[יג, ב] וידבר ה' וגו' קדש לי כל בכור -
הא אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם:
בכלל שהוא צריך לפורטו פרט שהוא צריך לכללו.
קדש לי כל בכור פטר רחם וגו - כלל אחד הזכרים ואחד הנקבות.
כל הבכור אשר יולד. וגו' - פרט יצאו נקבות ממשמע אני אקרא את הכלל.

מה תלמוד לומר את הפרט?
שאם אני קורא את הכלל אבל לא את הפרט, שומע אני כל שיולד ראשון בין זכר בין נקבה יהיה בכור?!
תלמוד לומר: כל הבכור, זכרים אבל לא נקבות.
אני אקרא את הפרט.

מה תלמוד לומר את הכלל?
אם קורא אני את הפרט ולא את הכלל, שומע אני כל שהוא זכר, בין שהוא פותח רחם ובין שאינו פותח רחם, יהיה בכור?!
תלמוד לומר: קדש לי כל בכור - עד שיהא זכר ופותח רחם, לקיים מה שנאמר: כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר:

באדם ובבהמה -
את שיש לו באדם יש לו בבהמה, יצאו הלוים שאין להם באדם, אין להם בבהמה.

דבר אחר:
הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם.
מה הבהמה הנפלים פוטרים בו הבכורה, אף האדם הנפלים פוטרים בו את הבכורה.
ומה בכור אדם אתה רשאי ליתנו לו בכל מקום שירצה, אף בכור בהמה אתה רשאי ליתנו לו בכל מקום שירצה.
לפי שהוא אומר: והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם, שומע אני אפילו הוא במקום רחוק יהיה, עליו חובה להביאו לבית הבחירה?!
תלמוד לומר: באדם ובבהמה.
הקיש בכור אדם לבכור בהמה.
מה בכור אדם נותנו לכהן בכל מקום שירצה, אף בכור בהמה נותנו לכהן בכל מקום שירצה. ומה בכור אדם מטפל לו ל' יום, אף בכור בהמה מטפל לו ל' יום.

לי הוא -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: הזכר תקדיש - הקדישו שתקבל שכר.
או אם הקדישו מקודש ואם לא הקדישו אינו מקודש?!
תלמוד לומר: לי הוא. מכל מקום.

הא מה תלמוד לומר הזכר תקדיש?
הקדישו לקבל שכר.

כיוצא בו: בואתה תצוה. בו אתה אומר: וביער עליה הכהן. למה נאמר והלא כבר נאמר ולבנון אין די בער?!

הא מה תלמוד לומר: ביער עליה הכהן?
שתקבל שכר.

כיוצא בו: ואת הכבש האחד.
למה נאמר, והלא כבר נאמר: וחיתו אין די עולה?!

הא מה תלמוד לומר: את הכבש האחד?
לקבל שכר.

כיוצא בו: ועשו לי מקדש.
למה נאמר?
והלא כבר נאמר: את השמים ואת הארץ אני מלא?!

הא מה תלמוד לומר ועשו לי מקדש?
כדי לקבל שכר על העשייה.

כבר שבתו תלמידים ביבנה ולא שבת שם ר' יהושע, וכשבאו תלמידיו אצלו אמר להם:
מה דברים היה לכם ביבנה?
אמרו לו: אחריך רבי.
אמר להם: ומי שבת שם?
אמרו לו: ר' אלעזר בן עזריה.
אמר להם: אפשר ששבת שם ר' אלעזר בן עזריה ולא חדש לכם דבר?
אמרו לו: כלל זה דרש: אתם נצבים היום כולכם טפכם נשיכם.

וכי טף היה יודע להבין בין טוב לרע?
אלא ליתן שכר למביאיהם, לרבות שכר עושי רצונו, לקיים מה שנאמר: ה' חפץ למען צדקו. וגו'.
אמר להם: אי זה דבר חדש יתר על זה?
הריני כבן ע' שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן עזריה יצא מחלציך. אין הדור יתום, שר' אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.
אמרו לו: רבי, עוד כלל זה דרש: לכן הנה ימים באים נאם ה' לא יאמר עוד חי ה' וגו'.

