[על השתיקה]
(א) מוכיח בלא עתו לא טוב לו, החריש חכם יחשב.
(ב) טוב תוכחת מגולה משנאה נסתרה, ומודה ועוזב ירוחם.
(ג) שופט מעוול במשפט, כשומר בתולה ומחללה.
(ד) אוויל מחריש חכם יחשב, ואוויל שפתיים ילבט.
(ה) יש מחשה כי אין מענה, ויש מחשה כי עת לחשות.
(ו) חכם יחריש עד בא עתו, ולץ נמהר לא יתאפק.
(ז) פושק שפתיו מחתת רעיו, ומרים נפשו ישבע קלון.
(ח) דרך רשעים צלחה, ובמלאת ספקם יספו.
(ט) יש מפזר ותגמול אין, ויש מפזר ותגמול כפליים.
(י) יש שח עיניים ויורם, ויש רום עיניים וישח.
(יא) עת קנות במעט מזער, ועת ישלם שבעתים.
(יב) חכם במתק שפתיו ירצה, ושפתי כסיל גועל נפש.
(יג) מתת כסיל לא יסכן, כי לגמול שבעתים תשאף עינו.
(יד) במתן מצער גער יגער, וכקורא בשוק פיהו יפער.
(טו) היום נושה ומחר נוגש, זה דרך נלוז ועיקש.
(טז) רע רע יצעק פתי, חסרתי רעים הרביתי טובה ותגמול אין, גם אוכלי לחמי ילעיגו לי.
(יז) אך יום יום ילעיגו לו, כי מפזר בלי השכל, כלא מפזר מעוני.
(יח) וטוב לנפול מרום קורה מנפול ביד לשונו, כי פתע ייפול.
(יט) איש חסר חן כדבר בלא עתו, אשר בפי אווילים ימצא.
(כ) גם כי נגידים ידבר להבל נחשבו, כי לא בעתו ידבר.
(כא) יש רשע מחזיק בתומתו, כי לא הציקתו רוחו.
(כב) ויש טורף נפשו על עקב בושתו, למצוא חן בעיני כסילים.
(כג) מבטיח טובה לרעהו מפני בושת, יקנה שונא על לא דבר.
(כד) תבואת כזב בוז וקלון, ורק בפי אוויל ימצא.
(כה) טוב גנב ממפיח כזב, ורגלי שניהם לרע ירוצו.
(כו) דובר שקר מרים קלון, וקלונו לא יסור ממנו עד עולם.
(כז) לשון חכם תרוממהו, ולפני נגידים תנחהו.
(כח) עובד אדמתו יצבור עורמה, ונכבד בין נגידים כי ישמר מפשע.
(כט) שוחד ואשכר יעוורו פקחים, כי רסן בפיהם להטות משפט.
(ל) חכמה נסתרה ואוצר טמון, לא יועילו גם שניהם.
(לא) טוב אוויל מכסה איוולתו, מחכם חכמתו.