ברשותכם אפתח בהצגת הספר לעכב את הקריעה, קובץ של אבא קובנר שערך מוקי צור ושיצא לאור ב- 1998 בהוצאת 'עם עובד'. על אבא קובנר אומר משפט אחד מזווית אישית, כיוון שהכרתי אותו מקרוב והערכתי אותו מאוד. ישבנו יחד במערכת הרבעון "פתחים", רבעון שעסק בנושא הדת בחברה המודרנית והיחסים בין דתיים לחילוניים. נושא היחסים בין חילוניים לדתיים הדאיג מאוד את אבא קובנר כבר לפני עשרים שנה. אקרא כמה משפטים מדהימים שהוא כתב בנושא יהדותה של המדינה:

"לחילוניים נחוצים הדתיים כדי שיהיו להם שורשים, לדתיים נחוצים החילוניים כדי שיהיה להם עם".

והוא הרחיב:

"עד שאנחנו מבקשים לבנות גשר על פני שני מחנות כביכול, מתברר שלא זה ולא זה איננו מקשה אחת. עלינו להציץ אל התהום על מה עלינו לבנות את הגשר, לחצות את הגשר, על פני איזו תהום. ותהום היא לדעתי, שמצד אחד יש בורות מנוולת והיא בעולם שבקרבו אני חי, כלומר, בתנועה הקיבוצית, כלומר, בציבור החילוני. דור ההמשך של העולם החילוני שרובו ככולו יש בו עם-ארצות לגבי מהותה ותוכנה של מורשתו התרבותית-הרוחנית של היותו ישראלי של כל הדורות, של היותו יהודי של כל הדורות. ומצד השני המחנה הדתי שרובו ככולו חי בפרזיטיות לגבי המדינה".

אחר כך הוא סיכם:

"אנחנו חוזרים מאלפיים שנות גולה אל עשרים וחמישה אלף קילומטרים מרובעים, ורוצים ליצור אחדות שהייתה אחדות שברוח, אך היא חייבת להיות גם אחדות שבאורחות החיים. היא לא תיווצר על נקלה, ואני חושש מאוד שאם גדולי רוח בכל המחנות, במידה שישנם, לא יעשו בסוגיה הזאת, ייפול הדבר לידיהם של מדינאים ופוליטיקאים, ואז גם הניסיון לבנות את הגשר עלול להיכשל".

אני לא רק מצטט, אני גם מזדהה.

אבא קובנר מצטט מדרש. אם הייתי רוצה לשים מוטו יפה להרצאתי הייתי מציע לצטט את המדרש שהוא מצטט:

"בשעה שעמד הקב"ה לברוא את העולם נטל שתיים כוסות, ואמר: אצוק בשתיהן רותחין. אצוק כך יתפוצצו, אצוק קרים יקפיאו.
מה עשה?
מזג צוננין ברותחין, ואמר: והעולם הלוואי ויעמוד".

והוא סיכם:

"אם ייעשה מאמץ אינטלקטואלי כן וחשבון נפש בכל המחנות על מנת למצוא את הנוסחה החדשה של מחשבת ישראל בדור המדינה, אולי אז נהיה מתקרבים למשהו שלא יקפא, וחלילה לא יתפוצץ".

אעבור כעת למוטו של ממש, מתוך ספרי עלי גשר צר, הנוגע בדיוק בנושא הזה, ואבקש לקשר כאן בין הדברים. אחת האסוציאציות לשם הספר הייתה ספרו של אבא קובנר, שנקרא 'על הגשר הצר'. את שם ספרי בחרתי לא רק בזכות אבא קובנר אלא גם בגלל קטע השיר הבא של נתן אלתרמן שפורסם ב- 1949:

כך יושר עוד בטרם ניתן למדינה
אהבת נעורים לטעום
בדרכינו עלתה כסירפד השנאה
ותכנו זקנת פתאום.
חברות ואמון הוכרעו לבלי קום
וגבהו חשדות כהר
ונהיה נפגשים על קרשי הפיגום
כשונאים עלי גשר צר.

