רוב, מיעוט והכרעה - המנגנון הדמוקרטי של ההלכה
הרב יעקב אריאל
דרך ארץ דת ומדינה, אסופת מאמרים והרצאות בנושא יהדות,
שלטון וערכים דמוקרטיים,ירושלים תשס"ב, עמודים 187-193
שלטון וערכים דמוקרטיים,ירושלים תשס"ב, עמודים 187-193
|
תוכן המאמר: "לא בשמים היא" מעמד הציבור גבולות סמכותו של הרוב זכות קיומו של המיעוט שיתוף המיעוט בהכרעה סיכום תקציר: הכרעת ההלכה נקבעת ברוב ע"פ מה שנאמר: "אחרי רבים להטות", קביעה זו היא הבסיס שממנו יונקת הדמוקרטיה ההלכתית, והיא זו שמקנה לעקרונות הדמוקרטיה סמכות הלכתית. יניקה זו אינה גורעת מכוחה של הדמוקרטיה; אדרבה, היא מחזקת אותה שכן מחד גיסא היא מחייבת את המיעוט לקבל למעשה את הכרעת הרוב, אך מאידך גיסא היא גם קובעת את זכות המיעוט ומעגנת את מקומו בתהליך קבלת ההחלטות. אף על פי שההכרעה אינה נקבעת על פי דעת המיעוט, הרי שלמעשה המיעוט הוא זה שמאפשר בעצם קיומו, את בירור האמת, ומחזק בכך את מעמדו של הרוב. מילות מפתח: רוב, מיעוט, ציבור |
הפסוק "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב) העומד בבסיס ההכרעה הדמוקרטית אינו מעניק לרוב זכות מוחלטת. ההלכה מציבה מגבלות על הכרעת הרוב מתוך הכרה בצורך לקיים הליך תקין של הכרעה שלא ירמוס את זכויות המיעוט.
גם בתיאוריות דמוקרטיות אפשר למצוא מגבלות שאינן מאפשרות לרוב להחליט בכל דבר. כך, למשל, מקובל שאי אפשר להחליט באמצעות התהליך הדמוקרטי על ביטול הדמוקרטיה. השיטה הדמוקרטית מכירה בעקרונות-על שאותם הרוב אינו יכול לשנות, וכך גם ההלכה. חריגה מעקרונות מוסריים מפקיעה את סמכות הרוב, ובניסוח הגמרא "קשר רשעים אינו מן המניין" (סנהדרין כז, ע"א). ברוח זו ההלכה מעגנת את התהליך הדמוקרטי ושומרת על תקינותו באמצעות הקפדה על דיון אמיתי בין הדעות השונות. במאמר זה אבקש להראות כי מנגנון ההכרעה ההלכתי הוא מנגנון דמוקרטי במהותו.
"לא בשמים היא"
אולם, לא כל בשר ודם מסוגל ומוסמך לפרש את התורה. עליו להכירה היטב, לחשוק בה ולהתמסר לרצונה, להשתמש בכללי הפרשנות שהיא קבעה ויראתו חייבת להיות קודמת לחכמתו. מכאן ואילך הכל נתון לבני האדם, וכשיש מחלוקת ביניהם, וטבעי שתהיה, הרוב הוא הקובע על פי הכלל "אחרי רבים להטות...".
מעמד הציבור
"אין גוזרין גזרה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכול לעמוד בה".1 הלכה זו נאמרה בנוגע לגזרה על שמנן של נכרים שלא פשטה בציבור הרחב. ראוי להדגיש כי אין מדובר בציבור של פורקי עול שמראש אינו מוכן לקבל על עצמו את מרות ההלכה, אלא בציבור שומר מצוות. כאשר מתברר שמסיבות אובייקטיביות הוא אינו מסוגל לעמוד בגזרה - ניתן להתירה. הדבר נלמד מהפסוק במלאכי:
"במארה אתם נארים ואתי אתם קובעים הגוי כלו" (ג, ט). לאמור, רק כאשר הגוי כולו מקבל את הגזרה היא תקפה, ולעניין זה רובו ככולו2.ואכן, אפשר לראות כי נהגו לפסוק הלכה עפ"י המנהג הרווח בציבור: "פוק חזי מאי עמא דבר" (ברכות מה, ע"א). עיקרון זה חוזר גם בחיי הקהילה. מעמדו של הרוב נלמד מהפסוק: "אחרי רבים להטות" והדבר מוסכם על כל הפוסקים בכל הדורות ואין עליו עוררין.
