פירש מן האשה ומן הדומה לו

בסוף פרשת "בהעלותך" (במדבר יב, א-ח) מסופר שמשה התחתן עם אישה כושית, ומרים ואהרון דברו אודות כך; וה' נזף בהם:

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר, וַיִּשְׁמַע ה'... וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:

התורה סיפרה בספר שמות שמשה ברח למדין והתחתן שם עם אישה מדיינית בשם צפורה; והיא לא ספרה דבר על אישה כושית. כיצד הגיעה פתאום האישה הכושית אל המדבר?!

תרגום אונקלוס מתרגם את האישה הכושית בתור "אתתא שפירתא" כלומר "אישה יפה". תרגום ירושלמי מוסיף ומספר שהאישה היפה הזו היא צפורה; והוא מסביר שכשם שהכושי משונה בעורו מכולם, כך צפורה היתה משונה משאר הנשים מפני שהיא היתה נאה מאוד ביופיה ומעשיה.

לשיטתם, התורה לא התעלמה מפרקי חיים חשובים של משה, מפני שהאשה הכושית היא צפורה עצמה. משה רבנו פירש מצפורה, והדבר הפריע למרים ואהרון והם דברו על כך. אולם ההסבר הזה טעון ברור. מדוע הכתוב מתעלם פתאום משמה הפרטי - "צפורה"? ומדוע הכתוב רוצה לציין את יופיה אך מכנה אותה "כושית"?! והיכן מצאנו שימוש בסגנון כזה במקומות נוספים בתורה?!

מדרשי חז"ל רבים הלכו בדרכם של התרגומים הללו למרות הקשיים. ניתן להסיק מכך, שברור לחז"ל שמה שכתוב בתורה ביחס לאשתו של משה רבנו - שייך לפרשיות הללו, והוא אינו כפשוטו!! לשיטת חז"ל, האישה לא היתה כושית ממש, אלא שמדובר ב"תחושה". כאשר אנשים לבנים רואים אשה "כושית", הם חשים תחושה מיוחדת של ראיית דבר יוצא דופן. האשה של משה רבנו יצרה "תחושה של ראיית אשה כושית" - ולכן התורה קוראת לה "הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית".

תרגום יונתן

תרגום יונתן נראה כחולק על התרגומים האחרים, והוא מסביר שם שהאישה הזו היתה מלכת כוש, וזו לשונו בתרגום חופשי:

"וידברו מרים ואהרן במשה דברים שלא מהוגנים, על אודות האישה הכושית שׁהשׂיאו הכושים למשה בבורחו מִלפני פרעה, והוא ריחק אותה; כי לאישה השׂיאו לו את מלכת כוש, והוא רחק ממנה. ויאמרו - האם רק עם משה דיבר ה' שהוא פרש מתשמיש המִטה?! הלא גם עִמנו דיבר?! ונשמעו לפני ה' דבריהם."

מסגנונו של תרגום יונתן משמע שמשה לא נשא את האישה הכושית מרצונו - אלא שהכושים השיאו לו[1] אותה!! פרעה רצה להרוג את משה, והוא ברח אל ארץ הכושים; והכושים אילצו את משה לשאת את המלכה שלהם. אך שיטת התרגום קשה. אם משה ברח בתחילה לארץ כוש והשיאו לו את מלכת כוש, ומשם הוא ברח לארץ מדין; מדוע האישה הכושית אינה מוזכרת בכל המאורעות הללו? ומי הביא פתאום את האישה הכושית אל המדבר?!

