בשנים האחרונות אירעו מספר מקרים שחידדו את ההתנגשות בין הלכה לדמוקרטיה. היינו עדים לפסקי הלכה שהורו לקהל מסוים לפעול בניגוד להחלטות ממשלה או גופים ממשלתיים-מדיניים. בנוסף לכך הייתה גם פעילות ציבורית רחבה שהטיפה להתנגד למדיניות הממשלה. השיא היה באירוע הטרגי והנורא של רצח ראש ממשלה, שמיקד בצורה חריפה ביותר את הסתירה כביכול בין אמונה והלכה לבין דמוקרטיה.

בעקבות האירועים הללו יצאו גופים ואישים רבים במתקפה כוללת נגד הציבור ה"ממלכתי דתי", על מוסדות החינוך שלו ועל תפיסות החיים שלו. הטענה העיקרית שנשמעה הייתה שהציבור הדתי המאמין בתורת ישראל אינו רואה את עצמו כפוף - ולכן אינו כפוף - לשלטון הממשלה, לחוקיה ולציווייה, משום שהוא מחויב לסמכות עליונה יותר. לכן, כך נטען, כל פעם שתהיה סתירה או התנגשות בין קביעות ממלכתיות לבין מה שנראה לאותו ציבור כצו אלוהי, יעדיף הציבור הדתי את הצו האלוהי על פני חוקי המדינה ומשפטיה, שנחקקו על ידי בני תמותה. בגלל העדפה זו הוצג הציבור הדתי-לאומי כלא-דמוקרטי, א-דמוקרטי, אנטי-דמוקרטי.

במקביל לתהליכים אלה ואף לפני כן, הלך והתחזק בישראל זרם אידיאולוגי, שקיבל גם ביטוי פוליטי, שראה את הדמוקרטיה כאחד הערכים הנשגבים ביותר של החברה האנושית. זרם זה, שנסמך על תפיסת עולם מערבית אירופאית, התפתח באירופה על רקע עליית הנאציזם ומשטרים פשיסטיים אחרים, שאת תוצאותיהם ראה כל העולם. לאידיאולוגיה זו היה חיבור מובן מאליו עם דעות פוליטיות מסוימות, וכך הפכו התפיסות הללו לבעלות גוון פוליטי, ובסופו של דבר אפילו מפלגתי.

בחוקים של הכנסת נקבע שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. אמנם, היה דיון על ו"ו החיבור, אך בשנים הראשונות הצירוף הזה לא כל כך הטריד, משום שלא היווה ביטוי לעימות בין המונחים הללו, ובוודאי לא בצורה ציבורית-פוליטית תוקפנית רחבה. כאשר נוצר השבר החלו ההרהורים והערעורים על עצם האפשרות של מדינה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. שאלו:
- האם אין סתירה בדבר הזה?
או שהיא יהודית, ואז היא כפופה לסמכות אחרת ולמקורות ערכיים אחרים,
או שהיא דמוקרטית, ואז היא שייכת לעולם המערבי היווני-הלניסטי ולא היהודי השורשי.

ערעורים אלו, שהיו פרי האידיאולוגיה המערבית, אפיינו זרם פוליטי מסוים, וכאשר הם תורגמו לפוליטיקה ולמפלגתיות נוצרה איבה לכל מי ששייך לזרם אחר, למפלגה אחרת, לאידיאולוגיה אחרת. הצד השני נתפס כסיטרא אחרא, במובן המלא של המושג.

אנו עוסקים כאן במונחים רבים, בייחוד במונח "דמוקרטיה". השימוש הרחב במונח זה מחייב בדיקה ביקורתית.
- מהי בעצם דמוקרטיה, ולאיזה מודל מתכוונים כשמדברים עליה?
מקובל לזהות אותה עם 'שלטון הרוב', כלומר, המיעוט צריך לקבל את רצון רוב העם. רצון זה בא לידי ביטוי באמצעות נציגי הרוב בכנסת. אולם בכך לא תמה מלאכת הביקורת, שכן גם מושגים אלו צריכים הבהרה והגדרה:
- מהו רוב, מיהו רוב העם, וכן, כיצד יוגדר 'עם'?

ראשית, ראוי לבחון את מקורה של הדמוקרטיה. שורשיה מתחילים ביוון, או ליתר דיוק באתונה, ששם הייתה זכות בחירה לכל אזרח שהגיע לגיל מסוים. לנשים, לילדים ולעבדים לא הייתה זכות זו, וגם לא לאנשים שגרו שם ללא אזרחות. מי שהוגדר כבעל זכות בחירה יכול היה להופיע בפורום באקרופוליס ולהביע את דעתו. מצד אחד זהו מודל אידיאלי: מספרם המצומצם של האנשים הללו איפשר דיון ענייני בכל דבר, שמיעת כל הדעות והכרעה על פי דעת הרוב. אולם, כבר ציינו כי לא היה זה רוב העם, אלא חלק מסוים מהעם שלא כלל עבדים, נשים, ילדים ואורחים, וזאת אף אם הם גרו שם שנים רבות. כך זה היה באתונה ואילו בספרטה הסמוכה היה שלטון אחר לגמרי, ללא דמוקרטיה.

