|
ישיבת "בית ישראל ודמשק אליעזר" בוויזניצא עד שנת תרע"ד יחידה במינה ומפורסמת בהשפעתה הרוחנית החסידית בין הרי הקרפטים הייתה ישיבת וויזניצה בבוקובינה. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה נוסדה הישיבה בימי הה"צ ר' ישראל זצ"ל מוויזניצה מבני בניו של הצדיק ר' חיים מקוסוב. בישיבה למדו אברכים ש"ס ופוסקים באווירה חסידית, בהשגחתו האישית של הה"צ ר' ישראל זצ"ל, ובנו האדמו"ר ה"ר מנחם מנדיל ז"ל. על ראשית הישיבה ודרך לימודה סיפר לי אבי מורי הרב משטפאנעשט שליט"א, כעת רב בברונקס. הוא ביקר בשנת 1913 זמן רב בהישיבה וב"חצר" האדמו"ר מוויזניצה. עשרות תלמידים ישבו אז על התורה ועל העבודה, והשתלמו בהוראה. בכל ערב שבת בהשכמה נבחנו התלמידים על ידי הר"מ ר' מנדילי האגר בנו של סבא קדישא הה"צ ר' ישראל זצ"ל. על אודותיו מספרים רבות, ורבים העריכו את בקיאותו הנפלאה בש"ס ופוסקים. פעם ישב בצוותא חדא עם אחיו, ואבי מורי הרב שליט"א היה מדפדף בשו"ע חו"מ מסימן לסימן ומסעיף לסעיף, ואך היה פותח במלים אחדות ותכף היה ר' מנדילי עונה לו בעל פה בדיוק הסימן והסעיף הנשאל. בכל ערב ראש חודש היו התלמידים נבחנים על ידי הרה"צ ר' ישראל זצ"ל בעצמו. כך התנהלה הושיבה בחסות ה"חצר" ובפיקוחו של הרב ר' מנדילי שהצטיין אח"כ בנטיעת שיטת החסידות בפלך מרמורוש, עד כדי שכנוע המתנגדים והאשכנזים מגרוס-וורדין שהעריצוהו תמיד. עם פרוץ המלחמה עזב הה"צ ר' ישראל הזקן את וויזניצה בשנת תרע"ה והתיישב בגרוס וורדין, קהילה גדולה וחרדית של חכמים וסופרים, שניה בגודלה לבודפסט. שם הכניס רוח חדשה ותוססת בלב היהודים עד יום הסתלקותו ביום ב' סיון תרצ"ו, ובנו האדמו"ר ר' חיים מאיר האגר שליט"א מילא מקומו שם עד המלחמה האחרונה. היום הוא ממשיך במסורת בית וויזניצה ומנהל "ישיבה רמה לבית וויזנציה" בבני-ברק. הישיבה החדשה בוויזניצה 1928 - 1940 בשנת תרפ"ג הוציא ר' אליעזר האגר קול קורא לייסד מחדש ישיבה בוויזניצה, מתוך עידוד האבות לשלוח את בניהם למקום תורה חדש זה. עוד בשנה ההיא הונח היסוד להישיבה, והדיין ה"ר דוד שנעבאלג, מו"צ מוויזניצה נתמנה לראש הישיבה. בקיץ תרפ"ג התחילה הישיבה במספר של 30 תלמידים רובם בני בוקובינה. הללו זקוקים היו אז לאכול "ימים" אצל בעלי הבתים של העיר. וכדי למנע מהתלמידים צער נהמא דכסיפא בכל ימות השבוע, ולהרים גם את כבוד התורה, יצא הרב מוויזניצא בקול קורא להקמת חצי בית-תבשיל (מענזא). התלמידים היו מקבלים שתי ארוחות ליום, ערב ובקר בתוך הישיבה, בעוד שארוחת הצהרים נהנו מחסידי בעלי הבתים שבעיר. עם הוספת 20 תלמידים בשנת תרפ"ה ובהתחשב עם קושי התלמיד להסב על שולחן אחרים, דבר שמזיק לרגש יציבותו וכבודו של חובש התורה, נוסד בית-תבשיל שלם בישיבה, שם קיבלו התלמידים שלש ארוחות בכל יום. כן השתדל הרב