'), שהוא כינוי אל דוד שהיה מדבר עמו, וכאילו אמר וביקש ה' מיד דוד, וכן בכאן פירוש אשר חרפו אויביך ה' - אשר חרפוך כל עמים רבים שאומרים עליך שאתה בלתי יכול להושיע את ישראל, ולזה סיים: ברוך ה' לעולם אמן ואמן, כאילו אמר יתעלה האל מחרפת אלו המחרפים עילוי רב, כאדם האומר בר מינן שייוחס אליו חסרון גדול כזה. או יהיה פירושו לפי הדרך הראשון, כי השי"ת ברוך ומקור הטובות לעולם, שהוא זמן בלתי בעל תכלית, וראוי שנברך אותו על הרעה כשם שמברכין על הטובה, וזה כי אחר שהוא יתברך מקור הטובות, כל מה שיימשך ממנו הוא טוב או לתכלית טוב. וזה כי כל פועל שנראה פעולתו מסודרת בתכלית הסדור מהשלמות והטוב, ראוי שנחשוב שאיזה רע שנמצא באיזה פועל מפעולותיו הוא לתכלית טוב, שאם לא כן יהיה זה - אם לליאות ממנו שלא יוכל לתקן הרע ההוא, או לחסרון ידיעה שלא יישאר ברע ההוא, או ששיער בו והיה יכול לתקנו ולא רצה אבל עשה אותו בכוונה. ובפועל השי"ת אי אפשר שיהיה זה לליאות או חסרון ידיעה, כי גדול אדונינו ורב כוח ולתבונתו אין מספר, אם כן נשאר שנעשה בכוונה ממנו. ואחר שהוא יתברך טוב גמור, וכן פעולותיו בתכלית הטוב והשלמות, ראוי שנאמר שמה שנראה אותו בפעולותיו חס ושלום רע, הוא לתכלית טוב, אלא שאנחנו לא נשער בזה. ולזה אמר אמן ואמן, כלומר: אמן על הרעה ואמן על הטובה, כי בלי ספק הכל הוא לתכלית טוב אף אם לא נשער אנחנו בזה. |
|
[טוב גמור - לא ישתנה] שאם היה משתנה, אם שישתנה אל הרע או אל הטוב: ואם ישתנה אל הרע, אינו טוב גמור אחר שהיה יכול להשתנות, ואם ישתנה אל הטוב, הנה לא היה טוב גמור אם כן. ולזה הוא מבואר שלא יקבל תוספת ולא חסרון. וּלְמַה שהיו כל הנמצאות השפלות הם מתפעלות המשתנות תמיד, להיות ההפכיות נמצא בהן, והשינוי וההתפעלות לא יבוא כי אם מצד ההפך, כי הדבר לא יתפעל מעצמו ולא מדומהו אלא מצד הפכו: הן שיהיה ההפך בו בעצמו, כמורכבים מן היסודות שהיסודות שבהם הם הפכיים זה לזה, או חוצה לו, כמים והאוויר שהם פשוטים וכל אחד מתפעל מחברו כשיתקרב אליו. לפי שמדרך ההפכים שיתגבר האחד מהם על האחר כפי יכולתו. ומזה הצד היו הנמצאים השפלים משתנים מיום אל יום, להיותם מורכבים מֵהֲפָכִים, עד שהיה בקדמונים מי שחשב כי בסיבת ההשתנות הנמצא במורכבים אי אפשר לומר על שום דבר שהוא הוא הדבר שהיה אתמול, כמו שאי אפשר לרמוז אל מי הנהר הניגרים תמיד, ולומר אלו המים הם אותם שהיו בכאן אתמול, כי כבר אפשר שהמים של אתמול היו מתוקים והיום יהיו מרים או בהפך. כן ראובן, על דרך משל, להיותו בשינוי מתמיד, אפשר שישתנה מזגו היום ממה שהיה אתמול, ושהיו מידותיו משתנות לפי זה, כי המידות נמשכות אחר המזג, כי מי שמזג לבו חם רותח, בלי ספק יגבר עליו הכעס ויהיה כעסן, ועל זה הדרך בשאר המידות. ולפי זה אין ראובן היום אותו שהיה אתמול,. וכן בכל הדברים השפלים המורכבים, להיות השינוי מתמיד בהם אי אפשר שימצא בהם טוב גמור, ואי אפשר שימצא טוב גמור אלא בדבר הקיים. [ההוויה וההפסד מחליפים זה את זה] ולא היו חוששין אלא לטוב הרוחני המיועד לנפש, שהוא דבר קיים שאין השינוי נמצא בו. והיו בוחרים לסבול הצער בעולם הזה להשיג אותו תענוג, להיותם יודעים שדרך התענוג להימצא אחר הצער, כמו שהוא מדרך ההפכים להימצא האחד בסור חברו. כי ההוויה לא תמצא כי