ישיבות לובאביץ
ד"ר הלל זיידמן
|
תוכן המאמר:
א. יסודות ב. הרוח ג. השיטה ד. במצוקה ה. בווארשה ו. בתפוצות ז. בישראל תקציר: תולדותיה של ישיבות חב"ד ברוסיה פולין וארץ ישראל. שיטת הלימוד הייחודית בישיבות חב"ד לעומת הישיבות שהיו בפולין ובליטא היא שימת דגש על לימוד חסידות, תלמידי ישיבות אלה היו צריכים להיות לא רק מלומדים בתורה, מחונכים באמונה, אלא גם דרוכים למלחמה למען תורה ואמונה, להתגוננות מפני סכנות. חב"ד הכניס חסידות ללומדות - למוד לא רק בהשכל ודעת אלא גם ברגש - ולומדות לחסידות; חסידות אינה, לפיהם, רק שיטה, עבודה, אורח חיים, אלא גם למוד בהתעמקות והגיון, בהתמדה ושקידה. בראש מוסדות החינוך עמד הרבי לצדם של מורי הוראה שחונכו וחינכו בדרך חב"ד. מילות מפתח: חסידות, תומכי תמימים, ישיבות, חב"ד. |
א. יסודות
ישיבה זו אורגנה יפה וחולקה לשלוש מחלקות שנקראו בשם "חדרים" (חדר א', חדר ב' וחדר ג'), אולם בהיפוך מן המובן הרגיל של ביטוי זה; כי בעוד שהחדרים הרגילים היו השלב הנמוך ביותר בסולם הלמודים, היו ה"חדרים" מיסודן של בעל ה"תניא" השלב הגבוה ביותר. וכדי להתקבל לחדר א', המחלקה הנמוכה בסדר זה, דרשו מהמועמד בקיאות בכל הש"ס, במדרשים, בספרי חקירה וקבלה. מזה אפשר להסיק מושג על רמתה של ישיבה זו.
בניו, נכדיו ממלאי מקומו של בעל ה"תניא", המשיכו במסורת של אבותיהם "תופשי ישיבה" והחזיקו בקבוצת צעירים ואברכים שלמדו אתם תורה ובייחוד חסידות חב"ד, כך התפתחה מסורת זו בקרב כל האדמורי"ם לבית לובאביץ',
מהרב בעל ה"תניא",
בנו "הרבי האמצעי", רבי דוב בער,
נכדו רבי מנחם מענדל, בעל "צמה צדק",
ועד לנכדו רבי שלום בער שניאורסון, זצ"ל,
בימיו של האחרון חל שנוי ומפנה חדש בשיטת הרבצת התורה של אדמור"י לובאביץ', עד אז לא נתקיימו על ידיהם ישיבות במובן המקובל. בלובאביץ' ע"י חצר הרבי, היו קבוצות של מצוינים, יחידי סגולה, שכבר "מלאו כריסם" בש"ס ופוסקים, שמטרת למודם בלובאביץ' הייתה השתלמות, התעלות במדרגות.
בשנת תרנ"ז, עם יסוד ישיבות "תומכי תמימים" בידי האדמו"ר רבי שלום בער שניאורסון, התרחבה פעולת הרבצת התורה ע"י חב"ד. התחילה אז תקופה של התפשטות שהקיפה חוגים שונים ורבים, והעמידה לעצמה תפקידים חדשים, הנובעים מתנאי הזמן, שנשתנו שנוי יסודי,.
רוחות חדשות התחילו לנשב ביהדות רוסיה, עוינות לדת. ה"השכלה" כהשקפה וכתנועה, ובצורה מאורגנת של חברת "מפיצי השכלה", עשתה שמות בנוער הדתי - שהכיל אז את הנוער בכללו - ועוד ידה הייתה נטויה. האדמו"ר רבי שלום בער ראה את המתרחש וגם חזה מה שעלול להתרחש באין פעולה נגדית.
כדי לעמוד בפני גלי הזמן יסד רבי שלום בער בשנת תרנ"ז ישיבה גדולה, שממנה נסתעפה רשת הישיבות "תומכי תמימים".
בשם זה משתקף הרעיון העיקרי של מיסדן: הוא שאף לא רק ללמד ולא רק לחנך, אלא גם לזקק ולזכך את המידות, לחזק את הרצון, לרומם את הנפש; במלה אחת - לעצב אופי שיהיה שלם, ללא קרע ופיזור, ללא פילוג ופיצול, שיהיה תמים.
והייתה אז גם שעת רצון לייסוד ישיבות. הרי בתקופה זו קמו ישיבות:
סלובודקה
מיר,
סלוצק
וטלז'.
הרבצת התורה הופיעה אז בצורה של ישיבות שהתרכזו והתפתחו ושגשגו בארץ הישיבות - ליטא, והיוו את הרזרבואר הגדול לתורה, שהזין את תפוצות ישראל.
ישיבת לובאביץ' "תומכי תמימים", שנוסדה בשנת תרנ"ז, הייתה דומה לישיבות ליטא, ושונה מהן. הייתה דומה להן, משום ששיטת לימודן של ישיבות ליטא הונחלה בה, והייתה שונה בהבדלים דלהלן.
ראשית, כוח הלחימה, כוח המחץ, נגד שונאי הדת, הישיבה כפי חב"ד היא מבצר, שעליה להגן לא רק על עצמה אלא על כל האזור, על כל העדה, ואולי על העם כולו. מכאן שתלמידי הישיבה צריכים להיות - והיו - מאומנים בהגנה על הדת, דרוכים למלחמת ה' ומוכנים להקרבה עצמית.