למה הדבר דומה?
לאחד שהיה מתאווה לבנים ונולדה לו בת, נודר בחייה חזר ונולד לו בן. הניח הבת והיה נודר בחיי הבן.

ר' שמעון בן יוחאי אומר:
למה הדבר דומה?
לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב, ניצל והיה מספר מעשה זאב.
פגע בו ארי וניצל הימנו, הניח מעשה זאב והיה מספר מעשה ארי.

כיוצא בו דרש: ויקרא שם המקום בית אל, עבר שם הראשון ונתקיים השני.
כיוצא בו דרש: ולא יקרא עוד שמך אברם, עבר שם הראשון ונתקיים השני.
כיוצא בו דרש: שרי אשתך, עבר שם הראשון נתקיים השני.
כיוצא בו דרש: ולא יקרא שמך עוד יעקב וגו', עבר הראשון נתקיים השני.
נתוסף לו יצחק, לא נשתנה שמו שנקרא מפי הקב"ה.

וג' הם שנקראו מפי הקב"ה:
יצחק,
ושלמה,
ויאשיה.

ויצחק מהו אומר?
אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת שמו יצחק.

בשלמה מהו אומר?
כי שלמה יהיה שמו.

ביאשיהו מה הוא אומר?
הנה בן נולד לבית דוד יאשיה שמו וגו'.

ויש אומרים:
אף ישמעאל בגויים.

מצינו שמותיהן של צדיקים ומעשיהם גלויים למקום עד שלא נוצרו, שנאמר: בטרם אצרך בבטן וגו', מצינו שמותיהן של צדיקים.

שמותיהן של רשעים מנין?
תלמוד לומר: זורו רשעים מרחם וגו':

[יג, ג] ויאמר משה אל העם וגו' -
אין לי אלא שמזכירים יציאת מצרים בימים.

בלילות מנין?
שנאמר: למען תזכור את יום צאתך וגו'.
ימי חייך - בימים.
כל ימי חייך - הלילות, כדברי בן זומא.

וחכמים אומרים:
ימי חייך - בעולם הזה.
כל ימי חייך - להביא לימות המשיח.

אמר להם בן זומא:
עתידים ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבוא, שנאמר: לכן הנה ימים באים נאם ה' לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את ישראל ממצרים כי אם חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ צפון.

ר' נתן אומר:
אשר העלה - ואשר הביא שמזכירים יציאת מצרים לעתיד לבוא.

ומנין שאומרים ברוך אתה ה' אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב?
שנאמר: ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל וגו'.

ומנין שהן מברכים על המזון?
שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת - זו ברכה ראשונה.
על הארץ - זו ברכה שניה.
הטובה - זו ירושלים, שנאמר: ההר הטוב הזה והלבנון.
אשר נתן לך -שגמלם כל טוב.

ר' חייא בר נחמני אמר משום ר' ישמעאל:
הרי הוא אומר: ואכלת ושבעת, מה זה מחוסר אשר נתן לך, בין מדה טובה למדה פורענות אין לי אלא ברכת המזון, שהוא טעון ברכה לאחריו.

לפניו מנין?
היה ר' ישמעאל אומר קל וחומר:
מה כשאכל לשובע טעון ברכה, כשהוא תאב לא כל שכן.

ר' נתן אומר:
הרי הוא אומר: כבואכם אל העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול כי לא יאכלו העם עד בואו כי הוא יברך הזבח וגו'.

ר' יצחק אומר:
ועבדתם את ה' וברך את לחמך ואת מימיך.
אימתי הוא לחמך?
עד שלא אכלתו.
אין לי אלא אכילת מזון שטעון ברכה לפניו ולאחריו.

תורה מנין?
ר' ישמעאל אומר קל וחומר:
ומה אם מזון שהוא חיי שעה טעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה שיש בה עולם הבא, דין הוא שתטעון ברכה לפניה ולאחריה!

ר' יהודה בן בתירה אומר:
הרי הוא אומר: ואכלת ושבעת מה זה מחוסר טובה, אלא זו תורה, והכתוב אומר: כי לקח טוב וגו'.

ר' חנינא בן אחי ר' יהושע אומר:
כי שם השם אקרא - זה המברך.
הבו גודל לאלהינו - אלו העונים אחריו.