על מודל אחר של דמוקרטיה ניתן ללמוד על פי הסיפור הבא. בשנות ה - 60 הייתי בחלק המערבי של הודו, בין בומביי לפונה, באזור שנקרא רג'סטאן. הייתה אז שנת בחירות. יום אחד ראיתי שיירה ארוכה מאוד של גמלים שעליהם ישבו אנשים כשנשותיהם הולכות לידם עם הילדים. נאמר לי שהשיירה היא משבט הבנג'ארו, שבט של נוודים הגרים באמצע המדבר. תרבותם של נוודים אלה מאוד פרימיטיבית, הם אינם יודעים קרוא וכתוב ומדברים בשפה שונה מאנשי הערים. פניהם היו מועדות לעיר כדי לבחור, וכולם התכוונו לבחור מפלגה שנקראת מפלגת הקונגרס. תהיתי, מאין הם יודעים מה טיבה של מפלגה זו, שהרי הם אינם יודעים לקרוא ולכתוב, ואינם שומעים רדיו. יודעי דבר הסבירו לי שכפי הנראה באו שליחים של המפלגה אל ראשי העדה, נתנו להם מתנות, ושידלו אותם לבוא להצביע בעבורם ביום הבחירות. זאת נקראת דמוקרטיה, ויש לזכור כי הודו - שמנתה אז כארבע מאות מיליון איש וכיום כמיליארד איש - נחשבת כיום למדינה הדמוקרטית הגדולה ביותר בעולם. זהו, כמובן, מודל קצת אחר, שכן מתוך שליש העם שהם בעלי זכות בחירה, כ - 75 אחוז אינם יודעים לקרוא ולכתוב.

יש, כמובן, מודלים נוספים. ברוב הארצות רק אזרחים יכולים לבחור, ובמדינה כמו שוויץ קשה מאוד לקבל אזרחות. אדם יכול לחיות שם את כל חייו, אפילו להיוולד שם, אך לא תהיה לו אזרחות שוויצרית ואם אין לו אזרחות, אין לו גם זכות בחירה. ישנם ארצות ומשטרים דמוקרטיים שבהם ניתן להצביע רק למפלגה אחת, וזו הדרך היחידה להביע את רצון הרוב.

אנו רואים, אם כן, שכשמדברים על דמוקרטיה מדברים, בעצם, על מגוון רחב מאוד של מודלים ושל הגדרות שונות למושגים "רוב", "ציבור" ומה נקרא "עם". לכל מודל שיטה לבירור רצון העם, ולמעקב אחר נבחרי העם. לכן יש צורך לברר את טיבם של ההגדרות והמודלים הללו, מהן הסמכויות של הגוף הנבחר והאם, למשל, הוא מוגבל על ידי קונסטיטוציה (חוקה), כפי שהמודל האמריקאי מגביל את נבחריו.

בהקשר זה ראוי לזכור שגם המשטר הנאצי עלה לשלטון באופן דמוקרטי, וחוקק חוקים באופן דמוקרטי על פי הכרעות של רוב הגוף הנבחר. כמובן, הכל לכאורה. כשמנסים להסתכל באופן אובייקטיבי על תהליך קבלת ההחלטות, אנו רואים תהליך "דמוקרטי": מספר אנשים ישבו והחליטו: מחר יהיה פוגרום, "ליל הבדולח"! וכך התחילו להרוס את כל בתי הכנסת של היהודים במדינה. זהו לכאורה מעשה דמוקרטי, שהציבור הרחב לא התנגד לו, שהרי לא ראינו, לא שמענו ולא קראנו בכתובים שקמה תנועת התנגדות המונית ששיקפה את הרצון האמיתי של העם כולו. העם עשה את מה שאמרו לו לעשות וזוהי אחת הטרגדיות הגדולות שממנה אנו לומדים שהדרך הדמוקרטית אינה פשוטה ויש בה סכנות. זוהי גם הסיבה לכך
שבמשטרים רבים קיימים מנגנוני בקרה והגבלות שונות כדי שהמשטר הדמוקרטי לא יתדרדר לשפלות מהסוג הזה.

