הרבנות הראשית לישראל: מבט הלכתי עכשווי*
הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין
מתוך: הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה
הוצאת "היכל שלמה" תשס"ב
הוצאת "היכל שלמה" תשס"ב
|
תוכן המאמר: א. היש חובה להקים גוף רבני מרכזי? ב. החשיבות שבהקמת רבנות ראשית. ג. היתרון של גוף מרכזי. ד. מחלוקת וסמכות. ה. לבעיותיה של הרבנות הראשית. ו. ערכה של רבנות ראשית בימינו. ז. הרבנות בצל "מדינה דמוקרטית". תקציר: דיון בערכה ומקומה של סמכות רבנית מרכזית במדינה יהודית מודרנית. האם יש משמעות הלכתית לסמכות רבנית מרכזית במדינה דמוקרטית? מילות מפתח: סנהדרין גדולה, זקן ממרא, מרא דאתרא, סמיכה, מועצת גדולי התורה, הרב קוק, רבנים ראשיים. |
מנסֵח כותרת הנושא שעליו נדרשתי לדבר -
"ערכה ומקומה של סמכות רבנית מרכזית במדינה יהודית מודרנית. האם יש משמעות הלכתית לסמכות רבנית מרכזית במדינה דמוקרטית?" -ודאי שיווה לנגד עיניו את שאלת מעמדה של הרבנות הראשית כמתייחסת לעצם קיומה בהקשר של מדינה מודרנית, דמוקרטית וריבונית. אני מודה שניתן להעלות על הדעת כי לגורם זה חשיבות רבה. מכל מקום, ניתן להתחשב בו רק לאחר ששוקלים תחילה - הן מבחינה לוגית הן מבחינה היסטורית - את שאלת תפקידה של סמכות רבנית מרכזית, per se, כשהיא לעצמה. מהי, אנו שואלים את עצמנו, החשיבות ההלכתית - אם בכלל יש כזו - של רבנות ראשית בכל הקשר שהוא?
נושא זה כשלעצמו צריך להיבחן בשני מישורים: ההכרחי והאופטימלי. עלינו לשאול תחילה את עצמנו
האם מיסודו של גוף רבני מרכזי - וממילא, הכרה בסמכותו - אכן מוטל עלינו כחובה מבחינה נורמטיבית?
אפילו נגיע למסקנה שאין הדבר כך, עדיין ניתן לטעון שקיומו של מוסד מעין זה אכן רצוי כמכשיר להגשמת משאת נפש הלכתית, ולא רק חברתית או אפילו מוסרית.
א. היש חובה להקים גוף רבני מרכזי?
בהתייחס למישור הראשון, עלינו כמובן להבדיל היטב בין עצם הציווי האפשרי לכונן רבנות ראשית לבין החובה לציית להוראותיה, לא משנה באלו אמצעים ולאלו מטרות נוסדה. הטיעון התומך באפשרות הראשונה נתמך על ידי התקדים של הסנהדרין - שהרמב"ם רואה בהקמתה את השלב הראשוני במצוות כינונה של מערכת שיפוטית ולא את שיאה:1
כמה בתי דינין קבועים יהיו בישראל, וכמה יהיה מניינן?
קובעין בתחילה בית דין הגדול במקדש והוא הנקרא סנהדרי גדולה...
הרב קוק, לא במפתיע, דבק בהשוואה זו. במאמר קצר שכתב סמוך לכינון מועצת הרבנות הראשית הראשונה, הוא פורש את תפישתו באשר לתפקידה של הרבנות ודמותה; בצטטו פסוק שבו עושה שימוש הרמב"ם2, כהוכחה לכך שניתן להשיב את הסמיכה הקלאסית על כנה, קורא הרב קוק בקול תרועה רמה:3
תחיית הרבנות, זאת אומרת: החזרת כבוד הרבנות - הלא זהו הד קול הנבואה המובטחת:
"ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה". ברם, מנקודת מבט הלכתית מדוקדקת, ההקבלה היא רק זאת: קיים מודל מעורר מחשבה מסוים שבו נתלכדו יחדיו כמה מרכיבים - וממילא, מייצג ערכים מסוימים - ועם זאת, אין לו שייכות נורמטיבית ישירה. הסנהדרין4 הייתה גוף פורמלי ממוסד, שתיפקד - מבחינה אידיאלית - כמנהיגות רוחנית כללית בד בבד עם היותו רשות מחוקקת ושופטת רחבת היקף, וכל זאת ביחס לגולה כמו גם ביחס לארץ ישראל. או בלשונו התמציתית של הרמב"ם:5
בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה. והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה תורה שנאמר 'על פי התורה אשר יורוך' (דברים יז, יא) - זו מצוות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן.
