אחת מיצירותיה המופלאות של החסידות היא הספרות החסידית, הן הספרות ההגותית והן סיפורי השבחים והמעשיות החסידיות. באלו האחרונים ישנם סיפורים אודות צדיקים וחסידים, מחד, וסיפורים אודות היהודי הפשוט, המבקש את קרבת ה', מאידך. החסידות היא שרוממה את מעמדו של היהודי הפשוט חברתית, אך יותר מכך, רוחנית, ושיוותה לעבודת ה' שלו, היוצאת מתוך לב טהור, מימד מכונן ומשפיע לא פחות, ואולי אף יותר, משל התלמיד החכם.

במאמר זה נציג את הסיפור החסידי "מהבעש"ט עם הרב הצדיק מו"ה מיכל מזלאטשוב". הסיפור חושף את אחת האידיאות המרכזיות של התפיסה החסידית, והיא שהקב"ה חפץ בטהרת הלב ובתשובה אמיתית וכנה, יותר מאשר בסיגופים ותעניות כדרך של תשובה. הסיפור מופיע בספר "מפעלות צדיקים", שהוא אוסף סיפורים חסידיים שלוקטו על ידי מנחם מנדל בודק במאה ה-19.¹

הרב ר' מיכל הנ"ל בעת אשר הסתיר מעשיו מבני אדם, וישב אז בברוסילאוו, ואח"כ נתגדל ונתגלה מעט מעט, ואירע בעיר הנ"ל שאיש אחד חילל שבת בשוגג, שאיחר בנסיעתו בעש"ק ממניעת העגלה, ואחר זה בא לפני הרב ר' מיכל לבקש ממנו שיתן לו תיקון על חטאו הגדול חילול שבת החמור. וסידר לו הרב תשובה חמורה מאוד, כפי שכתוב ברוקח ושאר ספרים להתענות סכום רב ולגלגל עצמו בשלג, ולישב במים קרים בימות הגשמים, תחת הקרח כדי צליית ביצה קלה. וכאשר התחיל האיש הנ"ל לנהוג עצמו בסדר הנ"ל, הבין בעצמו שלא יוכל לקיים כראוי בשום אופן מרוב תשות כוחו. ונזדמן הדבר שהבעש"ט בא לעיר חאדירקלאוו הסמוך לעיר הנ"ל, ותיכף נסע האיש הנ"ל על שבת להבעש"ט, ושאל מאתו תיקון על חילול שבת. אז השיב לו הבעש"ט: "תיקח אחד פינט נרות ותדליקם בביהכ"נ על שבת קודש, וזה תיקון שלך". ויהי בשמוע האיש דברי הבעש"ט זי"ע נשאר עומד כמתעתע, בחושבו מה יועיל לו נדבה מועטת כזו, לחילול שבת החמורה מאוד. והבין הבעש"ט זי"ע כי האיש משתומם ומחריש. ושאל לו הבעש"ט: "מה לך זאת?" וסיפר לו האיש כל המאורע ואיך שסידר לו הרב ר' מיכל תיקון חמור מאוד שא"א לסובלו. ענה אותו הבעש"ט עוד הפעם: 'אל תירא כלל, רק תעשה כאשר ציויתיך, ולך קח א' ליטרא נרות ותתן לביהכ"נ להדליקם בשבת, וזה תהיה תשובתך ותיקונך'.

