|
תוכן המאמר: סקירה כללית התיסדותה התפתחות הישיבה כלכלת הישיבה נדודים וגלות הנסיעה ליפן הישיבה בגולה תקציר: קורות ישיבת מיר באירופה, מהתייסדותה עד סוף מלחמת העולם השנייה. מילות מפתח: מיר; ישיבה. |
|
סקירה כללית ראשית צעדיה של ישיבת מיר היו צנועים ואיטיים. אולם במשך השנים הלכה והתקדמה עד שכבשה לעצמה דרך של יחוד ויעוד בתולדות התורה בליטא. מן הראוי לציין שבעצוב דמויותיהן של הישיבות הגדולות בליטא הכריעו לפעמים כיווני החינוך המוסרי יותר משהכריעו דרכי הלימוד. ישיבת מיר סמוך לתקופת הפריחה שלה, הושפעה במידה רבה ע"י שליחי מוסר בצורת חבורה של בני ישיבת סלובודקה שנשלחו אליה. מעצב החינוך המוסרי במיר היה רבי ירוחם לבוביץ ז"ל מהתלמידים המצוינים של קלם. ברם ביצירת אופייה של מיר אין לשלול את החלק התלמודי עצמו. תקופת הזוהר של הישיבה היא התקופה של בין שתי מלחמות העולם. השנים האלו קבעו את התפתחות הישיבה ואת המשימה שהיא מילאה בעולם התורני שבליטא ופולין. תהליך הלמוד של מיר היה מזוג משיטות שונות: תלמידי ר' שמעון שקופ, שהיה ידוע בפשטות, בישרות ההבנה ובהגיון מקורי; תלמידי ר' ברוך בר ליבוביץ יצגו את שטת הלמוד של ר' חיים מבריסק ולאחרונה, ראש הישיבה של מיר, ר' אליעזר יהודה פינקל, בן דורם הצעיר של אלה אשר יצק מים ע"י כמה מראשי הישיבות הגדולות לרבות אלו של פולניה. הוא יצג את דרך הביניים, זרם שאפיקים שונים מתמזגים בו. לישיבת מיר היה נוסח משלה, הן בדרך הלמוד והן בשיטת המוסר. חותמה של ישיבת מיר אפשר היה להכיר על כל אלה ששאבו ממעין תורה זה. את תולדות הישיבה אפשר לחלק לשלש תקופות. התקופה הראשונה: משנת תקע"ה - שנת התיסדותה - ועד שנת תרנ"ט (1899-1815), שנת פטירתו של ראש הישיבה ר' חיים ליב טיקטינסקי ז"ל. אישי השפה רבים כיהנו במשך תקופה זו כר"מים: מיסדה הרב ר' שמואל טיקטינסקי ז"ל, בנו ר' אברהם ז"ל, האב"ד דמיר ר' יוסף דוד אייזנשטדט ובנו ר' משה אברהם ז"ל, ר' חיים ליב, ובימיו כעוזרים לו, בניו, ר' שמואל, ור' אברהם ז"ל שהמשיך כהונתו איזה שנים אחרי פטירת אביו. למרות רוב האישים והתמורה בגורמי ההנהלה לא נטה דרך הלימוד לכיוונים אופייניים חדשים ולא הראה החינוך הפנימי אותה עצמיות ומקוריות כזו הנגלית בתקופות האחרונות של ישיבות ליטא. לר' חיים ליב אמנם יצאו מוניטין בעולם הלומדים בישרות ההבנה שלו ומבהירות הגיונו, אולם זה טרם התבטא ביצירת שיטה ודרך. בנוגע לחינוך, אם כי כבר היוותה הישיבה איזו סביבה לעצמה, השקפת האמונה והיראה שלה הייתה זו של הכלל החרדי בכלל בלי שום צבע וגוון משל עצמה. המוסד בכללו עוד מעורה היה בארג הסביבה המקומית ע"י השתתפותם של "בעלי בתים" בדרכי ארגונה הכלכלי וחוות דעתם כתוצאה מזה, בענייני פנים. התקופה השניה: קצרה היא ונמשכה רק משנת 1901 בערך - שנת התמנותו של ר' אלי' ברוך קאמאי ז"ל ועד הצטרפותו הפעילה של חתנו, ר' אליעזר יהודה פינקל שליט"א, בשנת 1909, כראש ישיבה משנה - הייתה מעין תקופת מעבר, מצד אחד עדיין שליט בה העבר כי טרם נפתח בישיבה שער לחינוך המוסרי שכבר קיים היה בסלובודקה. מתנגד למוסר היה ר' אלי' ברוך ז"ל ושגור היה על לשונו: "דף גמרא עם תוספות הוא שיעור המוסר הכי טוב", אולם מאידך גיסא פעל פעולה כבירה לליכודה של הישיבה ולריכוזה בתוך עצמה בעולם החי בזכות עצמו וברוח עצמו, ע"י רוח החיים האדיר שהכניס אל הלימוד. בימיו השתלטה החריפות וה"עילויאיות" על כל הווי המוסד. קדימת הפלפול בלימוד לכל ענייני הרוח של הישיבה ניכרת הייתה על כל צעד. הרמה המודגשת של בן הישיבה מלאה אותו רגש הכרת עצמו וחשיבותו לגבי הסביבה של "בעלי הבתים". תקנתו של ר' אלי' ברוך שלא לתלות את תקציב תמיכתו של התלמיד בהכנסת עיר מוצאו אלא בחשיבות עצמו, שימשה שוב גורם ברגש אי-התלות של התלמיד והתפתחותו. כך נעשה ר' אלי' ברוך, למרות שמשו גם כאב"ד של העיר, למתקן רדיקלי בתכונת הישיבה ביחס להתבדלותה מן הסביבה ולהתלכדותה לגוש בישיבות, מוכנה לתהליך העתיד שלה. התקופה השלישית: והאחרונה בתולדות הישיבה על תכונתה המקורית מתחילה עם התרחבות פעולתו של ר' אליעזר יהודה פינקל שליט"א כר"מ ועם הופעתו של גדול המוסר הרה"צ ר' ירוחם לבוביץ זי"ע כמנהלה הרוחני, ומסתיימת בימי התגוררה במזרח הרחוק - יפן וסין - במשך שנות המלחמה העולמית השניה. תקופה זו הייתה תקופת הזוהר שלה הן בימים בהם ישבה על מקומה במיר והן בשנות נדודיה בימי הזוועה - בימי מלחמת העולם הראשונה והשניה. התיסדותה כיצד נוסדה ישיבת מיר? מיסדה היה אחד מתושבי העיירה, בעל בית שנתקיימו בו תורה וגדולה כאחד, ר' שמואל טיקטינסקי ז"ל, המתואר "כאחד מחכמי דורו גאון וצדיק". הוא בעצמו הגיד שיעורים לפני הבחורים במשך שמונה שנים החל משנת יסוד הישיבה תקע"ה (1815) עד תקפ"ג (1823) נראה שהוא החזיק את הישיבה על חשבונו הפרטי, בשנת תקפ"ג נסע מביתו לחו"ל בענייני מסחר ושהה בדרכו כ- 12 שנה ונפטר בארץ הונגריה בט' בניסן תקצ"ה (1835). אלה