מכאן נובע השוני השני. כדי למלא תפקיד זה על התלמידים להיות מאוחדים במשמעת פנימית, מקושרים זה לזה, וכולם יחד קישוריה למורם-מפקדם הרבי האדמו"ר, שכונה גם בתואר נשיא חב"ד. בביטוי חב"ד זה נקרא התקשרות, אבל בנידון דידן, ב"תומכי תמימים", יש לזה עוד משמעות נוספת.
בשנת תר"ס, שלוש שנים אחרי היווסדה של ישיבת "תומכי תמימים", צווה מייסדה להביא לפניו את תלמידיה יחד עם ראשי הישיבה, משפיעיה ומשגיחיה, ופנה אליהם בדברים אלה:
"אני כורת ברית עמכם, עם תלמידי ישיבת "תומכי תמימים" הלומדים כיום בכל "מערכות" (מחלקות) הישיבה ועם כל התלמידים אשר ילמדו בה במשך הזמן הזה והזמנים הבאים. את אשר ישנו פה ואת איננו פה אני כורת ברית השתתפות לעבודה במסירת נפש לתורה ביראת שמים ועבודה שבלב, ללא ויתורים ופשרות, ייקוב הדין את ההר. . . "כריתת ברית למלא תפקיד נעלה היא אופיינית למסגרתה ולכוונה של הישיבה כפי שהותווה על ידי מיסדה. רק חמש שנים חלפו מיום היוסדה של ישיבת "תומכי תמימים" - בשנת תרס"ג - וכבר אנו פוגשים את תלמידיה וחניכיה בערים ובעיירות הסמוכות בפעולות ייסוד סניפים לישיבה מרכזית, שנעשתה מהר לאם ישיבות כתומכי תמימים". ישיבות אלה נוסדו בערים דלהלן: ז'בין, פלך מוהילב, קרמנצוג, פולטבה, ז'לובין ושצדרין, עיירה-מושבה בפיך מוהילב, שהאדמו"ר הלובביצ'י בעל "צמח צדק" רכשה, והתיישבו שם חסידי חב"ד.
במשך זמן לא ארוך בערך התפשטו ישיבות "תומכי תמימים" בכמה ערים בכל אזורי רוסיה והגיעו למקומות רחוקים מתחום המושב, כמו קוטאאיס בגרוזיה, וערים באוזבקיסטאן, באסיה התיכונה הרוסית.
בנו של המייסד רבי יוסף יצחק, שמלא את מקומו אחרי פטירתו, היה המנהל בפועל של ישיבת תו"ת, שום דבר לא נעשה בישיבה בלי לשאול את פיו. וברוחו התפתחו ושגשגו ישיבות תו"ת, וגדלו בכמות ובאיכות.
ב. הרוח
ישיבות לובאביץ' מצטיינות בשוני נוסף מישיבות אחרות. הן מהווה סוג בפני עצמו. הן יותר מישיבות במובן הרגיל, כי מטרתן של ישיבות היא ללמד, לכל היותר - לחנך, ו"תומכי תמימים" הרחיקו ללכת הרבה מזה. כאן נבנה מבצר, להגנה וללחימה, חונך דור של לוחמים, גיבורי רוח, חדורי התמסרות בלי מצרים ומעצורים וכוננות להקרבה. תלמידי ישיבות אלה היו צריכים להיות לא רק מלומדים בתורה, מחונכים באמונה, אלא גם דרוכים למלחמה למען תורה ואמונה, להתגוננות מפני סכנות שרחפו אז, בשעת היווסדן, ועוד יותר מפני סכנות הבאות, שאדמור"י לובאביץ' חזו מראש.
ואין זה הדבר היחידי המייחד את "תומכי תמימים". הם הפילו את המחיצה בין חסידות ולומדות. חסידות ולומדות, לפי לובאביץ', הן רק שני צדדים של מטבע אחת, של עבודת הבורא. בלובאביץ' נוצרה מזיגה מיוחדת של שתיהן. ומזיגה היא, כידוע, יותר מחיבור, כי יש בה יותר מאשר סכום הגורמים היחידים.
חב"ד הכניסה חסידות ללומדות - למוד לא רק בהשכל ודעת אלא גם ברגש - ולומדות לחסידות; חסידות אינה, לפיהם, רק שיטה, עבודה, אורה חיים, אלא גם למוד בהתעמקות והגיון, בהתמדה ושקידה.
חסידות אינה עניין "לעיין בספר" בלבד אלא לעיון וללמוד מעמיק, ביגיעה, בבקיאות, בהבנה שכלית, נוסף על בינה שבלב, רחמנא ליבא בעי. יש לשעבד את המוח ואת הלב גם יחד. נדגים זאת בהשוואה. בישיבות ליטא מסוימות הנהיגו שיטת המוסר, קראו, עיינו בספרי מוסר, ערכו שיחות במוסר, והיו שאף התעמקו בהם. אולם אף בישיבות "מוסריות" מובהקות, כמו בסלובודקה, בנוברדוק, לא עלה על דעתו של מישהו מעולם ללמוד מוסר במתכנת מסכתות ישיבתיות, או לעסוק בו כמו בשיעור בסוגיה. מוסר לא הגיע מעולם למדרגת למוד במובן הישיבתי.
חסידות הגיעה למדרגה זו בישיבות "תומכי תמימים". למדוה שעתיים בבוקר ושעתיים בערב, בתור שיעור. התווכחו, התפלפלו בחסידות, כמו שהתפלפלו ב"קצות החושן", למדו חב"ד לפי חוקי הבנה הלכתית, הורוה על יסוד כללי הגיון - כמו סוגיה בש"ס או כמו בירור בהלכה.
ובזה חידוש נתחדש בבית מדרשם.
