ביום בו הבריק במוחות יהודים הרעיון, כי האור יהל בנכר ובמחננו שורה האפילה, ולכן יש להכניס את האור לתוך האפילה, בו ביום התחילה הגלות שלנו אצל אחינו היהודים.
בראשונה עוד חמלו הם - עושי האור, עלינו - הבטלנים. כעבור זמן מה הפכה החמלה לכעס וחרון-אף: הנשמע כדבר הזה: מבקשים להעניק לנו אורחות בני אדם, לעשות אותנו לדוקטורים, לסוכנים ולמומחים בהלכות הקולנוע, בתי מרזח וקפה - ואנו עוד מרהיבים עוז להתנגד...
אבל מה נעשה, ואנו נאלצים להתנגד. לבנו מתנגד, דתנו הקדומה אינה מאמינה באושר הצפון בחדשות, אפילו אומות העולם בוחלים באנשי ה"אור" וב"אורותיהם" האפלים...
כל הטענות האלה, אין בכוחן לשכנע את סוחרי האור בסיטונות ובקמעונות שלנו, כי על כן משכילים יהודים הם, יושבים הם על המדורה ומעלים עשן גאווה במקטרתם. הם הרי גלו את כל תעלומות העולם, ומצאו מענה על כל השאלות אבל אנחנו, מי אנחנו: עניים מרודים העומדים בידים ריקניות לפני איזה כסא כבוד. הם הגיעו לכלל הכרה, כי יש "ללכת עם הזמן", כי יש אפילו לרוץ עם הזמן, כי יש לזנות אחריו. אבל אנחנו, מי אנחנו: מפגרים. את כל המצאות בני אנוש שבכל דור ודור, אנו מכניסים במסגרת מצוות השם, כל יום דומה אצלנו לאתמול, והזמן אינו בעינינו אלא עבד נרצע לרצון הנצחי של הבורא יתברך. הם הנם בני אדם מתקדמים, מבינים הם יפה כי עוד מכונה נוספת, ועוד תענוגים נוספים, עוד שיטות ועוד השערות נוספות והעולם ייוושע. אבל א נ ח נ ו מי אנחנו, בטלנים משונים, המתמסרים לטפול בבעיות משונות, כגון: איכה זה נזכה לעלות בהר ה' ולעמוד במקום קדשו? כלום ראויים אנו לכל הטובות והנפלאות שהעניקו לנו? לא די שהנחילו לנו את האור, עוד העשירונו במתנות אחרות, בחידושים אחרים.
ראשית כל: מושג הצדק והמשפט. בעולם שורר תוהו ובהו, יש להנהיג בו סדרים חדשים. יבוטלו כל המחיצות שבין אדם לחברו, שבין עשיר לעני, שלך שלי, ולכאורה גם שלי שלך.
דומה שלולא הם, כי עתה לא ידענו מה טיבו של צדק ומשפט, דומה כאילו התורה אינה מזהירה "ואהבת לרעך כמוך", דומה כאילו לא חוקקו מצוות שבין אדם לחברו. דומה, כאילו לא היו נביאים בעולם, ומעודם לא הוכיחו על העוול והעושק הנעשה, ומעודם לא תבעו צדק ומשפט. דומה, כאילו אין זו משאת נפשה של האומה הישראלית, המתגעגעת משחר ימיה לחידוש אנושיות מתוקנת ברגשות נעלים ומעשים טהורים. דומה, כאילו אין קיימת אמונה ישראלית, כי באחרית הימים יבא משיח בן דוד, לא רק גואלו של העם היהודי בלבד, אלא של כל העמים, שיתן לב חדש לבני אדם.
אלא מאי? הם, לא רק שאינם בודקים אחרי שותפיהם לחידוש פני העולם, אלא שאינם בוחנים את חדרי לבבם, הם אינם רואים למה הגיעו. במלחמה נגד הרצח, גם הרצח כשר בעיניהם. את עולמם הם מבקשים להקים על ההפקרות, על ההוללות, על שיגעון גדלות ילדותי של בשר ודם, בן תמותה. במקום להוציא מן הבוץ את אחרים, הם גופם שוקעים בו יותר ויותר.