הם הפרטים שאנו יודעים על מיסד ישיבת מיר. במשך 12 השנים, העדרו ממיר, מילא את מקומו בנו, ר' אברהם ז"ל. ר' אברהם היה גאון וצדיק כאביו. את עסקיו נהלה אשתו. הוא עצמו הקדיש את חייו לתורה ולעבודה. הוא הצטיין כמורה וכמדריך. התלמידים התייחסו אליו כאל אביהם. בין התלמידים שלמדו בתקופה ההיא היה מי שנתפרסם כצדיק ידוע, ר' נחום'קה מגרודנה. אבל הישיבה לא הייתה גדולה. מספר התלמידים נאמד כ- 120. לבסוף הוכרח ר' אברהם לבקש עזרה לתמיכת ישיבתו גם מנדבנים שונים בערים שונות. המנהג לאסוף כספים בערים אחרות לתמיכת ישיבות עוד לא היה מקובל בתקופה ההיא. ר' אברהם נתקל בקשיים שונים בערים שונות אבל בגלל שמו הטוב שהלך לפניו, התגבר גם על כך. רבה של ישיבת מיר בתקופה ההיא היה ר' יוסף דוד אייזנשטאט, מגדולי דורו. ר' אברהם, שכיהן כראש ישיבה, היה כפוף למרותו של הרב. כמנהל רוחני פעל אז הרב הצדיק ר' ישראל העליר. ר' אברהם לא האריך ימים. הוא נפטר בגיל של 40, באותה השנה נפטר אביו בנכר. אחרי פטירתו של ר' אברהם נפסקה לפי שעה השלשלת של המשפחה הראשונה בכהונת ראש הישיבה. ר' אברהם לא השאיר אחריו ממלא מקום. אח צעיר היה לו בשם ר' חיים ליב, שהיה אז עדיין צעיר ולמד בישיבת דערעטשין אצל הגאון ר' אלי'נקה לידער. בינתיים נתמנה הרב יוסף דוד איזנשטאט, רבה של מיר, גם כראש ישיבה. כעוזר לו מינה את בנו, ר' משה אברהם, שהיה רב בעיר זשעטל. ר' משה אברהם הקדיש את כל כשרונותיו להרחבת המוסד ולהרמתו. בשנת תר"ו (1846) נפטר ר' יוסף דוד ובנו מילא את מקומו כרבה של מיר. הנהלת הרבנות והנהלת הישיבה כאחת הייתה מעמסה גדולה מדי על שכמו של ר' משה אברהם, ובשנת תר"י הזמינו כראש ישיבה משנה וכמנהל את ר' חיים ליב, בנו של ר' שמואל מיסד הישיבה. למינויו של ר' חיים ליב כראש ישיבה היו מתנגדים. היו שהציעו מועמד אחר. לפי המסופר הוחלט כן ע"י ועד בן 20 רבנים שבאו במיוחד לעיר לפסוק מי ראוי לאצטלא זו. כך מתואר על-ידי אחד הסופרים של הימים ההם: ועד של עשרים רבנים באו במיוחד למיר ובראשם האב"ד דבריסק להחליט על מינוי של ראש ישיבה. הראשון להופעה היה אותו גדול, ששמו היה ר' איצעלע (פרטים על אישיותו לא ידועים לנו), הוא התכונן אל המבחן בחידושים נלהבים מלאים בקיאות וחריפות. אחרי שיעורו השיב בחריפות עצומה וברגש ניצחון לכל שואליו. בחלל הישיבה שרר רוח ניצחון של גאון, ובני הישיבה הרגישו כי אך בחנם עומד האברך, ר' חיים ליב, להתחרות עם ה"ארי". גם כל הנוכחים היו חדורי הכרה זו וישמחו והריעו לקראת הגאון וירחשו לו רחשי ברכה, רק שנים עמדו בדומיה ובלי אותות תגובה כל שהיא, והם: המתחרה הצעיר, ר' חיים ליב, ורבה הישיש של בריסק. למחר עלה על בימת המבחן ר' חיים ליב. כצעיר לימים נפגש בפעם הראשונה בימי חייו עם "עולם" כה חשוב ועם שעת הכרעה כה נשגבה לעתידו. בקושי יכלו לשמוע את דבריו מפאת נמיכות קולו מחמת אימתא דציבורא, עד שהרב מבריסק נאלץ לעוררו שירים קולו. כמובן, התכוננו בני הישיבה המשתאים על הצעיר הזה הבא לעמוד בראשם בקושיות חזקות, וכל הנוכחים עמדו "פתוחים לקרב". אולם ראה זה פלא, הכל עומד הכן ל"התקפה" אבל ה"התקפה" לא באה, לא היה על מה, הנה האברך קורא לו את שיעורו וקורא, והנה כבר עשרים רגעים, חצי שעה, ויותר, ואין איש מעכבו ואין איש פותח פיו בשאלה. הוא קורא בלי התלהבות ובלי "טחינת הרים זה בזה" ודבריו שוטפים כמים זכים והכל מזדכך על ידם ומתבהר, הכל נעשה כה ברור ופשוט עד שהקושיות מתבטלות מאליהן וכלות בפני "הגיון הברזל" של פשטותו הנעימה. פתאום וקולות ברכה מכל עבר חצו את חלל האולם. הראשון ניגש אל הבימה בצעדי און הרב דבריסק ויקרא אל ר' חיים ליב מתוך התרגשות של שמחה; "מאושר הייתי להקשיב לתורתך והאמן לי כי אלמלא הרחיים בצווארי (שירות הקהילה) הייתי בא אליך להיעשות לתלמידך". אחריו היה השני לגשת אל ר' חיים ליב בברכה, המתחרה עצמו. ר' חיים ליב כאילו נדהם בעצמו מעוצם המאורע. המון הנאספים נדחף אליו ויושיבוהו בעל כורחו על הכסא ויקראו בשמחה; יחי רבנו. עם כל גדלותו בתורה היה ר' חיים ליב רק ראש ישיבה משנה על יד רבה של מיר ר' משה אברהם. בשנת תרכ"ז נפטר ר' משה אברהם וחתנו ר' חיים זלמן מסלץ נתמנה לממלא מקומו כרב במיר. ר' חיים זלמן רצה לשבת על כסא כר"ם וכרב כמו שהיה בזמן חותנו ר' משה אברהם. אז פרץ סכסוך בין אנשי העיר. צד אחד תמך בר' חיים זלמן וצד שני, שבראשו עמדה משפחת שחור, טען, שאין שום זכות לרב העיר להיות גם ראש ישיבה, מאחר שאין הישיבה נתמכת ע"י העיר אלא קיימת ונושאת את עצמה מעזרה הבאה מבחוץ, הם גם טענו שזכויותיה של משפחת הרב פקעו אחרי שחזר ר' חיים ליב למלא את מקום אביו, כי רק בגלל העדרו מילא הרב את מקום ראש הישיבה. הסכסוך התלקח והדברים הגיעו לגדולי הדור הגאונים ר' יצחק אלחנן מקובנא ור' דב בעריש מייזליש מוורשא. והנה לפנינו חילוף מכתבים של גאונים אלה הנוגעים לסכסוך הזה: |
בעז"ה עש"ק ז' ניסן תרכ"ז ווארשא.