חידוש שני חידשו בלומדות. בקיאות בתורה שבעל-פה, ואין צורך לומר בתורה שבכתב, הבנה נכונה בה, היא כולה עבודת ה', וזו זקוקה להתלהבות, לנדבקות". לפי בעל ה,,תניא" רבי שניאור זלמן זצ"ל, מיסדה של שיטת חב"ד, "האלוקות נתגלתה בפרטי תורה שבעל פה, בפועל ממש, בסוגיה, בדבר הלכה".
לפי בעל ה"צמח צדק", רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, הדגש הוא:
על "נגלה",
על תורה ותפילה,
על למוד ש"ס, הרמב"ם,
הלכה.
דבר הלכה,
שיעור בגמרא ופוסקים,
זוהר
ותניא - אחד הם.
הם ניזונים אלה מאלה ומוארים אלה מאלה.
ואין מחיצה בין תפילה ללמוד, בין שכל והתעוררות, בין שיעור בשולחן ערוך של "הרב" ובין ניגונו של הרבי. חב"ד מהווה גשר בין לומדות העמקנית-ההגיונית לבין סערת הלב והתעלות הנפש.
ג. השיטה
מייסדי ישיבות "תומכי תמימים" ראו את הסכנה מראש - ומנעוה, הם בחרו בעיקר בשיטת הלימוד ההגיוני של ישיבות ליטא; לימוד "על אתר", חיפוש אחרי האמת של הפשט, התעמקות בדברי חז"ל, שאיפה לרדת לסוף דעתם, לכוון את כוונותיהם, להבין למחשבותיהם ולרוחם ולאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא. ומאידך - התרחקות מפלפולים, שאינם מכוונים אל האמת.
התבטלות עצמית יחד עם השתלמות עצמית האופייניות לחב"ד, הועילו בהרבה להיזהר מלהזהיר, להינצל מלהבריק בהברקות בלבד, ללא תוכן מוצק ומבוסס על יסודות ההגיון, על אדני שכל הישר והאמת.
כל זה כיוון את שיטת הלימוד בישיבות "תומכי תמימים" לאפיקים ישרים, שהתרו אליהם מתחילתם מייסדי ישיבות אלה, אדמור"י לובאביץ', שהתוו את הקו והשגיחו בעין פקוחה שלא יסטו ממנו. אלה דבריו של האדמו"ר מלובאביץ', רבי שלום בער שניאורסון זצ"ל, בקונטרס "עץ חיים" (תרס"ד) המופנה במיוהד לתלמידי ישיבות "תומכי תמימים":
"העיקר הוא לעיין ולהעמיק בכל דבר, וכל מימרא וכל סברא פרטית לא יחשוב אשר הבנתה השטחית זה כולה, כי אם יש בה עומק ועומק לעומק, ודרושה יגיעה גדולה, יגיעת הנפש ויגיעון בשר ושכל ישר והתקשרות טובה, ועל כולם שירצה את האמת דווקא",הלימוד הלובאביצ'י התרחק לא רק מפלפול שאינו מבוסס על האמת ואינו מוביל אליו - אלא גם משטחיות, מהרבות בידיעות ללא הבנה. לא פחות מקליטת ידיעות חשובה הייתה עיכולן, ספוגן לתוך המוח והלב גם יחד, היו שיעורים מיוחדים להרבות בקיאות, שהיו נקראים "גרסא" אבל עיקר השיעורים היו בלימוד בעיון, בשקול הדעת ועמקות - סגולות אופייניות לישיבות ליטא.
". . . כשיגמור תוכן כל סוגיה ותהיה ברורה ומסודרת אצלו יעמיק דעתו בכללות נושא הסוגיה, ויברר וילבן הדבר בעיון שכלי ויראה אם כל הפרטים מתאימים המה. . . "
". . . וידקדק הרבה מאוד בפירוש רש"י ז"ל,. . . והפלפול של אמת יכול להיות דווקא כשידע תחילה את ההלכה לאמיתתה באופן מסודר ובדברים ברורים, ואח"כ מי שחננו ה' בשכל טוב ודעת רחבה יכול יפלפל בעניין, ואז יהיה הפלפול אמיתי ויהיה גם כן מסודר לבוא לידי הלכה, היינו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא".
מאידך השפיעה הגישה החסידית והתכונה החבדי"ת להיזהר מהפרזה בניתוח דק מן הדק, מהסתכלות שכלית בהחלט עד כדי כך שהדברים עלולים להיעשות מופשטים ביותר ללא אחיזה במציאות.
יותר ממה שיש לחדש בתורה - התורה צריכה לחדש בלומדיה, סבורים חסידי חב"ד. מכאן, המטרה לא לרכוש בקיאות בלבד אלא לבצע את תוכנה, הלכה ' למעשה, הן בהלכה והן - בחסידות.
החינוך היה אינדיבידואלי, מתאים לסגולותיו היחידיות של התלמיד. ה"משפיעים" בקיאים היו בחכמת הנפש, צללו לנשמתם של התלמידים, חפשו וגילו כשרונות ותכונות ופיתחו אותם בכיוון חב"ד. הם הסתכלו על כל יחיד כעל רבים, משום שכל יחיד יכול - וצריך - להשפיע על רבים. לכן טפלו בכל תלמיד ובהתמסרות ושומת לב מיוחדת, כדי לשבץ את אופיו ונטיותיו במסגרת כללית ולכוונם בקו חב"ד.
מכאן ההתלהבות, מסירות הנפש, המאופיינת את הרבצת התורה בידי חב"ד, מרוסיה תחת השלטון הסובייטי, עד לכפרים נדחים בשממות חול של אפריקה הצפונית,. ועד לכרכים סואנים בשיטפון של טמיעה והתנכרות בבירות אירופה המערבית, ומטרופוליות אמריקאיות. מעולם לא בחרו בדרך קלה. באמריקה לא יסדו ישיבות בוויליאמסבורג אלא דווקא במונטריאל שבקנדה, ובניו-יורק - באיסטרן פרקוויי, בשכונת ברוקלין "הנאורה" וריקה מאורח חיים יהודיים, ובישראל - לא בירושלים או בבני ברק אלא דווקא בלוד הנטושה עד אז - עד הופעתה של חב"ד.
