פרק לח

[רופאים ומרפאים]

(א) הדר פני רופא וכבדהו, כי יקום לך בעת צרה.

(ב) הרופא והמרפא יצרם ה', ומלכים יכבדוהו.

(ג) חכמת רופא תרוממנו, ונגידים עליו יתמהו.

(ד) סמים הצמיח ה' מן האדמה, ונבון לא יקוץ במו.

(ה) הלא המתיק במו מים המרים, להודיע כוחם לבני אדם.

(ו) וחכמה אצל לילודי אישה, להתפאר ברוב נפלאותיו.

(ז) למרקחת ירקחם הרוקח, אך קצרה ידו לרפא, אם ה' לא ייתן חיים על פני הארץ.

(ח) לכן כי חלית בני, העתר מהר אל ה' והוא ירפאך.

(ט) סור מרע והרחק מאון כפך, וזכך לבך אל ה'.

(י) והקטר קטורת לאזכרה, והקרב סולת למנחה, והסך נסך שכר לה' כמתחטא.

(יא) ואז הפקד ביד הרופא נפשך, כי מאת ה' הוא, ולא תשלחנו עד כי נרפאת.

(יב) יש רופא אשר תעלה לך על ידו ארוכה, כי יקרא אל ה' לעזרו למען החיות נפשך.

(יג) החוטא לאלוהים, ייפול בידי רופא.

[מוות ואבל]

(יד) הורד דמעה למת בני, וספד עליו כעל הוות נפשך.

(טו) כסה גוויתו בשמלה כערכו, והשיבהו בכבוד לאדמתו.

(טז) אך יום או יומיים הרם קולך בבכי ובמספד, כנכון לבל ילונו עליך.

(יז) ואחר הנחם מתוגתך, כי תבואת תוגה מות, וכל כאב לב יחליש וימית.

(יח) בהוסרו מפניך תסור התוגה, כי חיי קשה יום ברוחו ילינו.

(יט) אל תיתן לדאגה נפשך, הסירה וזכר אחריתה.

(כ) כי מירכתי שאול אין השב תוגתך, לא להועיל לו, ואתה תרע לנפשך.

(כא) כמות רעך כן מותך, היום קרתהו ומחר תקרך.

(כב) בנוחו על משכבו ינוח זכרונו, וכי יצאה נפשו הנחם על נפשך.

[בעלי מלאכה]

(כג) הוגה בדת אל לא יעמול במלאכה, ושוחרי תורה לא ייגעו בכפם.

(כד) חורש בבקר איך יחקור, ונוהג במלמד איך ילמד.

(כה) בעמל ופרך יבלה שנותיו, ותמיד שיחתו את פרים.

(כו) הגיוני לבבו לשדד אדמתו, ולבלול לבקריו בוקר וערב.

(כז) חרשי עץ ואבן, יומם ולילה לא ישבותו.

(כח) ומפתחי פתוחים על משמרתם ישקודון, לתאר ולשנות מעשימו בהשכל.

(כט) חרש ברזל על פעלתו יחרש, ועיפה נפשו מעשן האש ומהלמות פעם.

(ל) בעיניו יחקור אל תכלית כלי, ומקול הפטיש תצילנה אוזניו,

וכל חפצו אך ללטש ולהיטיב ולהישיר פעלו.

(לא) יוצר חרש על האבנים יעמל, ברגלו יגלול גלילו, ועיניו על מידה וערך יביטו.

(לב) פעם יוצר הכלי בידו, ופעם ירכך הטיט ברגלו.

(לג) אחר יחשב לדשן הכבשן, ולטוח הכלי בטיח.

(לד) כל אלה יבטחו בעמל ידיהם, ואל כל תכלית יחקורו.

(לה) בכל עיר ועיר לא יפקד מושבם, ובהיפקדם לא ילין בהן איש ולא ידור בהן אדם.

(לו) אפס כי לעצה לא יכונו ובקהל עם לא ירמו.

(לז) על כסא משפט לא ישבו, כי לא ידעו דת ודין.

(לח) נבער לבם מדעת לעשות משפט, ומליצה אין בפיהם.

(לט) אבל כל צרכי ארץ בידם יכונו, לכן תחת משאם יום ולילה ירבוצון.