בחודש הראשון, ישמרהו ד' כאישון, וירבה שלומו כנהר פישון, כבוד ידיד ד' וידיד נפשי הרב הגאון החריף ובקי נ"י ע"ה כקש"ת מוהר"ר יצחק אלחנן נ"י אבדק"ק קאוונא יצ"ו. את מכתבו היקר קבלתי, בדבר המחלוקת שנתהווה בק"ק מיר. וכאשר גם נכבדי הקרי' הנ"ל כתבו ג"כ אלי בסגנון מכתב מעכ"ת וגם כבוד כו' הה"ג מוהר"ז כהן נ"י, וסדרו כתב שהרבנות הוא דבר בפ"ע ואין לרבנות שום חלק להישיבה והישיבה תתנהג ע"י הר"מ נ"י שמאז, וע"י המשגיחים גבירים ויראי ד' יהיו תהלוכות ההוצאה וההכנסה, והרב יובחר ע"פ רוב מנין ורוב בנין ועליה דידי' רמיא להורות ולדון ולעיין במילי דמתא, אבל בענייני הישיבה לא יהי' לו שום חלק, וגם אנכי אחתום ואסכום ע"ז, ואם גדולי הבע"ב דק"ק מיר לא יסכימו לעצתי זאת אזי דעתי שהרב ר"מ נ"י יבחר לו בית אולפנא בעיר אחרת כאשר יהי' לרצון לגדולי המדינה, כי מאי נ"מ, אחרי שהספקת הישיבה מעלמא ולא מן הקהילה, ואם הר"מ יבחר לו מקום אחר לקבוע שמה בית אולפנא דידי' ישב שקט ושאנן עה"ת ויתרבה גבולו בתלמידים, וכן אשיב בל"נ למחו' הה"ג הנ"ל כאשר יבואו דבריו אלי, והנני ידידו מוקירו ומכבדו חותם באהבה. דובעריש מייזלש, חופ"ק ווארשא יע"א. |
בעז"ה בג' למטמונים תרז"ך לפ"ק ווארשא.
אורך ימים ושנות חיים בברכת ארץ ושמים לכבוד ידידי הרב הגאון חריף ובקי סוע"ה כש"ת מו"ה יצחק אלחנן אבד"ק קאוונא נ"י שלום. את מכתבו בשניות לד"ת קבלתי ונכון לבו יהי בטוח שלא אשנה מדברי הראשונים בענייני חלוקי הדעות בק"ק מיר אף אם ישלחו משולחים אלפים כו' כי ענייני הישיבה אינם קשורים בהנהגת הרב. הרב ממונה לנהל ענייני הקהלה במישרים, והר"מ ממונה להעיר לב התלמידים לתורה וללמדם ספר ומדות, זה נותן כבוד לתורה ולתעודה, וזה לשפוט צדק להציל עשוק מיד עושקו. (המכתב נמשך כאן לעניינים אחרים) |
|
רבנו יצחק אלחנן התמסר בייחוד להביא שלום בין הצדדים ודאג שהישיבה לא תפגע מכך. בשנת תרמ"ה כאשר הגיעה הישיבה לידי משבר לרגלי ריבוי תלמידיה שהגדיל את הוצאתה פי כמה משאפשר היה לצפות מהכנסתה, פעל ר' יצחק אלחנן גדולות לעזרתה ע"י מכתביו למעריציו הרבים, וע"י העזרה שהמציא לה לחלצה מן המיצר. |
|
ר' חיים ליב נשאר מנהלה היחידי של הישיבה והניח את חותמו על התפתחותה לעתיד. שמו של ר' חיים ליב משך אליו תלמידים ממרחקים, כי |
"הוא היה גאון מצוין בין גאוני הדור ושמו היה מרומם בפי כל הגאונים הגדולים בזמן ההוא בהעמקתו הנוראה בתהום ים התלמוד ובהשקפת עיונו עין הבדולח בסוגיות הש"ס, צלל במים אדירים והעלה מרגניתא טבא, ובהגיון דרך לימודו על דרכי האמת והיושר הסיר כמה פלפולים שאינם על דרך האמת וכמה קושיות של כמה מפרשים. הוא שנא תכלית שנאה את הפלפולים של הבל ואת הקושרים חבל בחבל לחבל את הפשט האמתי...".