אנחנו עוד על הפיגום, ואנחנו כשונאים עלי גשר צר. עטיפת הספר משקפת הרבה מאוד מהחששות שלי, מהפחדים שלי: מגן דוד שעלול להתנפץ.

המטוטלת הישראלית: הכפייה האנטי דתית בימי ראשית המדינה

בימי ראשית המדינה, הייתה כפייה אנטי-דתית חמורה מאוד. היום רבים מקוננים כי מעולם לא היה נורא כל כך. הם טועים ופשוט אינם יודעים כמה נורא היה פעם. המטוטלת של היום בסך הכל שינתה כיוון ועברה אל הצד השני. נדמה לי שיש נקודת צומת שאפשר לסמן אותה, גם ביחסים בין חילוניים לדתיים, שבה עברה המטוטלת לצד השני. הנקודה היא 1977.

על הכפייה האנטי-דתית של שנות ה- 50, כתבתי שני ספרים:
ספר אחד נקרא: "ימי כור ההיתוך", המבליט את הניסיון המאוד אגרסיבי, לקחת את העולים החדשים, ולהוליך אותם ללא רגישות מספיקה ל"ישראליות חדשה".

הספר השני הוא הספר שהזכרתי: "עלי גשר צר" שגם הוא עוסק ב'פנאטיות' של אותם ימים. אומר כאן רק כמה דברים שהם תמצית מתוך הדברים הכתובים בספרים, כדי להוכיח את עניין הכפייה האנטי-דתית החמורה מאוד שהייתה קיימת בשנות המדינה הראשונות.

אחד השיאים של תהליך הכפייה האנטי-דתית היה בשנים 1948 - 1950 במחנות העולים. אני מכיר את זה מן הפרוטוקולים של יצחק בן-צבי, שלא היה ישר ממנו והעובדות מסמרות שיער. יצחק בן-צבי ישב בוועדת חקירה ממשלתית בראשותו של השופט העליון לשעבר, גד פרומקין, שדנה בנושא הכפייה האנטי-דתית נגד ילדי העולים. כתוצאה מאותה כפייה אנטי-דתית חמורה במחנות העולים, כתב חבר הכנסת דוד צבי פנקס, אז נציג החזית הדתית, את השאילתא הבאה לבן-גוריון:

"הפעולה אשר נעשית במחנות העולים אם נציינה בציון הקל ביותר, אפשר לציינה ככפייה מצפונית ואינקוויזיציה'. ..נעשית פעולה הרסנית נגד דת ישראל, עוד לא היה מצב כזה של כפייה וניצול מצבם האומלל של אנשי המחנות, מנסים להעביר אותם על דתם ועל דעתם. פעולת המדריכים והמורים במחנות העולים היא רצח תרבותי ודתי, ואם הדבר הזה לא ייפסק תתפורר הקואליציה שנקראת מדינת ישראל. נצא במלחמת אזרחים בדמים ממש אם הדבר הזה לא ייפסק מיד, האם המחנות של העולים החדשים הם מחוץ למדינת ישראל"?

ברצוני להכניס את השאילתא של פנקס לקונטקסט היסטורי: אנחנו אחת המדינות היחידות בעולם שבסמוך ללידתה החליטה על חינוך חובה חינם לכל ילדיה. במקביל החוק קבע: "כל הורה יכול לבחור בזרם שהוא רוצה לילדים שלו". אלא שהיו יוצאי דופן: "לבד מהעולים החדשים". עליהם כפו מערכת של "חינוך אחיד" בתוך מחנות העולים. בראש המערכת הזאת עמד נחום לוין, כשעל המערכת הכוללת היה אחראי ד"ר ברוך בן-יהודה.

פנקס ממשיך וכותב:

"האם מישהו נתן לשר החינוך רשות למסור את חינוכם של עשרות אלפי ילדים לאנשים כמו לוין, שעוסקים בהשמדת דת ישראל, גזיזת פאות, לחץ כלכלי?!".

