 |
|
שער התשיעי - שער השמחה
|
השמחה המידה הזאת באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו בלי פגע רע. ואדם המשיג תאוותו, ולא יארע לו דבר המעציב אותו, בזה יהיה שמח תדיר, ויאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא, ואין זקנה ממהרת לבוא עליו, כמו שנאמר: "לב שמח ייטיב גהה" (משלי יז, כב). ומן השמחה יבוא שחוק לאדם, ואין ראוי לאיש משכיל להרבות בשחוק, כי עם השחוק משתתף דעה קלה, כמו שנאמר: "כי כקול הסירים תחת הסיר, כן שחק הכסיל" (קהלת ז, ו). וכבר נאמר: מאותות השוטה - ששוחק במקום שאין ראוי בו השחוק. ואין ראוי למי שיש לו מוסר להתנהג בשחוק במושבות ובמעמידות, מפני שאמרו: מי שרוב שחקו - מתמעט מוראו, כי בשעת השחוק אין יכול לחשב שום יראת שמים עליו. לכן ייסר אדם את עצמו שלא ישחק ושלא יקנה לו רב או חבר משחק, שנאמר: "לא ישבתי בסוד משחקים ואעלז" (ירמיה טו, יז), וכתיב: "בכל עצב יהיה מותר" (משלי יד, כג). הרבה רעות יש בשמחה ובשחוק ועוד יש שמחה רעה מזאת, כמו השמח כשחברו נכשל בעבודת הבורא יתברך או שמח במעוט ידיעתו. משל: צריך שתבין, עבד המשרת למלך באמונה, שיש לו להצטער בראותו אנשים המורדים באדונו והמחרפים אותו, ומחויב להוכיחם על פניהם ולהודיע נבלותם; אבל בהיות העבד שמח בראותו קלקול אדוניו וחרפתו - אין זה עבד נאמן, רק חבר לאיש משחית, ועונו ישא. והנה הכתוב אומר: "רוצה ה' את יראיו" (תהילים קמז, יא), ומי ששמח במכשול חברו אין רצונו כרצון הבורא יתברך, על-כן התפלל רבי נחוניא בן הקנה: אל ייכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם, ולא אכשל וישמחו בי (ברכות כח, ב). ועל-כן התפלל רבי נחוניא בן הקנה על זה, כי ראה שזה דבר מצוי שאחד שמח בטעות חברו כדי שיהא הוא נוצח את חברו ויהיה לן שם, ואף כמה בני-אדם חשובים אינם נזהרים בזה, לכן כל איש אשר רצונו רצון האלוהים יצטער על שאין נעשה רצון השם. ואפילו על שונאו יתפלל אדם שיעבוד לבורא יתברך, ויכוון בתפילתו בברכת "אתה חונן" ובברכת "השיבנו" ובברכת "סלח לנו" על כל ישראל, אוהביו ושונאיו, וכן בכל הברכות, כי איך יתכן שיתפלל "רופא חולי" ושאר הברכות והוא לא חפץ שחברו יתרפא או יתחכם! ועבור שזה היצר הוא רגיל מאוד בלבבות בני-אדם ואין מרגיש בעניין הזה, לכן נכתב להזהיר יראי-השם להכין לבם לאלוקים בכוונה שלמה אמיתית לשפוך נפשם נוכח פני השם על כל ישראל, אוהביו ושונאיו, ובזה יקיים "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), וטהר ידים יסיף אמץ (איוב יז, ט). יש עוד שמחה ושחוק רע מאוד, כגון מי שמשחק במי שזהיר בעבודת השם יתברך והמקיים מצוותיו. ויש בזה ארבע רעות: האחד - שהוא מחשיך נפשו מאור המצוות, כשהוא מואס ומשחק במקיימי המצוות אז יתגנו המצוות בעיניו. השני - כי אולי מתוך השחוק ימנע הצדיק מצדקותיו, כי לא יוכל לסבול השחוק. השלישי - כי אנשים רבים אשר לא נסו ללכת בדרכי השם יתברך לא יוכלו לעשות תשובה מפני השחוק, וילכו בחשך כל ימיהם, ונמצא שזה המשחק לא די שמונע מחברו רב טוב הצפון לצדיקים, אלא שמוריד אותו לשאול תחתית. והנה המשחק הזה בכלל עונש המחטיא את הרבים. הרביעי - שדומה לליסטים שעומד על פרשת דרכים וקוצץ רגלי המביאים דורון למלך, הלוא זה שונאו ואויבו של מלך ורעתו רבה מאוד. יש עוד שמחה מרה כלענה ויש עוד שמחה מעורבבת, המעלה עשן לכל המצוות והמשכחת יראת השם יתברך מלבות בני-אדם, כגון אלו המשתכרים ושמחים בבית המשתה, ואחרי השמחה הזאת - תוגה, כי הרבה קלקולים באים מתוך המשתה. ומי בחוכמה חכם כשלמה בן דוד, אשר אמר: "למי אוי, למי אבוי, למי מדינים, למי שיח, למי פצעים חנם, למי חכללות עינים - למאחרים על היין, לבאים לחקור ממסך" (משלי כג, כט-ל). גם הנביא אמר: "הוי משכימי בבקר שכר ירדפו, מאחרי בנשף יין ידליקם" (ישעיה