מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. יירשם נא, אדוני היושב- ראש, כי הדיון הזה, רב העצב והחשיבות, מתקיים בכנסת בזכותה של חגית מרידור בת השלוש עשרה. בדור, בו התרבות הגרמנית על נושאיה המדוקטרים הוליכה מליון ומחצית המיליון של ילדים יהודיים, גדולים מחגית או קטנים ממנה, לתאי הגזים ולחצה על הכפתור והתבוננה בתהליך- אל תהייתה ותמיהתה של ילדה אחת בישראל קטנה בעינינו. היא כמובן, אינה היחידה.
אולם שר החינוך, אשר על אף ניסיונו בשפה דיפלומטית, עדינה ונמלצת, בהתייצבו לפני זרים,
התקרדמה לשונו בבואו להשיב לבת עמו, אתגרנו לאמור: העניין אינו חינוכי; בוודאי אינו חינוכי בלבד; מעיקרו הוא מדיני. ואנחנו מוכנים לקבל את האתגר המדיני של שר החינוך, שביקש שבגללו להמתין עם פתיחת הדיון לשובה של שרת החוץ. נתייצב עמו במישור זה להתמודדות ההגיונות. והלא הוא יודע ממגעיו המרובים עם גדולי העולם מה אמיתי האמרה : "Quam parva sapientia mundus regitur "
תרגום לעברית בבקשה.
"מה קטנה החכמה המנהיגה את העולם על ידי אנוש"
האמת כי הממשלה, בייחוד בשנים האחרונות, עלתה על הדרך, לא של קיום יחסים עם גרמניה, אלא של טיפוח היחסים עם גרמניה בכל השטחים: המדיני, הצבאי, המשקי, הרוחני, התרבותי, התיירי -בכל שטחי החיים, כאילו המוות -לא במלחמות של צבאות, אלא בהשמדה של מיליונים - לא הפריד כלל בין עמינו לבין עמה.
והטענה היא -אף היום שמענוה -: איך נוכל אחרת? גרמניה היתה לגורם בעל כוח כלכלי, מדיני; יש להתחשב בעובדה זאת. נניח. איש לא יכחיש, אדוני היושב ראש, כי רוסיה והעמים הסלאביים החיים ממערב לבוג, הם יחד גורם בעל כוח רב באירופה, ברחבי תבל, במזרח התיכון. אך יש הבדל.
אמנם כן, גרמניה, כתוצאה מן הקרע המאמלל בין מנצחיה, שבה והיתה לגורם מסויים, אך מכל לכל, היא בעיה. היא תשאר עוד בגדר בעיה שנים רבות, אם לא דורות. היא בעיה של אמריקה, היא בעיה של רוסיה, היא בעיה של אנגליה וצרפת, היא בעיה של פולניה וצ'כוסלובקיה. אם מותר לומר כך -היא גם בעיה של עצמה. מה עשתה הממשלה? היא התקרבה אל הבעיה, היא מתחבקת עמה, ועל ידי כך מחריפה, הפעם ביוזמתה שלה, את היחסים עם אותו גורם שהזכרתיו, אשר היחסים בינו לבינינו הם בלאו הכי חריפים, והחרפתם איננה לפי האינטרס הממלכתי של ישראל.
כדי להבהיר את כוונתי, אדוני היושב ראש, אביע את אמונתי.
אני מאמין באמונה שלמה שבין הקומוניזם לבין ציון תהום, אין גשר, לא צריך שייבנה, צריך שלא יקום. ובניגוד לדברים שפורסמו בעיתון הצרפתי "פיגארו", שוב אני מאמין באמונה שלמה שהקומוניזם לעולם לא ישתלט על האומה הזאת ולא יעשנה מכשיר למען הגשמת מטרתו הסופית בעולם כולו. אבל יש להבחין בין האמונה הזאת על פי ההגיון, אדוני שר החינוך, על פי ההגיון המדיני, ובין האינטרסים הממלכתיים של גורם רב כוח והשפעה ושל מדינה קטנה כשלנו, החייבת לעמוד על עצם קיומה. אין כורח כי ביחסים האלה תהיה תמיד עוינות, ובכל השטחים.