|
|
די להזכיר מה שר' ישראל מסלנט ז"ל היה רגיל לומר, כי מי שרוצה להבין דף גמרא במלוא מובן המלה הרי הוא זקוק לשיעוריו של ר' חיים ליב. גם הגר"ח מבריסק היה מחשיב את דרך לימודו של ר' חיים ליב ביותר. אין, אפוא, להתפלא על התקדמותה והתרחבותה של הישיבה. מאות תלמידים מכל מרחבי רוסיה לרבות צעירים מחו"ל באו להסתופף בישיבת מיר. שיטת הלימוד הייתה אז כזאת: כל הבחורים למדו מסכת אחת ללא עזרת רב והיו שומעים את שיעורו היחידי של ר' חיים ליב. אף שכולם למדו באולם אחד נסדרו המקומות לפי ערך התלמידים. משנים עשר השולחנות שעמדו באולם היו השנים מיועדים לחשיבותם היתרה ל"מזרח". האחד היה מכונה "שלחן ר' חיים ליב" והשני "שלחן הרב". עוד שני שלחנות היו נמצאים במרכז האולם ונקראו "שלחן המשמר" ו"שלחן שאחורי המשמר" - על ידם היו מתחלפים משמרות של תלמידים ללמוד יומם ולילה בלי הפסק. שאר השולחנות סמוכים היו אל כתלי הדרום והצפון וגם להם שמות כסוג התלמידים שישבו אצלם, שלחן שלחן וסוג לומדיו. המשגיחים, גדולי תורה ואנשי מעשה, היו נמצאים כל היום בישיבה ואגב לימודם היו שמים עין על כל אחד ביחס לשקידתו, לתפלתו ולהנהגתו. אולם "העין הפקוחה" שכל תלמידי הישיבה היו מרגישים בה ביותר הייתה זו של ר' חיים ליב. ר' חיים ליב הרצה את שיעוריו ארבע פעמים בשבוע. לפני השיעור הייתה דרכו לטייל ארוכות וקצרות על פני האולם כשהוא שקוע בהכנת חידושיו. בבוא הרגע המדויק היה מרים את ידו לאות שהשיעור מתחיל. הקולות נפסקו והתלמידים נחפזו להקיף את רבם. שיטת ר' חיים ליב לא הייתה כאמור שיטת ברקים וחידודים. הוא לא הדהים את תלמידיו בקושיות עצומות, לא אהב את הפלפול ואת הסלסול, כי היה פשטן בתורתו. ר' חיים ליב היה לא רק המדריך בלימוד אלא המוציא והמביא בכל ענייני הישיבה. הוא היה נציגה של הישיבה כלפי חוץ בכל ענייני החזקתה והוא גם היה הרוח החיה שלה בחיי הפנים, כי היה מחונן בסגולות מקסימות את כל הבא אתו במגע. הודות לסגולות נפשו הצליח לשאת את המשא הכבד של כלכלת הישיבה ולחלצה מן המיצר במשבריה השונים. בימיו פרצו שתי שריפות גדולות בעיר מיר (כ' מנ' אב תרל"ח, כ"ח מנ' אב תרנ"ב) ובין בתי העיר שנשרפו בשתיהן היה גם בנין הישיבה, כל מה שבתוכו היה למאכולת אש ביחד עם הספרים הרבים שהיו בה. אולם ר' חיים ליב לא נח ולא שקט עד אשר עלתה בידו למשוך לב נדיבים ועסקנים, ובתוכם גם את הברונית קלארא הירש (שנדבה אז לישיבה חמשה אלפים רו"כ) והקים את הריסות הישיבה בבניין בית חומה חדש שעלה לערך עשרת אלפים רו"כ, שהיה בימים ההם סכום עצום. נעימות רוחו עמדה לו גם בהשפעתו על התלמידים. הוא היה מתעניין בכל אחד ואחד מתלמידיו בייחוד. מלבד החלוקה התדירה שעלתה לשנים או שלשה רו"כ לחדש, היה אפשר לו לבן הישיבה לקבל על פי בקשתו המיוחדת תמיכה גם לצרכים צדדיים. אחד הסופרים מהתקופה ההוא רשם מאורע אופייני זה: היו ימים שהיחס בין בני העיר ותלמידי הישיבה לא היה אדיב ביותר. למרות זה שבעלי הבתים היו מתכבדים להזמין את בני הישיבה לשבתות ומועדים לשולחנם לא הרגישו בני הישיבה ערך מיוחד בבני העיר, הן מחמת שהישיבה הייתה קיימת על התמיכה הבאה מבחוץ והן מחמת היתרון שראו בעצמם. בשעת התפלה בא לידי אינצידנט בין אחד מבעלי הבתים המתפללים שמה ובין בן ישיבה. בחור אחד מעיר אמציסלב לקח את סידורו של בעל הבית והתחיל מדפדף בו בלי הזהירות הראויה וכשהלה הניב על זה הדפו הבחור שהיה הרבה יותר חזק מבעה"ב שהיה דל ורפה כוח. אחר התפלה ניגש בעה"ב אל ר' חיים ליב והגיש את קובלנתו. ר' חיים ליב קרא אליו את הבחור נזף בו והעליבו עד כדי כך שהבחור החליט לאבד את עצמו לדעת על שנתבזה בפני כל הישיבה בעטיו של בעה"ב פשוט. חבריו שמרו עליו ונמצאו כאלה שמצאו הזדמנות להפוך את המקרה למאורע נורא שפגע בכבוד כל הישיבה ולהתחיל בתעמולה נגד ראש הישיבה. יום שלם הייתה הישיבה כמרקחת והגיעו הדברים עד לידי שביתה רשמית. בבוא ר' חיים ליב להגיד את שיעורו ובהרימו את ידו כדרכו לאות - לא פנה אף אחד ממקומו. אף המשגיח בא והוכיח את הבחורים על חילול כבוד התורה "שלא היה דוגמתו למבריאת העולם", אולם ללא הועיל, כי המקורבים לאותו נעלב עמדו על שלהם כי לא יניחו להגיד את השיעור עד שר' חיים ליב יבקש מחילה מהנעלב, שכן לא בכבודו בלבד פגע כי אם בכבוד כל בני הישיבה. והנה הופיע שמשו של ר' חיים ליב לקרא את האמציסלבי, הלה רץ ציד אל ביתו של ר' חיים ליב וכעבור חצי שעה שב שמח וטוב לב - ר' חיים ליב בקש מחילה ממנו. דבר זה הביא את התלמידים שיעריצו את רבם ויאהבו אותו יותר. ר' חיים ליב היה קטן קומה ודל בשר, זקנו לא היה יורד על פי מידותיו ולבושו לא הביע רחבות, אף תנועותיו היו פזיזות וכל הופעתו לא הביעה "כבידות", ואעפ"כ עשה רושם גדול על כל רואיו. רוך היה בעיניו המאירות והחודרות. תלמיד אחד מאותם הימים כותב בזיכרונותיו: |
"כארבעים שנה עברו לפני היותי בישיבת מיר ופגשי את ר' חיים ליב ועדיין עתה איני יכול לשכוח את עיניו הנפלאות".