כך למשל אנו מוצאים בשו"ת הרא"ש:
...על עסק של רבים אמרה תורה: אחרי רבים להטות. ועל כל עניין שהקהל מסכימים, הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. ואם לא כן, לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר, אם יהיה כוח ביחידים לבטל הסכמתם; לכן אמרה תורה, בכל דבר הסכמה של רבים: אחרי רבים להטות3.
גבולות סמכותו של הרוב
ההסכמה הכללית לגבי מעמדו הקובע של הרוב לא מנעה מחלוקת על היקף סמכותו. הפוסקים חלוקים האם הרוב יכול לכפות את דעתו על המיעוט כאשר יש לו אינטרסים
מנוגדים לאלו של המיעוט. במקרה שבו דיון משותף אינו בירור של דעות מנוגדות אלא מאבק בין אינטרסים מנוגדים, עולה השאלה:
- האם יכול הרוב להפקיע את זכותו של המיעוט ולגרום לו הפסדים רק משום שהוא רוב?
נחלקו בדבר רבנו תם והראבי"ה.
לדעת ר"ת אין לרוב סמכות לתקן תקנה חדשה בעיר, כאשר יש בה רווח לרוב והפסד למיעוט:
...וששאלתם על ראשי הקהל שבאו לשנות ולהטיל מס על שווה ליטרא קרקע כמו על ליטרא מעות, בכל מלכותנו אין נותנים מס מן הקרקעות ופעמים רבות רצו בעלי מסים לשנות ובא מעשה לפנינו ולא הנחנום... לשנות שלא מדעת כולן כמידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ולאו מיגדר מילתא היא אין שומעין להן לעשות תקנה לעצמן שלא כתורה4.הראבי"ה חולק עליו וסובר שהרוב קובע בכל מקרה:
חלה הגזרה בהסכמת הרוב אע"פ שאין המיעוט רוצים לקבלה... ואם רוב הקהל מסכימין אל גזרת הראשים היו יכולים מן הדין לכפות המיעוט להיות צייתי לתקנתם5.מחלוקת זו קשורה למעמדו של החכם בעיר.
לדעת הרמ"א הכרעת הרוב תקפה רק כאשר החכם, המקובל כאישיות אובייקטיבית על כל בני העיר, קובע שהרוב לא חרג מסמכותו:
רשאים בעלי אומנות (לעשות תקנות בעניין מלאכתם כגון) (טור) לפסוק ביניהם, שלא יעשה אחד ביום שיעשה חברו וכיוצא בזה, וכל מי שיעבור על התנאי יענישו אותו כך וכך. הגה: והא רבני אומנות יכולים לתקן ביניהם תקנות היינו כולם ביחד, אבל שנים וג' מהם לא מהני (ב"י בשם הר"ן והמגיד פי"ד). בד"א, במדינה שאין בה חכם חשוב ממונה על הציבור. אבל אם ישנו, אין התנאי שלהם (או של כל בני העיר) (טור) מועיל כלום, ואין יכולים לענוש ולהפסיד למי שלא קיים התנאי, אלא אם כן עשו מדעת החכם. הגה: מיהו אם ליכא הפסד לאחריני יכולין לתקן ביניהם מה שירצו (בית יוסף בשם הר"ן).6החכם אינו מכתיב החלטות לבני העיר וההכרעה נופלת באופן דמוקרטי. אולם, כפי שראינו כאן, גם להכרעה הדמוקרטית יש מנגנון הדואג שהרוב לא ינצל את כוחו לרמוס ולדרוס את המיעוט. זוהי, אם כן, דמוקרטיה במיטבה.
