 לדף ראשי
לתוכן הגיליון
ציון הלא תשאלי לרבי יהודה הלוי
סיכום השיר ודרכי הוראתו צילה אשחר גיליון מס' 5 - תשס"ז * 2007 צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, שירו של ר' יהודה הלוי הוא שיר אהבה וכיסופים לאהובת נפשו, לארץ ישראל. כאוהב מסור ונאמן הוא מתמודד עם עליות ומורדות הנובעות ממערבולת של תחושות כבדות - נִבְגָדוּת, קושי להתמודד עם אובדן נעוריה של אהובתו ועם אובדן-כביכול של איכויותיה המיוחדות. פתיחת השיר – תחושת הנבגדות [שורות 8-1] השיר נפתח בפניה ישירה אל ציון בתלונה על כך שציון אינה מתעניינת בגורלו של עם ישראל אשר רחק ממנה בשל יציאתו לגלות. הדובר ממורמר על חוסר הסימטרייה בין האוהבים. בעוד האוהבים חשים כאסירי אהבתם, אהבה ממנה לא יוכלו להשתחרר, הארץ - שהיא מושא אהבתם - כלל אינה מגלה עניין בם. השאלה הרטורית –שאלה שאינה זוכה למענה - משקפת את העדר הסימטרייה ואת תחושת התהום שנפערת בנפשו של הדובר-השר. בפתיחת השיר נשמעים שני קולות – קולו של הקולקטיב היהודי וקולו של הדובר-השר. הקולקטיב הם היהודים שיצאו לגלות לארבע רוחות השמים["יֶתֶר עֲדָרַיִךְ...מִיָם וּמִזְרָח וּמִצָפוֹן וְתֵימָן"]אולם נותרו שבויים באהבתם לארץ ["אֲסִירַיִךְ..דוֹרְשֵי שְלוֹמֵךְ"]. קולו של הדובר-השר מופיע כקולו של "אֲסִיר תַאֲוָה" שנכסף לארץ ישראל ["נוֹתֵן דְמָעָיו כְּטַל חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָם עַל הֲרָרַיִךְ"]. קיים הבדל גדול בעוצמת רגשותיהם של שני קולות אלה. יחסו של הקולקטיב לארץ מתמצה במילים "דוֹרְשֵי שְלוֹמֵך", זאת בשעה שרגשות הדובר גואים בו והוא מיטלטל בין רגשות תאווה, בכי והזדהות עם הארץ על סבלה ותקוותיה. כמובן שעוצמת רגשות כזו מדגישה ביתר שאת את העדר הסימטריה בין האוהב לזוגתו ואת הניכור שהיא משדרת כלפיו. ציון של מעלה - ההתעלות [שורות 20-9] שורות שיר אלה משרטטות את תודעתו של הדובר ביחס לציון. מבחינתו זוהי ציון של מעלה, ארץ ישראל שבה מתחולל מפגש אל-אדם. הוא מציין מקומות ששם פגש יעקב אבינו את נוכחות ה': פניאל, מחניים, בית אל. שם נפתחו שערי שמים מול שערי הארץ, שם "רוּחַ אֱלוהִים שְפוּכָה עַל בְּחִירָיו", שם האור היחיד הוא אורו של כבוד ה'. הריאליה היא ממנה והלאה ואין צורך בגרמי השמים על מנת להאיר את הארץ ["וְאִין שֶמֶש וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירַיִךְ"]. זוהי ציון שכולה הוויית קדושה ורוחניות ואל הוויה זו הוא משתוקק לפרוץ מתוך מרחב המקום והזמן שבו הוא נתון ["מִי יִתְנֵנִי מְשוֹטֵט בַּמְקוֹמוֹת אֲשֶר/ נִגְלוּ אֱלוֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירַיִךְ"]. ציון של מטה – הנפילה [שורות 46-21] כל עוד נמצאת תודעתו של הדובר-השר בציון של מעלה, שהיא ציון שמֵעֵבֶר-להיסטוריה, ליבו הומה ונרגש. ברם, כאשר מתחילה לחלחל לתוכו המציאות