ה, יא); ואמר: "והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם, ואת פעל ה' לא יביטו, ומעשה ידיו לא ראו" (שם פסוק יב); ואומר: "לכן גלה עמי מבלי דעת, וכבודו מתי רעב, והמונו צחה צמא" (שם פסוק יג); ואומר: " לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק, וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה" (שם פסוק יד); ונאמר: "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, כהן ונביא שגו בשכר, נבלעו מן היין, תעו מן השכר, שגו בראה, פקו פליליה" (שם כח, ז). ראה מה קלקול בא מן היין. וכתיב: "לץ היין המה שכר, וכל שגה בו לא יחכם" (משלי כ, א). הנה היין גורם להיות מתלוצץ ולהיות הומה ובעל דברים, וכל שוגה בו לא ירבה חוכמה. כתב רבנו משה המימוני: הקבוץ על השתייה המשכרת ראוי שתהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי הערווה. והשכרות הוא ממעשה הרעה, כי הוא מפסיד השכל אשר נפח השם יתברך באפיו. אמנם שתית היין טוב מאוד בזמן שתשתה על מנהג המשכילים, כדרך שאמר שלמה: "תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש. ישתה וישכח רישו, ועמלו לא יזכור עוד" (משלי לא, ו-ז). ועוד נאמר על היין: "המשמח אלוהים ואנשים" (שפטים ט, יג), וכתיב: "ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים קד, טו). גם אמר הכתוב: "כי טובים דדיך מיין" (שיר-השירים א, ב), ונאמר: "וחכך כיין הטוב" (שם ז, י). מכל אלה נדע שבח היין כשהוא כמשפט החכמים והשותים כשעור, שיגבר השכל על היין ולא יגבר היין על השכל, והשותים בזמן הקבוע עם אוהבים ורעים ועם חסידים וצדיקים, ולא עם ערטילאים וריקים, כי היין יוסיף חכמת עמוקים, ועץ החיים למחזיקים בה. ועוד, היין יוסיף חכמת המשכיל ויכפיל שטות האוויל, ויחדש אהבת אוהב ויעורר איבת האויב, ויפתח יד הנדיב ויחזק לב הכילי. וזאת מידת שותי יין: וישים היין רפואה לדאגתו ויתחזק בתורה ללמדה בשמחה, כי כל זמן שאדם שרוי בצער לא יוכל ללמד, וגם בית-דין המצטערים לא יוכלו לברר הדין בין כשר לטרפה, בין היתר לאסור. גם הצער מבטל כוונת הלב בתפילה. גם כשאדם שרוי בצער, מי שמדבר אליו או מי שמבקש ממנו לעשות עמו חסד, אין לו כח לעשות בקשתו, וכתיב: "בעת רצון עניתיך" (ישעיה מט, ח). לכן על דרך זה יכוון המשכיל לשתות יין, ויזהר שלא ירבה בשתייה שיצטרך לבטל מלאכתו ועסקיו, ועל הכל ישתמר מלשתות כל-כך עד שיבטל מתורתו ומתפילתו, או עד שירבה שחוק וקלות-ראש, ולא ישתה עד שיגלה סודותיו אם סודות של אחרים. ואם תשתה במידה הזאת, לא יהיה לך היין לזרה. גם במועדים וברגלים, אשר כתיב בהן: "ושמחת לפני ה' אלוהיך" (דברים יב, יח), לא ימשוך עצמו ביין יותר מן הראוי, כנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב" (שם כח, מז) - הא למדת, שלא נצטווינו על שמחה שישכח בה יוצר הכל. ואי אפשר לעבוד השם יתברך לא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שכרות. במידת השמחה תלויה מצוות עשה שיצדיק כל מאורעותיו אך הדרך שישמח האדם בחלקו האחד - צריך גדר גדול שיבטח באלוהים. השני - האמונה. השלישי - השכל. הרביעי - ההסתפקות. אמר החכם: כל אדם צריך גדר וסעד וסמך כדי שיתקיימו מעשיו הטובים. ומהו הגדר? זהו הביטחון, שבוטח תמיד באלוהים יתברך, כמו שנאמר: "השלך על ה' יהבך, והוא יכלכלך" (תהילים נה, כג). ומהו גדר הביטחון, ואיזה דבר מביא שיבטח האדם באלוהים? זה האמונה! מתוך שמאמין בבורא, שכל הצלחתו בעולם הזה ובעולם הבא הכל הוא ממנו ואין אחר זולתו, נותן לבו לאהוב אותו בכל לבבו. ומהו גדר האמונה, ואיזה דבר מביא אדם לידי אמונה שלמה? הוא שלא יתנועע מדבר רע, שיקבל כל הבא עליו בשמחה. וזה דומה לעבוד שמכיר אדוניו שהוא נדיב ורחמן ומשלם לעושי רצונו ושליחותו שכר גדול, ובעד שיכביד על משרתיו