|
|
הוא מתאר את פגישתו הראשונה עם ר' חיים ליב והוא ממשיך: "מפני ברק עיניו לא ראיתי אותו". כה פרש על ישיבתו ועל סביבתו זוהר תורה, קדושה ואהבה, במשך קרוב לחמש השנים, ודווקא אחרי שנתגבר על כל התלאות שפגעו בו ועלה בידו - בא תורו לנוח מעמל עבודתו הקשה ולהיפרד מעולמו. בקיץ של שנת תרנ"ח הגיד את שיעורו האחרון, בדף האחרון של פרק בכל מערבין, וסיים בתיבת ומשלימין, בתיבה זו נשלמה הגדת שיעוריו. בחורף שנת תרנ"ט חלה את חוליו הארוכה אשר קיפדה את פתיל חייתו. כמה שבועות לפני פטירתו נסע לוורשה לדרוש ברופאים אך לא מצאו מזור למחלתו ונשמתו עלתה בטהרה לשמי מרומים - י"ט ניסן שנת תרנ"ט. בכל רחבי הארץ נשאו עליו הספדים ואף בארץ ישראל התאבלו עליו. עדת כולל מינסק בירושלים קראה למספד גדול על הנפטר בבית הכנסת שעל יד חורבת ר' יהודה החסיד. הלוויה נערכה ע"י "חברה ש"ס דליטא" בוורשה בכבוד הכי גדול, והשתתפו בה חשובי הקהל היהודי של העיר המעטירה. וזה נוסח המצבה אשר העמידו על קברו: |
חבל, זיו התבונה זיו החכמה פנה
יום בו אסף נגהו עטרת ראשנו ישיבת מיר בה הרביץ תורה יובל שנה מר תבכה על אבדן כלי חמדתה מחמד עינינו יהודה וישראל במועד צאתם ממצרים לא נתנו עליו דמי וכעל חורבן ירושלים יחד זקנים ונערים ספקו כפים בכי רב בכו וכנחל הורידו דמעה כל עיניים על פטירת אדמו"ר הגאון האמתי המפורסם בכל קצווי תבל, ציס"ע חו"ע ע"ה פ"ה הטוב ומטיב לאחריני כקש"ת מרן חיים יהודה ליב זצללה"ה בהרב הג' חו"ע מו"ה שמואל זצללה"ה אשר עמל בתורה למד ולמדה והרביץ תורה בישראל בהיותו ראש ישיבת מיר יצ"ו תשע וארבעים שנה והעמיד תלמידים לאלפים אשר הרבה מהם גדולי ישראל. נפטר בשם טוב בשנת השבעים ושש לימי חייו ביום ה' ג' דחוהמ"פ י"ט ניסן שנת תרנ"ט לפ"ק ולמחר ביום עש"ק הובל לקבורה בכבוד גדול. תנצב"ה. |
|
התפתחות הישיבה כחמש עשרה שנה שימש ר' אברהם כר"ם משנה בחיי אביו. מנוסה ומומחה משנות כהונתו בחיי אביו המשיך ר' אברהם לשאת את כל נטל הרוח והכלכלה על עצמו אחרי פטירת אביו. כדאי לצטט כאן דברי עד ראיה על אישיותו, תורתו ופעולתו של ר' אברהם: |
"מנערותו נתחנך על ברכי אביו הגאון ר' חיים ליב אשר ניהלהו ע"פ דרכו ויסלול לפניו דרך סלולה בלימוד התלמוד וגדולי מפרשיו, לא בדרכי המפולפלים הנוזים והמחודדים העקשים, כי אם בדרך פשוטה ומקובלת, בהעמקת העניינים ובסברא נכונה וישרה".
|
|
על ידו של ר' אברהם עזר הרבה להעלאת הרוח של הישיבה, מלבד משגיחים אחרים, המשגיח ר' אידל שפירא ז"ל, מי שהיה בן בתו של ר' חיים ליב (בנו חורגו של הגאון המפורסם ר' אלכסנדר משה אבן לפידות אב"ד רראסיין). ר' אידל נתייתם מאביו ר' שמואל בעודו נער בן י"א. אביו ר' שמואל שפירא מת עליו בשנת תרל"ד, כ"ז שבט, במיר - ור' אידל נתמנה למשרתו כשהיה בן כ"ד שנה. ר' אידל היה טיפוס אמתי של צדיק בדורות עברו. לא הביט חוץ מד' אמותיו בלכתו ברחוב. חי חיי הסתפקות במועט, וחצי משכורתו חילק לצדקה. פעולתו של ר' אברהם לא ארכה. שנים אחדות אחר פטירת אביו פגע הגורל גם בו והכריחו בהמשך הזמן להתפטר מכהונתו בעודו בחיים; הוא לקה במאור עיניו ולמרות הניתוח שעשו לו נשאר סגי נהור. הוא המשיך להגיד את שיעוריו בעל פה וזכרונו הנפלא עמד לו להרצות את שיעוריו בכל הבהירות ועומק הדיוק בכל שיח וסויג של הסוגיא כדרכו. עמדה על הפרק שאלת צירוף כוח חדש לישיבה בצוותא עם ר' אברהם. הוצעו גאונים כר' איצלי מפוניבז, מי שהיה לפני זה גם ר"מ בסלבודקה, ור' זלמן סנדר שפירא אב"ד ור"מ במאלטש. לסוף נבחר ע"י ר' אברהם וגבאי הישיבה הגאון ר' אלי' ברוך קאמאי, מי שהיה לפני זה רב בקרליץ וצ'יכנובצי. בשנת תר"ס בערך (1900) בא ר' אלי' ברוך לכהן בישיבת מיר. זמן קצר אחרי התמנותו הוכתר גם בעטרת הרבנות של העיר מיר. רבה הקודם, ר' אלי' דוד תאומים - אדר"ת - (חותנו של הרב קוק ז"ל), עלה לארץ הקודש ע"מ להשתקע שם. ר' אלי' ברוך נתפרסם בתקנתו "המהפכנית" הראשונה במשטר הישיבה בקצבת תמיכת התלמידים. נהוג היה מלפנים לתת את התמיכה לתלמידים לפי קצבת ההכנסה של עיר מוצאם לקופת הישיבה. קרה, אפוא, שתלמידים מועטים, שאינם בעלי מדרגה