ברור, שבימינו אין לכך מקבילה מודרנית - ובתנאים הנוכחיים, גם לא ייתכן שתהיה קיימת כזו.
החברות בסנהדרין הייתה מוגבלת לאותם "סמוכים" שהיו חוליה משרשרת ארוכה ורצופה של "סמיכה" ששורשיה חוזרים עד משה רבנו המכתיר בה את יהושע. אמנם הרמב"ם6 סובר שניתן לחדש את מוסד ה"סמיכה", אפילו לפני ימות המשיח, אך רק בתנאים מסוימים, דוגמת קונצנזוס בעניין זה של "כל החכמים שבארץ ישראל" - שאינו קיים כיום ואף לא נראה באופק. מכאן, שמתן "תעודת הכשר" הלכתית לרשות רבנית לאומית בת ימינו חייב להיבחן שלא על דרך ההתייחסות למוסד הקלאסי של הסנהדרין.
אם נניח תקדים זה לרגע בצד, לא נוכל להציב בסיס מוצק לכוחו המצווה של גוף מעין הרבנות הראשית. לא רק שההלכה אינה מציעה מודל כזה במישור הלאומי, אלא שלמיטב ידיעתי אין הוא קיים אפילו במישור המקומי. אוזנינו רגילות לצלילי המנגינה של "מרא דאתרא", דמות רבנית או קבוצה שקהילה מסוימת נתנה בידה את ההגמוניה הרוחנית. לאמתו של דבר, מודל זה היה רווח ברוב קהילות ישראל בגולה, ומבחינה היסטורית שרת היטב את כנסת ישראל. ברם, מעמדו ההלכתי של ה"מרא דאתרא" נגזר מכוח מצבו שנוצר בעקבות בחירתו. עם זאת, לא הייתה דרישה מקדימה ליצירת התפקיד מלכתחילה.
נכון שבעקבות הפסוק
"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נתן לך לשבטיך"7,מדגיש הרמב"ן על אתר, שכל שבט צריך למנות לו בית דין. ועם זאת, כפי שהוא מבהיר, מודל זה מציג למעשה סנהדרין בזעיר-אנפין:
"כדרך שסנהדרין גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל, כך יהא בית דין אחד ממונה על כל שבט ושבט" -מכאן, שאין להלכה זו שייכות נורמטיבית ישירה לענייננו.
חלקו הראשון של הפסוק מצווה, כמובן, על מינוי בית דין בכל מקום ומקום, אך אין בו כל הפנייה לצורך ברשות ציבורית הניצבת מעל, בין כסמכות בלעדית ובין כעומדת בפסגת ההירארכיה הרוחנית או השיפוטית.
להפך, מהגמרא עולה בבירור שכמה בתי דין יכולים להתקיים בו זמנית בעיר אחת. הגמרא מדברת, לדוגמא, על יכולת הבחירה של התובע לבחור בין בית דינו של רב הונא וזה של רב חסדא, ששניהם נמצאים - כפי שמסביר רש"י - בעיר אחת8. יתר על כן: בבואם לשרטט את גבולותיו של איסור "לא תתגודדו" (שחז"ל, ראו בו צו איסור על יצירת קבוצות נבדלות זו מזו: "לא תיעשו אגודות אגודות"), אביי ורבא מייחסים את הפרמטרים של האיסור כמתייחסים לפסקים סותרים שניתנו בשני בתי דין מקומיים - כשהם מקבלים, כמובן מאליו, כי כמה בתי דין כאלה אכן יכולים לפעול במסגרת של קהילה אחת, כשאף אחד מהם אינו מתפקד כרשות עליונה9. מלכתחילה, אפוא, אין כל צורך ברשות רבנית עליונה אחת. ושוב, בהחלט ייתכן שהחלטות רשות כזו, במידה שנבחרה, יהו מחייבות מבחינה נורמטיבית, אך עצם מעשה כינונה הראשוני, הנו אופציה בלבד.