זו איננה תיאוריה. כל מי שלמד את תולדות הדור יודע, כי מנובמבר 1917 ועד מאי 1947, במשך שלושים שנים תמימות, היה יחסה של רוסיה לשאיפת העם היהודי לבניית מולדתו ולהשגת עצמאותו, עוינת בתכלית. אף-על-פי-כן במאי 1947 -ירשום נא, כבודו, את התאריך הזה מתוך הבחנה בינו ובין התאריך של נובמבר 1947 -אמר סגן השר החוץ של ברית המועצות, כי יש לעשות את העם היהודי אדון לגורלו במולדתו, כי יש להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא לא אמר את הדברים האלו בגלל שינוי עמדה אידיאולוגית ולא בגלל סנטימנט, אלא בגלל שיקול מדיני מובהק שבא בעיקר לידי ביטוי במשפטים הבאים, אשר מר אנדרי גרומיקו הצהירם מעל במת האומות המאוחדות ב- 14 במאי 1947: "ידוע יפה כי מאורעות דמים מתרחשים בארץ ישראל. מאורעות אלו נעשים תדירים יותר ויותר. ומסיבה זו הם מושכים את שימת הלב של עמי העולם, ומעל הכל של ארגון האומות המאוחדות".
נוצר משולש מסוים: ישראל- אנגליה- רוסיה, ובו היה צפון מפתח לשינוי היחס של רוסיה לשאיפתנו לעצמאות; והוא פתחו. אנו יכולים לדבר על השיקול הזה ללא כל חשש. שיקול דומה היה לארצות הברית של אמריקה. הרשל ג'ונסון האמריקאי השמיע באותם הימים דברים דומים מאוד לאלה שהשמיע יריבו- אויבו אנדרי גומיקו.
הנה הוכחה, שיש אפשרות, מבחינת האינטרסים הממלכתיים, להקל לפחות על העוינות; בוודאי אין צורך להחריפה. אבל הממשלה, ביוזמתה שלה, עושה את הכל בגלל מדיניות מוטעית, כדי להחריף יחסים אלה.
החשש של העמים, החיים ממזרח לאודר- נסייה מפני חידוש המיליטריזם הגרמני, - כל מי שאומר שהוא פרי תעמולה, אינו יודע מה הוא סח, או עושה את עצמו שאינו יודע. זהו חשש אמיתי ומוצדק על פי הניסיון ההיסטורי. ואנחנו, - איך אמר חבר הכנסת הנכבד ארגוב -לא הכשרנו את גרמניה ; הכשירו אותה אחרים. נכון. אבל אנו עזרנו בהכשרתה, ובמידה רבה, מבחינה מוסרית. אנו בוודאי בין החלוצים בעולם אשר חתמו על תעודת החזרת הכבוד והאמון לגרמניה החדשה. משום כך עומדים עמים סלאביים אלה ושואלים: מדוע העם היהודי במדינת ישראל צריך לעשות לנו את הדבר הזה? כי חששם חשש אמת הוא.
איך נזדעזענו לאור הידיעות שממשלת ישראל שלחה נשק לפורטוגל? ואני חייב לומר מייד: אינני רוצה שנשק ישראלי יהיה בידי הפורטוגזים כדי שיוכלו לדכא את האנגולים. מי שטעם את מלחמת השחרור נגד שלטון נכרי, לא ייתן ידו לדיכוייה של מלחמה כזו אם היא מתנהלת בחלק אחר של העולם. אבל נזדעזענו. ומהו נשק ישראלי לגרמניה? מי שהחליט על שליחתו, האם יוכל לשים ידו על ליבו ויכול להבטיח, לא לנו אלא לעצמו, שבנשק זה אנו נותנים לגרמניה לא ייהרג יהודי? יהודים רבים באירופה. אבל עם כל ההבדל בתגובה לאפשרות נוראה זו, אני חייב לומר: אף איננו רוצים שבנשק מיוצר בידי פועלינו יהרגו הגרמנים באחד הימים פולנים, צ'כים, או רוסים.