והלך לו האיש שמח וטוב לב. ותיכף בבואו לביתו לקח א' פינט נרות ונשא אותם בשמחה רבה לביהכ"נ, ליתן אותם לשמש ביהכ"נ. ויהי בבואו לביהכ"נ, ולא ראה אז את השמש, כי הלך לו, לקח את הנרות ותלה אותם על יתד אחד והלך לו לדרכו. ואירע הדבר שקפץ כלב אחד ואכל את הנרות [עבור חולשת הדעת דהרב ר' מיכל הנ"ל]. ויהי כאשר ראה האיש הנ"ל דבר זה, כי מתנתו נמסרה לכלב, נוסף לו יגון על יגונו, ושבר על שברו, ותיכף קם ונסע עוד הפעם להבעש"ט זי"ע, וסיפר לו כל המאורע, ואיך שהכלב אכל את תיקונו. ענה הבעש"ט ואמר לו: 'תיקח עוד הפעם א' ליטרא נרות כבראשונה ותתן אותם לביהמ"ד, ולא יאכל אותם עוד הכלב. והרב ר' מיכל מצחק עמי, אמור לו שגזרתי עליו שיבוא אלי על שבת הבא לעיר חוואסטוב, שאשבות שם אי"ה'.
וקיים האיש הנ"ל כאשר נצטווה מפי הבעש"ט זי"ע, והרב ר' מיכל קיים גזירת הרב הבעש"ט, וביום עש"ק אסר מרכבתו ליסע לעיר חוואסטוב. ונתגלגל הדבר בסיבת העגלה שחשכה לו בדרך סמוך לעיר הנ"ל. והלך ברגליו עד שבא להבעש"ט באישון לילה. ובעת בואו על פתח הבית אחז הבעש"ט את הכוס על ידו לקדש. וכאשר ראה הבעש"ט אותו נתן לו שלום ואמר לו בזה הלשון:

'נא, מיכולה, מעתה תדע היאך ליתן תיקון חמור למחלל שבת, וכי אפשר אנוש כזה, שלא טעם טעם חטא מימיו, ולכן אינו יודע מכאב ושבירת הלב בקרב איש הישראלי, כשנכשל ח"ו בעבירה, ואיך יכול אתה ליתן תיקוני תשובות? להוי ידוע לך שבשבירת הלב שהיה להאיש הלזה מהחילול שבת שאירע לו כבר נתקן ונמחק החטא לגמרי. אתה לא טעמת טעם חטא ולא טעמת שבירת הלב'. ואח"כ עשה הבעש"ט קידוש. זי"ע ועכי"א.

נשמע מזה, שעיקר התשובה היא שבירת הלב והחרטה ולא הסיגופים".

הסיפור החסידי הנו במידה רבה המשכה של ספרות השבחים, שבחי האר"י ור' חיים ויטאל תלמידו. הדגש בסיפורים אלו הושם בעיקר על התוכן שלרוב היה בעל אופי חינוכי- דתי. במרכזם עמד איש מופת - צדיק גלוי או נסתר ולעיתים מנהיג חסידי. האישיות הנערצת עשויה הייתה להתגלם גם באיש פשוט בעל הליכות ובהתנהגות הראויה לחיקוי.

הסיפורת החסידית מלמדת את הערכים החסידיים המוסריים על ידי הצגת ההתנהגות המופתית. יש סיפורים המספרים את תולדותיו של איש המופת ומעשיו. אלה לכאורה פרקי היסטוריה אך גם בהם מוצא החסיד הפשוט מוסר השכל. סוג אחר של סיפורים הוא סיפורי המופתים אותם מבצע הצדיק, ובהם נושעים הפונים אליו בתחומי הבריאות, הפרנסה ודומיהם. ההזדהות הנפשית העמוקה של השומעים היתה כפולה: עם המסכן הנושע ועם איש המופת המציל.

בסיפור החסידי ניחן הצדיק בסגולות על-אנושיות המקרבות אותו למדרגת נביא. כישוריו לשמוע ממרחקים, לראות למרחקים ולדעת את העתיד להתרחש נובעים כולם מרוח הקודש לה הוא זוכה. מספרי הסיפור החסידי מציינים באופן מפורש וברור כי הצדיקים צופים ברוח הקודש. לדוגמה² האמירה כי הבעש"ט 'ידע הכל ברוח הקודש'³, ואף הוא העיד על עצמו כי הוא 'רואה את כל העולמות' (בשבחי הבעש"ט). ייחוס רוח הקודש לגדולי החסידות מעוגן גם בספרות החסידית העיונית למשל: "אשר ידענו כי הם בעלי רוה"ק מקצתם שהיו להם גילוי אליהו ז"ל כמו הבעש"ט"⁴. להלן נראה תפיסה זו גם בסיפורנו. מתוך אמונת החסידים ברוח הקודש של הצדיק הם נוסעים אליו כדי שיבטל את גזירותיהם ולקבל את ברכתו.