ומה הן עונין אחריו?
ברוך ה' המבורך לעולם.
וכשהוא קורא בשמו יהו עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
וכן: גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו.

ר' אומר:
זכר צדיק לברכה - כשהוא מזכיר את הצדיק, צדיק חי העולמים, שנאמר: צדיק ה' בכל דרכיו וגו'. לברכה אמן.

לא יאכל חמץ -
לעשות את המאכיל כאוכל.

או אינו אלא לאסרו בהנאה?
כשהוא אומר: לא תאכל עליו חמץ למדנו שאסור בהנאה.

הא מה תלמוד לומר לא יאכל חמץ?
לעשות את המאכיל כאוכל, דברי ר' יאשיה.

ר' יצחק אומר:
אינו צריך.
ומה אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל, חמץ שהוא חמור אינו דין שנעשה כזאת המאכיל כאוכל חמץ, שהוא חמור, אינו דין שנעשה בזאת המאכיל כאוכל?!

הא מה תלמוד לומר לא יאכל חמץ?
לא בא הכתוב אלא לאסרו בהנאה.

ר' יוסי הגלילי אומר:
לא יאכל חמץ -
היום, מגיד שלא אכלו ישראל מצה במצרים אלא יום אחד בלבד.

[יג, ד] היום אתם יוצאים בחדש האביב -
שאין תלמוד לומר חדש האביב אלא חדש שהוא כשר, לא חמה קשה ולא גשמים.
וכן הוא אומר: מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, שאין תלמוד לומר בכושרות.

ומה תלמוד לומר בכושרות?
אלא חדש שהוא כשר לכם, לא חמה קשה ולא גשמים.

ר' נתן אומר:
בכושרות - אלו בוכים ואלו שוחקים.
שבמצרים בוכים - שנאמר: ומצרים מקברים.
וישראל משוררים, שנאמר: קול רנה וישועה באהלי צדיקים וגו', שהקב"ה מתרומם על מצרים.

ר' נתן אומר:
בכושרות - במעשה הכשרות שלהם.
וכן הוא אומר: במראות הצובאות.

ר' אלעז' בן עזרי' אומר:
בזכות אברהם אבינו הוציאם ממצרים, שנאמר: כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו. ואומר: ויוציא עמו בששון ברנה.

ר' שמעון בן יוחאי אומר:
בזכות המילה הוציאם הקב"ה, שנאמר: ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'

דבר אחר:
בזריזות יצאו ישראל ממצרים, שנאמר: כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מארץ מצרים.

דבר אחר:
בזריזות יצאו ממצרים, שנאמר: וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וגו'.

דבר אחר:
אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות אך סוררים שכנו צחיחה -
סוררים היו, אלא שנוהג עימהם בהכשרות.

וכן הוא אומר: ואומר אליכם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו.
ואומר לשפוך חמתי עליהם להפיצם במדבר.
ואמר: וימרו בי ולא אבו לשמוע לי איש שקוצי עיניו לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר וגו' אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים.
אך סוררים היו אלא שנוהג עימהם הבכשרות.

היום אתם יוצאים -
שאין תלמוד לומר בחדש האביב, מגיד שהשנה שיצאו ישראל ממצרים אינה צריכה לעבר.
[יג, ה] והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני -
בארץ ז' עממים הכתוב מדבר.

אתה אומרכן, או אינו אלא בארץ ה' עממין הכתוב מדבר?!
הרי אתה אומר:
נאמר כאן ביאה
ונאמר להלן ביאה,
מה להלן בארץ ה' עממין שהן ז' במקום אחר הכתוב מדבר,
אף כאן בארץ ה' עממין שהן ז' הכתוב מדבר.

ר' יוסי הגלילי אומר:
אשר נשבע לאבותיך לתת לך -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ולקחת מראשית כל פרי האדמה.
שומע אני כל הפירות במשמע?!
הרי אתה דן:
נאמר כאן שבועה
ונאמר להלן שבועה,
מה להלן בארץ חמישה עממין, שהן שבע במקום אחר.