עבודה קשה הוא מטיב להם טובות גדולות, מגדלם ומנשא אותם, ויהיו אנשי עצתו, ואוכלים על שולחנו, ומרכיבם במרכבת המשנה אשר לו, ומפקידם על ארצו - אין זה ספק, שזה העבד היודע ומכיר זאת באדוניו, שיעזוב כל מה שבעולם ויעשה רצון אדוניו בשמחה, ואף אם העבודה קשה עליו מאוד, בזכרו הטובה אשר תגיע אליו בגלל העבודה הזאת. אבל העבד הרואה שאדוניו מקפח שכר עבדיו, ויודע בלבו שאדוניו כילי וטרחו יותר גדול משכרו, אין זה העבד טורח לאדוניו כי אם בעיצבון. כן הוא העניין הזה: המאמין אמונה שלמה ביוצרו, שהוא מטיב ומרחם יותר מכל מרחם, ושהוא דין אמת, וכל מה שעושה לו הכל הוא לטובתו ולתן לו שכר גדול על כל מה שסובל לשמו הגדול, ועל כל העבודה והשרות שיעשה לשם שמים ישיג לו נעימות גדולה בעולם הנעים, כעניין שמצינו בנבוכדנצר, עבור שפסע ארבע פסיעות לכבוד האל יתברך זכה לגדולה גדולה (סנהדרין צו, א); וכעניין שמצינו בעשו, עבור שנזהר בכבוד אביו זכה לגדולה בעולם הזה הוא וזרעו אחריו (עיין דברים-רבה א, טו), וכן רבים. אין ספק בהיות אדם מאמין בכל זה בלב שלם, ודאי ישמח בכל דיני השם יתברך, כי מי לא ישמח כשנוטלים ממנו פרוטות נחושת ונותנים לו תמורתן ככר-זהב. מי שמאמין באלוהים בלב שלם ובוטח בו בביטחון חזק, יביא אותו הביטחון שלא יפחד מעולם מדבר רע, ולא יעבוד לאדם זולתו להתרצות אליו, ולא יקווה לאיש, ולא יסכים עימהם בדבר שהוא כנגד עבודת הבורא יתברך, ולא יפחידוהו ענייניהם ולא יחת ממחלוקתם, ואם יוכיח אותם - לא יזהר בכבודם, ואם יכלימוהו - לא יבוש מהם, ולא ייפה להם השקר, כמו שאמר הנביא: "ואדני אלוהים יעזר לי, על-כן לא נכלמתי, על-כן שמתי פני כחלמיש, ואדע כי לא אבוש" (ישעיה נ, ז). הבוטח באלוהים וצריך אדם לחקור הדעות המחזיקות את לבו להיות בביטחון שלם באלוהים. מחשבה ראשונה - שידע בידיעה ברורה כי האלוהים מרחם על האדם יותר מכל מרחם, והוא משגיח עליו בסתר ובגלוי, ובעת שהוא אינו שומר עצמו כראוי, האלוהים מרחם עליו ושומר אותו מן הפגעים, כעניין שנאמר: "שמר פתאים ה'" (תהילים קטז, ז). המחשבה השניה - אשר כל הטובות המגיעות אליו מאביו ומאמו ואחיו וקרוביו ורעיו, הכל מאת השם יתברך הוא, ואלו הם שלוחי המקום ברוך הוא. השלישית - שידע, שכל הטובות הם מחסדי האלוהים, לא שהוא ראוי לכך, ואין הקדוש-ברוך-הוא מטיב לו מפני שהוא צריך לו, אך נדבה וחסד. הרביעית- שידע, אשר לכל ענייניו יש גבול וקץ, ואין שום אדם יכול להוסיף ולגרוע על מה שגזר הבורא יתעלה. ומה שגזר הקדוש-ברוך-הוא שיהיה לו מעט, אין אדם יכול להרבות, או למעט הריבוי. ומה שגזר לאחר, אין שום אדם יכול להקדים, ולא לאחר מה שגזר להקדים, אך הכל הוא בגזרת העליון וברצונו. החמישית - שידע, שהבורא יתברך רואה את לבו, אם בטחונו בו ביטחון שלם בלא מרמה, כי עבד המשרת לאדם בשר-ודם, יכול העבד לגנב לב אדונו, שיהיה האדון סובר שהעבד אוהבו בכל לב אף-על-פי שהוא שונאו, והאדון יעשה לו טובה בחזקת שהוא אוהבו; וכל זה לא יתכן בבורא יתברך, כי הוא יודע יצר הלב והמחשבה שבה, והוא יודע עליונות ותחתונות, אמונתו וכפירתו, לכן אין לילך לפניו ברמאות. השישית - שייקח אל לבו לקיים מה שצוהו ולהימנע מכל מה שהזהירו שלא לעשות, כאשר הוא חפץ שהבורא יתעלה יעשה לו הדבר שהוא בוטח בו, כדברי רבותינו: עשה רצונו כרצונך, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך (אבות פ"ב מ"ד). אבל מי שבוטח בשם יתעלה ואינו מקיים מה שצוהו, כמה הוא שוטה וכסיל! ועל זה נאמר: "מה תקות חנף כי יבצע, כי ישל אלוה נפשו. הצעקתו ישמע אל, כי תבוא עליו צרה" (איוב כז, ח-ט). ואומר: "הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל, והלך אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם, ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו" (ירמיה