יוצא ממה שאמרנו הוא שבעצם הדמוקרטיה איננה ערך עליון, אלא רק כלי שנועד לנהל חברה ומדינה. ייתכן שהיא הכלי הטוב ביותר והיעיל ביותר שידענו עד עכשיו. יש מי שחושב שגם משטרים טובים יותר, כגון משטר דיקטטורי - אם הדיקטטור הוא אדם טוב, אוליגרכי - אם אנשי האוליגרכיה הם אנשים טובים. אולם, מובן כי לא ניתן לבקר או להגביל משטרים אלו. לעומת זאת, בדמוקרטיה יש יותר שליטה, יש תקופות כהונה, תחלופה, אפשר להפיל את המשטר באופן חוקי וכיו"ב. אף על פי כן, זהו משטר שעם כל יתרונותיו, הוא עלול לשמש כלי למטרות שליליות.

ראוי לשים לב כי בשעה שאנו מדברים על הדמוקרטיה כטובה וכיעילה, אנו מערבבים בין כלים לערכים. לכאורה אין ערכים אבסולוטיים, בוודאי לא לפי התפיסה המנתקת בין ערכים לבין דת או אמונה. על הבעייתיות של ההכרעה מה נחשב מוסרי, ניתן ללמוד ממקרה שארע בסין לפני קצת פחות מדור. הסינים החליטו לעקר גברים בגלל התפוצצות האוכלוסין שם. הם הספיקו לעקר כמה מיליונים, אך התהליך נפסק עקב מחסור ברופאים ובאחיות. נשאלת שאלה:
- האם זהו מהלך מוסרי?
- האם ניתן ליטול מאדם את הזכות ללדת ילדים?
מבחינה ציבורית, אפשר שהדבר יועיל בטווח הקצר ובטווח הארוך, אך פעולה שמועילה לציבור כולו יכולה להיות בלתי מוסרית כלפי היחיד.

בתקופתנו מקובל להעמיד את קדושת החיים ואת חופש הפרט כערכים הבסיסיים ביותר. הם; מעוגנים בחוקים שונים בארצות הנאורות. אולם, כשאדם חולה במחלה שאין לה מרפא ומבקש עזרה כדי לסיים את חייו, כגון ע"י ניתוק המכשירים, ישנה התנגשות בין שני ערכי סוד הללו, קדושת החיים וחופש הפרט. מצד אחד, איך אפשר ליטול חיים, אפילו באופן פסיבי, אך מצד שני, מדוע לא לכבד את הפרט, המבטא את רצונו העמוק? ! הרי לנו התנגשות: השמירה על קדושת החיים גורמת לחולה סבל איום ונורא ולחיים חסרי טעם.
- כיצד, אפוא, מכריעים בין הערכים הללו?
- האם אפשר לדרג אותם?

זוהי דוגמה אחת להתנגשות ולסתירה בין ערכים שונים ובמקרים רבים אי אפשר לפתור את הסתירה. הבעיה קיימת גם משום שאנשים בעלי מוסר שונה יכריעו בצורות שונות ולכן, אפילו אם הדמוקרטיה היא ערך, ולא כלי - כפי שסבור אני - עלולות להיווצר סתירות בינה לבין ערכים אחרים. אין תמיד תשובה לסתירות הללו. אולם, דמוקרטיה אינה ערך אלא כלי, אמצעי להגשמת ערכים. מסיבה זו המצב מורכב יותר בגלל השאלה:
- אילו ערכים הם המקודשים ביותר?
- האם קיים סולם ערכים, שבו ערכים עליונים וערכים נמוכים יותר?
או, לפי התפיסות המערביות החדשות, אין סולם ערכים, אלא שוויון בין כל התפיסות וצורות החיים. תפיסה זו מביאה לכך שכל התנהגות נתפסת כלגיטימית. כך מקבלות צורות חיים אלטרנטיביות לגיטימציה כמו כל צורת חיים אחרת. ה'הומו-לסביאניות' נהייתה מקובלת על הציבור המערבי לא פחות מאשר הזוגיות המסורתית. אף דברים חמורים עוד יותר, כמו הסמים ההורסים כל חלקה טובה, מתקבלים בתפיסות המערביות המודרניות באותה רמה ערכית כמו צורת התנהגות מסורתית מקובלת. זהו, כמובן, דבר קשה לעיכול ע"י מי שמחויב להלכה, אך חייבים לדעת שזה ההבדל בין תפיסת ספקטרום הערכים כקו אופקי אחד לבין תפיסה של סולם ערכים.