בתקופה ההיא הגיעו דברים עד לידי כך שלחצו ואיימו על אנשים שאם הם לא ישלחו את ילדיהם לזרם העובדים הם לא יוכלו לרכוש בצרכנייה (של ההסתדרות), לקבל הלוואה מהבנק (של ההסתדרות), לקבל שירותי קופת חולים (של ההסתדרות) וכיוצא בזה. צריך לדעת שאפילו בן-גוריון היה מזועזע וטען כנגד חבריו בפרוטוקולים:

"נעשים מעשים של חמס".

הוא אמר במפורש:

"אם הדבר הזה לא ייפסק תתבטל ההגמוניה של פועלי ארץ ישראל: אולי תחרב המדינה ממש".

אגב, מדהים שהשר שהיה אחראי לכל העניין היה נשיא המדינה השלישי - זלמן שז"ר. כדאי לדעת ששז"ר, שר החינוך והתרבות הראשון, פוטר על רקע כפייה אנטי-דתית (אלא שלא דיווחו על כך לציבור, כפי שמספרים דברים היום). בן-גוריון בא לכנסת באוקטובר 1950, וסיפר שקראו לשר שז"ר לשליחות חשובה מאוד ולכן הוא נאלץ לעזוב את תפקידו. שז"ר מעולם לא יצא לשליחות זו. במקומו מינו את דוד רמז (שהחזיק מעמד חצי שנה, ונפטר מהתקף פתאומי). שז"ר, הפך להיות פקיד בכיר בסוכנות היהודית.

אסכם בצורה כללית מאוד: שנות המדינה הראשונות מאופיינות בכפייה אנטי-דתית אגרסיבית, שרובה נעשתה כלפי העולים החדשים. אפילו ועדת חקירה ממלכתית אשר בראשה עמד השופט פרומקין, קבעה פה אחד, ש"גזיזת פאות הייתה שיטה", גם "הפרעה ללימוד תורה הייתה שיטה" ועוד שורה של דברים שצריך לדעת שהתרחשו.

כדאי לדעת שהייתה כפייה חמורה - אך היו גם עלילות על כפייה. למשל, פרופ' מרדכי ברויאר, מחנך מאוד חשוב בציבור חובשי הכיפות באותם ימים, אמר במפורש:

"גם אנחנו לא ראינו בגידול הפאות דבר שצריך לעודד אותו, גם אנחנו ראינו בזה מנהג של ארץ זרה. גם אנחנו ראינו בהם 'סימנים' שהבדילו בין יהודים לגויים שם, וגם אנחנו אמרנו לתימנים שכדאי להסיר את הפאות. לא לקחנו בעצמנו מספריים וגזזנו, אבל גם אנו הבאנו להורדת הפיאות".

הוא אמר לי בגלוי:

"הגזמנו בתיאור גזיזת הפאות כיוון שלא הצלחנו להעביר את הנושא של הכפייה האנטי-דתית בצורה חדה יותר, ועשינו את זה בעזרת הנושא של גזיזת הפאות, כי, כידוע, מדובר בכמה שנים אחרי השואה הנוראה באירופה, אחרי מעשים של גזיזת פאות ע"י הנאצים ועוזריהם, ולכן גזיזת פאות הייתה סמל לכפייה".

בשנות המדינה הראשונות הייתה כפייה אנטי-דתית, שללא כל ספק פגעה במאות אלפים, ביניהם רובה של יהדות המזרח. היא כרתה שורשים בצורה מסוכנת מאוד. אנו משלמים על כך את המחיר עד היום. הדגשתי שהקבוצה הדומיננטית שעשתה את המעשה הזה הייתה תנועת הפועלים, כי היא הייתה גם התנועה הקולטת, הבונה והפעילה. אבל, יש לדעת: גם הציונות הדתית התנכרה ליהודי ארצות המזרח. "החזית הדתית" כולה, מפלגה שהורכבה אז מארבע מפלגות בכנסת הראשונה - המזרחי, הפועל המזרחי, פועלי אגודת ישראל ואגודת ישראל, היו לה בכנסת הראשונה שישה עשר חברי כנסת ואף על פי כן המועמד הראשון מעדות המזרח שובץ רק במקום העשרים ותשעה ברשימה לכנסת. יש לכך השלכות עד ימינו וכבר אז ונכתבו דברים בנושא הזה, למשל החוברת המעניינת של איש מחלקת ההסברה של הפועל המזרחי, דוד זעירא, שנקראת "קֵדמה או קִדמה?". כדאי לדעת שמדובר כאן בתהליכים של פגיעה בעולים החדשים, ובעיקר בעולי ארצות האיסלאם, שנעשו על ידי החברה בכללותה, לא רק על ידי בן-גוריון וחבריו בתנועת הפועלים.
במובנים רבים נעצרו תהליכים אלו והתהפכו בשנת 1977.

