"... צריך שנדבר הנה על משכי האמת ונותני הבירור... ונאמר שהם שלשה משכים: הראשון ידיעת הנראה, והשני מדע השכל, והשלישי ידיעת מה שההכרח מביא אליו...
(א) ידיעת הנראה, הוא מה שישיגהו האדם באחד מן החמשה חושים...
(ב) מדע השכל הוא אשר יעלה בשכל, כמו שהצדק טוב והכזב מגונה...
(ג) מדע ההכרחית הוא, מה שאם לא יאמין בו האדם יתחייב לבטל המושכל או המוחש... אבל אנחנו, קהל המייחדים, מאמינים באלה השלושה משכים... ונחבר אליהם משך רביעי, הוצאנו אותו בשלוש ראיות, ושב לנו שורש, והוא:
(ד) ההגדה הנאמנת" (אמונות ודעות, הקדמה).

"להכחיש מוחש"... "היא היתה אם כל חי"... להשיב מה שיש בשכל: "כי ה' א' אש אוכלה" ...

"ארבעים יכנו, ואמרו רבותינו שהם שלשים ותשע".

"לולא כי הנפשות מתישבות שיש בעולם הגדה אמיתית, לא היה אדם מקווה מה שדרכו לקוותו ממה שיבושר בו בהצלחה בסחורה, והתועלת במלאכה פלונית... ולא היה ירא ממה שיראים ממנו מסכנת הדרך הפלוני, ומן ההכרזה במניעת המעשה הפלוני, אם לא יקווה ויירא הפסדו לו כל ענייניו. אם לא יחשוב שיש בעולם הגדה אמיתית, לא יקבלו מצוות מלכם, ולא הזהרתו, כי אם בעת שיראו אותו בעיניהם וישמעו דבריו באזניהם... ואילו היה זה כן, בטלה ההנהגה, ואבדו הרבה מבני אדם". (אמונות ודעות, ג, ו).

"כי כאשר נעיין ונחקור יצא לנו הברור השלם בכל שער, כאשר מודיענו ע"י נביאו, והבטיחנו כי לא יתכן שיהיה לכופרים עלינו טענה בתורתנו, ולא ראיה למספקים באמונתנו" (או"ד הקדמה, ו).

"כי אמרו כי העיון רב ספקות, ואנחנו רואים כמו הברק הלוהט, לא יאצר ולא יתפס, והראוי שנעמוד מהאמין" (או"ד א, ג, הדעת השתים עשרה).

"וכל אדם ש... ימשיל הכרתו על תאוותו וכעסו, יהיה במוסר החכמים". (או"ד י, ב).

"מלמד אותנו על מקורות ההכרה הנוספים, הן על סמכותם, הן על דרך שימושם הנכון. הדברים אמורים הן בחושים, והן בקבלה. השכל מכחיש את התקפות הספקנים הקיצוניים, שאינם יודעים להבדיל בין הרגשות חושינו הבריאים ובין דמיונות הקודחים והחולמים, וע"י כך הוא מאשר את סמכות החושים; אבל הוא גם סותר את תמימות אפיקורס האומר שגודל הירח והכוכבים אינו עולה בהרבה על זה הנראה לעינינו ... כמו כן מאשר השכל את אמונתנו בנביאים האמת". (י' היינמן הראציונליזם של רס"ג ע רד-רה).

"הערכה זו של המקור הסמכותי ניכרת גם בדעת רס"ג האומרת כי סמכות התורה מתאשרת ע"י שני מופתים, האחד קודם לתורה, והוא מופת השכל, והשני מאוחר למופת התורה, והוא ידיעת קבלת הנביאים. ולא זו בלבד שהמקור הסמכותי (הקבלה) יש לו ערך מלבד השכלי, אלא רס"ג מדגיש אפילו את זאת, כי כשם שהשכל מאשר את סמכות המקרא, כן המקרא מצדיק את שימוש המקורות הטבעיים: החושים והשכל" (י' היינמן, שם, ע' רו).

"כיוון שמופת השכל קדם לתורה, הרי הוא משמש קנה מידה לאמונה, והשלטון העליון בדת נמסר לתבונה האנושית. ואולם דברים ברורים ומחוורים כל צרכם אין למצוא אצל מחברנו. הוא אוחז בזה ובזה, והאמין שהאחד מעיד על השני. במבוא לאו"ד הוא מניח שההגדה הנאמנת וספרי הנביאים מאמתים לנו אלו השלושה שורשים... ובמאמר השלישי הוא מנסה להראות ששלושת שורשי המדע מקיימים את אמתת ההגדה הנאמנת, והוא בטוח שמדע השכל ומדע התורה מתאימים זה לזה" ...

"בכל אופן נותן רס"ג יתרון למדע הנבואה על התבונה הטבעית".