בלימודם קבלו יותר מהטובים שבישיבה, מאחר שההכנסה מעיר מוצאם לקופת הישיבה מרובה הייתה בערך להכנסת הישיבה מעיר מוצאם של הטובים והמרובים. תקנתו הייתה לישיבה יסוד חינוכי מועיל. בן הישיבה התחיל להרגיש את ערכו ומדרגתו וכי חי הוא בעולם המתקיים על זכותו. אישיותו של ר' אלי' ברוך הייתה לישיבת מיר מקור התחדשות פנימית והרמת ערכה. מוח מבריק, מעין נובע של חידושים, ומפורסם בין גדולי הדור, הפך את שם הישיבה לאבן מושכת. ר' אלי' ברוך לא השתייך במיוחד לאוהדי המוסר; להפך, הוא היה כולו הלכה, אף ה"יראת שמים" שלו, ה"דרוש" שלו, ואף המשא ומתן שלו וה"מילתא דבדיחותא", כלם היו "הלכה". יפה היה לה לקהילת מיר באותם הימים שעל תושביה נמנו גם "בעלי בתים" מופלגים תמימי לב שיכלו להקשיב שעות לדרשותיו של ר' אלי' ברוך ב"שבת הגדול" ו"שבת שובה". הן נקראו דרשות ובעצם היו פלפולי הלכה חריפים ורבי ההיקף בנושא ובתוכן. הואיל ומתחילת כהונתו שימשו על ידו כר"ם גם ר' אברהם טיקטינסקי והמשגיחים ר' אידל ור' שלמה שמוקלער, מי שהיה גם הבוחן, חלה מעין "מפלגתיות" בין התלמידים. על סוג תלמידיו של ר' אלי' ברוך, שהיה מרצה את שיעוריו שלש פעמים לשבוע, בדרך החידוש והיקף גדול של רחבי הש"ס, נמנו הבוגרים. אלה נתרכזו בצלע הימני של אולם הישיבה, בצלע השמאלי נתרכזו הצעירים שהיו משומעי לקחו של ר' אברהם, שהיה "מגיד" את הדף בכל יום כדרכו לפנים. בחלק זה נתבצר גם שלטונם של ר' אידל ור' שלמה המנצחים על השקידה ועל הנהגת התלמידים על פי דרכם. המרכז היה ר' אלי' ברוך. עצם כניסתו אל הישיבה להרצאת השיעור הראה התעוררות והכנה ל"קרב" רוחני. צעדיו הספורים של ר' אלי ברוך מן הדלת אל מקומו גרמו כאילו חילוף אווירה. הוא עבר את האולם, ובתוך הרגעים הספורים האלה היה פותח ומדפדף את הספרים שפגש על ה"שטענדערס" שלפניו. כשאירע שהקדים קצת לבוא לפני השיעור או לפני תפלת המנחה, לא דלג על שום גמרא וספר שהיה מוצא לפניו על השולחנות משני עבריו עד גישתו אל מקומו במזרח. הורגשה "הליכתו" כמו של מעין נובע המרעיף טל על כל סביבותיו. המשא ומתן האמתי עם התלמידים היה מתחיל אחר השיעור. מי שניגש אליו בדרישת תוספת ביאור, מי בקושיא ומי ב"סתם" הערה, ור' אלי' ברוך בתוך אותו משא ומתן היה מרחיב ומחדש. משא ומתן זה היווה את מגעו עם התלמידים, מתוך כך עמד על כשרונותיהם של תלמידיו, והם, תלמידיו, עמדו מתוך כך על תכונת נפשו של רבם. שיתוף זה של ר' אלי ברוך עם ר' אברהם לא ארך. באו תנאים שקרבו את התמורה. ר' אלי' ברוך בא, כאמור למעלה, בחיתון עם סלבודקה - בנו של ה"סבא" מסלבודקה", העילוי ר' אליעזר יהודה פינקל, נעשה חתנו של ר' אלי' ברוך, וע"י כך לעוזרו בהנהלת הישיבה. עינו הפקוחה של ה"סבא מסלבודקה" חזתה את עתיד בנו על שדה הרבצת התורה ועשה מאמצים להכשרתו. מרחוק נתן לב על הליכותיו ועל התכוננותו לפעולה בהרבצת התורה. הוא השפיע אז על אחד מטובי תלמידיו הרב דר. יעקב יחיאל וויינברג, שכבר שימש אז רב בעיירה קטנה בליטא ונעשה בקרב הימים לראש בית המדרש לרבנים החרדי בברלין, לבוא למיר וללמוד בצוותא עם בנו ר' אליעזר יהודה, זה היה פרק התבודדות לר' אליעזר יהודה, בו הקדיש את כל כוחותיו וכשרונותיו לעלייתו בתורה, לחידוש ולהכנת שיעורים. בשנת תרס"ז התחיל ר' אליעזר יהודה לשמש כראש ישיבה משנה והתחיל להרצות את שיעוריו, שהייתה בהם דרך לימוד חדשה. ר' אליעזר יהודה היה הנציג האמתי של דרך הלימוד של ליטא שהרי כחניך סלבודקה, טלז, בריסק וראדין, ספג אל תוכו מאורם של מחוללי אותו הדרך וגדולי מפיציו. ישיבת מיר נספחה למחנה ישיבות המוסר. נקרא אז לישיבת מיר, בהמלצתו של הסבא מסלבודקה, הרב הצדיק ר' זלמן גראדי ז"ל לשמש כמנהל רוחני. ר' זלמן היה מחניכי קעלם וסלבודקה. שיחות המוסר שלו אמנם לא שקפו את שיטת המוסר והחינוך של סלבודקה במילואה. בעל התעוררות היה ר' זלמן וכה הייתה דרכו אף ב"ועדים" שהיה "שח" לפניהם עוד בהיותו בסלבודקה. אולם השפעתו הייתה רבה |
"נוסף להיותו בעל מחשבה כבירה בתחום המוסר והחקירה הדתית, היה גם בעל גישה מיוחדת בהערכת כוחות נפשם ותכונותיהם של בני הישיבה".