שתי הדמויות החסידיות בסיפורנו הן הבעל שם טוב ור' מיכל מזלוטשוב. ר' מיכל סיפר "שציוו לו מן השמים שיקבל את הבעש"ט לרב. וכשנפטר הבעש"ט, ציוו לו שיקבל את המגיד הגדול ר' דוב (ר' דוב בער ממזריטש) לרב"⁵.

ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב בן רבי יצחק מדרוביטש, נולד בשנת תפ"א (1721) ונפטר בכ"ה אלול תקמ"א (1781). היה תלמיד הבעש"ט ותלמידו של רבי דוב בער - המגיד ממזריטש, מנהיג החסידות לאחר מות הבעש"ט. ר' מיכל היה מגדולי החסידות ועשרות אדמו"רים היו תלמידיו. ילדותו עברה עליו בברוסילוב ממנה עבר לברודי, שם שרפו לפני ביתו את ספרי החסידות. לאחר מכן התגורר בזלוטשוב קלקי ויאמפולה בה חי עד לפטירתו. ר' יחיאל מיכל היה למדן מובהק וחיבר ספרים בעניינים תלמודיים-הלכתיים. רבים מדברי תורתו מפוזרים במקומות שונים, ומהם נלקטו ונדפסו בשם "מים רבים". היה הבולט מבין המסייעים לרבי אלימלך מליז'נסק להפיץ את החסידות. בניו של ר' מיכל הם רבי משה מזעוויל, ר' יצחק מראדויל, רבי מרדכי מקרמניץ, ר' יוסף מיאמפולה ורבי בנימין זאב מזבראז'.


סיפור המעשה מאחד בתוכו שתי דמויות של צדיקים הידועים על פי דמותם ההיסטורית - הבעש"ט, אבי החסידות ור' מיכל מזלוטשוב תלמידו. דמות נוספת בסיפור היא דמותו של בעל העגלה, מחלל השבת בשוגג המבקש תשובה לחטאו.

לפנינו סיפור על פנייתו של האדם הפשוט אל הצדיק בבקשה לסיוע רוחני - בקשת תיקון על חטא שנעשה בשוגג. בסיפור מוצגת תגובת הצדיק ותוכחת הרב את תלמידו על דבריו, תוך חשיפת מסר אידיאי המשקף נדבך מעולם המחשבה החסידית.

החסידים ואנשי המעשה הפשוטים פנו אל הצדיק בחיפוש ובבקשה אחר פתרונות ותשובות לבעיותיהם האישיות ולמצוקותיהם - בין אם היו אלו בעיות חומריות כגון: בריאות, עקרות, קושי בזמן הלידה, פרנסה, יחסי יהודים-גויים, וכמובן בשאלות ובהתמודדויות רוחניות.

בעל העגלה בסיפורנו לא מוזכר בשמו מכיוון שהוא מייצג את "כלל ישראל" הבאים להיוועץ בצדיק.

העלילה מבוססת על סדרת מפגשים בין הדמויות הפועלות בסיפור:

האיש בא לבקש מר' מיכל תיקון על חטא חילול שבת בשוגג.

האיש פונה לבעש"ט בראותו כי לא יוכל לקיים את דברי ר' מיכל, ובעקבות פליאת האיש על התיקון שהבעש"ט נותן לו, הוא מספר לבעש"ט מה שאמר לו ר' מיכל לעשות. הבעש"ט מורה לו לנהוג כפי שאמר בראשונה - להדליק א' פינט נרות בבית הכנסת.⁶

לאחר שהכלב אכל את הנרות, עקב חולשת הדעת של ר' מיכל, פונה האיש לבעש"ט שנית, הבעש"ט אינו חוזר בו מדבריו ויותר מכך - מבקש לזמן אליו את ר' מיכל בשבת הבאה.