כי שאיפתם ומעשיהם של חסידי חב"ד - לסלול דרך.
ד. במצוקה
ואמנם הרחיבה לובאביץ' הרבצת תורה לפי דרכה. ובימים קשים אלה, לא רק שלא נחלש מרצם אלא גם יסדו ישיבות בערים שונות. עבודה זו נמשכה גם אחרי עלייתי של הסובייטים לשלטון. מספר הישיבות נתרבה גם כאשר הוטל עליהן לרדת למחתרת ולעשות את עבודתן בהיחבא ובסתר מחמת המציק ומעינא בישא של מלשינים יהודיים, אנשי "ייבסקציה", שאחת החלטתם להרוס את מבצרי הדת.
התנאים היו קשים מאד. נסתמו מקורות תמיכה לישיבות ורק ה"ג'וינט" האמריקאי עמד לישיבות "תומכי תמימים" בשעת דחקן, וביוזמתו של מנהלו אז ד"ר י. רוזן, הוקצב לחנוך הדתי בהנהלתו של האדמו"ר מלובאביץ' 50,000.00 לשנה, שנחשב אז סכום עצום.
בשנת תר"פ ב' בניסן (1920) נפטר האדמו"ר רבי שלום בער זצ"ל, ובנו, הרבי יוסף יצחק, שהיה גם בחיי אביו המנהל בפועל של הישיבות, הוכתר לממלא מקומו בתור אדמו"ר ונשיא חב"ד.
הישיבה המרכזית חולקה אז לשלושה חלקים,
ברוסטוב ע"נ דון,
פולטובה
וחרקוב,
מצב היהדות הדתית היה אז בכל רע. השלטון ביזמת ה"ייבסקציה" ובעזרתה החליט להרוס את יסודי הדת ומבצריה, והתקפתו הקשה ביותר הייתה מופנית כלפי הדור הצעיר. נסגרו ה"חדרים", "תלמודי התורה" והישיבות, נהרס כל בנין החינוך התורני, שהוקם במסירת נפש משך דורות וששגשג גם תחת שלטון הצאר. במצב של הרס וחורבן זה נשתנה מעצמו תפקידם של הדואגים לקיום הדת ע"י חינוך יהודי, והאדמו"ר מלובאביץ' ידע את המתרחש, הכיר היטב את התנאים ולבו היה מלא דאגה לקראת העתיד. הוא התאים את פעולתו למצב החדש שנוצר עם עליית הסובייטים לשלטון ועם התקפתם נגד הדת.
בשנים כתיקונן התקיימו חדרים בכל ישוב יהודי ומוסדות חנוך אחרים אפשר היה להתרכז בישיבות, כדי להעמיק את הלימוד ולהרבות תורה. אולם כאשר כל בנין החינוך נהרס כליל אין עוד לצמצם הרבצת תורה בין יחידי סגולה, סבר הרבי מלובאביץ. פעולתו החינוכית השתנתה לגמרי. היא התרחבה לשכבות רבות וגם הקיפה מקצועות שונים. היא דאגה לא רק לתלמידים קרובים ללובאביץ', או שנעשו קרובים ע"י "התקשרות", אלא לכל הדור הצעיר, וטיפלה לא רק בלמוד בעיון ובעמקות ובשקידה ברמה גבוהה, אלא גם בלמוד דרדקי לתינוקות של בית רבן. כי אם אין יסוד איך אפשר לדאוג לגג?
נוסדו בידי הרבי מלובאביץ' וחסידיו ועוזריו עשרות חדרים, בסתר ובהיחבא, ותלמידי ישיבות לובאביץ נעשו למלמדי דרדקי, למורים ומחנכים לילדי ישראל.
אולם אין לחשוב שנוכח עומס חדש זה, שהוטל על ישיבות "תומכי תמימים" הפסיקו את לימודיהם או התרשלו בהם. לא הלמודים נמשכו ביתר התמדה וביתר התעוררות. בהם מצאו חיזוק ועידוד למלא את תפקידם - ללמד וללשם למען התורה - שעתה נתגלה לעיניים במלוא הדרו ובכל גודל האחריות הקשורה בו.
ישיבות אלה נתרבו גם בתנאים חמורים של אז ולמרות התפקידים החדשים שהוטלו עליהן ושנשאו אותם בעוז. גולת, הכותרת של ישיבות תו"ת היה בית מדרש לרבנים שנוסד אז בעיר נוול (הרבי אמר ויהללוהו בנבל., . "), עיר של חסידי לובאביץ' במספר רב.
שבע שנים, משנת תר"פ עד תרפ"ז, (1920-1927) היו, עד כמה שיהיה זה לפלא, שנות פריחה לחנוך תורני ברוסיה, שהתקיים בידי הרב מליואביץ', חסידיו, תלמידי הישיבות וחניכיהן.
פעולות אלו נעשו, כאמור במחבוא. מתחבאים היו במרתפים, במקומות סמויים מן העין, ועושים את עבודתם בסתר. היו מוכנים - לכל, במקרה ויגלו את מקום מחבואם, לבית סוהר, לגירוש ואפילו למסור את חייהם, פרט לדבר אחד - להיכנע.
וזאת ידע גם השלטון הבולשיביסטי, וידע שלא יוכל להם.