|
|
והוא באישיותו סימל את תכלית השלמות לפי השקפת המוסר. באווירה זו של התחדשות נתמעט רקע ההשפעה של ר' אברהם טיקטינסקי ושאר אישי ההשפעה שעל הישיבה מהטיפוס העתיק. המצב הנוצר דרש שינוי משטר רוחני ואישי גם יחד. כתוצאה מתנאי פנים נתפטר ממשמרתו מזכיר הישיבה. שטח גדול בלתי רשמי היה גם בכל ענייני ההנהלה לר' העשיל עליאסבערג ז"ל, אחד מבעלי הבתים האמידים והמופלגים שבמיר. במשך הזמן התפרדה כל החבילה, גם ר' אברהם פסק מלהמשיך את שיעוריו וכן גם המנהלים הרוחניים ר' אידל ור' שלמה. הישיבה עלתה על מסלולה החדש. לא רק ר' אליעזר יהודה אלא גם ר' אלי ברוך עצמו ראה לפניו חוג חדש של תלמידים, שהוצרך להתחשב עם חינוכם הקודם ודרכי הגיונם ולמצוא נקודת מגע אתם בשיעוריו וחידושיו. מאידך גיסא, ר' אברהם פנה לקרן זווית - להמשכת הדף לפני "בעלי בתים" בבית המדרש שהיה מרצה, לרגל ליקוי מאור עיניו, בעל פה, כרגיל, את הגמרא עם הרש"י בלשון ממש. הישיבה הייתה ממשיכה לשלם לו 25 רובל לחודש (הישיבה לא פסקה מלשלוח לו סכום זה עד ימיו האחרונים אף בהיותו כבר במינסק הסובייטית); ר' אברהם נפטר במינסק אחרי המלחמה הראשונה. כאמור, הרגיש ר' אלי ברוך בדרישה ההתאמה אל התלמידים החדשים מסלבודקה. מאידך גיסא תלמידי סלבודקה אף הם נפגשו בדרישה פנימית להתאזרות בלימודם ועלייתם. בבואם למיר עמדה לפניהם תעודת ההשפעה על המקום והצורך להיראות בגדלותם לפני גאון כר' אלי ברוך. דרישה זו שימשה "דחיפה" להתמדה ועליה. הבאים ללמד נמצאו למדים ועולים. פרק התעלות היה אז שנתן פרי בתולדות ישיבות ליטא. יצאו מכאן גדולי ראשי ישיבות: ר' זעליג ברוך ז"ל, הר"מ דלומז'ה, ר' ראובן גרוזובסקי, הר"מ בקמניץ, ואח"כ בספרינג וואלי, ר' יוסף פארבער, הר"מ ד"היכל התלמוד" בתל אביב, ועוד. כהונתו של ר' אלי ברוך נמשכה עד שעברה הישיבה לפולטבה בשנת 1916. הוא לא רצה לעזוב את עדת מרעיתו בימי מצוקתה וללכת עם הישיבה למרות שזה היה משאת נפשו. במשך זמן קצר עוד הייתה אישיותו עמוד התווך בקיומה של הישיבה, כי מקור העזרה הכי חשוב של הישיבה במוסקבה, היה שולח את כסף תמיכת הישיבה דרך מינסק על שמו של ר' אלי ברוך. בכלל היה שמו למליץ להישיבה על דרכי נדודיה והוא נפשו כלתה אליה מרחוק וקווה לשובה אחרי שוך הסער. אולם, נפשו הטהורה, לא ראתה עוד בהגשמת תקוותו. כשהישיבה חזרה למקומה אחרי המלחמה כבר צרורה הייתה נשמתו בצרור החיים - הוא נפטר מתוך ניתוח בלתי מוצלח במינסק בעצם ימי סערת המלחמה בשנת תרע"ז. אחרי פטירתו של ר' אלי ברוך עלה על כסא הרבנות בנו ר' צבי קמאי, שהיה יחד עם גיסו ר' אליעזר יהודה, ראש ישיבה, בישיבת מיר. כאמור עברה הישיבה בקיץ תרע"ו אל פולטבה ששם כיהן כרב הגאון ר' עקיבא רבינוביץ ז"ל, מי שהיה עורך "הפלס" ו"המודיע". לאותה הסביבה, לעיר קרמנצוג, עברה ישיבת כנסת בית יצחק שבראשה עמד הגאון הצדיק ר' ברוך בער ליבוביץ. רבה של פולטבה עמד לימין הישיבה והשפיע על יהודי פולטבה שיעזרו לישיבה במיטב יכולתם. בגלל שעת החרום, עבר על הישיבה זמן קשה מאוד. מקורות התמיכה נתדלדלו והודות למסירות נפשו של ראש הישיבה הרב א. י. פינקל, ניצלו בני הישיבה מרעב. הרב פינקל היה יוצא לעתים קרובות לאסוף כספים לעזרת הישיבה. ולא פעם היו חייו תלויים לו מנגד במיוחד בימי הפרעות כשסכנה הייתה צפויה ליהודי להיראות ברכבת. פעם בנסיעה לחרקוב נאלץ היה להתחבא מתחת למטען כי פורעים אוקראינים עברו ברכבת כדי לחפש יהודים. למרות הסבל בנכר המשיכה הישיבה בסדרי לימודיה, בחורים חדשים נוספו, ביניהם כאלה שכעבור שנים נתפרסמו והיו מבין עמודי התווך של ישיבת מיר. בתקופת המהפכה הבולשביסטית ובימי תמורות שלטון הגנרלים הלבנים, בימים שדם יהודי נשפך באוקראינה כמים, הראו בחורי ישיבת מיר מסירות נפש למופת, עזרו אחד לרעהו והיו מוכנים להקריב חייהם למען יהודי ויהדות. ורק הודות לכך נצלה הישיבה מציפורני המשחית שעבר אז בכל ארץ רוסיה. אחרי תום ימי המלחמה, תחת השלטון הסובייטי. עם אבדן כל תקווה לעתיד בארץ זו נערכה תכנית לעזוב את רוסיה. שנים מבני הישיבה, הרב ר' יעקב טננבוים והרב ר' משה חריך (חותנו של מנהל הג' ד. ק. דר. יוסף שווארץ), אזרו חיל והלכו אל הקומיסר ודברו אתו גלויות על הישיבה בבארם לו על אי-יעילותו של האלמנט של בני הישיבה ומה בצע לה לממשלת הסובייטים לעכב טיפוס נוער כזה שאין תקווה הימנו להשקפותיה, ואמנם פעלו אז שיתנו לבני הישיבה ויזות יציאה, לא לכולם בחבורה, כי אם כיחידים. כה התחילו יחידים לעזוב את המקום. בשנת תר"פ הייתה כבר כל הישיבה בווילנא. לרגלי החיכוכים בין פולין וליטא, נאלצה הישיבה להתעכב בקיץ תר"פ בעיר ווילנא. היא הסתדרה באחד מבתי המדרש שבפרבר לוקישוק והתחילה בסדרי לימודיה. אולם דווקא בהגיעה לחוף מבטחים ובהשתחררה מלחץ סכנות חוץ, התחיל אוכל בה הניוון מבפנים. חשובי תלמידיה התחילו לעזוב אותה. הגיעה לאזנם השמועה על רבם ר' ירוחם שהוא עושה כמנהל רוחני בישיבת סלבודקה