"מפני שידע בחכמתו כי המבוקשים המוצאים במלאכת העיון לא ישלמו כי אם במידה מהזמן ... ושמא רבים ממנו לא תשלם בו המלאכה בעבור חסרון שיש בו... ושמרנו הבורא מכל אלו הטרחים כולם במהרה, ושלח לנו שלוחיו, הגיד לנו בהגדה והראנו בעינינו אותות עליה..." (אמונות ודעות, הקדמה, ו).

"ואם יארך הזמן למעיין ממנו - לא יחוש לזה" (אמונות ודעות, הקדמה ו).

"כי כל המעיין... אפשר שימצא ואפשר שיטעה, ועד שימצא, יהיה בלא דת, ואם ימצא הדת ויחזיק בה - לא יבטח מהעתקתו ממנה בספק שיעמוד לפניו..." (אמונות ודעות, הקדמה ו).

(אמונות ודעות, ג, ג) "צורך הברואים אל השלוחים [=הנביאים] צורך גדול, לא מפני המצוות השמעיות בלבד... אך מפני המצוות השכליות, כי המעשה בם לא ישלם כי אם בשלוחים שיעמידו בני אדם עליהם (שיעמידו את בני האדם על המצוות) . . ".

"כבר אצל סעדיה צפים ועולים הניגודים המקופלים ברעיון של זהות השכל וההתגלות, הפתוח לפירושים שונים". גוטמן עוסק בסתירה, כאשר מצד אחד דורש רס"ג מן הפילוסופיה להוכיח את ההתגלות, ומאידך, "ברורה בתכלית היא לפיו עליונותה של התבונה בשאלת פירושה של ההתגלות... אף על פי שהאמת של ההתגלות שרירה וקיימת מבחינת עצמה לפני בדיקתה על ידי השכל, הרי ניתנת בכך רשות לשכל לפרש את אמיתתה של ההתגלות".

"היחס שבין השכל ובין המקרא, דומה לא פעם ליחס שבין השכל לבין הרצון, שעליו משל שופנהאור את משלו הידוע: האיש הולך לאור עששיתו, אבל לא כאילו העששית היא מורת דרך שלו. אלא - מפני שהוא מסב את העששית לאותו כיוון שהוא רוצה לפנות אליו! המקרא בא, לאמתו של דבר, לא רק לאשר את רעיונותינו, אלא גם כן לקבוע את עמדתנו... דומה תפקיד השכל בענייני תפיסת העולם לזה הידוע לנו מתוך הפילוסופיה של הטבע: העובדות נתונות לנו, ועל השכל להסבירן עד כמה שאפשר" (ע"פ י' היינמן, הראציונליזם של רב סעדיה גאון, בתוך: רב סעדיה גאון, ירושלים תש"ג, ע' ריא).

"לגבי אותם משפטים שהנס והשכל מוכיחים יחדיו, מתעוררת לפני רס"ג שאלה טעמה של הכפילות... זהו רמז ראשון למתיחות שבין סמכות השכל לסמכות ההתגלות, שכל אחד מהם נוטה לבלעדיות, ורואה את ההודיה בסמכות זולתו כפגיעה בו. אולם כיוון שהבעיה מוצגת באורח פשטני, אין התשובה נראית קשה ביותר..." (אליעזר שביד, טעם והקשה, רמת גן 1970, ע' 176).

"המצוות השכליות... מן החכמה לאסור שפיכות דמי המדברים... ומן החכמה לאסור הזנות... ומן החכמה לאסור הגניבה... ומן החכמה דבר צדק"; והמצוות השמעיות: "אשר הוא מותר בשכל, והתורה צוותה בקצתו ואסרה קצתו, והניחה השאר מותר, כמו שהוא קידוש יום בין ימים כשבתות ומועדים, וקידוש איש משאר בני אדם... וההמנע מאכול קצת המאכלים ומשכב קצת בני אדם...". רס"ג ממשיך לומר על המצוות השמעיות: "ואלה השורשים, ומה שייולד מהם, ומה שיצטרף אליהם, אף על פי שהעילה הגדולה בקיומן מצוות אלקינו והבאתנו אל התועלת, אני מוצא לרובם עילות חלקיות מועילות..." (אמונות ודעות, ג, ב).

האתיקה של המצוות היא אתיקה של חובה הנובעת מן השכל, ואילו הנימוקים למתן המצוות הם נימוקים תועלתיים, וניתנו על פי חכמת נותן המצווה.

"מתועלת קדוש קצת הזמן תחלה בעזיבת המעשים בו, להגיע אל המנוחה מרוב היגיעה, ולהגיע אל קצת החכמה... ומתועלת איסור אכילת קצת בעלי חיים, שלא ידמונו לבורא, כי לא יתכן שיחייב לעבוד מה שהושם לו למאכל, ולא מה שהושם אצלו טמא" (אמונות ודעות ג, ב).