העכשווית של ציון בחורבנה, כאשר חודרת אליו תודעת הזמן ההיסטורי, מתרחש אצלו תהליך של התמוטטות פנימית. הרמז הראשון לתהליך זה מופיע עדיין בד בבד עם חוויית הקדושה: "אַתְ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְ כִּסֵא אֲ-דוֹנַי וְאֵיךְ/ יָשְבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִּסְאוֹת גְבִירַיִךְ?". בהמשך הוא משתמש בביטוי שמשקף את אי היכולת שלו לקבל את המציאות ההיסטורית: "מִי יַעֲשֶה לִי כְּנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד". בהמשך השיר מגיע הדובר-השר להזדהות מוחלטת עם ציון. שברה של ציון הוא שברו של הדובר ["בִּתְרֵי לְבָבִי... בְּתָרַיִךְ]. הוא מתהלך עירום ויחף כשיקוף לעירומה של הארץ השוממה [שורה 33]. הזדהותו עימה נהיית כה טוטאלית עד שהוא מאבד את הטעם לחייו. הוא אינו מבין איך יוכל ליהנות ממנעמי סעודה "בְּעוֹד יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירַיִך. הוא אינו יכול לשאת את החיים משום שעל ציון השתלטה מציאות של מוות [שורות 42-41]. בעיניו זוהי כבר ארץ טמאה שאיבדה את איכויותיה הרוחניות הייחודיות [שורה 38]. זעקתו "כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט!" מבטאת את שברו העמוק. הוא אינו יכול לעמוד במתח הבלתי נסבל שבין ציון של מעלה לציון של מטה. הוא כבר אינו מזהה בציון את דמותה של אהובתו משכבר הימים. משבר האהבה בעיצומו. ניצחונה של ציון העל-היסטורית [שורות 68-47] בנקודה שבה הוא הגיע לנקודת השבר הנמוכה ביותר מתחיל תהליך צמיחתה של הכרה מחודשת. נעלמת תחושת הבגידה ואת מקומה תופסת ראייה צלולה ומפוכחת של המציאות. אמנם מבחינה היסטורית עובדתית הארץ אכן שרויה בחורבנה אך האהובה נותרה כשהייתה מבחינת מהותה הייחודית. היא ארץ הבחירה ועַמה הוא העם הנבחר הממשיך לחוש אסיר אהבה כלפיה ["מִבּוֹר שְבִי שוֹאֲפִים נֶגְדֵךְ"]. גם איכויות הקדושה שלה לא נפגעו חלילה ["אִוָה לְמוֹשָב אֱלוֹהַיִךְ"], למרות שכעת שולטות בה ממלכות זרות. אף מסתבר לו הגילוי המרכזי – תהליך הזדקנותה של האהובה הוא הפיך. היא יכולה לשוב אל נעוריה ["בְּשוּבֵךְ אֱלֵי קִדְמַת נְעוּרַיִךְ"]. מילים אלה החותמות את השיר הן עיקר נחמתו של הדובר. אם כן, בסופו של השיר מתרחשת אצל הדובר-השר פריצה תודעתית. ברגעי המשבר השתלטה עליו ההתבוננות ההיסטורית המצומצמת ולכן איבד את היכולת לזהות את האיכויות הנצחיות שלה. ברגע שהוא מניח לממדי הזמן הריאליים הוא מפסיק לראות בארץ את אהובתו שהזקינה וכמשה. הוא מבין שהמציאות החיצונית מתעתעת ומצליחה להסתיר את המציאות הפנימית שהיא-היא האמת. הוא שב לראות את ארץ ישראל כארץ בעלת איכויות מטא-היסטוריות [שמעבר-להיסטוריה], איכויות שלעולם עומדות. סיכום זהו שיר אהבה של אוהב לאהובתו, שיר המבטא משבר עמוק באהבתו של הדובר-השר על רקע אובדן נעוריה, אובדן