ר' יאשיה אומר:
נאמר כאן: ארץ זבת ודבש
ונאמר להלן: ארץ זבת חלב ודבש,
מה להלן בארץ ה' עממים שהן ז' במקום אחר,
אף כאן בארץ ה' עממים שהן שבעה במקום אחר.

אשר נשבע לאבותיך -
והיכן נשבע לאבותיך?
באברהם הוא אומר: ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית.

ביצחק מה הוא אומר?
גור בארץ הזאת.

ביעקב הוא אומר: הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו'

ועבדת את העבודה הזאת -
כעבודה שעבדת במצרים, כך עשה לדורות דברי ר' יונתן.

[יג, ו] שבעת ימים תאכלו מצות -
שומע אני כל מצה במשמעו?!
תלמוד לומר: לא תאכל עליו חמץ לא אמרתי אלא דברים שבאים לידי מצה וחמץ.

ואי זה זה?
זה חמשת המינין:
החטים,
והשעורים,
והכסומים,
ושבולת שועל,
ושיפון.

יצאו:
אורז,
ודוחן,
והפרגון,
והשומשמין,
והקטניות,
שאין באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון.

שבעת ימים תאכלו מצות -
לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות.
או אינו אלא לעשות הראשון רשות והאחרון חובה?!
תלמוד לומר: בראשון - בארבעה עשר יום בערב הכתוב מדבר, קבעו חובה דאין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, שבעת ימים תאכל מצות.

כתוב אחד אומר: שבעת ימים.
וכתוב אחד אומר: ששת ימים.
כיצד יתקיימו שני כתובים אלו?
השביעי הזה, היה בכלל יצא מן הכלל ללמד על הכלל.
מה שביעי רשות אף כלן רשות.

אי מה שביעי רשות אף לילה הראשון רשות?
תלמוד לומר: בארבעה עשר הכתוב קבעו חובה, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון.
לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות.
השביעי הזה מן הכלל יצא וכו'.
כתוב אחד אומר: ששת ימים
וכתוב אחר אומר: שבעת ימים
כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?
אלא ששה מן החדש ושבעה מן הישן.

וביום השביעי חג לה'-
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וחגותם אותו חג לה', אין לך אלא יום טוב הראשון, שהוא מעין חגיגה.

יום טוב האחרון מנין?
תלמוד לומר: שבעת ימים תאכל מצות.
אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון, שהן טעונין חגיגה.
חולו של מועד מנין?
הרי אתה דן:
הואיל ויום טוב הראשון והאחרון קרויים מקרא קדש,
וחולו של מועד נקרא: מקרא קדש,
אם למדת על יום טוב הראשון והאחרון שהם קרויים מקרא קדש, דין הוא שיטעון חגיגה!

ועוד קל וחומר:
ומה אם יום טוב ראשון ואחרון שאין קדושה לא לפניהם ולא לאחריהם, הן טעונין חגיגה, חולו של מועד שיש קדושה לפניו ולאחריו דין הוא שיטעון חגיגה!

דבר אחר:
[אם] יום טוב הראשון והאחרון, שאין קדושה לפניו ולאחריו ואין טעונין חגיגה לפניהם ואחריהם הרי הן טעונין חגיגה, חולו של מועד שהוא טעון חגיגה לפניו ולאחריו לא דין הוא שיטעון חגיגה!

או כל זמן שיש חגיגה יש מצה, כל זמן שאין חגיגה אין מצה?!
תלמוד לומר: מצות יאכל.

מצות יאכל את שבעת הימים -
למה נאמר?
לפי שלא למדנו על החמץ שהוא אסור משש שעות ולמעלה.

מנין שהוא אסור משש שעות ולמעלה?
תלמוד לומר: מצות יאכל.

מכאן היה ר' יהודה אומר:
בשלשה פרקים בודקין את החמץ.
אור לארבעה עשר,
ובארבעה עשר בשחרית,
ובשעת הביעור.

ולא יראה לך חמץ -
הקיש חמץ לשאור ושאור לחמץ.
מה זה בבל יראה, אף זה בבל יראה.
מה זה בבל ימצא, אף זה בבל ימצא.
מה זה מחמשת המינין, אף זה מחמשת המינין.