(מורה נבוכים ג, מט; אמונות ודעות ג, ב). התר קרובות יביא לזנות, כיוון שאדם נמצא עם קרובותיו.

אם יהיה מותר לאדם לשאת את קרובותיו, ישאו בני אדם את קרובותיהם היפות, ואילו המכוערות יישארו ללא נישואין, ואחרים לא יישאום כי יראו שקרוביהן מאסו בהן. איסור עריות נותן לכל אשה הזדמנות שווה במציאת בעל.

"נימוק מפוכח כזה לא נמצא בכל הספרות הפילוסופית, והוא מורה עוד הפעם בבהירות גמורה, כי השכל הזה, המשמש יסוד לרעיונותיו... אינו שונה כל כך מזה של בעל בית נבון, הנאמן לחובתו לפרנס בכבוד את עצמו ואת משפחתו" (י' היינמן, הראציונליזם של רס"ג, בתוך רב סעדיה גאון", ע' רכז).

הרמב"ם (מו"נ ג, לב). נתן טעם הסטורי להקרבת קרבנות.

אין לדעת אם צער השחיטה גדול מצער המצוות הטבעי. ואם כן - הוא, הבורא, יודע זה, "וראוי אז לתת להם שעור תמורת הצער ההוא" (או"ד ג, י. ממשפט זה משתמע כי יש לבעלי חיים שכר ועונש. רמב"ם, מו"נ ג, יז, כותב כי רעיון זה נלקח מן המועתזילה).

"אלה כולם מדרכי העבודה לא מדרכי הצורך, כי כבר דן לו השכל ש-ה' איננו צריך אל דבר... אך כיוון שיעבדוהו עבדיו מן הטוב שיש להם... יגמלם הוא בדבר רב כפי יכולתו. .. ויצילם מרעות שלא יצילם אחר מהם זולתו, בעבוד העבודות ההם ... וכן ישוב מקום לשמוע תפילת האומה, וכל צרה שתמצאם ..." (אמונות ודעות ג, י).

"איך יהיה האדם, בעוד גופו בבריאתו השלמה איננו תמים, וכאשר יכרות ממנו דבר ידוע - יהיה תמים...".

"כי הדבר השלם הוא אשר אין בו לא תוספת ולא חסרון. וברא הבורא זה האבר תוספת באיש, וכאשר יכרתנו - תסור התוספת, וישאר שלם". (אמונות ודעות ג, י).

"וכן המילה אצלי, אחד הטעמים למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת, עד שימעט במעשה הזה".

"שיהיה לאנשי זאת האמונה כולם ... אות אחד גשמי שיקבצם, ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם...".

"וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון היצירה, ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר, איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מבחוץ ... ולא נתנה מצווה זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המידות. והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא - הוא המכוון" (מורה נבוכים ג, מט).

"... הסתכלתי בעניין, ומצאתי צורך הברואים אל השלוחים צורך גדול, לא מפני המצוות השמעיות בלבד להודע אותם, אך מפני המצוות השכליות, כי המעשה בהם לא ישלם כי אם בשלוחים שיעמידו בני אדם עליהם". (אמונות ודעות, ג, ג) וכך לגבי מצוות רבות אחרות.

" ... צריכים אנו לבאר מה היא האמונה. ונאמר, כי היא עניין בלב לכל דבר ידוע בתכונה אשר הוא עליה. וכאשר תצא חמאת העיון, יקבלה השכל ויקיפנה ויכניסנה בלבבות, ותמזג בהם, ויהיה האדם מאמין בעניין אשר הגיע אליו, ויצניעהו לעת או לעתים". (אמונות ודעות, הקדמה, ד).

"וכאשר תצא חמאת העיון יקבלנה השכל ויקיפנה ויכניסנה בלבבות ותמזג בהם, ויהיה האדם מאמין בעניין אשר הגיע אליו, ויצניעהו לעת אחרת או לעתים" (אמונות ודעות, הקדמה ד).

"איך יתקיים במחשבתנו ... הבורא יתברך"? (אמונות ודעות ב, יג. בתרגומו של קפאח: "היאך יקבע בדעתנו")

"כאשר יתקיים בה הטבת הטוב וגנות הכזב וחושינו לא נפלו עליו, וכאשר יעלה בשכלנו המנע מקבץ נמצא ונעדר ושאר המתרחקים, וחושינו לא נפלו עליו" (שם)

"שהצדק טוב והכזב מגונה" (אמונות ודעות, הקדמה)

"ואיך יעלה בשכלנו המצאו בכל מקום עד שלא יהיה מקום ריק ממנו?
- מפני שלא סר קודם כל מקום.
ואילו היו המקומות מפרידים בין חלקיו, לא היה בורא אותם, ואילו הגשמים מטרידים המקומות ממנו או מקצת, לא היה בורא אותם" (שם).