ב. החשיבות שבהקמת רבנות ראשית
הדברים שלעיל אינם מניחים שהנושא הוא "נייטרלי" מבחינה דתית. אף אדם בעל רגישות רוחנית, לא כל שכן "בן תורה", אינו יכול להעמיד פנים כאילו שמלבד ההיבט המנדטורי, המצווה והמחייב, דבר אינו נחשב. בוודאי, תהום הלכתית פעורה בין "דבר מצווה" ו"דבר הרשות", אבל גם האחרון - "דבר הרשות" - יכול להיחשב כגורם רוחני משמעותי. אפשר שהוא יישפט יותר לפי הקשרו מאשר לפי מידת הנורמטיביות שבו, אבל גם שיפוט זה - לאורן של קטיגוריות הלכתיות - הנו משמעותי. ברמה זו, יכולים אנו אפוא לשקול את מידת השפעתה של סמכות רבנית מרכזית על האינטרסים ההלכתיים - שמתייחסים בדרך כלל למישור הפרגמטי, אך בהחלט אינם זהים עמן - בהתייחס לתפקידיה השונים של הרבנות. וכל זאת, מתוך שימת עין הן על היבטיו הכוללים של הנושא, הן על ביטוייו המיוחדים בהקשר הישראלי שלו בימינו.
תפקידים למען הציבור והיחיד
-הפעלת שירותי דת ופיקוח עליהם;כל אלה יוצרים אשכול תפקידים אחד.
-פיתוח מוסדות דת;
-הרבצת תורה;
-ייצוגו של המגזר הדתי ביחס למגזרים אחרים, בתוך היהדות פנימה,
-או ייצוגה של הקהילה היהודית כולה כלפי החברה הנוכרית הסובבת;
-דאגה לדמותה היהודית של "רשות הרבים";
תפקידים אחרים מכוונים, באופן מובהק, כלפי היחיד:
-השתתפות במאורעות וטקסים מרכזיים במעגל החיים;תקף בשני המישורים גם יחד - הן במובנו הכללי והרחב; והן - לפי השקפת עולמם של חז"ל11 - כקריאה ספציפית ליישובם של סכסוכים משפטיים בדרך של פשרה.
-רתימת אנשים לשמירת מצוות;
-הדרכה והנחיה, מתן עצה ותמיכה. אכן, ישנם הפוסחים על שני הסעיפים.
-פסק הלכה יכול שיהא מכוון כנגד היחיד או כלפי הציבור, הכל בהתאם למהות השאלה,
-ערוץ הפניה והמודל של התשובה.
-דברי השראה והשפעה רוחניים יכולים לעשות רושם בשני המישורים, ולהטביע את חותמם הן על היחיד, הן על הרבים.
-לבסוף, יוזמה מוסרית מתייחסת בוודאי לשני המישורים. ברובד אחד, הצו הנבואי
"אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם"10
צו זה מעניק מזור וסעד ליחיד, ובה בעת מקדם הרמוניה בקהילה כולה.
ברובד שני, המחויבות לעשיית חסד - שנתפשה על ידי ר' חיים מבריסק כחיובו הקרדינלי של רב12 - מחדדת ומעצימה את המצפון החברתי, ולצד זה, מאדירה ומרוממת את איכותם של חיי הפרט.
ג. היתרון של גוף מרכזי
בסוקרנו קשת זו, בהתייחס לנושא שלפנינו, הננו חשים, אינסטינקטיבית, בקיומה של זיקה בין המרכיב הציבורי לבין כדאיותו של הקמת גוף מרכזי. כככל, אינסטינקט זה אכן מבוסס, אך לא תמיד. הוא בוודאי קיים יותר כשמדובר במערכת פיקוח על כשרות, מאשר בנוגע להרבצת תורה. אכן, אצל רבים, הנושא מוטל בספק אפילו לגבי מגזרים אדמיניסטרטיביים כלליים (טיעונים דומים נשמעים ביחס לרציותו של פיקוח קהילתי מקומי לעומת ממשל מרוחק, "חסר פנים", רואה ואינו נראה), אך ברור כי לגבי המרחב הציבורי, הטיעון בעד קיומה של רשות מרכזית אחת, בעלת משקל מכריע והיקף ראייה רחב, חזק למדי. בוודאי שכוחו רב כשהוא נבחן בהקשר סוציו-אקונומי מודרני, שבו הבעיות חורגות אל מעבר לתחומן הגיאוגרפי הצר ואינן ניתנות לתיקון על נקלה באמצעות הממסד המקומי. יש להודות, בעיה זו עדיין אינה מחייבת את קבלת הסמכות המרכזית כפתרון היחיד. מידה מסוימת של שיתוף פעולה בין רבנים שונים, בין חבורות תלמידי חכמים, עשויה ליצור תחליף ראוי. עם זאת, בהתייחס למישור הציבור, היתרון שבקיום רשות מרכזית אחת גלויים לעין כל.