באישון הלילה מגיע ר' מיכל לבית הבעש"ט לאחר שחווה את אותה סיטואציה בדיוק - העגלה נתקעה והיה עליו ללכת ברגל עד לבעש"ט שהוכיח אותו על תפיסתו את האיש הפשוט ויסוריו בעקבות החטא: "אתה לא טעמת טעם חטא ולא טעמת שבירת הלב". רק אז מקדש הבעש"ט על היין.

סיום הסיפור מציג את 'מוסר ההשכל' של הסיפור - "נשמע מזה שעיקר התשובה היא שבירת הלב והחרטה ולא הסיגופים".

הסיפור מעמיד את ההתרחשויות במבנה של מידה כנגד מידה: האיש איחר בנסיעתו בערב שבת מכיוון שאירעה תקלה בעגלתו, וכנגד כך גם ר' מיכל בדרכו לבעש"ט בערב שבת עומד בפני אותה סיטואציה: "ונתגלגל הדבר בסיבת העגלה שחשכה לו בסמוך לעיר הנ"ל". ר' מיכל יודע שאסור לו להמשיך בנסיעה ולכן הוא ממשיך ברגל עד לבואו לבית הבעש"ט, כך שגם הוא בדומה לאותו יהודי פשוט נזקק ללכת בעת כניסת השבת מחוץ לתחום הישוב ולהגיע לעיר רק באישון הלילה.

אין ספק שהזמן המיוחד של כניסת השבת הכרחי ליצירת הרושם המתאים אצלנו הקוראים (וגם אצל ר' מיכל עצמו) לקבלת תוכחת הבעש"ט. "אתה לא טעמת טעם חטא" - ידעת שאסור לך להמשיך בנסיעה, לא חיללת שבת אך כתוצאה מכך גם לא טעמת שבירת הלב. אינך מבין מה עבר על אותו יהודי פשוט, כמה יסורים וכאבי לב עבר אותו האיש על חטא חילול השבת שנעשה בשוגג ולכן אתה נותן לו תיקון חמור שכזה.

כאמור, ברוח קודשו הבין הבעש"ט מדוע התיקון נאכל על ידי הכלב, וכך גם מוסברת המתנתו של הבעש"ט עד שעת 'אישון הלילה', כדברי הסיפור, על מנת לעשות קידוש. בבואו מבין ר' מיכל כי הבעש"ט ידע את כל הקורות אותו ולכן המתין לו.

מערכת היחסים בין הדמויות יוצרת הירארכיה פנימית:

היהודי הפשוט - מעליו ר' מיכל תלמיד הבעש"ט - ומעל שניהם הבעש"ט.

הראשון הוא איש פשוט, שמקצועו ככל הנראה עגלון, ואירע שמתוך בורות או חוסר תשומת לב מספקת חילל את השבת בנסיעתו. כך רואה אותו ר' מיכל, ועל כן הוא פוסק לו תיקון חמור על חילול השבת על מנת שלא יעשה זאת שוב. הבעש"ט, לעומת זאת, רואה בו בראייתו חודרת הלבבות, ממד רוחני פנימי עמוק אותו הוא חושף בפני ר' מיכל ובפנינו הקוראים: זהו יהודי שמתייסר עד עמקי נשמתו על חטאו, לבו נשבר בקרבו והוא כולו מצוי במצב קיומי של חיפוש תיקון ותשובה. עם כל מדרגתו הרוחנית של ר' מיכל, הוא לא זכה להגיע להבנה זו, ובכך מתממשת אימרתו של ר' אבהו: "במקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין"⁷. סיום הסיפור הופך את המעמדות: היהודי הפשוט הופך לדוגמה ומופת לרבו, באשר לדרך התשובה הראויה והנכונה.


המסרים הרעיוניים באים לידי ביטוי בשני תחומים:

1. מעמד הצדיק ותפקידו

הצדיק בחסידות עומד במרכז ההוויה הרוחנית. תפקידו להיות ציר מקשר בין החסידים לבין האלוקות. כפי שנזכר לעיל, הצדיק ניחן בסגולות על-אנושיות, המקרבות אותו למדרגת נביא. כישוריו ויכולתו לראות למרחקים ולעומקים נובעים מרוח הקודש לה הוא זוכה.