כאשר התורה סיפרה בספר שמות על בריחת משה מפרעה לארץ מדין, תרגום יונתן אינו מזכיר שם דבר ממאורעות משה בארץ כוש. אולם מאידך, הוא מספר ספורים תמוהים אודות מה שארע למשה במדין; וזו לשונו בתרגום חופשי (שמות ב, טו-כא):

"ויברח משה מלִפני פרעה וישב בארץ מִדין וישב על הבאר: ולמושל של מִדין שבע בנות... ויבואו הרועים ויגרשום ויקם משה בכח גבורתו ויושיען וישקה את צאנן: ותבאנה אל רעואל אביו של אביהם... ויאמר אל בנותיו של בנו והיכן הוא למה זה עזבתן את האיש קראנה לו ויאכל לחם: וכאשר נודע לרעואל שברח משה מִפני פרעה, השליך אותו לבור; והיתה ציפורה בִתו של בנו - מפרנסת אותו בסתר במשך עשׂר שנים. ולסוף עשׂר שנים הוציאו מִן הבור, ובא משה בתוך הַגָּן של רעואל, והיה מודה ומִתפלל לפני ד' שׁעשׂה עִמו ניסים וגבורות. וראה מַטֵּה שנברא בין השמשות וחקוק ומפורש עליו השם הגדול הנִכבד, שבו עתיד לעשׂות את המופתים במִצרים, ובו עתיד לקרוע את ים סוף ולהוציא מים מִן הסלע, והיה תקוע בתוך הַגָּן שלו. ומיד הושיט ידו ולקחו. הִנה לכן הואיל משה לשבת עם האיש, ויתן את ציפורה בת בִתו למשה."

תרגום יונתן מסביר שרעואל היה אביו של יתרו, שהיה אביה של צפורה. אך הדברים שהתרגום מוסיף ומספר שם טעונים ברור:

א. משה גמל חסד עם בנות משפחת רעואל והציל אותן מיד הרועים. מדוע רעואל משליך את משה לבור - ומשיב לו רעה תחת טובה?!

ב. ציפורה פירנסה את משה בסתר, מדוע רעואל היה סבור שמשה עדין חי לאחר עשר שנים? ומדוע הוא החליט להוציא אותו?

ג. מדוע תרגום יונתן אינו מספר כבר שם, שמשה ברח לארץ כוש לפני שהוא ברח לארץ מדין?

קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם

דברי תרגום יונתן, היוו בסיס לאגדות רבות על חייו של משה; אך נראה שהתרגום לא רצה שיבינו את דבריו לפי פשוטם. במאמר "הבור שמשה הושלך לתוכו" התבאר שהתרגום משלב בכתוב רמזים תמוהים משלו, שמכריחים לחשוב על משמעויות נוספות שייתכנו לדבריו. מתוך הבנת המשמעויות הללו - יפתח לנו שער להבנת רמזי התורה בפרשיות השונות שדנות בחיי משה.

התורה מספרת בספר שמות על המפגש הראשון של משה עם משפחת רעואל, והיא מרמזת באופנים שונים שרעואל ויתרו קיבלו במסורת שהקב"ה ברא את עולמו בשני ספורי בריאה. הסיפור הראשון על עולם 'הזריעה (והעמל)' שנברא ב'שבעה' ימים - ואין בכך פגם. הספור השני על 'גן העדן הרוחני' שגורשו ממנו - שהעמל להשגת ה"לחם" נחשב בו ל"עונש". תרגום יונתן מפענח[2] שם עבורנו את הרמזים הללו, והוא מוסיף רמזים משלו. התרגום מלמדנו שלשיטת רעואל, מי שרוצה לקיים את רצון הבורא, צריך ליטול חלק בסיפור הבריאה של עולם ה'שבע' - ולעמול לפרנסתו. ברם, למשה היתה השקפת עולם הפוכה. משה רצה לחיות את 'עולם הַגָּן' הרוחני - גם בעולם הזה, והוא רצה בחופש מכללי ואילוצי העולם הגשמי.

כאשר משה הופגש עם רעואל, הוא גילה לו שהוא ברח למדין מפני שפרעה רוצה להרוג אותו. רעואל אמר למשה, שפרעה משער שמשה יחפש לעצמו תפקיד של 'שר' באחת המדינות, והוא יחקור ויבדוק אחרי ה'שרים' שבמדינות השונות. ולכן, הדרך הטובה ביותר להסתיר את משה היא דווקא בתוך אנשי העמל. ולפיכך, הוא הטיל עליו את תפקיד רעיית הצאן - התפקיד שהיה מוטל עד עתה על 'שבע' בנותיו.