אם אחר ההפסד, וההפסד כי אם אחר ההוויה, וכן לא תבוא השמחה כי אם אחר העיצבון, וכן המעלה לא תבוא כי אם אחר השפלות. ולזה תמצא כי כשהיו ישראל במצרים בתכלית הדלות והשפלות, אז השפיע להם השם יתברך צורת ההתרוממות והכבוד. אמר הכתוב: ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים וגו', ואומר: אעלה אתכם מעני מצרים וגו' (שמות ג'), וזה על דרך טבע ההוויה שתמצא אחר ההפסד: כי לא תמצא הוויית האפרוח רק אחר היפסד צורת הביצה, ולא צמיחת הזרע רק אחר היפסד צורת הגרעין, וכן לא תמצא הישועה והצלחת האומה רק אחר היות האומה בתכלית השפלות הדומה אל ההפסד. וזהו שאמר הכתוב: כי כארץ תוציא צמחה (ישעיה נ"א), רוצה לומר אחר היפסד צורת הגרעין, כן ה' אלוהים יצמיח צדקה ותהילה אחר תכלית השפלות והדלות הדומה אל ההפסד, וכן המנוחה לא תבוא כי אם אחר היגיעה. אמר החכם: בקשת המנוחה במנוחה, תאבד המנוחה ותוריש היגיעה. וזה מה שנאמר ביששכר: וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול וגו', (בראשית מ"ט), וירצה לומר לפי שהיה יששכר כוסף המנוחה והתענוג, וראה כי הארץ טובה להתענג בה, נטה שכמו לסבול, כלומר שהיה יגע תמיד כדי שישתכר ויהיה לו ממון שיוכל לנוח אחר כך, וכדי שיוכל להתענג גם כן לקח ארצות לעבודה והיה נותן מהם מס, וזה ויהי למס עובד. ורבותינו ז"ל אמרו בבראשית רבה: |
וירא מנוחה כי טוב - אין מנוחה אלא העולם הבא,
שנאמר ושם ינוחו יגיעי כוח (איוב ג'), ואין ארץ אלא ארץ החיים, שנאמר: לעולם יירשו ארץ, ויט שכמו לסבול - בתורה ובמצוות וכו'. |
|
ונראה שאומר כן, לפי שמצאנו בבני יששכר שהיו חכמים גדולים, כמו שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל (ד"ה א' י"ב), אמרו שזאת המנוחה שבחר יששכר לו לנחלה, אי אפשר שירמוז בה הכתוב אלא למנוחת העולם הבא. ויאמר כי לפי שיששכר היה חושק מאוד המנוחה והתענוג, וראה שאין מנוחת אמיתית אלא בעולם הבא, ואין תענוג טוב אמיתי כי אם בארצות החיים, והמנוחה והתענוג ההוא אי אפשר שיושגו אלא בעמל בחכמה ובתורה ובמצוות, כמו שהוא מדרך כל תענוג שלא יושג אלא אחר העמל והצער, נטה שכמו לסבול בחכמה ובתורה ובמצוות, שהוא העמל המביא אל התענוג ההוא, שהוא התענוג והמנוחה האמיתיים שאין בהם שינוי, והם הטוב הגמור שאין רע דבק בו כלל. [תענוגי העולם הזה מעורבים ברע] אמר שלמה מעיד על זה: יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מוות (משלי י"ט וט"ז), כלומר: כי מה שידומה אל האדם שהוא טוב אינו כן, פעמים יחשוב האדם בדבר מה שהוא טוב ובסוף הטוב ההוא יימצא הרע נמשך אליו מיד, והביא ראיה לזה ואמר גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה, יאמר כי אפילו השחוק שכל אדם ישפוט בו שהוא טוב, לפי שכל אדם מתענג בו, יביא את האדם לידי כאב לב, ואחרית השמחה היא תוגה. וזה כי בשמחה והשחוק יתפשטו הרוחות ויצאו לחוץ ויתקרר הלב, ולזה יבוא היגון מיד. [תענוגי העולם הבא אינם נפסדים] [ההפסד נגרם על ידי סתירה בין הפכים] ואי אפשר שיתקיים המורכב או שיקבל צורת השלמות והחיות אם לא בהיותו רחוק מהפכיות, ולזה יתקיימו הגלגלים ויקבלו צורת השלמות והחיות לפי שאין בהם הפכיות, והיסודות לפי שהם בעצמם ההפך לא יתקיימו, אבל יתהפכו קצתם אל קצתם ולא יקבלו