נושא האישות יכול לשמש דוגמא טובה. חז"ל קבעו
ש"מי שאינו יודע בטיב גטין וקידושין - לא יהא לו עסק עימהם" 13,והציבו רף גבוה למדי למידת הידע הדרושה בתחום זה. הגם שכיוונו דבריהם כלפי היחיד, בוודאי שקיים צורך ציבורי מקביל לשמירה על כך שמי שחסר את המיומנות המינימלית הנדרשת בתחום רגיש זה, לא יהא, אם מתוך אחריות רדודה ואם בגין חוסר מודעות למגבלותיו, מעורב בו. במובן זה, קיומה של רשות מרכזית יכול להועיל במידה רבה.
אכן יתכן, שאמצעי שמירה אלה יושגו באמצעים אלטרנטיביים, כפי שקורה בתחום הרפואי והמשפטי, באמצעות לשכות מקצועיות. יש להודות בכך שקהילה עשויה להחזיק מעמד, כפי שקורה בהרבה מקהילות הפזורה היהודית בימינו, גם בהיעדרה של רשות רבנית מרכזית. עם זאת, התרומה הפוטנציאלית של רשות מרכזית מובנת מאליה - שלא לדבר על סיועה רב הערך בתחום המנהלי הצרוף, דוגמת החזקת מאגר נתונים הולם ואמין בעידן של מוביליות גדולה.
1. "בשעריך" לעומת רשות מרכזית
לא לחינם מצווה התורה שבארץ ישראל יוצבו השופטים "בשעריך" - בכל כפר קטן14. יש לשער שדרישה זו לא נועדה רק לאפשר נגישות קלה לרשות השופטת, אלא גם להבטיח קיומה של מנהיגות רוחנית שתהיה חלק אורגני מהחברה הסובבת אותה, מודעת לבעיותיה, רגישה לצרכיה; מנהיגות המסוגלת לתקשר ביעילות עם קהל "לקוחותיה" מתוך ידע בלתי אמצעי על ה"מיליה"(milieu) שלו; מנהיגות שיכולה, בחוכמה, לקבוע ולהציב סדרי עדיפויות, לכפות את דרישותיה בד בבד עם מודעות למגבלותיה; מנהיגות שיכולה לשרת כמורה דרך רוחני בד בבד עם היותה מנהיגות - שבדומה לאשה השונמית - "בתוך עמה היא יושבת".
הציווי של "בשעריך" מתייחס גם למינוי וגם למילוי התפקיד של מנהיגות רוחנית. היתרונות הגלומים בעצמאותה של הרבנות, במנוייה ובפעולתה, ברורים לעין כל. מאידך, במקרים רבים, מי שאינו אחראי כלפי קהילה מסוימת, אינו קשוב דיו לצרכיה. אמנם לעתים, קריאת תגר מתעמתת (שאין לזהותה עם אדישות וחוסר מעש) היא אפילו רצויה. ברם לאורך זמן, מנהיג רוחני נדרש לחוכמה וסבלנות, כדי שיוכל לעורר ולהמריץ את התפתחותה הרוחנית של קהילתו. יכולתו לדבר ונכונותו לשמוע, מועצמים וגדלים מתוך ידיעה שנבחר על ידי הציבור - בלי לחצים חיצוניים, ובלי בקרת שלט-רחוק המונעת משיקולים פוליטיים.
2. היתרון של גוף מרכזי ביחס למינוי
מיהו אפוא זה שקבע איזה "סמוך" הנו בעל הזכות לשמש בתפקיד מסוים?
למיטב ידיעתי לשאלה זו אין כל התייחסות בגמרא. אך אם יכולת השיפוט האינטואטיבית והפרקטיקה ההיסטורית המקובלת יכולים לשמש כמורי דרך בעניין זה, הרי שניתן לומר כי התשובה הסבירה ביותר היא שעניין זה נקבע על ידי הקהילה שבה היה אמור אותו "סמוך" לכהן.