וכאשר עמים אלה באים אלינו ואומרים: אנו חוששים מפני הגרמנים, זה כמובן איננו החשש לעשרים וארבע שעות. מי שאינו מטיל את הסיסמה המאמללת "יבוא העתיד וידאג לעתיד", גם אינו רוצה שעמו יחיה על זמן שאול; הוא דואג גם למה שעלול להיות בעוד חמש שנים, עשר שנים ואף בעוד שלושים שנה; הוא שומע את הקולות הבוקעים לחידוש ה"דראנג נאך אוסטן" (הדחף מזרחה) ; הוא שומע אפילו מפי אדנאור, כי הגבול של אודר- נסייה, שהוא בימינו גבול של שלום, לא יוכר לעולם. והגנרלים הממונים על הצבא הגרמני, הם אותם גנרלים אשר חצו את הוויסלה, את הדניירסטר ואת הדנייפר. הם חוששים. וכאשר הם באים אלינו אל נאמר להם: החשש שלכם איננו מבוסס, הוא חסר שחר; כי הרי לנו יש ניסיון .
אני זוכר את הימים, בהם ראש הממשלה ושר החוץ יצא בהול לז'נבה משום שהרוסים, על ידי הצ'כים, החלו לשלוח נשק למצרים. הוא נפגש בין השאר גם עם שר החוץ הרוסי דאז ויאצ'סלאב מולטוב, והוא הביא לפניו את חרדתו. אני זוכר את המילים במקורן, כפי ששמעתי אותן; מולטוב אמר: למה אתם מפחדים למה אתם מפחדים, הרי מצרים מדינה קטנה; מה אתם חוששים מפניה ומפני הנשק שאנו נותנים?
לא, רבותיי, כאשר עם חושש מפני תוקפנות -וחששו אינו אמתלה לעריכת תוקפנות, אלא הוא מבוסס על ניסיון היסטורי מובהק -הוא הבעלים על החשש שלו. ולנו אסור לומר לו: אין לך יסוד לחשוש, ואנו נוסיף לתת נשק בידי אותם גרמנים.
Mutatis mutandis . עם כל השינויים המחויבים על פי המצב, אנו טוענים, כי במשולש ישראל- גרמניה- רוסיה ישנו מפתח שהוא בידינו, כדי לנסות ולסלק את עוינותה של ברית- המועצות והמדינות הקשורות לה. מישהו ישאל אותי: אתה בטוח? לא אינני בטוח. אבל זה סיכוי. ואנו לא זו בלבד שאיננו משתמשים בו; אנו עושים את הכל כדי שלא יהיה קיים. אנו מחריפים במו ידינו, ללא כל הצדקה, את היחסים המדיניים- ממלכתיים בין ישראל לבין אותו גורם אדיר- השפעה. מה נפסיד אם נשנה מדיניות אומללה זו? האם וושינגטון ציוותה עליכם לשלוח את ה"עוזים" לגרמניה? האם לונדון ביקשה מכם לשלוח את המורים לגרמניה? האם פאריס תבעה מכם להזמין גרמנים לבתי הספר שלנו? מה נפסיד מבחינת הקשרים שלנו עם מדינות המערב הדמוקרטיות, אם נשנה עמדתנו כלפי בעיה זו? אבל אולי נגרע מן העוינות משום מה לא לנסות, על פי ההגיון המדיני?
בעניין גדול זה, אדוני היושב ראש, לא אוכל לומר, כפי שמייעץ תמיד לומר אחד מצאצאי הרוח של מסייה שובן: my country - right or wrong . ככל בן חורין האוהב את ארצו אומר: my country is wrong . צריך לתקן את המעוות למען ישראל, למען בטחונה ולמען עתידה.