האגר ושיפר את הסדר ותנאי החיים בפנימית הישיבה9. בשנת תר"ץ מתוך שאיפה להגשים את הכלל "מעלין בקודש", נוסדה גם פנימייה מפוארת בבניינה החדש של הישיבה. בנין רחב השייך לחוילה, בעל שתי קומות ועשרים חדרים עם כל הנוחיות המודרניות, המכיל גם אולם רחב להרצאת ה"שיעור" וספריה בקומה העליונה. כל הבניין מוקף היה גן עצים נהדר על יד "חצר" האדמו"ר ובית מדרשו. מפעל כביר זה עלה בסכום של 2 מיליון אריות (ליי) והרב האגר יוזמה ומנהלה של הישיבה היה גם החלוץ והמאסף. הפנימייה שהוקמה בנדבתם של חיים ופרידה איווטניער מטשרנוביץ, שעל שמם אף נקראה, חונכה ב-ו' חשוון תרצ"א. בחגיגה השתתפו הרבה עסקנים, רבנים ואדמורי"ם מבוקובינה ומהגבול הפולני, ביחד עם נציגי הממשלה והדתות. בשנת תרצ"ד היה מספר התלמידים למעלה ממאה, ורבים לא נתקבלו מחוסר אמצעים. בהשפעת ראש הישיבה הרב א' שמעון רוזנברג השתנה בשנה ההיא גם סדר הלימוד, המשמעת וההנהגה. בשנת תרצ"ה למדו בישיבת וויזניצה, שנקראת ע"ש האדמורי"ם הה"צ ר' ישראל ובנו הה"ר אליעזר זצ"ל, 150 תלמידים. מאפס מקום בבית התבשיל הישן ניגש הרב מוויזניצה להקים בנין חדש לשם זה בעל מיתקנים וסדרים חדשים. ההוצאות לכל חודש הגיעו בשנת תרצ"ה ל-55 אלף ליי. הכנסות הישיבה באו בעיקר מהמגביות החצי-שנתיות. גם מ"מפעל הליי" (פרוטה) שכל יהודי היה נותן מינימום של ארי (ליי) לשבוע להחזקת הישיבה, וממפעל "שבת הישיבה" הוא שבת-מברכין לחודש אלול שהוקדש לשם זה. בהישיבה הייתה גם חברה משניות להנצחת המתנדבים הנפטרים, וגם נדבתו הרחבה והשנתית של מר מאקס דעלפינער מווינה, שהיה תורם מדי שנה בשנה מכסת הוצאות הישיבה לחודש שלם. עידודם האישי של האדמורי"ם מבויאן, אטיניע, קאפיטשעניץ, זאלישטשיק, האראדענקא וסאדיגורה שהיו חותמים על ה"קול קורא" לתמיכת הישיבה עזר הרבה לחיזוק התורה בבוקובינה. כמו כן היה קיים אז ברומניה "קרן התורה", מפעל שהוצע ב"הכנסייה הגדולה" הראשונה בווין ע"י מועצות גדולי התורה להרמת קרן מוסדות התורה. סדר הלימוד היה כאן מישיבות אחרות. בוויזניצה היו לומדים ארבעה שבועות וחוזרים בחמישי, וכן לחודש הבא שאחריו היו באים שבועיים של "חזרה", שבוע לחזרת הלימוד של החודש שעבר, ושבוע לחזרת הלימוד שלפני חודשיים. באופן שבזה היו חוזרים על כל לימוד בהישיבה ארבע וחמש פעמים. פעמיים ביום היה ראש הישיבה, הדיין ר' דוד שנעבאלג, מלמד שיעור עיון משתים עשרה ועד שתים גמרא ותוספות, ובערב שיעור פוסק. בכתות הנמוכות היו מלמדים יום יום גם פרקים בנ"ך, חומש ורש"י, קצש"ע ומשניות. כמו כן היו בוחנים על שיעורי יורה דעה שיעור פשוט וכדומה - נושאים שלא היו מרצים עליהם. הבחינות היו קיימות שלש פעמים לשבוע ע"י האדמו"ר הנשיא וראשי הישיבה. לפני כל בחינה היו כל תלמידי הישיבה מקשיבים לדרשת-מוסר מפי הרב האגר ז"ל. לדוגמא נציג כאן "סדר הלימוד מישיבת וויזניצא בקיץ תרצ"ו"10). 