ועדיין, אין בהערכת חשיבותו של המרכיב הקהילתי כדי למנוע את תפקידה האפשרי של רשות מרכזית אחת במינוי רבנים. התהליך יכול להיות גם כללי וגם מקומי - בהיות מתן הרשאה לעסוק ברבנות, שנקבעת על פי מדדים אובייקטיביים, מתבצע במישור אחד, ובחירה במישור שני. למען הסר ספק יודגש כי מבחינת ההלכה ה"סמיכה" אינה צריכה להיעשות על ידי גוף מרכזי כלשהוא.
כל קבוצה של שלושה חכמים "סמוכים" - לשיטת הרמב"ם, או אפילו "סמוך" אחד שאליו נלווים שני חכמים שאינם סמוכים16 - רשאים ל"הסמיך" אחרים.
יתר על כן, לדעת הריב"ש17, מתן ההרשאה נדרש רק בהתייחס ל"סמיכה" הקלאסית. משבאה מסורת זו לקצה, כל "בעל כשירות" או תלמיד חכם יכול לשמש "מורה הוראה".
אף-על-פי-כן: ניתן לאמץ מודל ביניים שידרוש מינוי "כפול", ובנסיבות הנוכחיות יתכן - ברמה גבוהה של סבירות - שהוא אף מוצדק ביותר. הצורך בקביעת סטנדרטים והבטחת רמה סבירה של מיומנות ומומחיות בכל המובנים הוא מוחשי ומובן כיום הרבה יותר מאשר היה מובן בספרד של ימי הביניים או במאה ה16-, בתקופתו של הרמ"א שמצטט את דברי הריב"ש בהסכמה. דומה שתפקיד זה יש להעניק יותר מכל לרשות מרכזית אחת, שתהיה, כך יש לקוות, חסרת פניות בעניין זה.
"ולא תהא כוהנת כפונדקית?" -
אותה דאגה לקביעת סטנדרטים הנה מאפיין מובהק, בצדק, של המקצועות הכלליים. הייתכן להתעלם ממנה כשמדובר בעולם התורה? ולעניין זה גוף מרכזי עשוי להיות יעיל ביותר.
ד. מחלוקת וסמכות
לו רק תהא מידה מסוימת של רצון טוב ומוכנות להעדיף את האינטרס הכללי - שתי תכונות, יש להודות, שהנן נדירות כאשר הן האידיאולוגיה והן השררה עומדות על הפרק - ניתן יהיה, אולי, להשיג שיתוף פעולה דומה גם בתחומי פעולה אחרים. מכל מקום, לכאורה, במגזר אחד לא ניתן להשיג הדבר בפשטות, ומן הראוי לייחד לו דיון כשלעצמו.
ברמה הבסיסית, ההלכה הנה פלורליסטית במוצהר. בגבולות מסוימים, היא לא רק מאפשרת - אלא גם מעודדת - קיומן של דעות שונות וחולקות, ועולמו של השיח ההלכתי מאופיין בכך
ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים".לעומת זאת, ברמה שניה, השיח ההלכתי מכוון כלפי הכרעה, מוסמכת ומוחלטת.
אותה רבגוניות שאליה מתייחסים בבית המדרש בהערצה, הופכת - בבית הדין - נושא לסלידה ובחילה. המחלוקת, שממנה קרוץ רובו של לימוד התורה, מיתרגמת במונחי ההקשר של פסק ההלכה לאי הסכמה.
ההכרעה ההלכתית, חתוכה וברורה, שמיוצגת בצורתה האופטימלית בסנהדרין, היא הנתפשת כאידיאל הרצוי.
השלכות אבחנה זו לגבי יצירת סמכות מרכזית אחת ברורות. מבחינה טכנית, דיון זה עשוי להיראות בלתי רלבנטי למציאות של ימינו לאור העובדה שהסנהדרין בטלה ועברה מן העולם בשכבר הימים. ועם זאת, אותה סלידה ערכית ממחלוקת ופלגנות עשויה בהחלט להיות במקום. ברמה אחת, עלינו לתן את הדעת למעמדו של "זקן ממרא", עליו אומרת הגמרא שאפילו אם הסנהדרין - שאת החלטתה הוא הפר - מבקשת למחול לו, אסור לעשות כן,
"כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל" 18.יש להודות, שיכול מישהו לטעון - בהתייחסו למציאות שבה קיימת סמכות מרכזית - שזלזול בה הוא בר-ענישה בשל מרכיב ההמרדה שבו, אך קיומן של דעות מתחרות - אולי אפילו הכרעות נוגדות - אינו שלילי כשהוא לעצמו. עמדה מעין זו, שיש לפקפק בה בכל מקרה, בוודאי אינה עולה בקנה אחד עם קינתו של התלמוד על כך,
ש"משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן - רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות" 19.ברור, שהדאגה כאן אינה מפני עלבון המלכות, אלא מפני יצירת שסע בעולם ההלכה.