בכל גבולך למה נאמר?
בבתים, שומע אני כשומעו, תלמוד לומר: בכל גבולך.
מה גבולך ברשותך אף ביתך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי, אע"פ שהוא יכול לבערו, אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת, אע"פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו.
אתה אומר לכך בא, או אינו אלא ללמד בגבולין שבעה, בבתים לעולם?!
תלמוד לומר: לא יראה לך שאור וגו'.
מה בגבולין שבעה, אף בבתים שבעה.

והגדת לבנך -
שומע אני מראש חדש?
תלמוד לומר: ביום ההוא.

אי ביום ההוא יכול מבעוד יום?
תלמוד לומר: בעבור זה - בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך.

בעבור זה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: מה העבודה הזאת לכם. אלא זה בן רשע הוא שהוציא את עצמו מן הכלל, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, אף אתה הוציאהו מן הכלל, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לך, ולפי שהוצאת את עצמך מן הכלל, אלו היית שם לא היית נגאל.

[יג, ט] והיה לך לאות וגו' -
כרך אחד של ארבעה פרשיות.

והדין נותן:
הואיל ואמרה תורה תן תפלין ביד תן תפלין בראש.
מה בראש ארבע טוטפות, אף ביד ארבע טטפות?!
תלמוד לומר: והיה לך לאות על ידך - כרך אחת על ארבע פרשיות.
כשם שביד כרך אחד, כך בראש כרך אחד.

והדין נותן:
הואיל ואמרה תורה: תן תפלין ביד תן תפלין בראש.
מה ביד כרך אחד, אף בראש כרך אחד?!
תלמוד לומר: לטוטפות - לטוטפות הרי ארבע טוטפות אמורות.
או יעשה ארבע כיסין של ארבע פרשיות?!
תלמוד לומר: לזכרון בין עיניך, כיס אחד של ד' פרשיות.

על ידך -
על גובה של יד.
או אינו אלא על יד כמשמעו?!
והדין נותן:
הואי ואמרה תורה תן תפלין ביד תן תפלין בראש.
מה בראש על גובה של ראש, אף ביד על גובה של יד.

ר' אליעזר אומר:
על יד -
על גובה של יד.
אתה אומר: על גובה של יד, או אינו אלא על יד כמשמעו?!
תלמוד לומר: והיה לך לאות על ידכה - לך לאות ואינה אות לאחרים.

ר' יצחק אומר:
על גובה של יד.
או אינו אלא על ידכה כמשמעו?!
תלמוד לומר: ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא אמרתי אלא דבר שהוא מכוון כנגד הלב.

ואי זהו מכוון כנגד הלב?
זה גובה של יד:

על ידכה -
זה שמאל.
אתה אומר: זה שמאל, או אינו אלא ימין?!
אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר,שנאמר: אף ידי יסדה ארץ. וגו' קורא אני עליהם וגו'
ואומר: ידה ליתד תשלחנה וגו'.
הא אינו יד בכל מקום, אלא שמאל.

ר' יונתן אומר:
וקשרתם וכתבתם - מה קשירה בימין אף כתיבה בימין.

אבא יוסי אומר:
מצינו שהימין קרויה יד. אע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר, שנאמר: וישלח ישראל את יד ימינו.

ומה תלמוד לומר על ידכה?
להביאם את הגידם שיהא בימין נותן.

והיה לך לאות על ידך -
כל זמן של יד ביד, תן את תפלין בראש.

מכאן אמרו:
מצות תפלין כשהוא נותן, נותן של יד ואחר כך נותן של ראש, וכשהוא חולץ, חולץ את של ראש ואחר כך של יד.

בין עיניך -
על גובה של ראש.

אתה אומר גובה של ראש, או אינו אלא בין עיניך כשמעו?!
תלמוד לומר: בנים אתם לה' אלהיכם וגו', מה זה בעיניכם האמור להלן על גובה של ראש, אף בין עיניך האמור כאן על גובה של ראש.

ר' יהודה אומר:
הואיל ואמרה תורה: תן תפלין ביד תן תפלין בראש, מה ביד מקום שהוא ראוי להיטמא בנגע אחד, אף בראש מקום שהוא ראוי ליטמא בנגע אחד.

