פרק ד

[הצל עשוק מיד עושקו]

(א) בני אל תעזוב נפש דל, ואל תעלם מאביון עיניך.

(ב) נפש רעבה אל תבזה, ואל תעציב עני בעוניו.

(ג) אל תוסיף שבר על שבר רוח, ומעני לא תקפוץ ידך.

(ד) לשוועת דל אל תאטום אוזנך, ולבבך אל תקשיח לאביון.

(ה) אל תסתיר מעשוק פניך, פן יצעק עליך אל ה'.

(ו) וה' יקשיב לנאקתו, אם בפידו לו ישווע.

(ז) התרצה בעיני העדה, וכוף ראשך לנשיא.

(ח) הטה אוזנך לאיש מחסור, ויערב עליו שיחך.

(ט) הצל עשוק מיד עשקו, ואל תתרפה לריב את ריבו.

(י) היה כאב ליתום וכבעל לאמו.

(יא) והיית בן לאל עליון, ומאהבת אם יאהבך.

(יב) החכמה תרומם בניה ותמצא לדורשיה.

(יג) אוהביה אהבו חיים, ושוחריה ישבעו שמחה.

(יד) מחזיקיה כבוד ינחלו, ובמשלח ידיהם יצליחו.

[על החכמה]

(טו) עובד לחכמה - עובד ליוצר, וכל מאהביה אהובי ה'.

(טז) שומע לקולה ישפוט לאומים, ושוגה באהבתה ישכון בטח.

(יז) בוטח בה ישיגנה וינחילנה לזרעו אחריו.

(יח) הן בראשיתה תנהגהו בכבדות, ותמלאהו פחד ורעד.

(יט) גם במסות תפחידהו, עד כי דבקה בנפשו.

(כ) אך אז תקדמנו בשובה ונחת תחדהו, בשמחות ובסתום חכמה תודיעהו.

(כא) אולם כי יתעה - עזוב תעזבהו, ותשלחו ביד פשעו.

(כב) בני נצור עיתך והישמר מאוון, ולא תבוש מתת תודה.

(כג) כי יש בושה לחטאת תימנה, ויש בושה לצדקה תחשב.

(כד) לא תשא פני איש לבושתך, ולא תבוש כי נפלת.

(כה) אל תסגור את פיך לתשועת עמיתך, וחכמתך לא תתכסה להתחסד.

(כו) כי חכמת איש ביד הלשון, ומוסר בפי הצדיק.

(כז) הישמר מפשוע באמת, והיכלם אם בלי דעת שגית.

(כח) הכר חטאתך ואל תבוש, ואל תעצור זרם במרוצתו.

(ל) אל תהי ידך עם סכל בסכלותו, ולא תשא פני נכר.

(לא) בנפשך הילחם בעד האמת, וה' ילחם בעדך.

(לב) אל תיבהל על פיך, ואל תתעצל במלאכתך.

(לג) אל תהי ליש בביתך, ואכזר לעבדיך.

(לד) אל תהי ידך פתוחה לקבץ, וקפוצה מפזר.