ז, ט-י); ואומר: "המערת פרצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם" (שם פסוק יא). השביעית - שידע, כי הבורא ברוך הוא ברא את האדם למלאכות רבות, וברא לו מזונו על-ידי טורח גדול ועבודה. ואם היו כל העניינים והמזונות והבגדים מוכנים לאדם בלא טורח, אז לא היה כמה מצוות, כגון הצדקה, הגזלה, הגנבה והחמדה, ורבות מצוות כאלה. גם לא היה אדם בוטח באלוהים. ועל זה גנז חזקיהו מלך יהודה ספר הרפואות (פסחים נו, א), כדי שיבטח החולה באלוהים יתעלה ולא ברפואות. גם אם היה אדם בטל ממלאכה ולא היה טורח אחר מזונותיו, היה בועט ורודף אחר העבירות, כדכתיב: "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו). ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: "יפה תלמוד-תורה עם דרך-ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון" (אבות פ"ב מ"ב). אך עתה מסר השם יתעלה שתי עבודות ביד האדם: האחת - עבודתו, והשנית - עבודת התורה. וצריך האדם להיות ממוצע בין שתי העבודות, וליחד שעות מיוחדות לעבודת התורה ולעבודת עולם הזה. וצריך שתתחזק, שתעשה עבודת שניהם לעולם לטוב לך לאחריתך, ולא יהיה אחד מפסיד לחברו, כמו שנאמר: "אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה, אז טוב לו" (ירמיה כב, טו); ואומר: "טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך" (קהלת ז, יח). וצריך שיבטח בשם יתברך שיצליחהו בעסקיו, ולא יבטח על מלאכתו ועסקיו, אך יחשוב אשר מלאכתו ועסקיו הם דרך לפרנסתו מאת השם יתברך; כמו אדם הבוקע עצים בגרזן, אף-על-פי שהגרזן חותך העץ, אין הכוח בא מן הברזל, אלא מן האיש הבוקע עם הברזל לחתוך בו העץ. ואדם שיש לו מלאכה או איזה עסק שיהיה, שמפרנס בו בני-ביתו, לא יחשוב: לולי המלאכה ההיא היה הולך לאבדון; אך יבטח בבורא יתעלה, ויחשוב: אם לא היה לו עניין זה העסק שעוסק בו, הבורא יתברך ימציא לו פרנסתו בעניין אחר, כי כל מעשה ידיו וצרכיו ביד האל הוא, והרבה שלוחים למקום, כמו שאמר הכתוב: "כי אין לה' מעצור, להושיע ברב או במעט" (שמואל-א יד, ו), ואומר: "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יח), ואומר: "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות" (זכריה ד, ו). וכן האדם אשר כל חיותו וצרכיו תלויים באדם אחד, לא ישים בטחונו בלבו על האדם ההוא, אך ישים שורש בטחונו מעומק הלב בבורא יתברך; ואין די מה שאומר כן בלבו, אלא יתן שבח והודיה לבורא יתברך על זה אשר לא עזב חסדו מאתו. וקח בידך משל נאה על עניין זה, והוא כמו מאה עיוורים ההולכים זה אחר זה, וכל אחד שם ידו על כתף חברו, ובראש כולם יש איש הרואה, והוא מנהיג כולם אחריו. הנה כל אחד יודע, אף-על-פי ששם ידו על כתף חברו והוא מנהיגו, שאין זאת ההנהגה באה מכוחו, אך כולם נמשכים אחר האיש הרואה הראשון, ואם יהיה נשמט מהם, ייכשלו כולם ויפלו. זה ישים האדם אל לבו, ויחשוב שהקדוש-ברוך-הוא המנהיג, וכולנו כעורים, וכל אחד ממנו מסתייע ונעזר בעזר חברו, אך אין כח בחבירו לולי המנהיג העליון הנותן כל דרכיו ישרים ואין להרהר אחריו. וכמו שהמתפרנס לא יחשוב אלא בקדוש-ברוך-הוא, כך המפרנס לא יתגאה שהוא מפרנס, אך הוא כעיוור המנהיג עיוור חברו בעזרת המנהיג הראשון, שהוא הרואה. ועל זה נאמר: "והולכתי עורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו אדריכם, אשים מחשך לפניהם לאור, ומעקשים למישור" (ישעיה מב, טז), ואומר: "והעורים הביטו לראות" (שם פסוק יח), ואומר: "מי עיוור כי אם עבדי, וחרש כמלאכי אשלח, מי עור כמשולם, ועור כעבד ה'" (שם פסוק יט). והנה כל הדברים שבוטחים בו בהקדוש-ברוך-הוא, האחד - עניין גוף האדם בלבד. השני - עניין פרנסתו. השלישי - עניין אשתו. הרביעי - חובת הלבבות ואיברים שהוא מתייחד בתועלתם ונזקם. החמישי - חובת האיברים אשר תועלתם ונזקם לאחרים. השישי - גמול עולם הזה. השביעי - גמול עולם הבא הצפון לצדיקים. השמיני - גמול ימות המשיח. הביטחון הראשון, עניין גוף האדם, הוא: שישליך נפשו וימסור עצמו על רחמיו הגדולים, וידע שאין לו עצה והנהגה אלא ברשותו ובגזרתו. ואף-על-פי שכל בריאת איבריו ומידת ימיו קשורים בגזרת הבורא יתברך, מכל-מקום יש לאדם להתגלגל להרוויח כל צרכיו ולהציל נפשו ולתקן לו הרפואות, ויבטח באלוהים שירפאהו, והרופא והרפואה באים לו מאת השם יתברך לרפאהו, ולא יניח עניין זה אלא על האלוהים לבדו שיתן לו היכולת והכוח. ואל יאמר אדם: הואיל ואני קשור בגזרת הבורא יתברך, אלך בדרכי הסכנה ואשתה סם המות! הלוא מצינו בשמואל באמרו: "איך אלך ושמע שאול והרגני" (שמואל-א טז, ב), אף-על-פי שאמר כך, לא נחשב כמי שממעט בביטחונו, והקדוש-ברוך-הוא השיב לו: "עגלת בקר תקח בידך" (שם). ועל המכניס עצמו בסכנה, ואומר: אני בטוח בשם יתברך! עליו נאמר: "וכסיל מתעבר ובוטח" (משלי יד, טז). והתורה הזהירנו על זה, כמו שכתוב: "לא תנסו את ה' אלהיכם" (דברים ו, טז). והמכניס עצמו לידי סכנה וממית עצמו, עונשו גדול ממי שממית אחרים. הביטחון השני, מעניין הפרנסה: תהיה ביטחון שלו על השם ברוך הוא, שיזמין לו צרכיו ומזונו כדי סיפוקו, ולא ידחק השעה לרדוף אחר כמה עניינים המטרידים אותו מהתעסק בתורה. וכאשר יבטח באלוהים, ימצא מנוחת לבו ושלוות נפשו, ולא ירדוף יותר מדי; אך יהיה די לו במה שיכול למצוא בשעה מיוחדת, והשעות הנשארות יטרח בהם לקנות חיי עולם הבא. וכן אמרו: תרבה בישיבה ותמעט בעסק, עשה דברי-תורה עקר ועסקך טפל (ספרי ואתחנן ו, ז). ועניין זה הוא הגדול שבניסיון האדם, שלא יטרידו אותו רוב טרדות של עולם זה וישכח אחריתו. לכן יבטח באל שיספיקהו צרכיו וסיפוקו, ויהיה לו שעות פנויות לפנות לבו לאלוהים. הביטחון השלישי, בעניין אשתו ובניו וקרוביו ואוהביו: אם הבוטח הזה נכרי, וגר בלא אשה וקרובים וחברים, ייקח לו האלוהים לקרוב ולחבר, דכתיב: "זה דודי וזה רעי" (שיר-השירים ה, טז); ויחשוב: כל מי שיש לו קרובים, לאחר זמן מועט ישוב לחבר נכרי, ובדד ישב, ולא יועיל לו לא קרוב ולא בן ולא חבר, ולא יתחבר עמו אחד מהן. ויחשוב אחר-כך טרדתו מקרובים המוטלים עליו, ויחשוב זה לטובה, שאם היה לו עסק בענייני העולם הזה יהיה טורחו מרובה ולא יהיה לו מנוחה. ואם הוא עוסק בענייני אחדותו והמצוות ויחוד לבו לאלוהים, יהיה לבו יותר פנוי ומיוחד בעת שהוא לבד בלא קרוביו, אין ספק. ועל-כן היו הפרושים המייחדים האל בלבבם בורחים מבתיהם ומקרוביהם אל ההרים, כדי שיפנו לבבם אל האלוהים. ואם היה הבוטח בעל אשה ובנים וקרובים ואוהבים, יבטח באלוהים שיתן לו כח לשלם להם מה שחייב להם ולעשות חפציהן, ויבטח שיהא לבו עימהם ויורה אותם דרכים בענייני התורה ובעבודת הבורא, ולא בשביל שהוא מצפה שיבוא לו רווח מחמת זה מהם, ולא שיכבדוהו עבור שהוא מראה להן דרך הישר, ולא להשתרר עליהן, אלא יעשה כדי לקיים מצוות הבורא ברוך הוא לבד. ויחשוב, שהוא שלוחו של מקום ללמד לקרוביו ולאוהביו, ולא יחזיק טובה לעצמו ולא יגבה לבו עליהן. ואם יצטרך מקרוביו וימלאו חסרונו, יחשוב שהן שלוחים של מקום ברוך הוא למלאת חסרונו, ולא יבטח בהן כלל. ואם יבקש מהן דבר וישיבו פניו ריקם - אל ישים עליהם חטאת, אך יחשוב כי הרבה שלוחים למקום למלאת חסרונו. הביטחון הרביעי, בעניין חיוב הלב: שהאדם מיחד לבו בתענית ובתפילה ובשאר המצוות כולם, ונמנע מן העבירות. וצריך שילך בכל כוחו לקיים המצוות, ויתפלל בלב נאמן ובמחשבה נקיה ובכוונה לשמו הגדול. ובזה אנו חייבים לבטוח עליו ולהתחנן אליו לעזור אותנו ולהורות לנו הדרכים הישרים, כמו שאמר דוד עליו השלום: "הדריכני באמתך ולמדני" (תהילים כה, ה), ואומר: "הדריכני בנתיב מצוותיך" (שם קיט, לה), ואומר: "דרך