למען תהיה תורת ה' בפיך -
למה נאמר?
לפי שנאמר: והיה לך לאות.
שומע אני אף הנשים במשמע?!
והדין נותן:
הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בנשים ובאנשים.

יכול אף תפילין נהגו בנשים כבאנשים?
תלמוד לומר: למען תהיה תורת ה' בפיך, לא אמרתי אלא במי שהוא חייב בתלמוד תורה.

מכאן אמרו:
הכל חייבין בתלמוד תורה, חוץ מנשים ועבדים.
מיכל בת כושי היתה מנחת תפלין.
אשתו של יונה היתה עולה לרגלים.
טבי עבדו של רבן גמליאל היה מניח תפילין.

ולזכרון בין עיניך -
מכאן אמרו:
המניח תפילין - כאלו קורא בתורה, וכל הקורא בתורה - פטור מן התפלין.

[יג, י] ושמרת את החקה הזאת למועדה -
למה נאמר?
לפי שנאמר: ושמרת את החקה הזאת והיה לך לאות על ידך,
שומע אני אף הקטנים?!
והדין נותן:
הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהוא נוהג בקטנים כבגדולים.

יכול אף תפילין ינהגו בקטנים כגדולים?
תלמוד לומר: ושמרת את החוקה הזאת, לא אמרתי אלא במי שיודע לשמור תפלין.

מכאן אמרו:
קטן היודע לשמור תפלין הרי הוא עושה לו תפלין.

ושמרת את החוקה הזאת -
זו חוקת תפלין.
או אינו אלא חוקת המצות?!
אמרת, במי הענין מדבר?
בתפילין.

מימים ימימה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והיה לך לאות.
שומע אני אף הלילות במשמע?!

והדין נותן:
הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בלילות כבימים,
יכול אף תפלין נוהגים בלילות כבימים?
תלמוד לומר: מימים ימימה - בימים אתה נותן ולא בלילות.

דבר אחר:
מימים ימימה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והיה לך לאות.
שומע אני אף שבתות וימים טובים במשמע?!
והדין נותן:
הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בשבתות וימים טובים.

יכול אף תפלין ינהגו בשבתות וימים טובים?
תלמוד לומר: מימים ימימה, יצאו שבתות וימים טובים.

ר' יאשיה אומר:
מימים ימימה -
הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בשבתות ובימים טובים.

יכול אף תפילין כן?
תלמוד לומר: מימים ימימה.

דבר אחר:
מימים ימימה -
יש ימים שאתה נותן ויש ימים שאין אתה נותן, יצאו שבתות וימים טובים.

רבי יצחק אומר:
הואיל ושבת קרויה אות ותפלין קרויין אות, לא יתן אות בתוך אות, או יתן אות לתוך אות. אמרת: תדחה שבת שחייבין עליה כרת ומיתת בית דין, לתפילין אינן חייבין עליו לא כרת ולא מיתת בית דין.

דבר אחר:
מימים ימימה -
מגיד שאדם צריך לבדוק את התפילין אחת לשנים עשר חדש.
נאמר כאן: מימים ימימה
ונאמר להלן: ימים תהיה גאולתו.
מה ימים האמור להלן לא יפחות משנים עשר חדש,
אף ימים האמורים כאן אין פחות מי"ב חדש דברי בית הלל.

בית שמאי אומרים:
אינו צריך לבדקן עולמית.

שמאי הזקן אומר:
אלו תפלין של אבי אימא:
[יג, יא] והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני -
זכה כנען שקרא הארץ על שמו.

וכי מה עשה כנען?
אלא כיון ששמע כנען שישראל נכנסין לארץ עמד ופנה מפניהם.
אמר לו הקב"ה: אתה פנית מפני בני אני אקרא הארץ על שמך ואתן לך ארץ יפה כארצך.

ואי זו זו?
זו אפרקיא.

וכן הוא אומר: וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת.
וכתיב: ויענו בני חת וגו'. שמענו אדוני וגו'.
אמר להם הקב"ה: אתם כבדתם את ידידי, אף אני אקרא הארץ על שמכם, ואתן לכם ארץ יפה כארצכם.