אף בסיפורנו חושף הבעש"ט את עולמו הפנימי של היהודי, ולכן הוא יכול לקבוע בוודאות ששיברון הלב שהיה לאותו יהודי כבר תיקן ומחק את החטא לגמרי.

החסיד פונה לרבו מכיוון שהוא רואה בו אוטוריטה דתית וסמכות עליונה בעניינים דתיים ורוחניים. הוא ממלא בלב שלם וברצון כן את דבריו, אך משנוכח לדעת כי לא יוכל לעמוד בכך, הוא פונה לסמכות רוחנית גבוהה ממנה, בבחינת "גבוה מעל גבוה", ומבקש ממנו תיקון לחילול השבת.

רעיון נוסף שמלמד אותנו הבעש"ט מתבטא באימרת חז"ל "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"⁸. מי שלא טעם טעם חטא, ובכלל זה הצדיק, אם לא חווה בעצמו מצב של חטא, ממילא גם לא חווה את הרצון העז לתקן ולשוב בתשובה, ואם כן, כיצד יוכל להורות דרך תשובה לאחרים? הבעש"ט אינו רואה בצדיק אדם מורם מעם במובן זה שהצדיק אינו חסין בפני מצב של חטא או נפילה רוחנית. אדרבה, על מנת להיות רועה ומנהיג של העם הוא חייב לעבור את אותן חוויות ש"צאנו" עובר, זאת על מנת שיוכל לסייע להם במצבי המצוקה והמשבר בהם הם מצויים.

כדי להבין את תפיסת הבעש"ט כפי שמשתקפת בסיפור נעמיק מעט במושגי הצדיק ככלי וכצינור במחשבה החסידית.⁹ מושג 'הצדיק' על שלל היבטיו תופס מקום מרכזי הן בהגות התנועה החסידית והן בממד החוויתי שלה. שני הדימויים המקובלים של הצדיק בחסידות (כהמשך להופעתם בקבלה ואף עוד קודם לכן) הם הצדיק ככלי והצדיק כצינור. מונחים אלו משקפים תפיסה שרואה בצדיק בבואה גשמית של האדם העליון הרוחני, והוא צינור להעברת שפע אלוקי והכלתו ככלי בעולם הזה. דימוי הכלי הוא ניסיון לתאר את גוף האדם ככלי קיבול לשפע האלוקי. דימוי הצינור מייצג את התפיסה שהצדיק הוא ערוץ שדרכו זורם הכוח האלוקי. הקשר בין תפקיד הצדיק כ'כלי' ובין תפקיד הצדיק כ'צינור' נוצר מתוך תפקודו של הצדיק בממדים הקהילתיים-חברתיים.

הכלי אינו יכול להיות שלם אלא אם יהפוך לצינור. כלומר, הצדיק החסידי אינו יכול להיות אינדיבידואליסט המקבל את השפע להנאתו. הוא חייב לחלוק את הברכה עם הקהילה, ולעיתים עם העולם כולו. מכאן עולה, שתפקידו העיקרי הוא דווקא להיות הצינור, שכן כל אדם צריך לעמול על כך שיהיה ככלי להשראת שכינה בעולם. רק הצדיק מסוגל בכוחו להוריד שפע אלוקי לעולם הזה ולהפיצו בקרב בני האדם.

קיימת הקבלה בין דמות הצדיק בספרות החסידית לבין מושג ארץ ישראל בספרות חז"ל.

במסכת תענית¹⁰ מופיע כי ארץ ישראל היא טבור העולם, מרכז קדוש המקבל את הכוחות הרוחניים היורדים ממעל ומחלק אותם לעולם כולו. בחסידות החלל המקודש עבר טרנספורמציה והפך לאדם הקדוש שעליו לנקוט פעולות אקטיביות כדי להבטיח את ירידת השפע. תפיסה חסידית זו, המעמידה את גוף האדם במרכז התהליך, תואמת למושג 'ציר העולם' - הציר המחבר שמים וארץ. תפיסה זו העניקה לצדיק את היכולת והאפשרות להיות מנהיגם הרוחני של עשרות אלפי יהודים במהלך הדורות.