התהפכות המטוטלת: תובענות יתר דתית ואטימות המנהיגות החילונית

המטוטלת שינתה כיוון אחרי עליית הליכוד לשלטון. כך, למשל, בשנת 1997 נכתב הדו"ח של הוועדה בראשותו של חתן פרס ישראל חיים ישראלי, שבחנה את שאלת גיוס בני הישיבות לצבא. הדו"ח מוכיח שעד 1977 הייתה מכסה מוגדרת ומצומצמת של פטור לחרדים. עד אז דובר על פטור משירות צבאי של ארבע מאות עד שמונה מאות איש ש"תורתם אומנותם".
מ -1977 המכסות התבטלו. המצב אז לא איים על החברה הישראלית כפי שהוא מאיים היום, כשמדובר בעשרות אלפי פטורים מן הצבא. לא היה מצב כזה בשום מקום בעולם היהודי עד מדינת ישראל. עניין זה מאיים גם בכיוון אחר. החרדים נותנים לגיטימציה לחלק מהחילוניים שמשתמטים מן הצבא. אספר לכם נתון מחריד, ששמעתי אותו בהרצאה פומבית מאישיות ביטחונית מרכזית: שלושים וארבעה אחוזים מכל מחזור בצבא אינם מתגייסים. זהו מצב המהווה סכנה קיומית למדינת ישראל. אני מדגיש שנוצר כאן אפקט של מטוטלת, שבטירוף הישראלי, ואולי בטירוף היהודי, איננו יודעים ללכת בדרך האמצע. התגובות על העוולות הנוראות בשנות המדינה הראשונות הן של תובענות כיתתית, שאינה לוקחת בחשבון את הטווח הארוך, והיא מאיימת ומסוכנת.

אגיע כעת לימינו אלה, לוועדה שעמדתי בראשה ודנה בסגירת רחוב בר-אילן בירושלים. כתב המינוי לוועדה של בית המשפט העליון היה רחב בצורה מפתיעה. הוא לא ביקש מאתנו בכלל לעסוק ברחוב בר-אילן כעיקר, אלא לנסח תוך חודשיים אמנה בין דתיים לחילוניים במדינה כולה, לבדוק את כל נושא הדינמיקה החברתית של התפתחותה של ירושלים, לעסוק בסדרי נסיעה בכבישים בכל הארץ, ומכל הדברים האלה לגזור את דעתנו על רחוב בר-אילן. בנושא האמנה בין דתיים לחילוניים אמרנו מיד את הדבר הטבעי ביותר, והמלצנו להקים ועדה מיוחדת לכך - מועצת יח"ד - מועצה ליחסי חילוניים דתיים. מועצה זו אמורה הייתה להיות מעין סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה חברים, נציגים של תנועות שונות, שיישבו וידונו גם בסוגיות שהזכרתי כאן, כמו גם בגיוס בני ישיבות, עם כל הקושי שבו. לי ברור לחלוטין שלעומת האפשרות לוותר לכשלושים וחמישה אלף חרדים בימי ראשית המדינה, כיום כבר לא ניתן לוותר לכחצי מיליון. חייבים לטרוף מחדש את הקלפים, ולשאול את עצמנו לאן אנחנו הולכים, ואיך נלך במשותף. באחריות משותפת.