כאשר נשבע לך -
והיכן נשבע לו?
והבאתי אתכם אל הארץ וגו' אשר נשאתי את ידי:

כאשר נשבע לאבותיך -
והיכן נשבע?
באברהם הוא כתיב: ביום ההוא כרת ה' את אברם וגו'
ביצחק כתיב: גור בארץ הזאת וגו'.
ביעקב כתיב הארץ אשר אתה שוכב עליה.

ונתנה לך -
שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא תהיה בעיניך כאלו היום נתונה לך.

[יג, יב] והעברת כל פטר רחם -
אין העברה אלא הפרשה.
וכן הוא אומר: והעברתם את נחלתו לבתו.

שמעון בן עזאי אומר:
והעברת
מה תלמוד לומר?
לפי שהוא אומר: כל אשר יעבור תחת השבט.
שומע אני אף היתום במשמע?!
והדין נותן:
ומה אם בעל מום שאינו כשר לגבי מזבח נכנס להתעשר לדיר, יתום שהוא כשר לגבי מזבח לא יהא נכנס לדיר להתעשר?!
והרי הלקוח יוכיח, שהוא כשר על גבי המזבח ואינו נכנס לדיר להתעשר, הוא יוכיח על היתום, אע"פ שהוא כשר על גבי המזבח, לא יהא נכנס לדיר להתעשר.
לא, אם אמרת בלקוח שאינו נולד ברשותו, לכך אינו נכנס לדיר להתעשר, תאמר ביתום שנולד ברשותו, לכך יהא נכנס לדיר להתעשר.
לא זכיתי מן הדין.
נאמר כאן עבודה, ונאמר להלן עבודה, מה להלן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו, אף עבודה האמורה כאן דין הוא שלא תהא קדושה חלה אלא בחיי אמו!
אי מה כאן זכרים אף להלן זכרים?!
תלמוד לומר: כל אשר יעבור, אחד זכרים ואחד נקבות במשמע.

כל פטר שגר בהמה -
אין פטר שגר בהמה אלא ששגרתו אמו, יהא פוטר מן הבכורה והבא אחריו אינו בכור.

אשר יהיה לך -
להוציא את המוכר בהמתו לגוי. ומביא את הלוקח עובר בהמתו של גוי.
תלמוד לומר: אשר ילד בבקרך ובצאנך להוציא את הלוקח עובר בהמתו של גוי:

הזכרים לה'-
מכאן היה ר' יוסי הגלילי אומר:
רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחת, שניהם לכהן שנאמר: הזכרים לה' .

וחכמים אומרים:
אי אפשר, אלא אחד לו ואחד לכהן.

[יג, יג] כל פטר חמור תפדה בשה -
בשה ולא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטרופה ולא בכוי ולא בכלאים.

ופטר חמור תפדה בשה -
למה נאמר?
לפי שנאמר אך פדה תפדה,
שומע אני כל בכור בהמה טמאה במשמע?!
תלמוד לומר: ופטר חמור תפדה בשה, חמור אתה פודה ואי אתה פודה כל בכור בהמה טמאה.

דבר אחר:
כל פטר חמור תפדה בשה -
כל פטר חמור אתה פודה ואי אתה פודה כל בכור בהמה טמאה, אלא בכסות וכלים.
תלמוד לומר: אך.

א"כ מה תלמוד לומר פדה תפדה?
אם אינו עניין שפודים בהמה טמאה תנהו עניין שמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית ופודין אותה מהקדש הבית.

אם לא תפדה וערפתו -
מכאן אמרו:
מצות פדייה קודמת למצות עריפה.

דבר אחר:
אם לא תפדה וערפתו -
אם אין אתה פודהו עורפהו, הואיל ואיבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו.

ומנין שאסור בהנאה?
נאמר כאן עריפה.
ונאמר להלן עריפה,
מה להלן אסור בהנאה, אף כאן אסור בהנאה.

כל בכור אדם בבניך -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ופדוייו מבן חדש תפדה כלל.
בערכך כסף חמשת שקלים פרט.

כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
וכשהוא אומר: כל בכור אדם בבניך תפדה חזר וכלל, או כלל בכלל הראשון ואמרת לאו, אלא כלל ופרט וכלל, אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש, הנכסים המטלטלים שאין להם אחריות וגופן ממון, אף אני איני מרבה אלא נכסים, שאין להם אחריות.