2. תשובת הלב מול סיגופי הגוף

המספר מסיים את סיפור המעשה במילים: "נשמע מזה, שעיקר התשובה היא שבירת הלב והחרטה ולא הסיגופים". כלומר, בניגוד לתפיסת בעלי המוסר, החסידות ראתה ביסורי הנפש מנגנון מתקן ומצרף שווה ערך ליסורי הגוף, ואולי אף חזק מהם. בסיפורנו אנו יכולים לראות את שתי התפיסות המנוגדות הללו. הן הבעש"ט והן ר' מיכל מסכימים שחילול שבת הוא חטא חמור - אין עוררין על כך, אך הדרכים לתשובה המוצגות בסיפור מייצגות תפיסות רעיוניות שונות ביחס לתשובת האדם הפרטי.

גישת ר' מיכל - תשובה על ידי יסורים וסיגופים

כפי שמופיע בסיפור, ר' מיכל נותן לבעל העגלה דרך תיקון המבוססת על מה שכתוב ב"רוקח ושאר ספרים". מדוע מזכיר המספר דווקא את ספר ה"רוקח" שנכתב על ידי ר' אלעזר ב"ר יהודה מוורמז (1230 לערך)? יעקב אלבוים¹¹ מתאר את התופעה של תפיסת סדרי התשובה והכפרה כחלק מן הפסיקה ההלכתית הכללית ולא כעצות מוסריות עממיות. מסתבר, ש'הלכות תשובה' המופיעות ב"ספר הרוקח" החלו לחדור אל ספרי ההלכה ונעשו חלק בלתי נפרד מהם. וכך כותב רבי אלעזר בספרו בפרק 'הלכות תשובה' סימן י' בתשובה על שאלה בנושא תשובתו של החוטא באשת איש:

"...ובחורף ישב במים בקרח עד צווארו ג' פעמים י"ג יום, בכל יום כשיעור צליית ביצה וגומעה או בחמה בפני זבובים ודבורים ונמלים".

ממקור זה נלקח תיאור התשובה המופיע בדברי ר' מיכל ליהודי. יש לשים לב כי הרוקח ראה זאת כתיקון על חטא חמור של עריות ובמזיד, בעוד שבסיפורנו מדובר בחילול שבת בשוגג. הלכות "הרוקח" והחיבורים שחוברו על בסיסן השפיעו על חכמי אשכנז בימי הביניים ועל הווי חיי היהודים, ואחריהם - עד לימי חכמי צפת ובכללם האר"י ותלמידיו. עדות נוספת להשפעת הספר היא העובדה שהלכות התשובה שלו נדפסו גם במחזורים ספרדיים! ניתן לקבוע, אומר אלבוים, כי שיטותיהם של גדולי חסידי אשכנז הלכו ונשתרשו. נראה שהפרקטיקה של מעשי התשובה התבטאה בדרכי הביטוי כפי שניסחם בעל ספר הרוקח על פי מה שלמד מרבו ר' יהודה החסיד והוא - מאביו ר' שמואל החסיד הקדוש, וכך בהמשך, בעיבודים השונים ובשו"תים שנפסקו על פיהם. שכן מי לא חפץ לכפר על חטאיו ולזכות לטובה המובטחת על ידיהם?

גישת הבעש"ט - עיקר התשובה על ידי שבירת הלב והחרטה¹²

בתשובה לפניית היהודי מורה הבעש"ט להביא נרות ולהדליקם בבית הכנסת, מכיוון שעל פי השקפתו ומתוך מה שקלט מדמותו של בעל העגלה, עיקר התשובה נעשתה בשיברון הלב שהלך והתעצם כשראה שלא יוכל לקיים את דברי ר' מיכל.