רעואל ראה בקריאה למשה 'לאכול לחם' - ברכה! אולם משה ראה בכך - עונש!! מבחינתו של משה, הפיכתו ל'רועה צאן' שטרוד באילוצי העולם הגשמי - נחשבה להשלכה לבור שהוא אמור למות בו מבחינה רוחנית. ברם, לשיטת רעואל בתוך העולם הגשמי מוסתרת 'תורה מעולם הַגָּן'. וגם אדם רוחני יכול להיות ניזון מהרוחניות שבתורה הזו.

התרגום מספר, שכאשר משה היה מושלך עשר שנים ב"בור" - "צפורה" היתה זנה אותו בסתר. הספור הזה אינו ספור הגיוני לפי פשוטו. אם היה מדובר בהשלכה לבור רגיל ללא מזון, אין זה מובן מדוע רעואל חשב שמשה חי ובא להוציא אותו משם. התרגום מכריח אותנו להבין שיש משמעות סמלית לדבריו. 'צִפֹּרָה' היא הניגוד ל'שֶׁבַע בָּנוֹת'; והיא מייצגת את התורה הרוחנית שנמצאת באופן גלוי ב'עולם הַגָּן'. כאשר משה היה טרוד בעמל הגשמי (מושלך בבור) - 'צִפֹּרָה' (הרוחניות) היתה מפרנסת אותו בסתר.

ספר משלי מזכיר את ה"אישה" כסמל ל"תורה"[3]; וניתן לומר שהתרגום התבסס על ספר משלי. אולם ניתן לומר מעבר לכך, ניתן לומר שהתורה עצמה מזכירה את "אשתו של משה" כסמל; ותרגום יונתן התבסס על כך. לשם כך צריך לעיין בדברי התלמוד ביחס למיוחדות שבנבואת משה, וצריך לעיין באופן שהרמב"ם מביא מתוכם.

הרמב"ם וה"פרישה של משה"

הסוגיה במסכת שבת (דף פז, א) מדייקת מפרשיית מעמד הר סיני, שמשה פירש מאשתו, ושהקב"ה הסכים עמו; וזו לשון הסוגיה שם:

"... ופירש מן האשה. מה דרש? נשא קל וחומר בעצמו, אמר: ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת, וקבע להן זמן, אמרה תורה 'וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וגו' 'אַל תִּגְּשׁוּ [אֶל אִשָּׁה]'; אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי, ואינו קובע לי זמן - על אחת כמה וכמה! ומנין לנו שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - שכתוב 'לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם' וכתוב בסמוך 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי'..."

הרמב"ם מביא את דברי הסוגיה; ברם הוא מבאר שמשה פירש לא רק מן "האשה", אלא גם מן "הדומה לו", והוא מביא מהדברים שהקב"ה אמר לאהרון ומרים כאשר הוא הוכיח אותם אודות "האישה הכושית". וזו לשון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ז, ו) :

"ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים 'בַּחֲלוֹם' או 'בַּמַּרְאָה' ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד... משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ'... ונאמר 'וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט' כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו 'וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת'; ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת... ובזה הבטיחו האל שנאמר 'לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם; וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי'. הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים ל'אהלם' שהוא 'צרכי הגוף כולם' כשאר העם; לפיכך אין פורשין מנשותיהם. ומשה רבינו לא חזר ל'אהלו הראשון' לפיכך פירש מן האשה לעולם - ומן הדומה לו - ונקשרה דעתו לצור העולמים..."

לשיטת הרמב"ם, כאשר חז"ל אומרים שמשה "פירש מן האשה", הם משתמשים ב"אשה" כסמל. חז"ל מתכוונים לומר שמשה פרש גם מן "הדומה לו" - כלומר ממה שהרמב"ם מגדיר לפני כן כעיסוק ב'צרכי הגוף כולם'. מיקום המילה "לעולם" בדברי הרמב"ם מלמדנו - שה"פרישה" אינה דומה לגמרי. משה "פירש מן האשה לעולם" ואילו מהעיסוק ב"צרכי הגוף כולם" הוא לא פירש "לעולם". אולם ביחס לשאר הנביאים ניתן לומר על משה שהוא שונה מהם; והוא פירש גם מן "הדומה לאישה".