עתה אעבור לבעיה המוסרית. ואת דברי בקשר עמה אקדים בשלוש הערות.
ראשית, יש בינינו אנשים שהוכיחו, כפי הנראה, בכל שנות חייהם, כי בלבם ברזל ובנפשם פלדה, האומרים :כל עמדתכם ביחס לגרמניה איננה אלא ביטוי לרגש; השכל אומר אחרת. הם מעמידים את הרגש מול השכל, ואומרים: האחרון יגבר על הראשון. איזו הפרדה מלאכותית? כל הדברים הנכונים, היפים, הגדולים, ההיסטוריים, הנותנים לא רק טעם אלא גם הוד לחיי אנוש נעשו על ידי שילוב הרגש בשכל. משום כך אמרו אבותינו :שיכול הלב, ואולי אנו בעקבותיהם יכולים לומר: ליבוב השכל.
לא החישוב הקר הוציא את אבינו המכבי ממודיעין והתעלהו ירושלימה; את אספרטקוס - מקאפואה לווזוביוס; את וושינגטון מביתו מוירג'יניה לגיא- פורג'; את בוליבר מקאראקאס לאנדים; את גריבלדי מגנואה, בשתי ספינות קיטור עלובות, למארסאלה ולפאלרמו. הרגש הקדוש, ניצוץ האלוקים בלב האדם הוא שהפעיל אותם. אבל לא בלי שכל, הם כולם במערכותיהם לשלביהן, לחמו מעטים נגד הרבים וחלשים נגד החזקים, בשכל ניהלו את מערכותיהם וניצחו, אף על פי שלפעמים נפלו. אין שום הפרדה בעניין זה בין רגש קדוש לבין השכל הטוב; משולבים הם יחד.
שנית, בער אומר לנו: עמדתכם היא קיצונית. במה הקיצוניות? למה הגענו בשנת 1962? התנגדות לטיפוח היחסים בכל שטחי החיים עם גרמניה, פירושה קיצוניות. והרי בהתנגדות זו, באשר היא סבילה מעיקרה, יש תמצית המתינות ביחסים בינינו לבין העם הגרמני. איננו יכולים לעשות דברים רבים ; אבל יש דברים רבים שאנו יכולים לא לעשותם. הזוהי קיצוניות? אולי להיפך? אולי בטיפוח יחסים אלה גוברת והולכת הקיצוניות- קיצוניות בהשכחת מה שאסור; קיצוניות בסליחה על אשר אסור לסלוח; קיצוניות בהשפלה העצמית בפני האויב שישמיד ומשלם, ומבטיח להוסיף ולשלם ?
שלישית, מעולם לא טעננו שאנו חברי תנועת החרות, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, כל אחד מאיתנו בפני עצמו זוכר יותר את השואה מאשר חברי מפא"י, חברי מפ"ם , חברי אחדות העבודה, הדתיים הלאומיים, הליברלים וחברי כל שאר הסיעות. אני רוצה לומר ליריבי חבר הכנסת כסה: אני מקבל את קריאתך, ואני אומר מעל במה זו: אינני זוכר יותר ממך את השואה , ואתה אינך זוכר אותה פחות ממני ; איך נוכל? אבל יש להבחין בין זכירה אישית לבין זכירה לאומית. בזכירה האישית כולנו שווים; מבחינת הזכירה הלאומית, אדוני שר החינוך, יש מדיניות שעליה אנו קובלים, משום שעל ידי המדיניות שלכם אתם קוטלים את הזכירה הלאומית.