הנושא השני בוועדה שעסקה בסוגיית רחוב בר-אילן היה הדינמיקה של ירושלים. תוך כדי עבודת הוועדה אספנו נתונים קשים מאוד. מצאנו כי החשש לעתיד ירושלים הוא חשש אמיתי. מתחילים להיפגש בכל משפחה ומשפחה במתח בין ירושלים לתל-אביב. אנו הולכים לקראת הסטריאוטיפים של "יהודה" ו"ישראל" של ימי המקרא. מצאנו כי אם התהליכים הנוכחיים ימשכו, בשנת 2010 של תושבי ירושלים, חצי מליון מתוך 800,000 שיהיו אז בעיר, יהיו לא ציונים: מחציתם חרדים ולהבדיל, המחצית השנייה ערבים.

אתן כדוגמה את שכונת רמות שלמה (או רמות שפט) בירושלים. אנו אספנו נתונים שהראו עד כמה יש מדיניות המעדיפה חרדים בירושלים. חרדים (וגם אנשי הציונות הדתית! ) קנו דירה בת ארבעה חדרים במחצית המחיר שבו חילוני קונה דירה דומה בירושלים (100,000 במקום 200,000 ויותר). שכונה כזאת מביאה להתקוממות בחברה הישראלית ולשנאת היהדות. היא תכה כבומרנג בציבור הדתי כולו.

כבר שנים רבות אני עוסק בנושא היחסים בין דתיים לחילוניים. הייתה לי הזכות להקים את המכונים לחינוך יהודי-ציוני (מלי"צ) בשנת 1974. אני אומר מהכרות קרובה: כיום הדברים חריפים הרבה יותר. הבורות מקבלת לגיטימציה מן השנאה, הסטריאוטיפיות מן הפירוד וכן הלאה. מוכרחים לעכב את הקריעה, מוכרחים לעכב את הקריעה!

לא הזכרתי פה נושאים מעיקים אחרים. לא הזכרתי את הפרובלמטיקה של התרחקות הציונות הדתית וההתנחלויות, את היישובים הנפרדים, את אמצעי התקשורת הנפרדים, את האמנות הנפרדת. לא דיברתי על מערכות אחרות שהולכות ונפרדות. יש כיום מעט מאוד אנשים שמכירים את כל הזרמים, ושיכולים אף להידבר איתם. אנחנו נמצאים כולנו בתוך שורה של סטריאוטיפים, שהפכו להיות מוקדים של שנאה ויסודות של קרע. אני חי בהרגשה של משפחה שחלקיה הולכים והופכים מנוכרים אלה לאלה.

אחזור אל אבא קובנר ואסיים בו. החלק הראשון של דבריו מובן: כדי להגיע לשורשים צריך להגיע גם לארון הספרים היהודי שהוא רובו דתי.
אולם, החלק השני של דבריו, שהחילוניים בונים את העם, פחות מובן.
- למה הוא התכוון?
נדמה לי כי בין היתר הוא התכוון לעובדה שהחילוניים (ברובם) חשים אחריות כוללת ולא דואגים רק לתנועותיהם. הדוגמה החזקה היא כמובן צה"ל. יש לזכור שאם צבא ההגנה לישראל הוא היום תנאי להבאת יהודים מאתיופיה, או להצלתם של יהודי צ'צ'ניה, או להצלת יהודי בוסניה. הרי שהצבא הוא ביטוי לאחריות כוללת לעם.

חלילה לנו להסכים למדינה שתחולק בין חלקים אחראיים ותורמים, ובין חלקים שרק לוקחים. חלילה לנו להסכים לגופים שיתייחסו אל המדינה כאילו היא כספומט. זה כבר קורע את העם וזה עלול לקרוע יותר. זה לא יוכל להימשך. כולנו אשמים בכך: ה"ימין" וה"שמאל" בעיני הם החטא ועונשו. לא ברור לי מי החטא ומי העונש. כולנו חוטאים וכולנו נענשים. ועלינו לעצור את הקריעה.

מבוסס על הוצאה שניתנה כמסגרת השתלמות מנהלים.

הערות:

1. ימי כור ההיתוך, באר שבע 1993.
2. עלי גשר צר, שדה בוקר 1997.
3. יש לשים לב שהטרמינולוגיה בימינו אינה חריפה יותר, כי כבר אי אפשר היה לעלות מדרגות יחסית לאותם ימים, וראו להלן.

---