אם נעמיק בדברי הרמב"ם נוכל לומר, שהרמב"ם מפענח עבורנו את דברי תרגום יונתן ביחס ל"מלכת כוש" - שהיתה "אשתו" של משה רבנו.

חיבור ונישואין

כאשר אדם חש "מחובר" למצב שהוא נמצא בו, ניתן לומר עליו שהוא "התחתן" עם המצב הזה; ושהוא משתדל "להוליד" מהמצב הזה את המיטב. מרים ואהרון ראו בחיים של שילוב בין הרוחניות לבין העיסוק בצרכי הגוף "חיים יפים". מרים ואהרון "התחתנו" עם המצב הזה, והשתדלו "להוליד" ממנו את המיטב. אולם משה ראה בחיים האלו - "חיים שחורים", והוא לא רצה בם.

משה חי חיים כאלו במשך שנות שהותו בארץ מדין. בעשר השנים הראשונות הוא עסק רק ברעיית הצאן - והוא חש כאלו השליכן אותו לבור ללא מזון. ובשנים שלאחריהן הוא שילב בין העיסוק ברוחניות הצרופה לבין רעיית הצאן. אולם הוא לא רצה גם בחיים של שילוב בין רוחניות וגשמיות. משה חי במצב הזה בעל כורחו, מפני שיתרו אילץ אותו להמשיך ולרעות את הצאן; אולם מצד עצמו הוא רצה בחיים רוחניים בלבד.

רעואל ויתרו היו סבורים כמרים ואהרון שאלו "חיים טובים", ולכן הם אילצו את משה "להתחתן" עם המצב הזה. משה התייחס אז אל משפחת רעואל כאל אנשים "כושים" שמאלצים אותו "להתחתן" עם "המלכה שלהם". בעיני "הכושים" המלכה שלהם היא ה"אשה היפה ביותר", והם מיטיבים עמו כאשר הם מחתנים אותו עם ה"מלכה" שלהם. אולם משה חש כמו "אדם לבן" שנמצא בסכנת חיים וברח אל "הכושים"; והם נאלץ לשאת את ה"אשה היפה שלהם" - רק כדי להציל את חייו. בעיני משה גם חיים שמשלבים בם בין עיסוק ברוחניות לבין עיסוק בגשמיות - נחשבים ל"חיים שחורים"! משה "התחתן" עם המצב הזה במשך שנות שהותו במדין - רק בעל כורחו!!

תרגום יונתן ממשיך את הקו של התרגומים האחרים. תרגום ירושלמי אמר ש"הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית" לא היתה כושית ממש, אלא שמדובר ב"תחושה". האשה של משה רבנו יצרה "תחושה של ראיית אשה כושית" - ולכן התורה קוראת לה "הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית". תרגום יונתן הולך גם כן בדרך הזו, וגם הוא סבור שמדובר ב"תחושה"; ברם לשיטתו, מדובר בתחושותיו של משה רבנו - ביחס למה שהרמב"ם מגדיר כעיסוק ב"צרכי הגוף כולם". הרמב"ם מגדיר את העיסוק בצרכי הגוף כ"דומה" ל"נישואים עם אישה"; ויסודו של הרמב"ם הוא תרגום יונתן. תרגון יונתן סיפר סיפור תמוה - שהכושים אילצו את משה להתחתן עם המלכה שלהם; והרמב"ם סבור שהתרגום מרמז לנו על תחושותיו של משה רבנו. התרגום מרמז שכשמשה ברח לארץ מדין ואולץ לעסוק בצרכי הגוף - הוא חש כמו אדם לבן שברח אל הכושים, ונאלץ להתחתן עם ה"מלכה שלהם" כדי להציל את חייו.

אם נחזור ונעיין בדברי הרמב"ם, נוכל לומר שגם תרגום אונקלוס מסכים לרעיון הזה; אלא שהוא מתאר את "תחושותיהם" של מרים ואהרון!!