אינכם יכולים לאחוז בחבל, שתחילתו על סף התהום וסופו בתחתית התהום, בשני ראשיו. מתי אתם זוכרים מבחינת הלאום את השואה ? כאשר בשמכם חבר הכנסת ארגוב מביא בפנינו הצעה שתאמר באזני העולם כולו: " הכנסת של מדינת ישראל מביעה את חרדת עם ישראל נוכח תהליך קבלתה מחדש של האומה הגרמנית אל משפחת העמים -אותה גרמניה שהשמידה 6 מיליון מבני עמנו, בדם קר, בתכנית מחושבת ובאכזריות שטנית "..., או כאשר אתם טוענים:
אנו ומשפחותינו צריכים לקבל את הגרמנים? מתי אתם זוכרים, מתי אתם מקיימים את צו הזכירה הלאומית, כאשר אתם פונים על דעת כל הכנסת בקריאה נגד זיונה מחדש של גרמניה, וכאשר ראש הממשלה אומר: "העולם כולו חייב לזכור מה עוללה גרמניה מזויינת - ולא פעם אחת - לעולם בכלל; מה עוללה במלחמת העולם השניה לעם היהודי בפרט", או כאשר ראש הממשלה מחליט לשלוח נשק לגרמניה? מתי אתם זוכרים מבחינת הלאום? כדי לא לעורר ספק, עלי לומר שהמדובר בשני ראשי ממשלה,אבל תפקידם הממלכתי אחד הוא, גם השקפתם המפלגתית אחת היא.
את חשבון-הנפש הזה, יריבי הנכבדים, אנא עשו. אי אפשר את החבל הזה לאחוז בשני ראשיו; ארוך מדי הוא.
עד כאן דיברנו על גרמניה שהיתה. אדרבא, עוד נתבונן בגרמניה דהיום. כי חבר-הכנסת כסה שאל את השאלה: מדוע לא? כוונתו לא היתה רעה, אבל אולי לא חשב עד תום, לאן עלולים להגיע אלה שישמעו את השאלה הזאת:מדוע לא? אני מציע לו לקרוא, אולי בפעם שניה, את הספר "חמישתם" לזאב ז'בוטינסקי. אולי שם ימצא את התשובה לסכנה האיומה שבעצם הצגת השאלה: מדוע לא? אבל הוא הציג את השאלה, ואני אשתדל להשיב עליה.
"אנו מאשרים קבלת הזמנתכם לחמישה תנורים משולשים; בכלל זה שתי מעליות חשמליות להרמת הגוויות ומעלית אחת לשעת חירום. כן הוזמן מיתקן מעשי להעמסת פחם ולהובלת האפר". (12 בפברואר 1942, פירמה טופף ובניו, ארפורט).
כדי להכניס את הגוויות לתנור אנו מציעים פשוט מזלג מתכת הנע על גלילים. להעברת הגוויות מנקודות האחסנה לתנורים אנו מציעים להשתמש בעגלות קלות על גלגלים, ואנו מצרפים רישומיהן ששורטטו לפי קנה מידה".
בעקבות שיחותינו בעל-פה בנוגע למשלוחי ציוד בשביל מיתקנים בעלי מבנה פשוט לשריפת הגוויות, הרינו מגישים בזה תכניות לתנורי השריפה המשוכללים שלנו המופעלים על-ידי פחם, ואשר עד עתה השביעו רצון בהחלט. אנו ערבים ליעילות תנורי השריפה, וכן למשך קיומם לשימוש בחמרים הטובים ביותר, ולעבודתנו ללא פגם". (הפירמה קורי).