התחקות אחר הגיונה של מסקנה זו, תובעת הכרה ברשות הלכתית אוניברסלית אחת - כינון סנהדרין או מוסד דומה לה. היו שהתייחסו לחזון זה המפעפע במסה שצוינה לעיל, כמבטא את שאיפתו המיסטית-למחצה של הרב קוק עם כינונה של הרבנות הראשית בירושלים20. גם אם לא תושג מטרה זו, עדיין ניתן לצפות ולקוות לאחידות מקסימלית במרחב גיאוגרפי רחב ככל שניתן - לפחות לשם ליכודה של מסורת עדתית אחת.
אינדיבידואליסטים סולדים כמובן מנקודה זו. שערותיהם סומרות לנוכח שתי האפשרויות של כפייה אישית או התנוונות ציבורית. הם מתייחסים לריכוזה של הסמכות במקום אחד כאל איום פוטנציאלי, וכך עוד יותר כאשר יש להם סיבה לנקוט זהירות או יחס חשדני כלפי הגורם שבידיו מרוכז הכוח. הם מתייחסים לסנהדרין כאל תופעה ייחודית, ממקמים אותה בעבר הרחוק האידיאלי או רואים בה צפי של חלק מחזון עתידי, שיש לו רק משמעות קטנה ביותר, אפילו כמודל, להווה.
טיפוסית היא התנגדותו של ר' חיים בראשית המאה להצטרף - וממילא להיות כפוף - ל"מועצת גדולי התורה" המתהווה והולכת. בריסק דאז חוברה זה עתה לרשת החשמל, ור' חיים העיר שאמנם תופעה זו מייצגת קרוב לודאי, קדמה של ממש. ועדיין, הוא הוסיף לא ניתן להתעלם מגורם מפריע הכרוך בכך: לשעבר, כשמנורת נפט כבתה במקום אחד, אף מקום אחר לא היה מושפע מכך לרעה. ברם, מכאן ואילך, תקלה בתחנת הכוח עשויה להאפיל את העיר בריסק כולה.
ועם זאת, לפסק הלכה אחיד יש יתרונות שונים ובעלי משקל. הניסיונות החוזרים ונשנים להשיגו, בין אם באמצעות שיח או הכרעה הלכתית, או - כמו במקרה של ה"שולחן ערוך" - באמצעות קונצנזוס, ממחישים זאת היטב. יתר על כן, אפשר שיהא מי שידגיש נקודה זו דווקא בארץ ישראל - ולאו דווקא לאורה של אידיאולוגיה ציונית אלא מסיבות הלכתיות גרידא. במישור ה"פסק", לתפישת המקום יש משקל משמעותי. כך, לדוגמא, בנוגע לאיסור "לא תתגודדו": לדעת אביי האיסור חל רק על "עשיית אגודות אגודות" בעיר אחת, אך אינו חל על הוראות סותרות שניתנות או נהוגות בערים שונות21. זאת ועוד: התלמוד קובע שאם חכם מחזיק בדעת מיעוט, אפילו להתיירא - בעוד שלדעת הרוב יש בה איסור דאורייתא - בני קהילתו רשאים לסמוך על הוראתו22. יתירה מזו, למרות השימוש במונח "בעירו", בהחלט ייתכן שתוכנו מבטא גם גבולות חברתיים ולא רק גיאוגרפיים. האמנם חסיד חב"ד היושב במלבורן אינו רשאי לסמוך על הוראתו של הרבי מלובאוויטש הגם שרחוק הוא מרחק אלפי מילין מאיסטרן-פארקוויי?