צורת השלמות והחיות, והמורכבים מן היסודות יתקיימו ויקבלו צורת השלמות והחיות בהיותם רחוקים מההפך. וכל מה שיקרב המורכב אל השיווי תגדל מעלת צורת החיות המקובלת, והצורה ההיא תתקיים ותעמוד במורכב כל מה שיהיה רחוק מן ההפכיות. וזה יהיה בהיות ההפכים אשר בו מִתְגַּמְלִים על השיווי, בעניין שיהיו החום והקור אשר במורכב שווים, שאם יגבר החום הנה הוא ישחית הקור ויפסידהו, או בהפך. וכן שאר ההפכים ראוי שיהיו מתייחסים בעניין שלא יגבר אחד מהם על חברו, ויהיה בכל אחד מהם כוח לנצח את חברו כפי הכוח שיש בחברו לנצח אותו. ובהיותם מִתְגַּמְלִים ומסכימים על זה הדרך יתקיים המורכב, וכאשר תסור ההסכמה ויתגבר האחד על האחר ייפסד המורכב. נמצא לפי זה שהכוח והעוז הנמצא בכל אחד מהיסודות ההפכיים אשר במורכב לנצח את חברו בשיעור שחברו מנצח אותו הוא סיבת קיום המורכב, והתגברות אחד מהם על האחר שלא על זה הדרך הוא סיבת ההשחתה וההפסד. [שלום - הסכמה בין ההפכים] כמו שבהסכמת האנשים המתחלפים בדעות קצתם עם קצת יתקיים הכלל כולו, כי כשתמצא ההסכמה בין הכעסן והסכל ובין הכילי והמפזר ובין שאר המידות ההפכיות תמצא המעלה. וזה כשיהיה בכל אחד מהקצוות כוח להתגבר על חברו כמו שחברו מתגבר עליו, כי זה יהיה סיבת הקיום והשלום. וזהו שאמר הכתוב: ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ"ט), כי הוא היה מתפלל להשם שייתן ה' עוז לעמו. ולא שיהיה העוז גדול בעניין שיתגבר האחד על האחר וישחיתהו, ויהיה זה סיבת הקטטה והמריבה, אבל שייתן להם עוז בעניין שיברך את עמו בשלום, כדי שתהיה ההסכמה ביניהם, ולא יגבר אחד מהקצוות על האחר בעניין שתסור המעלה ויבוא הפחיתות. וההסכמה הזאת תקרא שלום, ולזה יכונה התענוג הרוחני הנפשי בשם שלום, להורות על שהתענוג ההוא אין בו הפכיות ולזה לא ייפסד, כמו שהשלום שם יונח על ההסכמה בין האנשים מבלי התגברות האחד על האחר. אמרו רבותינו ז"ל (כתובות ק"ב): |
בשעה שהצדיק נפטר מן העולם
שלוש כתות של מלאכי השרת יוצאין לקראתו, אחת אומרת: יבוא שלום, וכן אמר הכתוב ואתה תבוא אל אבותיך בשלום וגו'. |
|
וזה כי כמו שהשלום הוא סיבת הקיום בדברים המורכבים מהפכים, כן כשתהיה הנפש מוכנת להידבק בעליונים מבלי הפכיות, יקרא התענוג הנפשי שלום להורות על הקיום. [פנחס ואליהו] ולפי הקבלה האומרת שפנחס זה אליהו, יהיה פירוש השלום ההתמדה וקיום לנפש בגוף, וזה יהיה כשתתמיד ההסכמה בין היסודות ההפכיים, בעניין שלא יגבר ההפך האחד על האחר, ועם ההסכמה הזאת שהיא השלום תסור סיבת ההפסד. ופשט הכתוב שנאמר עליו: בריתי הייתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב'), יורה על זה, וכן הפשט הנה אני שולח לכם את אליהו הנביא יורה על היות אליהו עדיין קיים בגוף ונפש. ולפי דעת החולקים מרבותינו ז"ל ואומרים: כי פנחס איננו אליהו, יהיה השלום המיועד אל פנחס רומז אל שלום מנוחת הנפש בעולם הבא שאין בו הפך, ויורה על זה מה שזכר הכתוב בעונש הרשעים: אין שלום אמר אלוהי לרשעים (ישעיה נ"ז), ואין חיי הרשעים בעולם הזה נעדרי השלווה וההשקט יותר מן הצדיקים, אבל ירמוז אל שלום הנפש בלי ספק בעולם הרוחני שאין בו הפך, שעליו נאמר: שלום רב לאוהבי תורתך (תהילים קי"ט). [כוחו של השלום] |
גדול השלום שהוא שמו של הקדוש ברוד הוא.
