חזון העצמות היבשות הוא מן הנבואות המרשימות והמזעזעות שבדברי הנביאים. בשיחה זו נעמוד על התייחסותו של הנביא יחזקאל עצמו לנבואה זו ועל פישרה.

יחזקאל מובל לבקעה, והיא מלאה עצמות. ה' עדיין אינו מדבר אליו. "והעבירני עליהם סביב סביב, והנה רבות מאוד על פני הבקעה, והנה יבשות מאוד". יחזקאל עובר סביב סביב, המראה המבעית של שלדים ועצמות לאלפים ולרבבות עובר לנגד עיניו - ופשר אין. והנה ה' מדבר אליו: "בן אדם, התחינה העצמות האלה?" - יחזקאל הוא שצריך לקבוע אם תחיינה העצמות! ותשובתו: "אדוני אלהים, אתה ידעת!" הנביא כמו מסרב להשיב; מסרב לשער. "אתה ידעת".
ודבר ה' אל יחזקאל:

הנבא על העצמות האלה, ואמרת אליהם:
העצמות היבשות, שמעו דבר ה'.
כה אמר אדוני אלהים, לעצמות האלה,
הנה אני מביא בכם רוח, וחייתם.
ונתתי עליכם גידים,
והעלתי עליכם בשר,
וקרמתי עליכם עור,
ונתתי בכם רוח", וחייתם,
וידעתם כי אני ה'".

הנבואה פותחת ב"הנה אני מביא בכם רוח", ומסיימת ב"ונתתי בכם רוח". ובאמצעה - בנייה מחדש של הגוף.
וכאן מופיע ביטוי שהוא יוצא דופן בספר יחזקאל, והוא מופיע אך ורק בפרקנו - ובפרקנו מופיע הוא פעמיים: "ונבאתי כאשר צוויתי". הנביא כמו מנבא מכוחו של צו; הנביא כמו משתאה ואינו מאמין בפלא הנראה אליו. ולאחר שהעצמות מתחברות וקורמות גידים ובשר ועור, עדיין אין רוח בהם. ושוב צו ה' ליחזקאל: "הנבא אל הרוח, הנבא בן אדם..." ושוב אומר יחזקאל: "והנבאתי כאשר צווני, ותבוא בהם הרוח ויחיו, ויעמדו על רגליהם, חיל גדול מאוד מאוד".

ולאחר הנבואה המופלאה, פישרה:

ויאמר אלי, בן אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה.
הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותינו, נגזרנו לנו.
לכן הנבא ואמרת עליהם: כה אמר ה' אלהים,
הנה אני פותח את קברותיהם, והעליתי אתכם מקברותיכם עמי,
והבאתי אתכם אל אדמת ישראל...".

תמה הנבואה ותם פירושה. בית ישראל משולים לעצמות מתים. יחזקאל רואה את תקומת ישראל; רואה את הקברים נפתחים ואת ישראל שב אל אדמתו.
מיהם עצמות אלה? האמנם בני ישראל הם, באופן כללי וסתמי? ואולי ניתן לאפיין את ה"עצמות"; את המתים; את המתייאשים מן הגאולה?

במסכת סנהדרין דף צב: מובא ויכוח מי היו מתים אלה שהחיה יחזקאל. התשובות הניתנות בוויכוח זה מאלפות באקטואליות שבהן.

"אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו".

האגדה מספרת כי בני אפרים יצאו לארץ-ישראל לפני גאולת מצרים, הוכו בדרכם ונהרגו כולם. לפי דברי רב העצמות היבשות שייכות לאלה שאבדו, לאלה שרצו להגיע לגאולה טרם זמנה, ומשלא באה - פרשו מן העם מתוך ייאוש ואכזבה. אנו נזכרים מיד בכל התנועות המשיחיות שנסתיימו בייאוש כללי.

"שמואל אמר: אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים".

שמואל רואה את העצמות היבשות בדמותם של אחרים. לא חסרי הסבלנות המתפרצים לגאולה טרם זמנה, אלא ניגודם: המתייאשים מן הגאולה ואינם מאמינים בתחיית המתים. ומיהם המתים בנבואה זו אם לא עם ישראל ותקוותיו?

ר' ירמיה בר אבא אמר, אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצווה".

אם נתרגם את דבריו להווי חיינו, הרי אלו הם שעשו את הצעד, שהתבוללו בין האומות, ובכך פתרו את הקונפליקט שבין תקוותם כיהודים לבין מצבם כיהודים.

רבי יוחנן אמר, אלו מתים שבבקעת דורא.

בבקעת דורא הרג נבוכדנצר את צעירי ישראל שלקח בשבי. רבי יוחנן רואה בעצמות היבשות את ההרוגים ממש; את אלה שנפלו בידי גויים בגלל יהדותם.

נסכם את דברינו: הנבואה המופלאה שמנבא יחזקאל כה עזה ומוזרה היא, עד שגם הנביא עצמו אומר את דבריו מכוח ציווי. הנבואה היא על חידוש החיים של העצמות. והעצמות, כפי שראינו, מסמלות דמויות מגוונות בתולדות ישראל: את המתייאשים משום שהם נחפזים להגיע לגאולה; את המוותרים מחוסר תקווה ותוחלת; את הנכנעים ופורשים מעם ישראל; ולבסוף, את ההרוגים בידי אומות העולם. לכולם, לכולם מבטיח הנביא

כה אמר ה' אלקים, הנה אני פותח את קברותיכם,
והעליתי אתכם מקברותיכם, עמי.