מלבד זה, במצב הכללי ברוסיה הסובייטית ובמדיניותה חלו תזוזות ותנודות והשפעתן הייתה מורגשת גם ביחס למפעלי לובאביץ'. בתחילה הייתה עמדתו של השלטון כלפי החינוך עוינת מאד, אחרי כן בשנות ה"נעפ" ("נובאיא עקונומיצ'סקאיא פוליטיקה") שתרגומו: המדיניות הכלכלית החדשה) תרפ"ד-תרפ"ו, (1924-1926) הוקל מעט עול מלכות האדומה, ושוב הוחמר. כל תנודה השפיעה, כמובן, גם על מצב היהודים. גם ישיבות תומכי תמימים נשמו לרווחה מהקלה מעטה וזמנית, אבל לא נכנעו כאשר גברה המצוקה.
בשנת תרפ"ז (1927) החליטו אנשי "ייבסקציה" לחסל את כל החינוך הדתי ברוסיה. הם ידעו שהרבי מלובאביץ' הוא הראש והכוח המניע של חנוך זה והלשינו עליו בפני הבולשת החשאית של הסובייטים "ג. פי. או.", שהוא פועל נגד המהפכה כ"קונטר רבולוציונר" - פשע חמור מאוד כידוע במלכות האדומה.
הרבי נאסר בט"ו סיוון תרפ"ז בפטרסבורג ונחבש שם בבית הסוהר, הוא נחקר שם ארוכות, ונאשם בפשעים נגד השלטון על ידי פעולות הוראה בלתי חוקית. אומץ לבו של האדמו"ר, שלא נכנע נוכח האיומים וסכנה לחייו, והגן בעוז ובגאות על אמונתו והשקפותיו, עשה רושם בל ימחה על אלפי- חסידיו - ועל הצבור היהודי בכללו. עמדתו האיתנה והגאה שמשה למקור התחזקות ועידוד לחסרים למשמעתו, וביחוד להמשכת העבודה בשדה החינוך במחתרת - על אף הכל.
הודות להשתדלויות של אישים רבי השפעה באמריקה שוחרר הרבי ממאסרו ועזב את רוסיה, החינוך התורני נמשך במחתרת, בצורות ובממדים שונים.
ה. בווארשה
מייסדי הישיבה ומנהליה עמדו בקשר מתמיד עם האדמו"ר, שהתגורר אז ברוסטוב ע"נ דון ברוסיה, ושהדריך ועודד אותם במכתביו-הוראותיו, וגם שלח להם משגיח ומשפיע רוחני מטובי החסידים הלומדים הרב אלתר. שמחוביץ', שעמד בראשה והרים מצבה יחד עם שאר המשגיחים וראשי ישיבות מבחירי וקשישי תלמידי לובאביץ'.
גם בארצות אלה נעשה הכל בהשראתו של האדמו"ר, נשיא חב"ד, שעמד בקשר עם עסקני לובאביץ' בחו"ל, עוד בהיותו ברוסיה. קשר זה נתהדק ונעשה להדרכה במישרין אחרי שנת תרפ"ז, (1927) עת יצא האדמו"ר רבי יוסף יצחק את רוסיה, והתיישב בריגה, בירת לטביה, ואחרי כן בוורשה, בירת פולין, בה שהה עד עזבו את פולין תחת הכיבוש הגרמני בשנת ת"ש,
(1940).
אם אמנם עיקר פעולותיהם של חסידי חב"ד היה מקודם ברוסיה, כאשר הקשתה המהפכה הבולשביסטית עליהם את עבודתם וסיכנה את קיומה של היהדות הדתית, שמו עיניהם לארצות הסמוכות, ורעים מהם עקרו לפולין, ליטא ולטביה. במקומות אלה התקיימו מכבר ישיבות, אולם חסידי לובאביץ' שאפו לחנך את בניהם ברוחם הם, וגם להפיץ מעיינות משנת חב"ד חוצה. למטרה זו יסדו ישיבות בכל מקום בואם. כאשר עבר אדמו"ר ר' יוסף יצחק שניאורסון מריגה לגור בוורשה, בשנת תרצ"ג (1933), הוקם בעיר זו מרכז להרבצת התורה בשיטת לובאביץ', אז. נוסדה גם באוטבוצק, מקום מרגוע הסמוך לוורשה, ישיבת "תומכי תמימים", שהייתה מן הגדולות ביותר בפולין. ישיבה זו עמדה עוד יותר מאחרות תחת השפעתו של הרבי, היות והוא התגורר זמנים ארוכים באוטבוצק, ותלמידי הישיבה וראשיה היו בסביבתו ותחת השפעתו הבלתי-אמצעית.
בתום מלחמת רוסיה ופולין מצאו רבים מחסידי לובאביץ' מקלט בפולין ועליהם נתווספו בכל שנה חבריהם שהצליחו להימלט מרוסיה ולהגיע לפולין. בשנת תרפ"א (1921) התכנסו חסידי חב"ד בוורשה וטכסו עצה לייסד ישיבת "תומכי תמימים" בה יחונכו בניהם ברוחם. ראשיתה של ישיבה זו בהווסדה הייתה מצער, רק תריסר תלמידים למדו בה, אבל במשך זמן קצר גדלה והתפתחה עקב מרצם והתמסרותם של נכבדי החסידים, ביניהם עשירים ואמידים, שנשאו בעול קיומה של הישיבה, כמו ר' דוב משה שמוטקין, ר' שרגא פייבוש זלמנוב, יו"ר הועד, ר/ הרשל גוראריה, ר' שניאור זלמן שמוטקין, הי"ד, ועוד.
אתו ואחריו הגיעו גם כמה תלמידי "תומכי תמימים" מרוסטוב ומערים אחרות ברוסיה, וכך הוזרמו כוחות חדשים, שנתנו דחיפה להתפתחותה וגידולה של הישיבה הוורשאית.