אבל אנחנו, אנחנו לא מרמים את עצמנו, אנחנו איננו שוכחים, כי למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק. אנחנו איננו מתקשרים בעסקי אונאה עם עמים ויחידים שאינם מתוקנים. אנחנו יודעים, כי אין לבער רצח ברצח, כי אין לשכלל עולם באמצעות הוללות, הפקרות, ושיגעון גדלות. האמונה בה' יתברך, הענווה והקדושה, הם תנאי מוקדם להשגת הקדושה. לקדושה צריך לשאוף ולהתכונן. לכן אנחנו נמשיך ללכת בדרכנו, נמשיך להיות דבקים בתורתנו שעקרה את תאוות הרצח מלבנו, שהשרישה את אהבת השלום ודעת ה' בתוכנו. לכן נאמנים נישאר לתורתנו ולאור חוקיה, נעלה ממדרגה למדרגה, עד כי ברצות ה' ומלאה הארץ דעה, הצדק והמשפט בה ישכונו...
כל זה אינו מתקבל על דעתם, חרה אפם בנו, כעברתם ההולכת וקשה, כן גם עול גלותנו אצלם הולך ומעיק יותר ויותר.
עוד מתנה שלישית העניקו לנו, עוד בשורה שלישית, עוד חידוש שלישי השמיעו באזננו: עם אנחנו.
דומה, כי לולא הם, כי עתה לא ידענו את הדבר. דומה כאילו בתורה אין אנו קוראים: עם, גוי, לאום. דומה, כאילו עד היום חשבנו את עצמנו לטטרים, גרמנים או קוזאקים.
אלא מאי?
הם מגדירים עם, כל קבוץ של יחידים, הנבדל מקבוצים אחרים בגוון מיוחד של העולם הזה, שבו הצטיינו קורותיו, ואין בין עם לעם, אלא שנוי שם בלבד. לגביהם, ככל הגויים בית ישראל, וכגויים, גם עליו לעשות מעשי נערות, ללמוד מדרכיהם, לרכוש את עזות פניהם, לנטוע בלבו את מאוויים לעולם הזה.
אבל אנחנו, אנחנו יודעים, כי יש למושג "עם" הוראה נעלה. כי לכל עם נשמה מיוחדת משלו וכי יש תוכן מיוחד ללאומיותו. העם היהודי נבחר בתוכן מהותו ובאופי נשמתו מכל העמים. אנחנו איננו שוכחים, כי נשתבחנו בתואר "בישנים, רחמנים, וגומלי חסדים", וכי עלינו להיות ראויים לתואר כבוד זה. אנחנו מתגאים בזה, כי העולם הזה שלנו, אינו אלא פרוזדור לטרקלין העולם הבא. כי אנו זכינו להיות העם של העולם הבא.
הם רואים את הלאומיות מושתתת על הלשון. כל המדבר עברית או יידיש יהודי הוא בעיניהם, כשם שכל המדבר טורקית, כטורקי יחשב. בלשון הם משתעשעים. בעברית הם משתעשעים כאפרתים, ביידיש כהדיוטות.
אנחנו מעריכים את העברית בלשון הקודש ואנו מתייחסים אליה בהתפעלות ובאהבה גדולה. לשון הקודש, היא הלשון שבה נכתב דבר ה', היא הלשון בה נבאו והוכיחו נביאינו, לשון זו נצחית היא, כעם ישראל הנצחי. היא לא תמות לעולם, היא תבלה את כל הלשונות של הגויים ואפילו את אלה שהיהודים יצרו לעצמם בארצות הגולה. על כן רוצים אנו, כי לשון זו תישאר בקדושתה ולא תחולל מרוח טומאה.
אנחנו מחבבים ואוהבים את היידיש, כי היא לשון אבותינו ואמותינו, הלשון שבה מדברים יהודי מזרח אירופה זה מאות שנים. הלשון הזאת ספגה מנשמתם היהודית הלוהטת ומיהדותם המקורית.
אנחנו אוהבים את שתי הלשונות, גם את העברית וגם את היידיש. לכל אחת מהן אנו רוחשים חיבה מיוחדת במינה. עם זה ברור לנו, כי מעל לכל ניצב הצו "ואהבת את ה' אלקיך". נאמר בנו "רוממנו מכל לשון", ה' אלוקים זיכה אותנו להיות מנותקים מכל בעיית הלשונות בכלל.