1) מכינה ומחלקה א': גמ' קדושין, חומש ורש"י, ישעיהו, קש"ע. 2) מחלקה ב': גפ"ת קדושין, משלי דניאל עזרא ונחמיה, חו"ר, קש"ע. 3) מחלקה ג': גפ"ת קדושין שיעור פשוט ברכות, משלי דניאל עזרא ונחמיה, חו"ר, קש"ע. 4) מחלקה ד': גפ"ת קדושין, שיעור פשוט ברכות, ש"ע או"ח הל' שבת. 5) מחלקה ה': יורה דעה ח"א. וכל הנ"ל. הרואה יבין את ההדרגה, מכתה לכתה, וגם עקרון לימוד מסכת אחידה ומיוחדת לכל הכתות לשם הבנה ועזרה הדדית. ההשגחה הדייקנות והאישית על כל תלמיד בהישיבה, והמשמעת לדוגמה נתנו להישיבה אווירה של רוממות וקדושה. אחרי כל חזרה באה "בחינה כללית", ואחריה ישיבת המנהלים ביחד וועד-תלמידים מצומצם בה עוקבים ודנים על כל תלמיד ותלמיד, על אופן לימודו, יראה, תפילה, הנהגה ושאר הבעיות, ואח"כ הציונים והרשות לעבור מכתה לכתה. עקרוני חינוך ושטה פדגוגית פעלו בצוותא חדא במוסד, בו הטביעו בעיקר היסודות הללו: הכרה יהודית עצמית, השקפה יהודית בחיים ורגש האחריות לכלל ישראל, שלימות, מוסר ומידות. כל אלו מתוך השקפה חסידית מבוססת על שמחה, התלהבות ואהבת ישראל. בעיקר הייתה אווירה זו מוחשת בשבת, כשהרבי והתלמידים היו משוחחים בדברי תורה ומבלים השבת בנעימים בלמוד, זמר ורקוד. מעין אווירה דומה יצרו האחים האדמורי"ם לבית האגר גם בהישיבות שהקימו וניהלו בסערעט-בוקובינה ובווישעווע-טרנסילבניה. כן ניסה הרב מוויזניצה ז"ל, כשאר אחיו בישיבותיהם, ללמד לבני הישיבה אומנות, והיא אריגת מפות ושטיחים, כדי שיוכלו אח"כ, להתפרנס מיגיע כפם כשיבחרו במלאכה ולא ברבנות. אולם מפאת המשבר הכלכלי ברומניה לא עלתה זאת בידו, והניסיון לא החזיק מעמד בראותם שאין עבודה כזו משתלמת בשוק כראוי. חשיבות יתרה הראויה לציון הייתה לחיבת ציון. הרעיון שנשתרש בהישיבה עד כדי לתת הדף לתלמידים לעלות ארצה לבנות ולהיבנות. מתוך דו"ח שנשלח מטעם הישיבה מוויזניצה ביום 22 במרץ 1938 לדר. מ. ווישניצר מזכיר "קרן חאפקין", משתקף מצב הישיבה, מתוך דברי הרב הנשיא הכותב "): - |
"המוסד שלנו יש לו 150 תלמידים מי"ד עד כ"ה שנה, התלמידים באים מכל חלקי רומניה. מטרת הישיבה היא לחנך את התלמידים ברוח התורה ומסורתנו הקדושה, וגם לתת להם חינוך כללי. תלמידינו ראויים ומוכשרים להיות רבנים בישראל, הם יודעים כל ענפי היהדות ויכולים לפעול בציבור היהודי כעסקנים. רבים מתלמידינו הם רבנים בארצנו אבל רבים יצאו להשתקע בארץ ישראל. יש לנו פנימייה, בית מודרני והגייני בשביל 50 תלמידים והם שוכנים פה חנם, הבית מכיל אולם רחב בשביל הספרייה של 5,000 ספרים. יש לנו ארבעה מורים וששה אנשים באדמיניסטרציה, המוסד פתוח עשרה חדשים בשנה. לפני שנים אחדות ערכנו בית מלאכה לאריגת שטיחים אבל מחמת הכישלון הכלכלי בארצנו נאלצנו לסגרו".