אמונה בחרתי" (שם שם, ל). וכל זה ראיה שהיה בוחר במעשה העבודה. ויתפלל על שני דברים: האחד - לחזק לבו בייחודו באלוהים, ושירחיק מלבו טרדת העולם הזה; והשני - לחזקו בגופו ואיבריו, שיוכל להתחזק במעשים הטובים. וזה מה שאמר, שיצליחהו בגופו ובייחוד לבו לאלוהים. הביטחון החמישי, הוא חובת האיברים אשר הוא עוסק להיטיב לאחרים, כגון הצדקה, וללמד החוכמה לתלמידים, ולצוות על הטוב ולהרחיק מן הרע, ולהשיב רשעים אל האלוהים, ולסבול חרפתם בעת שהוא מזהירם על העבודה ומאיימם בגמול ועונש. ויטרח בכל כוחו לדברים האלה לעשות, ויבטח באלוהים שיעזרהו, וישלים חפצו להתקרב בזה אל האלוהים בלבד, ולא לקנות שם עליהם וכבוד ביניהם, ולא לצפות הגמול מהן, ולא להשתרר עליהם. ויזהר כפי יכולתו להסתיר, ואם לא יכול להסתיר - יזכור, שכל התועלת והנזק לא יהא מן הברואים כי אם ברשות הבורא יתברך. ובכל זה ישים בטחונו בשם יתברך. וכאשר יגלגל השם יתעלה מצווה על-ידו, יחשוב בלבו כי הוא טובה מאת הבורא יתעלה, שהיטיב אליו, ולא ישמח אם משבחים אותו בני-אדם. הביטחון השישי, בעולם הזה: שיבטח באלוהים שלא יאכילהו בעולם הזה חלק הראוי לו בעולם הבא, ויבטח בו שישמרהו מפגעי העולם ומתחלואים ומדבר ומחרב ומרעב ומשאר הרעות המתרגשות לבוא בעולם. וכשיבטח, לא יבטח בשביל מעשיו הטובים, אך יעשה כל מעשיו בשביל האל יתעלה, אשר גדלו ונשאו בעולם הזה והיטיב לו, אין רגע מכל ימי חייו שאין טובות הבורא עליו. ויחשוב, שאם היו מעשיו כפלי-כפלים, לא היה אחד מריבוא ממה שיש עליו לעשות מחמת טובות האל יתברך, שהם עליו בכל רגע. ואחר שיחשוב כל זה, יבטח על חסדי השם ברוך הוא, שהוא הגומל חסד, הוא המרחם יותר ממעשיו של אדם, כי ברחמיו נותן לחם לשרצים ולבהמות ולחיות ולעופות, והוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כנים (ע"ז ג, ב), וכאשר מרחם על אלו לא בשביל מעשיהם הטובים, כך ירחם עלי. הביטחון השביעי, שיבטח על המלך מלכי המלכים המושל על כל, ברוך הוא, שיביא בימיו תשועה לישראל, ויבנה ירושלים, ויבנה בית-המקדש בימיו. ולא תהיה כוונת בטחונו כדי לחיות בשלוה גדולה כאשר תהיה בימים ההם, ולאכול הפירות הטובות ולשתות יין עסיס, אך תהיה כוונת בטחונו שיהיה בימים ההם כדי לעבוד הבורא יתברך, כי בימים ההם יסיר יצר הרע מלב עמו, וכולם - קטנים וגדולים - ידעו את השם, ולא יהיה להם מונע, לא דבר ולא רעב ולא מלחמה ולא טרדה, אך כולם יהיו פנויים, וכולם ישיגו השגה גדולה בידיעת הבורא יתברך, ובימים ההם תרבה הדעת, כדכתיב: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט). הביטחון השמיני, על עניין עולם הבא, אשר בו נעימות לאין קץ ואין חקר, ואין הפה יכול לספר יפי העולם ההוא, ואין העין יכולה לראות זיו הדרת הצדיקים, ואין שם לא אכילה ולא שתייה. אם כן מה תענוג יש שם? לכך צריך שתבין ותדע, כי כאשר לא ידע העוף תענוג הדג השט במים, כי התולדה שלהם הם הפוך זו מזו, כי עוף ימות במים והדג ימות ביבשה; כך מי שהוא בעולם הזה, הנשמה מערבת בגוף, לא תוכל לדעת תענוג הנשמות, כי אין לנו אלא תענוג הגוף, אבל תענוג מתענוגים העליונים לא נוכל להשיגם ולא נוכל להכיר אותם אלא אחר רוב המחשבה, וזהו מחמת שאנו בעולם הגופים, ועל-כן לא נכיר כי אם תענוגים האובדים והפוסקים, אבל תענוגי הנשמה הם תמיד בלי הפסק, ואין בין אותם התענוגים ובין אלו התענוגים חבור ושתוף ולא קורבה בשום עניין. ומי שיזכה אל מעלה ההיא אחר מותו, לא יאהב אלו התענוגים, כאשר לא יאהב המלך לחלץ מעליו יקר תפארתו ולשחק בחוצות עם הנערים. ולפעמים יהיה שהמלך קטן בשנים, ויגביר עליו שטות הקטנים, וישחק עם הנערים, ויניח יקר המלכות, וזהו מחמת שאין לו דעת לבחון בין שני הדרכים, כאשר אנחנו מגבירים תענוג עולם זה על תענוג עולם הבא מחמת חסרון דעתנו ומעוט הכרתנו