זכות קיומו של המיעוט
. ..מכל מקום יש להם לחזור, אם טעו; ואם אינם רוצים לחזור, צריכין לשלם (מרדכי ריש סנהדרין). וכשטעו ומשלמין, אם הסכימו כל הדיינים ביחד, כולם משלמין. ואם היו הדיינים רק שלושה, והלכו אחר שניים שבהם, הם משלמין ב' חלקים, והחלק השלישי מפסיד הבעל דין. אבל אם היו הדיינים חמישה, והלכו אחר שלושה שהם הרוב, צריכים לשלם הכל (טור).7ההבדל בין בי"ד של שלושה לבין בי"ד של חמישה הוא שבבי"ד של שלושה, השניים לבדם לא יכלו לדון בלי השלישי, לכן אחריותם היא רק על 2/3 של הנזק. אך בבי"ד של חמישה, מכיוון שהשלושה יכלו לדון לבדם הרי שיש לפסיקתם תוקף של בי"ד של שלושה, ומסיבה זו כל האחריות חלה עליהם וצריכים לשלם את מלוא הנזק.
על כך היקשה מחבר "קצות החושן":
- מדוע לא ישלמו השניים גם את חלקו של השלישי, וזאת על פי הכלל האמור בהלכה "כי ליבא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי"?
(כלומר, כאשר שלושה שותפים בנזק ואי אפשר לגבות את חלקו של האחד, משלמים השניים גם בעבור האחר).
תירוצו מלמד על תכונתו של בית הדין:
דקים לן דאי לאו השלישי לא הוי מיגמר דינא בשנים, ולא עבדי כולה היזקא.8כלומר, ביה"ד נחשב כגוף אורגני שללא כל חלק שבו אין יתר החלקים יכולים לתפקד. אנו רואים כי בהלכה זו בא לידי ביטוי מעמדה העצמאי של כל דעה ודעה - גם דעת המיעוט.
דוגמה לכך מובאת שם משור של שלמים שנגח, שהאמורים שבו מוקטרים על המזבח והבשר נאכל, ואין גובים מהבשר על חשבון האמורים. ופירש הרמב"ן משום שללא האמורין אין הבשר כשלעצמו יכול להזיק, ונמצא שאין הבשר בלבד חייב לשאת במלוא הנזק. הוא הדין בבי"ד, שהרוב אינו חייב לשאת במלוא הנזק אלא בחלקו היחסי. המיעוט פטור משום שחלק עליו ואינו נחשב שותף להחלטתם, וכל זאת אף על פי שללא שלושתם יחד אין לביה"ד סמכות כלל.
לכאורה יש כאן פרדוכס, אך במבט מעמיק יותר, יש כאן השלמה בין הסתירות. הרוב אינו מכניע את המיעוט ואינו מאלצו להצטרף אליו. ההלכה נפסקת כמו הרוב והמיעוט מקבל עליו את הכרעת הרוב למעשה, לא להלכה. זכותו להישאר איתן בדעתו והוא אינו מבטל לגמרי את דעתו. ואף על פי כן, הרוב לבד חסר סמכות ללא המיעוט. המיעוט, דווקא בהתנגדותו לרוב, מפרה אותו ונותן להחלטותיו תוקף. שהרי, כששניים מחייבים והשלישי מזכה יש לביה"ד כוח להוציא ממון, בתוקף היותו בית דין של שלושה.