התחילו לנהור אליה תלמידים מכל ארץ פולין, ליטא וגליציה. מספר התלמידים הגיע לארבע מאות. שמונה ראשי ישיבות, ביניהם שהגיעו לא כבר מרוסיה, נהלו את הלמודים בהצלחה וההקדמות רבה. צר היה המעון לישיבה והם עברו לבנין גדול רחב ידיים בן שלוש קומות ברחוב סאפיז'ינסקה, במרכז הרובע היהודי נלבקי. הבניין הכיל גם פנימייה לתלמידים מחוץ לעיר, ומטבח וחדר אוכל גדול.
הישיבה רכשה את אהדתם של גדולי תורה ואדמורי"ם בפולין. חג הסמיכה הראשון בתרפ"ט
(1929) היה להפגנה מפוארת, המסמיכים היו רבני וורשה הגדולים בתורה והמפורסמים,
הרב מנחם זמבה,
הרב שלמה דוד כהנא,
הרב חיים לייב יודקובסקי,
הרב שלמה פיאטוי,
הרב יצחק. מאיר קאנאל,
הרב נח רוגוז'יניצקי
הצלחה זו עודדה את חסידי חב"ד לייסד ישיבות תו"ת נוספות, בוורשה עצמה נוסדו שני סניפים לישיבה. מלבד זה נוסדו ישיבות תו"ת בערים דלהלן: לודז', ווילנה, קאלושן, כמלניק, פאצ'נוב, גלובקה וחלם. גם בגבולותיה של מדינת ליטא נוסדו ישיבות "תומכי תמימים", בקובנו, בראקשיק וערים אחרות. למרות שלא התקיים קשר תחבורה ודואר בין פולין וליטא שלח אדמו"ר את הוראותיו דרך ארצות ניטראליות ועודד את מנהלי הישיבות בליטא במכתביו. בזמן שגר בוורשה.
בלטביה נוסדו ישיבות "תומכי תמימים" בריגה ובדוקרה, מיד אחרי בואו של הרבי מלובאביץ' לריגה אחרי עזבו את רוסיה בשנת תרפ"ז (1927), הישיבות בפולין, ליטא ולטביה נוהלו בידי ועדים של חסידי חב"ד, ראשי ישיבות ומשגיחים, אבל בראש כולן עמד הרבי, שהוא נשיא חב"ד, והציר עליו סובבו כל הפעולות, המפעלים והמוסדות של חב"ד. שררה משמעת מוחלטת כלפי האדמו"ר, דבר לא נעשה בלי לשאול את פיו, והוא השגיח בעיניים פקוחות על כל ההנהגה של הישיבות, כוון את דרכן, מתח את קוון, הדריך והשפיע, עזר ועודד.
לימינו עמד חתנו הרב שמריה גור-אריה, ששמש יושב-ראש של ועד הפועל של ישיבות לובאביץ' ושל רשת החינוך כולו, והוא בצע את הוראותיו. של האדמו"ר. מרצו והתמסרותו של הרב
גור-אריה הועילו בהרבה להצלחתם של מוסדות החינוך הלובאביצ'י. קצב ההתפתחותן של ישיבות אלה הוכיח, שיש להן סיכויים לגידול ושגשוג. אולם הכבוש הגרמני שם קץ לתקוות אלה וקץ לנושאיהן, הכורת עלה גם על לומדי תורה אלה בתוך כל יהדות פולין. ככה היה ברוסיה, וככה בריגה-וורשה, וכיום בניו-יורק בהנהגתו של האדמו"ר של היום, רבי מנחם מענדל שניאורסון, הנשיא השביעי של חב"ד.
ו. בתפוצות
לפי הסדר הארגוני של לובאביץ נוסדה הישיבה הגדולה, ששמשה לנקודה מרכזית, ממנה נסתעפו ישיבות אחרות ומוסדות תורה בדרגה נמוכה יותר במקומות שונים. הישיבה המרכזית באיסטרן-פארקוויי התפתחה מהר, גדלה בכמות ואיכות, ושמשה נקודת מוקד של הרבצת תורה בממדים רחבים.
בביצועו של הרב שמריה. גור-אריה, חתנו של הרבי, שנתמנה ליושב ראש הועד הפועל של מרכז ישיבות חב"ד, נוסדו סניפים לישיבה בניו-יורק ואחרי כן במקומות שונים באמריקה. אנשי חב"ד לא הלכו בדרך הקלה: אם ישנם קשיים יש להתגבר עליהם ולא לסגת. שום מוקש בו נתקלו בעבודתם לא מנע אותם מהמשכת פעולותיהם. וכה חדרו לפינות חדשות, לשכבות רחוקות לכאורה, שעסקנים דתיים אחרים התייאשו מהן, והם הצליחו באופן שאיש לא ציפה מראש. עשרות ישיבות, מוסדות תורה, עם אלפי תלמידים, מקליפורניה בחוף המערבי עד מרילנד בדרום, מאורגון בצפון ועד מונטריאל בקנדה ואפילו בסיינט ג'ון שבניו-פאונדלאנד, מהוות עדים נאמנים לגודל המרץ וההתמסרות, לעוז אמונה, שמייסדיהן של ישיבות אלה השקיעו במפעל ענקי זה.