עולם הנשמות ותענוגיו. ובעולם הזה תוכל להכיר קצת עולם הנשמות מתענוגי הנשמות בלא אכילה ושתייה, כגון בני-אדם המתנקמים בשונאיהם, וכגון הכבוד בעת שמכבדים בני-אדם, וכשאדם רואה דברים יפים או כשרואה אדם בנו החביב שלא ראה אותו זמן מרובה, או כששומע בשורות טובות. ובכל אלה יש תענוג גדול בלא אכילה ושתייה, ואם זה בעולם הגופים, שאנחנו רואים שהנשמות נהנות, מזה תבין תענוג הנשמות כשתעלה לשמי מרומים ותהנה מזיו העולם העליון ומזיו השכינה. ואין לתענוג ההוא סיפור ולא תואר, ולא נוכל לדמותו לשום תענוג בעולם הזה, אלא כמו שאמר הנביא, שהיה תמה ונפלא על יקר עולם הבא: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהילים לא, כ). ועל עולם הבא אשר הוא סוף כל אדם, ישים בה' בטחונו על שיגיעהו לעולם העליון, ואל ישליכהו מלפניו. ואין לו ביטחון בלא מעשים טובים, אך אחר שיעסוק בכל יכולתו בתורה ובמעשים טובים יעלה אל מדרגות החסידות הראויות לעניין זה, והוא שיוציא אהבת עולם הזה מלבו, ויכניס במקום ההוא אהבת הבורא ברוך הוא, וימסור עצמו על קדושת השם יתברך. ואם יעשה כך, יבטח בבורא יתברך שיתחסד עמו כמו שהתחסד עם כל הנביאים והחסידים. הבוטח בה' מידה טובה גדולה היא מאוד, וצריך האדם תיקון גדול טרם יבוא בעמק הביטחון. הבוטח בה' מזומן לקבל חסד, כדכתיב: "והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהילים לב, י); ולא אמר "יסובבנו" אלא בשביל אשר הבוטח צריך לפרוץ כמה פרצות שאינם טובים לו בעולם הזה: צריך להוכיח את הרבים, ואף-על-פי שצריך לירא מהם פן יזיקוהו בגופו ובממונו; וגם צריך להתייאש מקרוביו ומאוהביו, שלא ישתתף עימהם כשאינם הולכים בדרך טובה ושלא יחניף להם; גם צריך לעזוב הרבה עסקים בעולם הזה ולפנות לבו מהבלי העולם ולעסק בתורה - וזה צריך ביטחון גדול, ועבור כן אמר הכתוב "חסד יסובבנו". והביטחון אי אפשר בלא אמונה ועתה נחזור לעניין השמחה: וכאשר תגיע הנפש אל המחתה והמעלה אשר היא דומה לו, אז תייחדהו במצפוניה ותשעשע בחדריה, ובכל עת ובכל רגע חושקת אהבתו וזוכרת אותו בלילה על יצועו, אז השם ברוך הוא שולח בה חשק השמחה, והלב יבער וידלק מרוב חשק האהבה, כעניין שנאמר: "שוש אשיש בה', תגל נפשי באלהי" (ישעיה סא, י). ואשרי הנפש הזוכה לאותה שמחה. ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל, ב), וכל הנביאים לא היו מתנבאים בכל עד שירצו, אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי-לב ומתנבאים, שאין הנבואה שורה מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה (מידה"ג ויגש מה, כז), לפיכך בני הנביאים מביאים לפניהם נבל ותוף וכינור ומבקשים הנבואה, כדכתיב: "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים-ב ג, טו). תפארת הנשמה - שתתפאר בתפארת השמחה אשר תשמח בה' עוד יש תועלת בשמחה, כמו שני אנשים שאמרו עליהם שהיו מבני העולם הבא בשביל שהיו אנשים שמחים, וכשהיו רואים איש עצב היו משמחים אותו, וכשהיו רואים שנים מתקוטטים זה עם זה, היו אומרים להם מלי דבדיחותא עד שהיו עושים שלום ביניהם. וכן לעניין ההלכה, מתחילין במלי דבדיחותא לפתוח הלב ללמוד בשמחה, אך לא שמחת נבל ושמחת הבל, אלא דברי המצוות המשמחים את הלב, כדכתיב: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט, ט) - וכל זה בשמחת מצווה. וכן כשיש לאדם שום ייסורים, ישמח גם-כן. וכן אמרו חכמים: חביבין יסורין (ב"מ פה, א). ועוד אמרו חכמים: כל השמח בייסורים שבאין עליו מביא ישועה לעולם (תענית ח, א). וירגיל פיו לומר "גם זו לטובה" (שם כא, א), או "כל מה דעבד רחמנא לטב עבד" (ברכות ס, ב), כי יש כמה רעות אשר סופם טובות, וכן דרשו רבותינו על מקרא זה "אודך ה' כי אנפת בי, ישב אפך ותנחמני" (ישעיה יב, א). |
משל בשני בני-אדם, שהלכו לעבור בספינה.