הם חושבים את ארץ ישראל לעיר מקלט: מכיוון שרצחו את צפור נפשה של היהדות ואולי גם שלא בשגגה, נמלטים הם לארץ ישראל. לגביהם אין זאת אלא ארץ חדשה, אשר ביום לא עבות אחד הכריזו עליה כעל "מולדת", בתחומה מבקשים הם להסתדר כאורח אומות העולם במולדתם הם: מתוך שפע "אור", קולנוע רב אורה ואולם ריקודים רב אורה, מריבות אחים שסופן רצח. הכל ללא קורטוב יהדות, ללא ה' וללא תורתו הקדושה.
אנחנו, איננו רואים את ארץ ישראל כארץ חדשה, שנזכרים בה משום שאין מקום אחר להימלט שמה. אנחנו לא שכחנו אותה מעודנו, ולא חדלנו לאהוב אותה ולהתגעגע אליה. אנחנו שואפים לקיים את מצות ישוב ארץ ישראל בכל כוחנו ובכל התמסרותנו, על טהרת הקדש, על יסוד קדוש הארץ ולא על יסוד חלולה.
הם אינם מבינים את הדבר, חרה אפם בנו, יחד עם עברתם ההולכת וקשה, גם גלותנו אצלם הולכת ומחמירה.
שמא תאמרו אין זאת גלות? כלום יש הגדרה טובה מזו לתיאור המצב שאנו שרויים בו אצל אחינו המתנכרים לתורה הקדושה?
ברצותם הם מתקרבים אלינו ועל שפתותיהם מלות נופת משלהם, ושקרים בולטים משלהם, על כל עוצמת תוקפו של יצרם הרע על מנת לתקננו ברוח אירופה, ולעצב את דמותנו בדמות "בני אדם מן הישוב". הם מחפשים נתיב ללבות ילדינו, מדיחים אותם מאחרינו, ועוקרים אותם מהתחום שלנו , מהתורה שלנו, מהיהדות שלנו, אל התורות שלהם אל העולם המופקר שלהם. כלום תתואר גלות קשה ומסוכנת מזו?
יש והם מחליטים להעניק לגויים מטובם, את ה"רוח החדשה", את התכניות החדישות לחיי מדינה וחברה המשתנות מיום ליום, לעתים מארגנים ומשתתפים במרידות ובמהפכות, את התמורה משלמים אנחנו, דמנו נשפך כמים, עושקים, רוצצים ומחריבים אותנו, את המוני בית ישראל הכשרים. מה שם יקרא לזה אם לא גלות?
יש והם מחליטים, או שהם חושבים כחובתם לגמול אתנו חסד. הם מקיפים אותנו מכל צד, מציפים אותנו בחסדיהם, עד כי אין אנו יכולים להניד יד או רגל, אין אנו יכולים לפצות פה. אם נחוץ לדבר - הם המדברים; אם נחוץ להקציב - הם המקציבים, אם נחוץ לארגן - הם המארגנים. הם המנדבים, האפוטרופסים, אנחנו הנתמכים והבטלנים. כלום קיים עוד צל של ספק כי אכן גלות קשה היא זאת?
אם הם שואפים למשרות של כבוד, עלינו לספק אותן להם, הם נציגינו בפני אומות העולם, הם המושלים עלינו בכיפה. הרבנים שלנו, תלמידי החכמים שלנו, היהודים שלנו, נתפסים במצודתם ועוברים לרשותם. בתי הכנסיות שלנו, בתי המדרשים שלנו בתי החיים שלנו, והמקומות שלנו, הכל עובר לרשותם. הם האדונים ואנחנו המשועבדים. בכל עזוז יהדותנו אנו עובדים להאדיר את כבודם הם. האין פירושו של דבר כי בגלות אצלם אנחנו?
אנו תופסים ביתר קלות את בעיית גלותנו אצל אומות העולם, מאשר את בעיית גלותנו אצל אחינו המתנכרים לתורה ולמצוות. בשעה שאומות העולם מכות בנו, מתנכלות לקדשנו, מתערבות בעניינינו, אנחנו מוחים, מחפשים מוצא של הצלה. והרי אנחנו לגבם בבחינת גרגיר אבק לעומת הרים נשאים. אבל בשעה שאחינו המתנכרים, הנופלים מאתנו במספר, משפילים אותנו עד דכא, בשעה שהם לא רק מתערבים בעניינינו, אלא מעבירים אותם לסמכותם היחידה, בשעה שהם לא רק מתנכלים לקודשינו, אלא אומרים לחסלם כליל חלילה, אנחנו שמים יד לפה ואיננו מנסים אפילו להתגונן.