|
|
עם כניסת צבאות החיל האדום לבוקובינה מצאו את הישיבה במלוא פריחתה, היו אז כ-150 תלמידים ותקציב הישיבה היה אז 80,000 ליי לחודש. זה היה ביוני 1940. הישיבה נאלצה להיסגר אחרי עשרות שנות קיום. וקול התורה נפסק ונדם. ב-3 יולי 1941 חזרו צבאות הרומנים לוויזניצה והתחילו בהשמדת הקהילה. רבים מהתלמידים נדדו בגלות ולמחנות טרנסניטריה. ואולם רבים מהם נמצאים היום בארץ. כפי שמסר לו הר"מ מאגר הרב מווישעווע-ניו-יורק, בנו של הה"צ ר' מנדילי האגר זצ"ל, נמצאים כעת באמריקה כחמש מאות תלמידים מהישיבות לבית האגר ובמדינת ישראל קרוב לאלף. כולם מתלמידי יוצאי הישיבות וויזניצה-סערעט-ווישעווער, רבים מהם רבנים ומחנכים בישראל. ואמנם מקום נתבצר לה לישיבת וויזניצה ולאחיותיה במדינת ישראל.
בשנת תש"ד עם עלייתם של מאות אברכים ארצה, נוצרה שם ישיבה בבני-ברק. ואחרי הסתלקותו של הרב אליעזר ר"מ מוויזניצה זצ"ל ב' אלול תש"ז בירושלים, נמצאת הישיבה בבני-ברק תחת הנהלתו של אחיו האדמו"ר ר' חיים מאיר האגר שליט"א. הישיבה הוויזניצאית בבני-ברק היא כעין מזיגה מ"חוט המשולש" שהיה קיים ברומניה שלפני המלחמה בהנהלתם של שלשת האחים האדמורי"ם לבית האגר בוויזניצהסערעט-ווישעווע. וכעת ממשיכה כאכסניה של תורה בציון. הישיבה "בית ישראל ותמכין דאורייתא" בסערעט-בוקובינה |
לכן החלטנו לפתח בישיבתנו - קורסי מקצוע - לנגרים, חייטים, פחחים ועוד. ותינתן ההזדמנות לכל תלמיד ללמד מקצוע במשך של שלש שנים, ביחד עם חצי יום של לימוד בהישיבה, ולהשתלם בחכמת ישראל. כבר נסינו זה הניסיון והצליח ב"ה בידינו. ובכן ניגשים אנו לפתח את המוסד החשוב כל כך במידה יותר רחבה שיוכל לקבל יותר תלמידים.
|
|
הישיבה נחלקת לשני סוגים: |
1) תלמידים שיקדישו כל הזמן רק ללימוד תוה"ק.
