אין ספק, כי אנו עומדים בפני גל עכור של רדיפות והתקפות מצד כוחות התבוסה והכניעה. המשעבד העמיד בפני המנהיגות הכושלת ברירה: או להביא לו, כדי לרצותו, את ראשי הלוחמים, או לטרון. והמנהיגות, כמובן, בחרה בבגידה. כדי לצאת מלטרון, היא נכנעה אשתקד והפסיקה את "המאבק"; כדי לא להיכנס ללטרון, היא מוכנה להצית את אש המלחמה הפנימית. בוודאי, היא הייתה מוכנה גם להסגיר אותנו במישרין בידי האויב, כפי שעשתה זאת בשנות תש"ד-תש"ה. אבל בגלל סבות שאינן תלויות בה, אין היא יכולה לפי שעה, אין היא יכולה לעשות זאת בגלוי. הסגרה בידי הבריטים - זהו הדבר הבלתי-פופולארי ביותר לא רק בקרב עמנו, במולדת ובגולה, אלא גם בקרב הגויים, על שני מחנותיהם הפוליטיים. לפיכך באה ההדגשה בכל כרוזי ההסתה ובכל החלטות האימים, כי המלחמה ב"פורשים" תתנהל ללא שתוף פעולה עם השלטונות.
"מס" זה נאלצים הבוגדים לשלם למצב מדיני, המכריח אותם לעשות הרבה דברים, שהם בעצם למורת רוחם.
כמובן, אין זו אלא אחיזת עיניים, אם מדברים על מלחמה בנו "ללא שתוף פעולה עם השלטונות". האמת הפשוטה היא, כי המלחמה בנו היא היא שתוף הפעולה עם האויב. לבריטים לא איכפת כיצד תופסק המלחמה בהם, כיצד יוכלו להשיג את השקט הדרוש להם, כדי לנשום לרווחה וכדי להשלים תכניותיהם. העיקר הוא שתיפסק המלחמה; העיקר, שיוכלו שוב ליהנות מחופש תנועה ומחופש פעולה בארץ הכבושה. יתכן, כי היה להם נוח ביותר מבחינה מעשית, ורצוי ביותר מבחינה מוסרית, לו יהודים היו מפקירים יהודים למאסר, לגרוש ולגרדום. מעשים כאלה היו מלמדים את העולם משהו על אופיו של "הישוב המאורגן" ועל יחסו אל בריטניה. אבל אם זה בלתי אפשרי - הרי גם מלחמה פנימית היא טובה מאוד למשעבד, באשר היא יכולה להביא להורדת המעמסה ממנו ולהחלשת הכוח העברי על כל חלקיו.
לפיכך נקט המשעבד בזמן האחרון שני צעדים, שמטרתם אחת. הוא לא הטיל, על אף כל הסברות, מצב צבאי, והוא אסר, בין השאר, את נבחרי הישוב, את ראשי העיריות והמועצות. השוט של מצב צבאי הורם, אך לא הורד, כדי להפחיד את הכלל; מאסר האישים הרשמיים מן "הימין" בא לאיים על האישים הרשמיים מן "השמאל". והפחדה כפולה זו הועילה, כדי להמריץ עוד יותר דת המנהיגים לנופף בחרב המלחמה הפנימית.
"המנהיגים" היו מסוגלים לשקול ולהבחין, היו מבינים, כי השוט של מצב צבאי הוא שוט שבור. המשעבד נוכח לדעת, כי מצב צבאי אינו נותן לו כל תוצאות ממשיות. מצב צבאי כבר היה; הוא אינו מפחיד עוד. ומאידך, כדי להטיל לזמן ממושך מצב צבאי על כל האוכלוסייה העברית, דרוש לאויב פי כמה וכמה צבא משיש לו בארץ. אין הוא יכול להחזיק את יחידותיו במשך שבועות ללא שינה, ללא אוכל מסודר, ללא תנאי דיור מתאימים, ללא מנוחה ותחת עול של סכנה מתמדת. הוא מוכרח להחליף את היחידות, ולכך אין צבאותיו מספיקים.
ישנם גם גורמים פוליטיים בין-לאומיים, המונעים מן האויב את השלטת המצב הצבאי לזמן ממושך. בעוד חודש יפתח המושב של האסיפה הכללית של ארגון האומות המאוחדות. לו המושב היה נפתח בזמן ששולט בארץ מצב צבאי גלוי - אין ספק, כי הייתה עולה על סדר היום של הדיונים ההצעה לבטלו מיד, ואף קיימת אפשרות שמועצת הביטחון של ארגון האומות המאוחדות הייתה מעלה דרישה כזו, מאחר שרדיו וארשה חזר - בעקבות תליית המרגלים הבריטיים - פעמים מספר על הטענה, כי את שאלת הארץ יש להביא בפני מועצת הביטחון דווקא.