כאן צפון המפתח לשאלה של אחריות קולקטיבית. יהודים יעזו ליהודים לומר - גזענות? גזענות - שאנחנו מתעבים אותה, שאנחנו היינו קרבנותיה? האנחנו מאמינים באחריות קיבוצית של עם? האם לא היינו אנו קרבנותיה במשך כל הדורות? האם אנחנו לא נאמר, בעקבות הפרסומפציה המשפטית המפורסמת: כל אדם הוא אדם על עוד לא הוכח ההיפך? אנחנו לא נבחין שבכל עם יש אנשים טובים ורעים, חכמים ואחרים, משעבדים ולוחמי חופש? בוודאי, הכלל הגדול הוא: אין אחריות קיבוצית, אבל האם על הכלל הזה לא חל הכלל שאין כלל בלי יוצא ממנו? זהו היוצא מן הכלל. העם הגרמני. כי טופף ובניו, קורי, א.ג. פארבן, ושתי הפירמות המסחריות שקיבלו את הפטנט מן הקונצרן הגדול ושלחו כל חודש, האחת - שתי טונות של צקלון ב' והשניה - שלושת רבעי טונה של צקלון ב' לאושוויץ - בכל הפירמות הללו לא עבדו נאצים, אנשי ס.ס., חברי הגיסטאפו, שם עבדו אנשים פשוטים, פועלים שעשו את המיתקנים, עובדים שהובילום, מזכירים שרשמו את המכתבים, מנהלים שהכתיבו אותם. זו האחריות הקולקטיבית. היעז יהודי לבוא ליהודי ולומר שאם הוא מתנגד לקיום יחסי רוח ותרבות עם העם הזה, תורת גזענות בפיו? דרך ארץ!
אדמונד בירק אמר פעם: "כל מה שדרוש לניצחון הרע, הוא שאנשים טובים לא יעשו מאומה". היו אנשים טובים בגרמניה, בוודאי; אבל הם לא עשו מאומה. ויש כיום ביניהם כומר אשר אתם חושבים אותו כולכם לאחד מחסידי אומות העולם. שמו של אותו כומר פרוטסטנטי הוא נימלר. אני רוצה להודיע לכנסת, כי בשנת 1933, אותו חסיד אומות העולם הודיע, כי "תקופת ויימאר היתה תקופת האפלה, והמהפכה הנאצית ניצחה וחוללה את ההתחדשות הלאומית".
עתה נעבור לגרמניה דהיום. את המכתבים שקראתי באוזניכם הבאתי מספרו האדיר, המונומנטלי, של שייוער "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" .אבל בינתיים הופיע לא במוסקבה אלא בניו-יורק, ספר על גרמניה דהיום שמחברו הוא טיטנס. הוא היה חבר בוועדה לחקירת פשעי המלחמה מטעם ממשלת ארצות הברית נגד הנאצים אחרי תום המלחמה. שם הספר הוא "גרמניה החדשה והנאצים הוותיקים". ובהסברה של המו"ל כתוב לאמור: "זהו דין וחשבון גלוי ולעתים תכופות מזעזע, המפרט, כיצד אנשי היטלר הצליחו לשוב לעמדות שלטון כמעט בכל שטחי החיים בגרמניה, לרבות משרד החוץ, בתי המשפט, המשטרה ועוד". מחבר הספר מספר על המשפט הידוע בשם "משפט צינד" בעיירה אופנברג. צינד זה היה מורה, אחד המורים הגרמניים, אדוני שר החינוך. הוא נפגש עם אדם ששמו גיסלר, שמכנים אותו בנוסח האומלל "יהודי למחצה". התנהל ביניהם דו-שיח שלא אחזור עליו. המורה הזה, ה"שטודיינראט" הזה של הרפובליקה הפדרלית, אמר בנוכחות אנשים רבים: חבל שלא הכניסו אותך ואת אשתך לתא הגאזים, ואני מתגאה בזה שראיתי במו עיני כיצד הגרמנים הרימו קרדומות ופתחו את ראשיהם של היהודים. הוא הובא למשפט, אותו צינד, וקיבל שנת מאסר. לא זה העיקר. התיאור, מה התרחש לאחר המשפט, הוא הקובע. המחבר מספר לנו, על סמך הידיעות שנתפרסמו לעיני כל בגרמניה, כי כאשר בית המשפט חרץ את דינו של צינד לשנת מאסר אחת, פרצו נשים גרמניות בבכי, גברים ניגשו אליו ולחצו את ידו, ומשהוצא מן האולם, עבר בין שתי שורות של מוחאי כפיים.