במשך חמש עשרה שנה, מעת בואו. של האדמו"ר מלובאביץ' לאמריקה, התחוללה מהפיכה שקטה בחינוך התורני בארץ זו. פעולות לובאביץ' החדירו ליהודי אמריקה את ה"הכרה הישיבתית", כלומר את ההכרה,. שישיבה היא צורת חינוך המתאימה ביותר, המכובדת ביותר - והמובילה למטרה, שכל אב ואם יהודיים צריכים להעמיד לעצמם ביחס לבניהם, אחרי פטירתו של האדמו"ר רבי יוסף יצחק זצ"ל, י' שבט תש"י (1950), שקדו חתניו, חסידיו ומעריציו לקיים את המפעל לו הקדיש את כל מחשבתו ומרצו. חתנו, ממלא מקומו האדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסון, שליט"א, נשיא חב"ד השביעי, היא נשיא כל מפעלי החינוך של לובאביץ'. במשך חמש, שנים של כהונתו חיזק, הרחיב את מוסדות חב"ד, ונתן דחיפה לייסד חדשים במקומות שונים. בתקופה זו הלכה ונתרחבה רשת החינוך הליובאביצ'י בישראל ובצפון אפריקה.
חתנו השני של האדמו"ר, הרב שמריה גור-אריה, יושב ראש של ועד הפועל של ישיבות חב"ד, שעוד בחיי חותנו היה מבצע הוראותיו, הוא המיזם והמנהל של ישיבות "תומכי תמימים" אלו. אנשי לובאביץ' גם הגיעו לאוסטרליה הרחוקה, לברזיל. אחרי נדודים וסבל ועינויים ראשית מחשבתם ועבודתם הייתה לייסד ישיבה, תלמוד תורה, ובלבד לתת לבניהם חינוך תורני, ולהשפיע גם על אחרים, על ילידי המקום והתינוקות שנשבו", שהשתקעו בטמיעה והתנכרות.
כאשר הגיעו חסידי לובאביץ' לאנגליה ולצרפת אחרי מלחמת העולם השניה, ואין ידיעת שפת הארץ בפיהם, לא נרתעו לחדור ע"י מתרגמים לבתים יהודיים ולרכוש ילדי ישראל לתורה. בישיבה בצרפת מדברים התלמידים מצפון אפריקה באידיש ויודעים עברית, שלמדו תוך למוד התורה מפי רבותיהם יוצאי רוסיה ופולין. מדור מיוחד מהווה פעולת חב"ד בארצות צפון אפריקה, במיוחד במרוקו ואלג'יר. שליחי לובאביץ' יצאו לארצות אלה והגיעו עד לפינות נדחות בהן באזורים הדרומיים, ויסדו שם ישיבות ו"תלמודי תורה", המונים כיום כשלושה אלף תלמידים ותלמידות. עצם יסודן של ישיבות חב"ד במקומות אלה, שחסידות לא הגיעה אליהן מעולם, מהווה חידוש, אבל הם הכניסו עוד חידושים. בבתה"ס האחרים, כמו של חברת "כל ישראל חברים", לומדים בעיקר צרפתית, והחניכים ששפתם הייתה מקודם ערבית, עוזבים ברובם את השכונות היהודיות "מלח", ויוצאים למקומות אחרים. חניכי חב"ד חוזרים לשכונות יהודיות ומשמשים שם כמורים ומדריכים. מאות תלמידים, שיצאו מישיבות ומבתיה"ס חב"ד הנם כיום מורים, והשפעתם של מוסדות חינוך אלה הולכת ומקיפה חוגים רחבים ביותר ביהדות צפון אפריקה.
פעולות אלה נתמכות בידי ה"ג'וינט" האמריקאי.
ז. בישראל
ישיבות חב"ד הכו שורשים בארץ ישראל עוד בימי העלייה השניה. בשנת תרע"א (1911) נוסדה בחברון ישיבת חב"ד בשם "תורת אמת", שהייתה למוסד תורני רב-השפעה ולמרכז לחסידות לובאביץ' ולמשנת חב"ד. בראשה עמד הרב שניאור זלמן האוולין, גדול בתורה וחסידות, איש מדות תרומיות, מחנך ומשפיע. מלחמת העולם הראשונה עם התמורות שחלו במצב המדיני בארץ ישראל דלדלה את יסודותיה של הישיבה, אבל אחרי המלחמה הועברה לירושלים והתחילה תקופה חדשה בפעולותיה.
בשנת תרצ"ח (1938) נוסדה ישיבה שניה של חב"ד בתל-אביב בשם "אחי-תמימים", שהכילה גם מחלקות נמוכות, ששמשו מכינה לתלמידים בטרם עברם ללמודים גבוהים.
עם תום מלחמת העולם השניה, ועם קומה של המדינה ועלייתם של חסידי לובאביץ במספר ניכר, התחילה תקופה חדשה בהרבצת תורה בידי חב"ד, עליה זו באה מרוסיה והייתה בה משום הפתעה. בשנת תש"ז (1947), אחרי השואה האיומה, הורם במקצת המסך מעל יהדות רוסיה המסוגרת זה שלושים שנה. מוסקבה הרשתה ליהודים פליטים מפולין לצאת את רוסיה ולחזור לארצם. אליהם הצטרפו גם יהודים רוסיים, והצליחו להגיע לפולין, משם דרך גרמניה לצרפת, ולבסוף לישראל, והגיעו לעולם החופשי שלמים בתורתם, תמימים באמונתם, מלאי התלהבות והתמסרות ליהדות, כשזקנם מגודל ומתניהם חגורים באבנטים, ואורח חייהם לפי הדינים למהדרין מן המהדרין ולפי מנהגים חסידיים על כל פרטיהם. ותמהו כולם: מי ילד כל אלה?
היו אלה חסידי לובאביץ', ביניהם תלמידים רבים של ישיבות "תומכי תמימים" בהיחבא ובהסתר. וראה זה פלא, רובם אנשים צעירים, שגילם אינו עולה על זה של שלטון הסובייטי, בערך 30 שנה, משמע שכל חייהם בילו תחת שלטון סובייטי ואת יהדות רוסיה בגדלותה לא הכירו, ואת החיים היהודיים טרם שכובלו, נשתעבדו ונחרבו, לא ידעו, ובכל זאת שמרו על הגחלת - שהנה ללהב יצאה.