"וכאשר יגיע האדם אל ידיעת העניין הזה הדק, בדרך העיון וראות האותות והמופתים, תאמינהו נפשו ותמזג ברוחו, וישוב נמצא בחדריה, וכל אשר תעמוד בהיכלה תמצאהו. כמו שאמר הכתוב "נפשי אויתיך בלילה". ותשגה באהבתו אהבה שלמה שאין בה ספק, כמו שאמר הכתוב "ואהבת את ה' אלקיך". ויהיה העבד ההוא זוכרו ביום בלכתו, ובלילה על יצועו, כמו שאמר "אם זכרתי על יצועי באשמורות אהגה בך". וכמעט שתהיה מדברת, רצוני לומר הרוח שתהמה בעת זכרו מהכוסף והכליון, כמו שאמר "אזכרה אלוהים ואהמיה". ויזון אותו זכרו יותר מן הדשנים, וירווה אותו שמו יותר מכל רוח... ואם ייטיב לה תודה, ואם יצערנה, תסבול ... וכל אשר תסתכל בענייניו - תוסיף יראה ופחד... (אמונות ודעות ב, יג).

"הצורך מביא אל חכם, שיסדר לנו האהבות והשנאות, איך נתנהג בעניינם. אומר, שמצאתי החכם שלמה בן דוד שהתעסק בזה, להודיענו מה הוא הטוב" (אמונות ודעות, שערי עשירי, ג)

"צריכים לחכמה בהנהגת האדם ומהלכיו תמיד" (אמונות ודעות, שער עשירי, ב).

"מצאתי החכם שלמה בן דוד ... אמר: וראיתי את כל המעשים אשר נעשו תחת השמש, והנה הכל הבל ורעות רוח. אינו רוצה באמרו 'הבל ורעות רוח' קבוץ המעשים והתחברותם, כי הבורא המציאם, ואין חכם אומר כזה על מה שהמציאו בוראו הכל הבל! אבל רוצה בזה, כי כל מעשה שיקחוהו בני אדם לבדו - כלומר: כי כל אחד מן מעשי האדם, כאשר יעשהו נפרד, יהיה הבל ורעות רוח" (אמונות ודעות ג, ג).

"כאשר הגופים אינם קיימים ביסוד אחד לבד, וגוף האילנות אינו קיים בחלק אחד ... והאדם אינו חי בבשר או בעצמות בלבד, גם השמים אינם מאירים בכוכב אחד - כן האדם לא יתנהג כל ימיו במידה אחת" (אמונות ודעות י, א).

"וכבר הקדמתי קודם זה כי לנפש שלשה כוחות, התאווה והכעס וההכרה"
(אמונות ודעות י, ב)

"וכל אדם ש ... ימשיל הכרתו על תאוותו וכעסו, יהיה במוסר החכמים".(אמונות ודעות י, ג.)

פרישות, אכילה, משגל, חשק, בנים, ישוב, חיים, ממון, שררה, נקמה, עבודות חכמה, מנוחה.

"אין לתורת המוסר של רס"ג שורש אחיד, ואין בזה משום תמימות ... רס"ג אינו משוכנע כי דרכם המוניסטית של הפילוסופים עולה על הפלורליסטית של השכל הבריא. תורתו לא פילוסופית, ולא "בלתי פולוסופית", היא (כלומר נטולת ידיעת הפילוסופיה), אלא במובן מה אנטי פילוסופית, הוא מגן על השכל הישר נגד השיטות החד-צדדיות של הפילוסופים".

"תבטל החכמה והתורה ויום הדין והשמים והארץ, ותהיינה הנפשות בסכנה" ... " (אמונות ודעות י, ד).

אדם צריך לכלול במעשיו את כל הדרוש לקיום תקין של המין האנושי. בניגוד לאריסטו וחכמי הסטואה, אשר בודדו פעולות מעטות שהן עיקר - והאחרות תנאי להן וטפל להן - רואה רס"ג את כל הפעולות של האדם כגורמים לפעילות הטובה. ובכלל פעולות אלה: הדברים שהם תכלית לעצמם, וכן גם תנאים ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים, הדרושים למי שמחמיר באורח חיים דתי (גולדמן, דעת 3-2, עמוד 27, אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ח-ט).

"אבל ייקח מכל מין מהם השיעור אשר הוא ראוי לקחת כפי מה שתחייבהו החכמה והתורה" (אמונות ודעות י, יז).

"הועילם בו - חובה עלי; והישירם אליו - מן הדין עלי. כמו שאמר הנביא "ה' אלוהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר". (אמונות ודעות, הקדמה).