2) תלמידים אשר ילמדו תורה חצי יום וחצי יום ילמדו אומנות. באופן שכזה ניתנה היכולת לצבור היהודי הרחב לחנך את בניהם בדרך התורה וכאחת ליצור עבורם מקור-מחיה. ככה נפתחים שערי הישיבה לכל הנוער היהודי אשר ברצונו ללמד מקצוע ולא יכול לכן ללמד בישיבה. ככה נאחדו יחד תורה ודרך ארץ אשר לדאבוננו, נחשבים לחלק מאתנו כאלו מתנגדים זה לזה. וכדי לתת לכל יהודי הזדמנות להשתתף בצורה קלה ולזכות חלקו בקיום מוסד של כלל-ישראל זה, מוציאים אנו, החל מהיום, רשימת שנת המתחלקת לכל בית יהודי בעד ליי (ארי) אחד לשבוע. ברשימה זו יצוין הזמן בדיוק לנעילת החנויות, הדלקת הנרות, וזמן מוצאי שבת קודש, וגם מאמרים יפים ודינים שונים. בבטחה שהציבור היהודי ידע להעריך החשיבות הגדולה של מוסד שכזה ויתמכו בנו תמיכה רוחנית וחומרית, חתום, ברוך בהר"צ מוהר"י זצלל"ה אבד"ק סעריד והגליל." |
|
קול הקורא מסתיים בהודעה לתלמידים מועמדים שירשמו עד חוה"מ סוכות ויודיעו את המקצוע בו הם מעונינים בכדי שיתקבלו בהסכמת הישיבה. הישיבה המשיכה בתכנית כפולה זו, אף קיבלה תמיכה מיוחדת מעיזבונו של פרופ. וולדימיר חאפקין (1860-1930) אשר דאג למצבם הכספי של הישיבות במזרח אירופה והשתדל לשפר את מצבם. מעיזבון זה נתמכו הישיבות ות"ת בפולין, גליציה, ליטה, רומניה, הונגריה ועוד, "קרן הישיבות" סייע בעיקר תכנית שכזו בה מלמדים תורה ומלאכה ביחד. בשנת 1930 נתמנה וועד של ארבעה חברים, ביניהם דר. מארק ווישניצר, אשר בתור מזכיר-ראשי יצא וביקר בהישיבות שבמזרח אירופה 13). רעיון זה של שילוב תורה ומלאכה נתקבל והפך למשימה חשובה בידי הרבה ראשי-ישיבות ברומניה, ובעיקר בטרנסילבניה, בשנים שלפני מלחמת העולם השניה. דר. ווישניצר פירסם שלשה מכתבים שקיבל בשנות תרצ"ט-ת"ש מהרב ברוך האגר מסערעט ב"תלפיות" מהם משתקף מצב ישיבת מערעט. הרב מרבה בשבח תכנית יחידה במינה זו של הישיבה בבוקובינה ומצטט דברי חז"ל "כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו לסטות (סוף קדושין). מפאת התכנית הנ"ל נתווספו הרבה תלמידים בהישיבה העוסקים בתורה ומלאכה גם יחד, מטעם חוסר "האמצעים החומריים לכלכל ולנהל את המוסד", הצטרכו להשיב ריקם פניהם של הרבה תלמידים הדופקים בשעריה. קיים היה בישיבה "בית מלון" ובית תבשיל המספקים מזון ולינה לחמישים בחורים בערך, ההוצאה הכללית עלתה ל-35 אלף ליי לחודש. ראש הישיבה ומנהיגה הרוחני היה הרב יעקב דוד וויזניצקי, ר' דוד פערלא מההנהלה ור' זלמן שכסיר המזכיר. מספר התלמידים היה קרוב ל-50. התכנית כללה גמרא ותוספות, פוסקים, ונ"ך. בשנת 1940, כשפרצו הסוביטים לבוקובינה, נסגרה הישיבה מסערעט, אולם חלק ממנה עבר ועלה ארצה. והיום ממשיך הרב האדמו"ר האגר שליט"א בהנהלת ישיבת סערעט בחיפה, כאחותה מוויזניצה בבני-ברק. ישיבת באנילה |
1) שעל התלמידים הרוצים להמשיך בהישיבה לקיץ הבע"ל להודיע להישיבה עד לחוהמ"פ.
2) על כל תלמיד להביא עמו תעודת-התנהגות ישרה חתומה בידי הרב דמתא. 3) על כל תלמיד לקבל הסכמת-קבלה להישיבה לפני שיסע לשם. 4) שכר ההוצאות (שבת בכלל) והלינה הוא 500 ליי לחודש, אין לשלם עבור בחור חוזר. 5) תלמידים מתמידים בלתי אמידים יתקבלו בהנחה של 300 ל"י לחודש. |
חתום בשם הנהלת הישיבה הרב מרדכי אריה הלוי הורביץ, באנילא-בוקובינה.