ייחודה ואדישותה-כביכול כלפיו. במהלך השיר מסתבר מקור המשבר. הדובר מיטלטל בין שתי נקודת מבט – היסטורית ועל-היסטורית. כאשר המבט ההיסטורי משתלט צולל הדובר למרה שחורה עד כדי מאיסה בחייו, אולם כאשר משתלטת הראייה העל-היסטורית, הראייה שמנצחת בסופו של דבר, חוזרים אליו רגשות האהבה והנאמנות והוא חוזר להכיר באיכויותיה המיוחדות של אהובת ליבו, איכויות שכמובן לא אבדו, ובנעוריה הנצחיים. בניגוד לטלטלות שעובר הדובר, הקולקטיב המוצג בשיר מפגין יחס יציב כלפי ציון. בתחילת השיר הם אסירי אהבה אליה, ואף בסוף השיר הם ב"בור שבי", כשהם "מַחֲזִיקִים בְּשוּלַיִךְ וּמִתְאַמְצִים/ לַעֲלוֹת וּלֶאֱחוֹז בְּסַנְסִינֵי תְמָרַיִךְ". כנראה שמהם שואב הדובר הנסער את יציבותו, ובסוף השיר הוא הופך לחלק חלק מהכלל, פרט בתוך ציבור שמחכה בסבלנות ליום בו "יִבָקְעוּ עָלָיו שְחָרַיִךְ". מבנה השיר בשיר נשמעים שני קולות – קולו של הפרט וקולו של הקולקטיב. השיר מאורגן על-פי קולות אלה: א. שורות 4-1 הן קולו של הקולקטיב אסיר האהבה. ב. שורות 46-5 הן קולו של הדובר אסיר האהבה. ג. שורות 62-47 הן קולו הקולקטיב אסיר האהבה ד. שורות 68-63 הן קולו המוסווה של הדובר, פרט בתוך קולקטיב. קיימת קרבה בין קולות הקולקטיב שבא' וג', כשהיסוד המהדק ביניהם הוא האסירות [אסיריך.. בור שבי]. כמו כן קיימת זיקה בין קולו של הדובר בפתיחת השיר לבין קולו המוסווה בסוף השיר. בשני המקומות מופיע מוטיב השיבה [שיבת שבותך...בשובך], מוטיב הבחירה [אבחר לנפשי, בחיריך...יבחר], ו"כסא א-דוני" מומר ב"מושב אלוהיך". הזיקה מזהה את הקול בסוף השיר כקולו של הדובר המוסווה כ"אנוש" [שורה 63]. זיהוי הקול האישי כקולו של הפרט בתוך הכלל היהודי מטשטש את השונות בין שני הקולות והופך אותם לקול אחיד. אמצעים אמנותיים שאלה רטורית: בשיר מופיעות מספר שאלות רטוריות [שורות 2-1, 17, 42-39]. שאלה רטורית היא שאלה שאין בה ציפיה לתשובה ולכן נוצר חוסר איזון שמבטא מצוקה גדולה. דימויים ומטאפורות: למשל, "אני תנים" היא מטאפורה שמטשטשת את השוני בינו לבין תן מיילל. המטאפורה משקפת את עומק כאבו של הדובר-השר, ששום קול מלבד יללה ארוכה ומתמשכת, אינו יכול לבטא אותו. ארמז: תמונת העם הנאחז בעץ התמר כביטוי לאהבתו ונאמנותו לארץ ישראל לקוחה משיר השירים. זכרון אהלה ואהליבה מופיע במגילת איכה, מגילת החורבן. לשון נופל על לשון: שממה/אשתוממה/ואשתומם [שורות 25, 28, 34] כאשר הקרבה הלשונית מבטאת את הזדהותו המלאה של הדובר עם מצב הארץ, הזדהות שמביאה אותו עד משבר. פניה: הפניה האישית לציון מבטאת את הקרבה שחש הדובר כלפי אהובתו. תפארת החתימה: השיר מסתיים בהכרת הדובר כי אובדן נעוריה של ציון ואובדנם-כביכול של איכויותיה הן שלב הפיך והארץ תשוב אל נעוריה. בכך מגיע המשבר אל תומו ומצוקתו הנפשית נפתרת. סימן הקריאה מחזק את עוצמת השמחה שבגילוי זה. |
 |