ניתוח הגורמים הללו - הציבוריים, הממשיים והמדיניים, הבין-לאומיים - מביא לכלל מסקנה, כי האיום במצב צבאי ממושך, ב"הרעבת הישוב" ובהחרבת כלכלתו - איום שווא הוא. אבל "המנהיגים", שמדריכתם היא הבהלה בכל שעת משבר ומבחן, לא הבינו זאת. ועל כן מוסיפים הם להפחיד גם את ההמונים ב"אסון", העומד להתרחש, אם לא ירוסנו "הפורשים" ולא תפסקנה פעולותיהם.
קיימת אפשרות של מאסר מנהיגים. אפשרות זו הדגיש האויב במכוון ע"י מאסרם של ראשי העיריות. אבל אם זהו הנימוק המכריע בידי המנהיגות הכושלת להתחיל במלחמה בנו - ואין ספק שזהו הנימוק המכריע - הרי מתאמתת ההנחה, ש"המנהיגים" הללו, הפועלים כאילו לפי רצונם, אינם אלא בני ערובה בידי שלטונות הכבוש. רוצים שלטונות הכבוש - הרי הם נותנים ל"מנהיגים" להתהלך חופשית ולכתוב את תזכיריהם. רוצים - הם סוגרים אותם, או מאיימים עליהם במעצר, ומיד בא הריכוך. מרת גולדה מאירסון רצה אל המשעבד ונשבעת בפניו, כי עכשיו כבר ייעשה רצונו, כי עכשיו תהיה מלחמה ב"פורשים" אף בכוח הנשק. המשעבד אומר; "אינני מאמין לכם" והיא חוזרת על שבועותיה, עד שהוא אומר: "זו לכם "השאנסה האחרונה" - אחרת... מרת גולדה שוב נשבעת ורצה בשמחה לרחביה לבשר, כי היא מנעה ברוב חכמתה צרה גדולה. "ניתנה לנו עוד הזדמנות - הזדמנות אחרונה, הבה וננצל אותה".
יש להניח, כי הם עומדים "לנצל את ההזדמנות". התכנית המעשית שלהם עדיין אינה מגובשת. הם עדיין דנים בפרטים. אולם כמה דברים כבר הובררו. הם ינסו להלשין בעקיפין, מאחר שאין הם יכולים עדיין להלשין במישרין. ההלשנה בעקיפין תיעשה על-ידי גירוש ממקומות העבודה או מבתי מגורים. גירוש זה אינו יכול להישאר בגדר סוד. והאדם המגורש, אם לא יסתלק, יהיה נתון למאסר מידי בידי הבולשת. מאידך, הם ינסו לסכל תכניותינו על-ידי בילוש מבחוץ, על-ידי פרובוקציה מבפנים. יתכן שינסו לשדוד את נשקנו. יתכן, שינסו גם לחטוף את מפקדינו, כדי לשתק את העבודה, או את חיילינו, כדי להוציא מהם בעינויים ידיעות על חבריהם, מפקדיהם, על מחסנים ובסיסים.
בעמדנו מול רדיפות כאלו, עלינו לנהוג לפי עצת החכמים: לא להגזים ולא לזלזל. הרדיפות אינן כה מסוכנות למלחמתנו ולקיומנו, כפי שזה נדמה ממבט ראשון. מאחורינו ניסיון. רבות למדנו ממנו, ואנו יודעים, כי מחתרת, אם היא שומרת על חוקי חייה, היא בעצם בלתי-מנוצחת. אפשר לגרום לה אבדות; אי-אפשר להשמידה. אף הבוגדים מבינים זאת, על כן אין הם מדברים היום כפי שדברו לפני שלוש שנים על "חיסול ופרוק", כי אם על "הפסקת הפעולות".