האחד ישב לו קוץ ברגלו, עד שלא היה יכול לילך בספינה, וחברו נכנס בספינה לעבר, התחיל זה לקלל את יומו. לימים שמע שנטבעה הספינה ומתו האנשים אשר בה, אז התחיל זה לשבח לבורא יתברך, כי ראה שהיה זאת כדי להחיותו (נדה לא, א). לכן ישמח אדם בייסורין ובשאר נזקין שיהיו לו, כי אינו יודע מה טובה עתידה להיות לו מהם. וכן עשה נחום איש גם זו (תענית כא, א). |
|
עוד טובה, לשמח חתן וכלה, שנאמר: "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" (ירמיה ז, לד). ומאוד יזהר שלא לשמחם בנבול פה, כי זאת השמחה היא אף וחמה וקצף; ולא שמחת אנשים ונשים יחדו, כי זאת השמחה היא קלות ראש; ואפילו בשעת ההספד והאבל אמרינן: אנשים לבד ונשים לבד (סוכה נב, א), כל-שכן בשעת השמחה. ודרשינן: "והצנע לכת עם אלוהיך" (מיכה ו, ח) - זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה (סוכה מט, ב). גם צריך לשמוח בשבתות וימים טובים ופורים, כי כולם לזכר יציאת מצרים ולזכר הנסים שהפליא עם בחיריו, לכן ישמח בלבו בזכרו חסדי המקום וגודל טובותיו עם עושי רצונו, ובעבור כן מתקנים מטעמים ומלבושים יקרים ושותים יין כדי לשמח הלב. ויזהר שלא ישמח בשמחה ההיא על ההבלים, אלא ישים השמחה על אהבת השם יתברך, ויתגעגע בשעשוע אהבת הצור, וישמח ויגיל בשמחת אדון כל, אשר צווה להתענג ביום ההוא ולשמח. גם יזכור בימים ההם נעם עולם הבא, אשר היא תכלית הנעימות. ונאה לאדם בעת ההיא שמתענג בתענוגים, שיזכור התענוגים הגדולים ויתאווה להם, כדכתיב: "אז תתענג על ה'" (ישעיה נח, יד). גם ישמח כשיראה שמחת הרשעים ותענוגי הפושעים ויחשוב: אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה (נדרים נ, ב). ועל זה אמר דוד: "נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו" (תהילים ד, ח). משל: זה דומה למלך שזמן אורחים, וכשהגיעו לחצר המלך ראו שהכלבים אוכלים אווזים ותרנגולים, אז שמחו האורחים ואמרו: אם כלבים כך, אנו המזומנים לסעד עם המלך מה יהיה לנו (מדרש שוחר טוב, ד, יא). ואין לשמח בטובתו ולא ישמח בשום עניין אלא בעניין המביאו לעבודת המקום ברוך הוא. צריך אדם שלא לשמוח על דבר שהוא טוב לו ויש בו תקלה לאחרים, כגון אדם שיש לו תבואה - לא ישמח אם יהיה יוקר ורעב, כי בשביל טובתו לא ישמח בתקלת העולם. גם לא ישמח במיתת האדם אף-על-פי שיהיה לו ירושה ממנו או שאר טובות. סוף דבר: לא ישמח בתקלת שום אדם בשביל הנאתו, ועל זה נאמר: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). וירגיל את לבו להיות שמח כשיש לאחרים טובות, וביותר ישמח בראותו בני-אדם המחזרים על מצוות לעשות רצון הבורא יתברך. ולא ישמח ולא ימלא פיו שחוק, כי עכשיו ערבה כל שמחה (ברכות לא, א), כי ביום שהיה שוחק בו רבנו הקדוש היה באה פורעניות לעולם (נדרים נ, ב). וכן עד כאן הביא רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך ולא גחיך (נדה כג, א). ומתי יש לשמוח ולשחוק? בעת אשר תחזו ר השכינה לציון, שהיא שמחה גדולה, כדכתיב: (תהילים קכו, ב): "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (ברכות שם). |