משה חש שהחיבור לעיסוק בצרכי הגוף "דומה לנישואין עם אשה כושית", ולפיכך הוא "פירש" מהחיים הללו. אך בעיני מרים ואהרון החיבור הזה נחשב לחיבור מומלץ - והוא "חשו" שהדבר "דומה לנישואים עם אשה יפה". מרים ואהרון היו נביאים, והיו סבורים שתחושותיהם הם הנכונות; ולפיכך הם דנו בינם אודות התנהגותו של משה. כאשר אונקלוס מספר לנו שהם דברו אודות "האשה היפה" של משה; הוא אינו מוציא באופן מוחלט מפשוטו של הכתוב! - אונקלוס מספר לנו על האירוע מצד "תחושותיהם" של מרים ואהרון!!

תרגום יונתן והנשים של משה רבנו

כזכור, תרגום יונתן סיפר בספר שמות, שכאשר נודע לרעואל שמשה בורח מפני פרעה, הוא השליך את משה ל"בור" במשך עשר שנים, ו"צפורה" היתה זנה אותו בסתר. הספור אינו הגיוני לפי פשוטו, והתברר שהתרגום מכריח אותנו להבין שהוא מספר על "תחושותיו" של משה רבנו!! וכוונתו לספר שכאשר הכריחו את משה לעסוק אך ורק בענייני גשמיים - ה"רוחניות הזכה" היתה זנה אותו בסתר.

בסכום המאמר מתברר שהתרגום מתבסס שם על הבנתו בפרשיית "האישה הכושית". לשיטתו, התורה מרמזת שמשה ראה בחיים של שילוב בין רוחניות וגשמיות - נישואין בכפייה ל"אשה כושית". "האשה הכושית" מסמלת שם (וכן בשיר השירים[4]) את ה"חיים השחורים" - חיים שאינם רצויים. התרגום ממשיך את הקו הזה ונוטל את "צפורה" - האשה שאינה כושית - כסמל לחיים הרצויים על משה, כסמל ל"רוחניות הזכה".

בסיכומו של דבר ניתן לומר שהתרגומים אינם חולקים זה על זה, אלא שהם משלימים זה את זה. תרגום יונתן מתאר את הדברים ב"משקפיים" של משה רבנו - שהתברר לאחר מכן שהוא צדק בדרך שהוא הנהיג את עצמו. ותרגום אונקלוס מתאר את הדברים ב"משקפיים" של מרים ואהרון - שהם צודקים ביחס לשאר הנביאים ולשאר בני האדם.

[1] ועיין בדיוקי הלשון ברש"י בראשית לד, טז

[2] לשיטת התרגום, התורה מדגישה ש'שֶׁבַע בָּנוֹת' באו להשקות את הצאן; כדי לרמז שרעואל ראה ערך-עליון בחיבור לעולם ה'שבע' - העולם של גזירת העמל. כמו כן, 'אכילת לחם' מסמלת התחברות לאילוצי העולם הגשמי וכפי שהתבאר באריכות במאמר "דניאל והעשב לחיזוק האמונה".

[3] הזכרת ה"אשה" כסמל ל"תורה" מתבארת בסוגיה במסכת יבמות (דף סג, ב); וזו לשונה בתרגום חופשי: "ואמר רבא: בא וראה כמה טובה אשה טובה... שכתוב (משלי יח, כב) 'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב'. אם ב'אשה' ממש הכתוב מדבר - כמה טובה אשה טובה שהכתוב משבחה; אם ב'תורה' הכתוב מדבר (וצריך להבין את הכתוב במשמעות סמלית), כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה."

[4] " אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" (שיר השירים א, ו). וברש"י שם: "שאני שְׁחַרְחֹרֶת - לפי שאין שחרותי וכיעורי ממעי אמי אלא על ידי שזיפת השמש שאותו שחרות נוח להתלבן כשיעמוד בצל: בני אמי נחרו בי - הם בני מצרים שגדלתי בהם ועלו עמי בערב רב הם נחרו בי בהסתם ופתוים עד ששמוני:"

פירש מן האשה ומן הדומה לו

מסכת שבת דף פז

הרב מרדכי הוכמן