מכאן אמרו:
בכל מקום פודין בכורי אדם, חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות והקדשות.

כל בכור אדם -
הרי שהיו לו בכורות מחמש נשים, מנין שחייב לפדות את כלן?
תלמוד לומר: כל בכור אדם בבניך תפדה.

ר' אומר:
מכאן אתה אומר:
וכל בכור בני אפדה -
ר' יוסי הגלילי אומר:
הואיל ואמרה תורה: פדה את בנך ולמד את בנך תורה, אם למדת על תלמוד תורה, שאם לא למדו אביו שהוא מלמד לעצמו, כך אם לא פדאו אביו הוא פודה את עצמו?!
לא, אם אמרת בתלמוד תורה שהוא שקול כנגד הכל, שאם לא למדו אביו הוא מלמד לעצמו, תאמר בפדיה שאינה שקולה כנגד הכל, לכך אם לא פדאו אביו הוא לא יפדה את עצמו, והרי המילה תוכיח, שאינה שקולה כנגד הכל. ואם לא מלו אביו, הוא מל את עצמו, כך אם לא פדאו אביו הוא יפדה את עצמו.
לא, אם אמרת במילה שחייבין עליה כרת, שאם לא מלו אביו הוא מל את עצמו, תאמר בפדיה שאין חייבין עליה כרת, לכך אם לא פדאו אביו הוא לא יפדה את עצמו?!
אמרת הפרש ואדון בנין אב מבין שלשתן:
לא הרי מילה כהרי תלמוד ולא הרי תלמוד כהרי מילה.
ולא זה וזה כהרי פדייה ולא הרי פדייה כהרי זה וזה.
הצד השוה שבהן, שהוא מצות האב על הבן, אם לא עשה אביו יעשה הוא לעצמו, אף כל שהוא מצות האב על הבן, אם לא יעשה לו אביו הוא יעשה לעצמו.

מכאן אמרו מן התורה:
חייב אדם למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה. וללמדו אומנות ולהשיאו אשה.

ר' עקיבא אומר:
אף ללמדו שייט.

ר' אומר:
אף ישוב מדינה.

[יג, יד] והיה כי ישאלך בנך מחר -
יש מחר עכשו ויש מחר לאחר זמן.

מה זאת?
הרי מחר לאחר זמן.
מחר יהיה האות הזה - הרי מחר עכשיו.

מחר יאמרו בניכם לבנינו - הרי מחר לאחר זמן.

מה העדות החוקים והמשפטים -
נמצאת אומר: ארבעה בנים הם:
אחד חכם.
ואחד רשע.
ואחד תם.
ואחד שאינו יודע לשאול.

חכם מה הוא אומר?
מה העדות החקים והמשפטים, אשר צוה ה' אלהינו אותנו אף אתה פתח לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומין.

רשע מה הוא אומר?
מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, אף אתה אמור לו והקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לך, אלו היית שם לא היית נגאל.

תם מה הוא אומר?
מה זאת? ואמרת אליו: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים.

ושאינו יודע לשאול
את פתח לו, שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא וגו'

דבר אחר:
מה העדות -
ר' אליעזר אומר:
מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות?
לכך נאמר: מה העדות וגו':

ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו -
שומע אני מאליו?
תלמוד לומר: ויחזק ה' את לב פרעה.

ויהרג ה' כל בכור -
מכאן אמרו:
זובחין בכורי בהמה כנגד בכורי בהמה, ופודין בכורי אדם כנגד בכורי אדם.

והיה לאות וגו' -
בארבעה מקומות מזכירין פרשת תפלין:
קדש לי,
והיה כי יביאך,
שמע,
והיה אם שמוע.

מכאן אמרו:
מצות ד' פרשיות של יד, הם כרך אחד.
ד' פרשיות של ראש, הם ד' טוטפות.
ואלו הן:
קדש לי.
והיה כי יביאך
שמע
והיה אם שמוע.
כותבן כסדרן. ואם לא כותבן כסדרן, הרי אלו יגנזו.