"לרשותם של הארגונים הניאו נאצים עומדים כיום 30 עתונים, 68 חברות מו"לות לספרים ולחוברות ו-120 פובליציסטים נאצים מתקופת השלטון הנאציונל-סוציאליסטי בגרמניה".
עתה אביא לפניכם, מבחינת התמונה המזעזעת הזאת, את העיקר. המחבר קובע שמבין שופטי בית-המשפט העליון בגרמניה, הלא הוא בית המשפט בקרלסרוא, 17 הם שופטים מתקופת השלטון הנאציונאל-סוציאליסטי, ו-27 נאצים הם נשיאים ומנהלים של בתי-המשפט הגליליים.
ועתה, דמויות מספר של השופטים בגרמניה. ד"ר קונראד רידיגר: מסמכים הוכיחו כי הוא היה פעיל בהשמדת מיליוני יהודים. מי הוא כיום? - שופט בבית המשפט הפדלי הקונסטיטוציוני הגבוה בקרלסרוא. ד"ר ארנסט קנטר - הוא היה שופט בדניה הכבושה, אותה דניה שהצילה את היהודים ושאת ראש ממשלתה יקבל מחר עמנו בחיבה ובאהבה ובהוקרה. קנטר היה שופט בדניה הכבושה וזכה לכינוי "השופט התולה". בשנת 1958 הוא נתמנה נשיא הסינט בבית המשפט הפדרלי בקרלסרוא, הלא הוא בית המשפט העליון של גרמניה. ד"ר אייזלה - הוא היה שופט אימים בפראג הכבושה. האמריקאים הסגירו אותו בידי הצ'כים, הצ'כים שפטוהו; הוא שוחרר וחזר לגרמניה. מיהו כיום? - שופט בבית המשפט האזורי בשטוטגרט. ד"ר ברנר רודה - הוא היה קטיגור נאצי בפראג הכבושה. הוא גרם לתלייתם של מאות פרטיזנים ולוחמים צ'כים. כיום הוא ראש מחלקה במשרד המשפטים בשלזוויג-הולשטיין.
דוקטור רעדער-קנוספל היה הקטיגור הראשי בפראג הכבושה הוא זכה לכינוי של תליין. ב-8 בפברואר 1944 הוא דרש פסק דין מוות לשבעה צ'כים משום שנתנו מזון לחייל סובייטי שבוי, ובין אלה שהוצאו להורג בגללו היתה אשה בהריון. מי הוא כיום? קטיגור ראשי במאנהיים.
דוקטור מוהס היה נשיא בית משפט מיוחד בראדום. בין השאר דן למיתה פולני על אשר נתן מחסה לילד יהודי קטן. מי הוא כיום? נשיא בית המשפט האשורי בהאם. דוקטורים, כולם דוקטורים. דוקטור ברוכהאוז, דוקטור הוקלנבראש, דוקטור ריימערס, דוקטור נוימאן, דוקטור פון ריזנהאוול, דוקטור שלויטער - כולם היו שופטים, אף קטיגורים, בימי היטלר. כולם יושבים כיום על כס המשפט בגרמניה החדשה, "שלא תשוב עוד להיות גרמניה הקודמת". אלה שופטי גרמניה. ידיהם מגואלות בדם, זעקת קרבנותיהם החפים מפשע באוזניהם. לבותיהם רוויי רגשות שנאה. והרי אחד המבחנים המכריעים בתרבותו של עם, זהו מבחן המשפט. חבר הכנסת כסה שואל: מדוע לא? מדוע לא ישלחו ילדים מישראל מכתבים לילדים בגרמניה? האם אתם יודעים לאילו בתי אב יגיעו המכתבים האלה? אותו טיטנס טוען שרבבות גרמנים עדיין אומרים בגרמניה בגלוי: חבר שלא השמידו את אחרון היהודים בתאי הגאזים. האם אתם בטוחים שמכתב כזה של חגית, של חגיות, לא יגיע לביתם של בני פירמה "טופף ובניו"; ואל בתיהם של כל אותם השופטים והדוקטורים האלה, והם לא יעשו אותו ללעג ולקלס ולא יגידו לילדיהם - חבל שלא השמידו גם את היהודונים הללו? האם אתם יודעים לאיזו תהום אתם דוחפים את הילדים בישראל על ידי החינוך הזה, אדוני שר החינוך? על ידי המדיניות הזאת, גברת שרת החוץ? זוהי התשובה לשאלה: מדוע לא? התבוננו בה.