יתרה מזאת, התיקון אף הוא מבוסס על מידה כנגד מידה: מי שחלל שבת ולא זכה להדליק את נרות השבת, יתקן זאת על ידי נדבת נרות שבת לבית הכנסת.¹³

הבעש"ט לימד את פשוטי העם מספר עקרונות, וביניהם כי הנהגת העולם מתבססת על חמישה דברים: צער, קבלת צער המביאה לתשובה, תפילה, ישועה ואחר כך הודיה.

הצער יכול להיות יסוד להתרוממות והתעלות אך יכול הוא גם להוריד את האדם למעמקי תחתיות. הבעש"ט מונה בעולם ארבעה מיני צער: שני סוגים נגלים של צער - מחלות ועניות. צער העוון או צער החטא, שבו עוסק סיפורנו, הוא צער נסתר הקשה יותר ממיתה שכן הוא גורם לאדם להתבייש מבני אדם או מאלוקים. על צער העוון העם בוכים יותר מאשר על כל צרה אחרת, ומצער זה מבקשים החסידים ישועה מאת הצדיק. הצער האחרון הוא צער הגלות.

כנגד ארבעת סוגי הצער ישנם ארבעה סוגי תפילה (כפי שמתבטא בהנהגתו לומר בערב שבת את מזמור ק"ז הקשור גם לנושא העלאת הניצוצות).

הבעש"ט הצליח ללמד את האדם הפשוט לקבל את היסורים בשמחה. במצב זה האדם נקשר לאלוקות והיסורים לא יהיו עוד קיימים בשבילו. התקשרות זו אפשרית רק אם האדם בא בלב שבור בקבלת צער אמיתית כי "קָרוב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב"¹⁴.

הבעש"ט ראה את דרך התשובה כעבודה פנימית רוחנית, ואת שאיפת החיים בכללותה כתביעה מתמדת מפשוטי העם להביא את כל ניצוצות האור והטוב שבנשמתם לידי גילוי והעלאת שלהבת גדולה.¹⁵

הערות:

1. הספר נערך והודפס במהדורה מוערת על ידי גדליה נגאל, חוקר הספרות החסידית.
2. ההפניות הביבליוגרפיות בפרק זה הן עפ"י ספרו של גדליה נגאל, הסיפורת החסידית-תולדותיה ונושאיה, ירושלים, 1981.
3. סיפורי צדיקים החדש, סי' ד'.
4. ספר ליקוטים יקרים, למברג תקנ"ב.
5. שבחי הבעש"ט, ע"ב
6. ר' מיכל חש ברוח קדשו כי יש לבעש"ט קפידא עליו על עצתו לישראל הפשוט שבור הלב שבא אליו, ומתוך כך חלשה דעתו. הכלב הינו ביטוי לרגש השלילי שהתעורר בו בעקבות כך, והוא אוכל את התיקון של הבעש"ט. לכן הבעש"ט נצרך לזמן אליו את ר' מיכל.
7. ברכות ל"ד, ע"ב
8. אבות ב', ד'
9. משה אידל, החסידות בין אקסטזה למאגיה, ירושלים ותל אביב, תשס"א, 347-371.
10. תענית י', ע"א.
11. יעקב אלבוים, תשובת הלב וקבלת יסורים, ירושלים, תשנ"ג.
12. חלק מן הדברים מבוססים על מאמרו של יהודה אבן שמואל, ממשנתו של רבי ישראל בעל שם טוב, ספר הבעש"ט, ירושלים, תש"ך, פ"ד-צ'.
13. בדומה למה שאמרו חז"ל על תיקונה של האישה לחטאה של חוה שכיבתה אורו של עולם בחטא עץ הדעת, ולכן תדליק נרות בערב שבת.
14. תהילים ל"ד, י"ט. המימרה החסידית "אין שלם יותר מלב שבור" היא ביטוי נוסף לרעיון זה.
15. המאמר פורסם לראשונה ב"מור ואהלות,אסופת מאמרים תורניים פרי עטם של תושבי גוש דולב-טלמונים,תשס"ד

---