שנאמר ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו' כ"ב). |
|
וזה כי בעבור שכל הנמצאים זולתו יתברך, מצד שהם עלולים, ידומה בהם הפכיות-מה.
כאילו תאמר כי העלול הראשון הוא מחויב המציאות ואפשר המציאות: מחויב בבחינת עילתו ואפשרי בבחינת עצמו, ולזה אי אפשר שיתואר בשלום מכל צד. אבל האל יתברך אין בו אפשרות מציאות כלל, כי הוא מחויב מציאות מכל צד, ולזה יקרא שלום, כי לא ידומה בו צד הפכיות כלל, ולזה היה מציאותו שלום ואמת. ולהיות השלום רומז אל התענוג הרוחני בעולם העליון, שהוא רחוק מן ההפך, והוא העולם הבא שהוא עיקר השכר לנפש, ואל שלום הגוף בעולם הזה שהוא סיבת השכר בעולם הבא, הוא שנזכר בסוף ברכת כהנים: וישם לך שלום (במדבר י'), לרמוז אל שני מיני השלום בעולם הזה ובעולם הבא. כי בתחילה אמר: יברכך ה' וישמרך, על הצלחת הקניינים הגשמיים ושמירתם. אחר כך אמר: יאר ה' פניו אליך ויחונך, על הצלחת החכמה ושלמות התורה שנקראו אור. שנאמר: כי נר מצווה ותורה אור (משלי ו'), חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח'), ויחונך רמז אל השלמות השכלי, אמר משה: ואדעך למען אמצא חן בעיניך (שמות ל"ג). ולפי ששתי אלו ההצלחות מתנגדות, רוצה לומר הצלחת הקניינים הגופיים עם שלמות החכמה והתורה, שהם סיבות אל שלמות הנפש ולשכר העולם הבא ולמצוא חן בעיני השם יתברך, אמר בסוף: וישם לך שלום, לרמוז שצריך אל השלום להשיג השלום הרוחני, כי מאשר האדם מורכב משתי כוחות הפכיות: |
כוח חומרי,
וכוח נפשי, |
|
אי אפשר שיושג השלמות האנושי אם לא בהיות שלום והסכמה ביניהם, שינתן לכל אחד מהם חלקו הראוי לו, ועל ידי כך יושג השלום הרוחני.
ולפי שהשכר הרוחני הנפשי הנצחי אי אפשר שיושג אלא על צד החסד המוחלט, כמו שנזכר בפרק ל"ה מזה המאמר, הוצרך להזכיר נשיאות פנים. ועל כן אמר: ישא ה' פניו אליך. ואחר כך לרמוז על השכר הרוחני הנמשך מנשיאות הפנים, אמר: וישם לך שלום, לרמוז כי אחרית כל טובות שבעולם למין האדם הוא השכר הרוחני לנפש שנקרא שלום. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהילים ל"ז) שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום. |
ובכאן שמנו אחרית דברינו במה שכוננו אליו בזה הספר,
והשבח לאל הנותן כוח ותעצומות אשר עד הנה עזרנו, יתעלה ויתרומם על כל ברכה ותהילה. |