שלושים שנה של ממשלת הסובייטים לא נגעו בהם ובנפשם; לנגישות, לרדיפות, ללחץ ולמצוקה לא נכנעו. הם הגיעו לעולם החופשי, ובסוף דרכם לישראל, לא כפליטים שבורים ורצוצים, כבורחים ומנוצחים, אלא כלוחמים בקרב, מזוקקים בכור הסבל, במאבק קשה - שלא נכנעו בו. הם הגיעו, מפעולות תורניות תת-קרקעיות, מבתי אסורים ומגירושים לסיביריה, מישיבות במחבא בקוטאיס, גרוזיה, אל-מאאטא, סאמארקאנד, אוזבקיסטאן באסיה התיכונית הרוסית, מהומל ופולטבה, מרוסטוב ומחרקוב. והלחץ לא בלבד שלא כפף את קומתם אלא חיזקם בעבודתם, אם בהיחבא, אם לאור השמש, שזרחה להם בישראל.
הם עמדו במבחן. קיימו את "כריתת הברית" שכרת אתם האדמו"ר רבי שלום בער שניאורסון זצ"ל, מיסד ישיבות "תומכי תמימים", - אז בשנת תר"ם (1880). "את אשר ישנו פה ואשר איננו פה". כולם פה כיום, כל אחד ענה "הנני" למשימה שהוטלה עליהם במרתפי רוסיה, וקל-וחומר למשימה שהועמדה לפניהם בישראל. חזקה עליהם שימלאוה בכל מקום ובכל התנאים.
והתנאים במדינת ישראל הם נוחים מאד. הם מוצאים הכרה, אהדה בכל החוגים וגם תמיכה ועזרה. ומיד לעלייתם ארצה, ראשית דאגתם היא חינוך בניהם ברוחם הם, ברוח חב"ד.
כמנהגם לא הסתפקו בהרבצת תורה בינם לבין עצמם אלא "הפיצו מעיינותיהם חוצה". פעולותיהם החינוכיות מקיפות חוגים רהבים מחוץ לחב"ד, ואף מחוץ ליהדות מזרה-אירופה, כי הן כוללות גם עדות המזרח, עולים מתימן ועיראק, מפרס ואפריקה הצפונית, אין לומדים, כמובן, תכף "תניא" עם ילדי תימן. מוסדות החינוך של חב"ד מכילים דרגות נמוכות ביותר, מחלקות מתחילים. הם מהווים בנין שלם, החל בגני ילדים וכלה בישיבות גבוהות וכולל של אברכים, משתלמים.
שוב, כדרכם, לא הלכו בקו הקל ביותר. התחילו את עבודתם במקומות שקשיים רבים צפויים מראש. את הישיבה המרכזית, "תומכי תמימים", לא יסדו בירושלים או בבני ברק, ערי ישיבות וישובים של יהודים דתיים, אלא דווקא בלוד, שמאז תקופת תגרי לוד וחכמי לוד לא הייתה מצטיינת דווקא כמקום תורה. ישיבה זו, שנוסדה בשנת תש"ט (1949), התגברה על הקשיים, התפתחה ושגשגה, והיא מכילה כיום כארבע מאות תלמיד. ישיבת "תומכי תמימים" בלוד. מוציאה גם כתב-עת תורני "פרדס התמים", המכיל חידושי תורה שמחדשים בישיבה "מאמרים" (מאמר במובן חב"די, ולא עיתונאי, הרחוק מזה) של גדולי חב"ד; והוא משמש מעין המשך לכתב-עת תורני "התמים", שהופיע בוורשה לפני מלחמת העולם השניה, בעריכתו של הרב שמואל זלמנוב, כיום בניו-יורק.
ישיבות "תומכי תמימים" פועלות בעומק וברוחב גם יחד. מלמדים שם ומחנכים על פי יסודות חב"ד ורוחו, בתורה וחסידות, ויחד עם זה מנחילים חינוך דתי לתלמידים רבים מעדות המזרח מתימן ומאפריקה הצפונית, וגם ממזרה אירופה. התלמידים לא רק שרוכשים ידיעות בתורה ומחונכים באמונה לפי חסידות חב"ד, אלא, דוגמת ישיבות "תומכי תמימים" ברוסיה, נעשים חדורים רוח לוחמת למען הדת, התמסרות לתורה וכוננות להקרבה עצמית ולמסירת נפש.
בישיבות אלה מתחילים בכתות נמוכות ביותר, ממש מן "אלף-בית" ומשלימים בלימוד גמרא עם המפרשים בעיון ועומק. מקיפות הן חוגים שונים, יוצאי אירופה, רוסיה וארצות ערב וגם דרגות שונות בלימוד. השיטה והסדר הם הם המקובלים בישיבות "תומכי תמימים" בכל מקום, אולם התנאים המיוחדים של ישראל מטביעים את חותמם המיוחד על ישיבות אלה.
לפלא איך הצליחו חסידי לובאביץ' להשפיע על ילדי תימן וארצות צפון אפריקה - למרות שמוצאם, חינוכם, אורח חייהם של אלה האחרונים הם שונים מאלה של יהדות אירופה, שאליה משתייכים המורים והמדריכים. ישיבות אלו מהוות ניסיון מעניין - ומוצלה - ב"'מיזוג גלויות" ומשמשות ראיה להשקפתם של המנהיגים הדתיים, שתורה ואמונה הן המלט היעיל ביותר לאחד את שבטי ישראל.
החינוך הלובאביצ'י בישראל רכש לעצמו אהדתם של חוגים שונים, הוא מהווה כיום גורם חשוב במערכת החינוך הדתי ונמצא בסימן עליה.