|
|
מספר התלמידים היה בין 30-40. המלמדים היו הרב דמתא ובניו. עם הכיבוש הרוסי נסגרה גם ישיבה זו ואת הרב הר"מ הורוביץ ראיתי אחרי המלחמה בבוקרשט, ממנהיגי אגו"י בדרכו ארצה ישראל. טרנסילבניה הישוב היהודי במקומות אלה עתיק יומין הוא. לפי האגדה עוד מימי מלך הדאקי דיציבאל במאה הראשונה לס"ה. אולם מתוך פנקסה של קהילת איובא יוליה כבר נמצאו שם תושבים יהודים במאה הט"ו. בתקופות שונות גדל הישוב היהודי, עד שבימי המלכה מאריה טיריזה (1780-1740) התחילו בעליל הרדיפות הראשונות על היהודים. בעיקר בימי בנה המלך יוסף השני (1790-1780) מחבר "כתב הסבלנות", נאלצו היהודים להתבולל אף בצורתם החיצונית, לגלח זקנם ולשלח בניהם לבתי הספר החדשים כשאר האזרחים. גזירות שונות ולחץ מתמיד סבלו שם היהודים גם מהסתת האלמנט הזאקסי-גרמני שהווה חלק גדול וניכר מהאוכלוסייה הכללית. בכל זאת היה מצבם הכלכלי-חברתי של יהודי טרנסילבניה די טוב. הם התאחזו בארץ וסחרוה. מהם בעלי אחוזות, סוכנים, בעלי מסחר ותעשיה קטנה, ובזמן האחרון עסקו רבים גם בעבודת האדמה. מצבם הרוחני טיפוס מיוחד ומתבלט במינו היה היהודי הטרנסילבני בקרב אחיו ברומניה. בכלל אי אפשר לדבר על יהדות רומניה כעל חטיבה אחידה, כי אם על יהדות בסרביה, בוקובינה, מארמורש, טרנסילבניה ורומניה הישנה. בעיקר כשסופחה טרנסילבניה לרומניה, ע"י ההסכם הטריאנוני מ-4 ליוני 1920, נתווסף לישוב היהודי הרומני צבור דתי של אחים שומרי תורה ומצוות, חיים רב-גוונים וקהילות מאורגנות שהשפיעו לא במעט גם על מהלך חייהם של יהודי הריגאט. ככה השתזרו ברומניה ארבעה סוגים של יהודים, שונים בצביונם, בהשקפותיהם ואף בזכויותיהם האזרחיות: יהודי הריגט (מולדובה ומונטניה) שתרבות המערב טשטשה את מקור רוחניותם המזרחית; יהודי בסרביה, שחותם רוסיה היה מונח עליהם; יהודי בוקובינה עם זיקתם הגרמנית ההשכלתיית; ויהודי טרנסילבניה, שלמרות ההשקפה המתבוללת שירשו מאונגריה הרפורמית, נשארו ברובם נאמנים לרוח ישראל סבא. הקהילות מטרנסילבניה היו מחולקות לאשכנזיות ולספרדיות. אלו ואלו המשיכו בכל עת, למרות המכשולים השונים, להחדיר בלב הדור החדש אהבה למסורת ולדת ישראל בלי שום סטייה. השפעתו המסתעפת של ה"חתם סופר" הייתה ניכרת בעליל מתלמידיו היו מנהלי ישיבות וראשי קהילות באונגריה ובטרנסילבניה. כשנוסיף עליהם פעולתם רבת-ההשפעה של החסידים שהשתרשו כאן עוד מימי הבעש"ט, שתלמידיו פעלו במקומות אלה, והצדיקים ר' יצחק אייזיק טויב מקאלוב, והאדמורי"ם לבית וויזניצה וסאטמר, הרי מופיעה לפנינו תמונה של חיים יהודיים בעלי תוכן וגוון במלואם. הקהילות הללו המאורגנות יפה דאגו לחייהם התרבותיים-רוחניים של התושבים, וכמעט שלא היה ישוב, ואפילו קטן, שלא היה שם בית כנסת, מקווה, תלמוד תורה ודיין מו"צ. אהבת התורה בטרנסילבניה התבלטה בעיקר במספרן הרב של הישיבות, כקטנות כגדולות. |
| המשך המאמר |
|---|