בית המשפט בירושלים שאל השאלה: "מדוע באה לנו הרעה הזאת דווקא מידי העם הגרמני?" הוא ודאי התכוון לכך: מדוע מידי העם הגרמני, בתוכו קמו גטה, שילר, היינה, לסינג ("נתן החכם" - אונד דער יודע וירד פער בראנדט" - "היהודי תמיד יעלה על המוקד" - באירוניה ובסארקאזם, להם היה מסוגל לסינג); באלין, בונהו של הצי הגרמני; רטנאו, מצילה של גרמניה אחרי מלחמת-העולם הראשונה. מדוע דווקא מידי העם הגרמני? אבל שימו לב: בית המשפט לא שאל מדוע מידי הנאצים, ההיטלריסטים; הוא שאל: מדוע מידי העם הגרמני באה לנו הרעה הזאת? בית המשפט לא השיב; מי יוכל? את התשובה מצא אולי שיירר. הוא הביא לנו את הדברים שאמר לותר לפני חמש מאות שנה בקירוב. לותר הוא אבי הרפורמציה; הרפורמציה נחשבת לנושאת הקידמה. ולותר אמר: "יש ליטול מן היהודים את כל כספם ותכשיטיהם, ממונם וזהבם, להעלות באש את בתי הכנסת, להחריב את בתיהם, לשימם במכלאה או באורווה בצוענים ולהחזיקם בשבי ובדחקות". שיירר הוא פרוטסטנט, לא יהודי, והוא אמר כי חמש מאות שנה לאחר שאמר לותר את הדברים, עשו הגרמנים ביהודים בדיוק כפי שיעץ להם לותר. אולי זאת היא התשובה, אינני יודע. אבל עובדה היא שמידי העם הגרמני באה לנו הרעה הזאת, ובעטיו של העם הגרמני על מיליוני בניו, על פרופסוריו, על דוקטוריו ומנהיגיו וכמריו, לרבות נימלר, באה לנו הרעה הזאת. ולא ביום האחד בשנה, אלא כל יום, כל שעה במשך שנים שנוראות מהן לא היו בתולדות אנוש, היינו צריכים לומר, אבותינו ואנחנו: רבתה בנו חלחלה ; קרן ירדה עד עפר; צרי עין מצאו יד; פועלי שקר חיל עשו; עושי צדקה לא נראו; יום יום נאמר מה בסופנו; טוב מוות מחיים אמרנו; בני נכר משלו בנו, אמרנו נגזרנו אבדנו. ונהיה כתועים ואין לבקש, כשבויים ואין לשובב, כרעבים ואין להאכיל, כצמאים ואין להשקות, כעייפים ואין להשיב, כשנואים ואין לאהוב, כנרדפים ואין לקרב, כמנודים ואין להתיר, כלקוחים ואין אדונים, ככפופים ואין לזקוף, כיתומים ואין להם אב, כטמאים ואין לטהר, כזנוחים ואין לזכור, כהומים ואין להם מנוחה, כדלים ואין לחננם, כגרים ואין לקבל, כבזויים ואין לכבד, כאבלים ואין מנחם, כאנוסים ואין מנוס.
ועם עם זה שמידיו כזאת הרעה אשר באה לנו, אל לו לישראל לקיים יחסי תרבות, רוח וחינוך.