יוצא מכך, שגם כשהדמוקרטיה נתפסת ככלי שנועד להגשים מערכת ערכים, אם המערכת הזאת היא אופקית בספקטרום, קשה להגדיר אפילו את הכיוונים הערכיים של הכלי הזה! המערכת הערכית אינה קבועה אלא משתנה כל הזמן. מה שאין כן, אם ישנה מערכת אנכית, דהיינו של סולם ערכים, אז ניתן לשאוף לערכים המוגדרים כנשגבים ביותר. ניתן להתוות דרך ולקבוע מטרות מסוימות. אולי אי אפשר להגיע אל כולן מבחינה מעשית, אולם תמיד קיימת השאיפה להשתפר והכיוון שאליו יש להתקדם ברור.

החשיבה המסורתית, היהודית-שורשית, מוצגת במקרים רבים כמנוגדת לתפיסה המודרנית והערכית של הדמוקרטיה, של הגשמת רצון רוב הציבור. אולם במציאות הגישה היהודית הייתה מאוד פתוחה ומאוד דמוקרטית, כדוגמת הקביעה ש"אחרי רבים להטות". אמנם, הפסוק מתייחס לרוב של ציבור מאוד מצומצם, דהיינו, של בית דין וסנהדרין, או של כל גוף יורידי-מחוקק, אולם בתקופה מאוחרת יותר הרחיבו את המושג הזה, ודובר על "רובא דליתא קמן", שזה כבר רוב הציבור. לא שואלים את כל הציבור, אלא יש חזקה, אומדנא, שרוב העם רוצה בדבר מסוים, או שהוא נוהג בצורה מסוימת. דהיינו, אין זה רוב מדויק מבחינה סטטיסטית, אעפ"כ זהו רוב סביר ומתקבל. העיקרון של "אחרי רבים להטות" שייך גם לכלל "רובא דליתא קמן" מכיוון שעל פיו נקבעים דברים בסיסיים מאוד בהלכה, כמו חזקה. לפי רוב דעות האחרונים כוחה של החזקה, שהיא דבר יסודי מאוד בחשיבה ההלכתית, נובע מכך שהיא נסמכת על דעת רוב הציבור.

חשוב גם לזכור שתולדות ההלכה מבוססות על ויכוח, "שקלא וטריא", וכמעט שלא הייתה הלכה מוסכמת על הכל. בכל סעיף בשולחן ערוך, אפילו הקטן ביותר, ניתן למצוא מגוון רחב של דעות. יש גם כללי הכרעה, כללי הפסק, שאינם באים לקבוע את האמת ההלכתית, אלא את ההכרעה הפרגמטית. ההכרעה על פי הרוב, או על פי הכלל "הלכה כבתראי" וכיו"ב, אינה הופכת את הדעה שהתקבלה לדעה הנכונה היחידה. הדעה שהתקבלה להלכה נשארת בספק, אך מבחינה מעשית היא מחייבת.

ראוי לציין בהקשר זה דיון של החת"ם סופר, שבמהלכו הוא אומר במפורש שההכרעה ההלכתית אינה מוציאה מידי ספק, אלא קובעת כיצד יש לנהוג מבחינה מעשית. למרות הצורך בהכרעה תמיד היה דיון ותמיד הייתה אפשרות לשאול ולשנות. קבלת מרות ההלכה אינה אומרת שהכל מאובן ושאין מקום לחשיבה אחרת. להפך, חלק מהחוסן של המערכת הוא העובדה שהיא יכלה לעמוד בפני שינויים חברתיים-כלכליים ורעיוניים עצומים במשך שנים רבות, בארצות שונות ובהקשרים שונים. כל זה בשל הגמישות והיכולת להתכופף עם הרוח ולא להישבר כאותו ארז. ברור, אם כן, שמי שכפוף למרות ההלכה ולמקור סמכותה, נמצא במערכת שיש בה הרבה מאוד מקום למתח של דיון.

ניתן, אם כן, לסכם ולומר שאין סתירה בין המושגים דמוקרטיה והלכה, או בין מדינה יהודית לדמוקרטית, כיוון שלא יכולה להיות סתירה בין מושגים השייכים לקטגוריות שונות ביותר.

מצד אחד ההלכה, שהיא מערכת גמישה של ערכים, היונקת מסמכות עליונה אך משאירה מרחב לשינויים ולדינמיקה.
מצד שני הדמוקרטיה, שהיא כלי שמשרת את הערכים.

לכן, ברמה הפילוסופית אין, לדעתי, כל סתירה בין המושגים הללו. באופן שנגדיר את המושג "יהודית", כך ישרת אותו הכלי הדמוקרטי. הניסוח "יהודית ודמוקרטית" הוא ניסוח מוצלח הדורש בירור טיבו של המודל שאליו מתכוונים ב"דמוקרטית", והגדרת הערכים המרכיבים את המושג "יהודית", שהוא המושג הדומיננטי בניסוח הזה.