מאידך, אל נקל ראש. המלחמה הפנימית תקשה עלינו. היא תקשה על חיינו, על תנועותינו ועל מלחמתנו. עלינו לחסן את עצמנו בפני כל הניסיונות העומדים לבוא עלינו. על נשקנו נשמור בכל מחיר - בכל מחיר ממש. אם יבואו גירושים - נגיב עליהם מתוך שקול דעת, אך ננהג ככה, שהאנשים המגורשים לא יפלו בידי הבולשת. אם תהיינה חטיפות - נדע, קודם כל, לא לגלות מאומה לאנשי ווישי, אף אם נעמוד בפני עינויים. אדם בעל אופי, הנאמן לעצמו, לשבועותיו ולמשפחתו הלוחמת, יודע לעמוד בכל מבחן, פיסי או רוחני. ידעו אחינו לעמוד במבחן המוות; ידעו גם לעמוד במבחן הייסורים הגופניים. חובה היא. חובה כלפי המלחמה, חובה כלפי המשפחה, אשר לקיומה ולכושר מלחמתה מתנכלת כת הבוגדים.
על חטיפות, נשיב, כמובן, בחטיפות ועל מכות - במכות. הבוגדים יודעים, שאנו יודעים עליהם יותר משהם יודעים עלינו. על כן יתכן, שבזמן הראשון לא ישתמשו בנשק החטיפות, או שיחדלו מלהשתמש בו לאחר שיקבלו תשובה מתאימה לתעלוליהם.
מכל מקום עלינו לעשות את הכל, כדי לסכל מלכתחילה את תכניותיה של ווישי. לשם כך דרושה מעל הכל זהירות. אף מלה, מיותרת, לא לזר ולא לאח. אף תנועה מיותרת, לא בזמן השרות ולא מחוץ לו. לא להתרכז במקום אחד, אם אין הכרח בכך. לשנות את מקומות הפגישה. להשגיח בשבע עיניים על התנועה מסביב למקומות הפגישה. לרשום ולהודיע על כל תנועה חשודה. זהירות, זהירות, ועוד פעם זהירות.
חכמת המלחמה - חכמת כל מלחמה היא: להוריד מהלומות ולהימנע מלקבל מהלומות. הימנעות מלקבל מכות, היא חלק חשוב מאוד, לצד התגובה, של הדיפת ההתקפה הבוגדנית. אם מכותיה של ווישי תפגענה באוויר, יהיה זה ראשית הקץ של מערכתה הטמאה.
כי מה הן מטרותיה של ווישי ברגע זה? ראשית, היא רוצה להפחיד אותנו ב"מצב צבאי פנימי". אך היא יודעת כי כאן לא הצליחה. הן לא מן החומר שלהם קורצנו. אין אנו נבהלים ממצב צבאי בריטי ולא נבהל מ"מצב צבאי- סוכנותי". הסבל הוא אחינו; והקשיים והקורבנות הם חברינו מאז ומתמיד. מפני מה ומפני מי נירא, אם הכרת צדקתנו מפעמת בלבותינו.
מאחר שההפחדה כשלה, תנסה ווישי לערוך מערכה מהירה כדי להחלישנו. יש לשים את הדגש על שם התואר: מהירה. כי במערכה פנימית ממושכת אין ווישי יכולה לעמוד. ישנו מצב מדיני אובייקטיבי; ישנה דעת קהל יהודית בארץ ובחוץ-לארץ. כל יום וכל שבוע, שיחלוף תוך כדי מלחמת-אחים בזויה בזמן שהאויב עושה את מלאכתו בים וביבשה - הוא מכת מוות למערכת ווישי. לפיכך עלינו לגלות דווקא נשימה ארוכה. נדאג קודם כל למניעת פגיעות על-ידי זהירות וסודיות מכסימלית. נדאג לתגובה שקולה ללא חיפזון. נדאג להמשכת המלחמה באויב. ווישי תפסיד במערכה. היא לא תשברנו. ואולי יקומו שברים רבים בחומתה היא. כי את זאת יש לזכור תמיד: מכל הבחינות אין שנת תש"ז דומה לשנת תש"ד-תש"ה.
ולקראת הימים הקשים והמרים, הבאים עלינו, נלך כתמיד בלב בטוח, במחשבה בהירה ובאמונת ברזל. יגברו הקשיים; יגדל הסבל. על הרדיפות הממשיות תלווה בוודאי הלחישה הפרובוקטיבית: על "חלוקי דעות", על "פילוגים", על "בריחה" ועוד.
בכל המבחנים האלה נעמוד. אל הפלדה, שחושלה על סדן המעמד, ינופצו כל חיצי האויב ומשרתיו. המשך נמשיך במלחמה, כאשר לנגד עינינו העם המעונה והמולדת השדודה, כאשר בלבנן זעקת הדם הקדוש של גיבורינו, וכאשר לפנינו חזון הדורות: החרות, עליה ניתן את נפשנו עד שנשיגנה.
ונשיגנה