ונסעו לשם. בישיבת מיר נשארו רק כמה עשרות מהצעירים. בשעה זו של התפוררות והתמעטות, גדלה הישיבה מזרם תלמידים חדשים, בני תורה צעירים שהתחילו לבוא לוילנא מכל העברים. במשך שנת תרפ"א, שעשתה ישיבת מיר בווילנא, עלה מספרה מעשרות אחדות ליותר ממאה ושלשים איש. הרב ר' ישראל שלומוביץ (מחבר ספר "בית ישראל" שנתקבל בהערכה מיוחדת בעולם הישיבות) הוזמן כמשפיע רוחני, השעה טרם הוכשרה לפעולה חינוכית מוסרית ותעודתו הוקבעה ל"שיחה בחידושי תורה" עם התלמידים. ראש הישיבה הרב ר' אליעזר יהודה פינקל שנשא את כל העול של הישיבה, רצה להחזיר לישיבה את עטרתה הקודמת ובקש מר' ירוחם שיצטרף אליו. ר' ירוחם לא נטה לשוב למיר מפאת תכניותיו שנתחדשו במשך פעולות ההשפעה שלו בישיבות שונות בליטא, ובהמלצתו נתקבל ר' יחזקאל לונשטיין (כעת מנהל רוחני בישיבת פוניבז'). |
|
בקיץ תרפ"א עזבה הישיבה את ווילנא וחזרה למיר, בהגיעם לשם מצאו את הבניין חרב, כי פלוגות הצבא השונות השתמשו בו כמחנה, שלטון הסובייטים הפכהו לתיאטרון, ושלטון הפולנים הפכהו לאורוות סוסים. מחוסר אמצעי כסף לתיקון נכנסה הישיבה לבניינה החרב. אף זה עלה לה בעמל, עד שהושג עבורה הרשיון הרשמי משר הפלך. פעם גם גורשה הישיבה ע"י הבולשת הפולנית מבניינה והוכרחה ללמוד במשך חורף תרפ"א בבית המדרש של העיירה (בית המדרש הלבן). גם ביתו של ראש הישיבה הסמוך לחצר הישיבה תפוס היה ע"י הבולשת ושימש בחלקו לשכת משטרה ובחלקו בית כלא לאסורים. בני הישיבה בכללם נראו כמחנה עניים שנפוץ על פני הארץ. כמה מהם עוד היו לבושים משיירי לבושי הצבא שהיו מצויים בזול. הוזקקו מתחילה לשולחנות של בעלי בתים בשבתות וימים טובים. אולם אט אט התחילה הישיבה לקבל את צורתה. עזרה כספית התחילה לבוא מעבר לים, ובאמצעות ה"יעקאפא" בווילנא נתקבלו לפעמים גם חבילות בגדים וחומרי מזון, והישיבה התחילה להתבסס על הכנסות מבחוץ מבלי להיזקק לעזרת אנשי העיר. סדרי הישיבה התכוננו. ראש הישיבה, הרב פינקל, חידש את שיעוריו פעמיים בשבוע, ביום א' וביום ה', לפני לימוד המוסר, היינו בסוף סדר הלימוד השני סמוך למעריב. אף שר' אליעזר יהודה פינקל למד בישיבות שונות, הרי מהרצאותיו נשקפה בעיקר השפעתו של ר' חיים מבריסק ז"ל. גם מסלול החינוך המוסרי של הישיבה התחיל להיות נכבש והולך תחת פעולת הרוח של המשגיח, הרב לונשטיין. הוא היה מגיד שיחות במוסר בכל ערבי שבתות ובמוצאי שבת. נוסף לכך היה משוחח מוסר כל שבת אחר הצהרים. לשיחה זו היו באים רק לפי הוראות והזמנות מהמשגיח עצמו. מי שזכה להזמנה זו ראה בה כבוד מיוחד ומצא בה עידוד רב. רבה של העיר, בנו של ר' אליי ברוך קאמאי ז"ל, הרב ר' אברהם צבי ז"ל, מלא את מקום אביו הגדול. הוא היה מרצה את שיעוריו פעם בשבוע והדהים את שומעיו בהיקף הענקי בכל מרחבי הש"ס, ובחריפות בלתי מצויה אף בין הגדולים. הרב קאמאי, מלבד שיעורו בישיבה, לא לקח חבל פעיל בהנהלה. כעדין הנפש ואציל הרוח העמיד את עצמו בקרן זווית. אולם השפעה הקרינה מאישיותו ומהליכותיו. על פניו החיוורים הייתה נסוכה עדינות, תום וחן קסם. עיניו נוצצו בסוד קדושה, ונעימות וסבר פנים יפות האירו מתוכן תמיד. למרות ששיטת לימודו הייתה אחרת מאשר זו שהתפשטה לאחרונה בקרב הישיבות הליטאיות, היו חידושיו המבריקים מקור שופע לבחורי הישיבה. חשיבות נודעת לו להרב קאמאי גם על ידיעותיו הכלליות. בעונת הפסח היה יושב ומעיין בעצמו ב"רעצעפטען" שהיו מביאים לפניו לשאול אם מותרים הם לפסח. ידיעתו בסמי רפואה לא מקרית הייתה. לפני בואו למיר לא עסק בהוראה. הוא היה בעל חנות מרקחת בעיר קיידאן אשר בליטא. אופייני הוא מה שאירע אז לרב אחד שנזדמן לקיידן ובעלת המלון הגישה לו תבשיל והבטיחה לו כי גם ה"אפטייקער" אוכל זה. מקצוע זה של "אפטייקער" באותם הימים בעיר ליטאית היה כמו שם נרדף ל"אסימילטור", והרב הפסיק את סעודתו. למחרתו בבוא אותו רב לבית הכנסת לתפלת מנחה הרגיש בקהל שמחכים למישהו ומתלחשים כי ה"אפטייקער" עדיין איננו - ונתבררה לו כוונת בעלת המלון. (אותו רב סיפר זה לבנו של הר"מ דמיר ר' חיים זאב פינקל שליט"א בירושלים). ידועה העובדא כי ראש השרים הרוסי סטוליפין הייתה לו אחוזה בסביבת קיידן, שהיה בא לשם לפעמים לשם נופש. אם אירע שהיה סטוליפין או מי שהוא מאנשי לויתו זקוק לרפואה היה בא לעשות את ה"רעצעפט" אישית דווקא אל ה"תלמודי" קאמאי. מעניין הוא שלפי החוק לא היה הרב קאמאי רשאי לעשות את ה"רעצעפטען" מאחר שלא היה אלא בעל חנות מרקחת, אולם סטוליפין לא מצא בר סמכא ואיש אמונים יותר מ"התלמודי" (כה היה מכנהו סטוליפין). ביתו של הרב, שכל ענייני הקהל נחתכים בו, נתן גם הזדמנות לאוהבי העסקנות שבישיבה. היו יחידים מבני הישיבה שלא זזו מבית הרב מרוב השתקעותם בענייני הציבור. התערבותם של בני הישיבה בעסקנות הטביעה את חותמה על כמה מענייני הציבור, על מפעלי הדת, מוסדות החינוך והצדקה, ומה גם שהישיבה שימשה כמקור הכנסה לעיר. |
| המשך המאמר |
|---|