וכן מצינו בהלכות איסור והיתר במקרה שחתיכת טרפה נתערבה בשתי חתיכות כשרות. ההלכה היא שהולכים אחרי הרוב, ואף על פי כן אין אדם אחד רשאי לאוכלן,9 שהרי האיסור לא נהפך להיתר ורק מספק אנו סומכים על הרוב ואוכלים כל חתיכה כשלעצמה, מתוך הנחה שהיא מהרוב. ואפילו הרא"ש, שסובר שהאיסור נהפך להיתר ומותר לאדם אחד לאוכלן, מודה שאם תיפול עוד חתיכת איסור לתערובת והמיעוט ישתווה בכמותו לרוב - בטל ההיתר. כלומר, המיעוט אינו מתבטל כלפי הרוב, אלא דומה לאדם ישן שאפשר מיד להקיצו.10
שיתוף המיעוט בהכרעה
תפיסה זו שהכרעת הרוב מחייבת רק כאשר המיעוט השתתף בדיון, מצאה לה ביטוי בהלכה אחרת שאותה פסק הרשב"א:
כל שביררו הקהל עשרה או פחות מכאן, או יתר מכאן, כל שלא אמרו שילך אחר הרוב, אינו כלום, עד שיסכימו כולם לדעת אחד. ואפי' אמרו בפירוש: שילך אחר הרוב, אין הרוב יכול להסכים על דבר, עד שיהיו כולם במעמד אחד, ומתוך מעמדם יסכים הרוב. דומיא דב"ד, דאפי' סנהדרי גדולה אם ישבו ע' מהם לעצמם, וחייבו או זיכו, אין דיניהן דין, אלא א"כ היו ע"א במעמד אחד, ונושאין ונותנין בדבר. כי שמא הא' יראה ראיה או יטעון טענה חזקה, שיקבלו חבריו, וישובו לדעת אחרת. אבל כל שהיו במעמד, ונשאו ונתנו בדבר, הלכה כדברי הרוב. 11לדעתו אין לפסוק כמו הרוב אלא כאשר דנים כולם פנים אל פנים. אך אם כל אחד מביע את דעתו במקומו, או בכתב, ללא משא ומתן אישי, אין הולכים אחרי הרוב. ההיגיון העומד מאחורי הדברים הוא שהמיעוט מפרה את הרוב. רוב ללא מיעוט המתנגד לדעתו, אינו רוב אמיתי, הוא לא שקל את כל האפשרויות ברצינות ולכן הכרעתו אינה מחייבת. כעין זה מצאנו בסנהדרין "שראו כולם לחובה - זכאי". אם לא היה מי שצידד בזכותו של הנידון הרי שלא היה דיון רציני ומעמיק, לא הייתה הפריה הדדית ולכן רוב כזה הוא עקר. אמנם, בדיני ממונות אנו סומכים על הדיינים ששקלו בכובד ראש הראוי, אולם בדיני נפשות לא די בכך, אלא יש צורך בשיקול דעת עמוק יותר.
סיכום
הערות:
1. בבא קמא עט, ע"ב;בבא בתרא ס, ע"ב.
2. ראה, למשל, עבודה זרה לו, ע"א-ע"ב.
3. שו"ת הרא"ש, כלל ו, סימן ה. כלל זה גם נפסק בשולחן ערוך, חושן משפט קסג, א כהגהה.
4. מרדכי, בבא בתרא, תפ.
5. מרדכי שם, תסב. ואף כאן המנהג קובע את ההלכה, במקום שנהגו כהראבי"ה הלכה כמותו, וכמקום שנהגו כר"ת הלכה כמותו.
6. רמ"א, שולחן ערוך, חושן משפט רלא, כח. להלן הבאתי גם את דברי ה"שולחן ערוך" לצורך הבנת דברי הרמ"א.
7. שולחן ערוך, חושן משפט כה, ג..
8. קצות החושן, חושן משפט כה, סימן קטן יב.
9. יש אומרים שרק בבת אחת אסור לאוכלן, אך בזה אחר זה רשאי. עיין שולחן ערוך, יורה דעה קט, א.
10. וכן ברובו ככולו, השוחט רוב סימן של בעל חיים בהכשר, השחיטה כשרה, גם אם לא שחט את המיעוט. אך אם המיעוט נשחט אח"כ בדרך פסולה, כל השחיטה פסולה, שכן המיעוט נגרר אחרי הרוב כל עוד לא נעשה בו מעשה הפוך. ועיין פירוש הש"י, חולין לב, ע"ב.
11. שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן קכו.