אם כך, ניתן לטעון, לצרכינו-אנו, שכל ארץ ישראל מהווה "מקום" אחד. זאת, על בסיס הגמרא המפורסמת במסכת הוריות שמניחה - בהקשר להגדרת קהילה שרוב בניה שגגו וחייבים להביא פר חטאת על שגגתם - שרק יושבי ארץ ישראל כלולים בקטגוריה של "קהל":23
אמר רב אסי: ובהוראה [=מוטעית, של בית דין] הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל... הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל.הניסוח הוא שלילי בעיקרו, ומכוון להוציא את יהודי הגולה. אולם, הוא נושא עמו גם צד חיובי, ומבטא את האמונה, הלכתית ופילוסופית כאחד, שלפיה יושבי ארץ ישראל יוצרים "יחד", קהל מיוחד במינו, שאינו מצוי באף מקום אחר. מכאן, שאותה אזהרת תוכחה נגד המחלוקת והחתירה לכינונה של סמכות מרכזית אחת וחד משמעית הם בעלי משמעות כפולה ומכופלת כאשר מדובר בארץ הקודש24.
ה. לבעיותיה של הרבנות הראשית
מבחינה תיאורטית, מסקנה זו מסתברת. ומכל מקום, כאשר אנו מבקשים לבחון, הלכה למעשה, את מצבה הנוכחי של הרבנות הראשית בישראל, ניתן לתהות עד כמה כל האמור לעיל אכן רלבנטי למציאות. תרומתה של הרבנות הראשית לכינון סדרי מנהל ופיקוח בתחומים שונים ורבי משמעות הלכתית ברורה מאליה. אכן, באותה מידה ברור שמבחינה עובדתית, כסמכות רבנית ראשית - בין במובן הרחב כמנהיגות רוחנית, ובין ביחס לתחום המצומצם והספציפי יותר של פסיקת ההלכה - משקלה מוגבל יחסית.
חילונים וחרדים מתעלמים ממנה בדרך כלל, ואילו הלא-אורתודוכסים נלחמים בה. מעמדה בחברה הדתית-לאומית בטוח יותר, אך אפילו שם, רבים אינם משלמים לה יותר מאשר מס שפתיים, ומצייתים לה רק כשהדבר נוח להם. זאת ועוד: ככל שהרבנות הפכה מזוהה, יותר ויותר, כ"נחלת אבות" של פלג דומיננטי אחד, בסיס התמיכה בה נעשה צר יותר ויותר, ומספר האנשים המצפים, באמת ובתמים, להנחיותיה הלך ונדלדל. אפילו בעולם ישיבות ההסדר אין רבים, שבעומדם אל מול פסקים סותרים של הרבנות הראשית ופוסק אחר, דוגמת הרב שלמה-זלמן אויערבך [זצ"ל], יעדיפו, כדבר שבשגרה, את פסקיה של הרבנות הראשית25.
1. האם הרבנים הראשיים הם "מרא דאתרא"?
רק כאשר יהיה קונצנזוס סביר בשאלת דרך המינוי הראויה, יוכל נושא משרה זו להיחשב כגוף בעל משקל הלכתי. בהיעדרו, הכותרת מותירה עדיין חלל גדול שטרם נתמלא*.
2. מי התומכים?
כמעט שאין ספק שהרבנות הראשית הנוכחית אינה שליטה בלעדית בשטח שהיא רואה כממלכתה הבלעדית. לתומכיה, היא אמנם סממן טרום-משיחי. אך רבים אחרים רואים בה או מוסד אנכרוניסטי או ישות שהקדימה את זמנה. יכול אדם לשמוח או להתאבל על תמונת מצב זו, אך איני רואה כיצד ניתן להכחישה.
ו. ערכה של רבנות ראשית בימינו
האם עלינו, אפוא, להסיק מכך שרבנות ראשית שוקעת, צריכה להתפרק בזריזות?
בשום פנים ואופן לא! להפך, אלמלא היה מוסד זה קיים - היו צריכים להמציא אותו, גם אם בצורה שונה. ברור שבחברה ומדינה יהודית מורכבת כשלנו, יש ערך עצום לקיומה של מערכת שתוכל לנהל ולפקח על היבטים הלכתיים שונים הנוגעים למגזר הציבורי, והיא אשר תיתן הרשאה למופקדים על תחומים אלה. מוסד זה צריך להיות מאויש ומונחה על ידי אנשים בני יכולת ובעלי מחויבות, שסמכותם חורגת מגבולות צרים. יתר על כן: בנושאים ציבוריים מסוימים, המדינה - כפועל ויוזם קולקטיבי - נדרשת לפנות לפוסק מכריע אחד.
ושוב, כשם שהבעיות חורגות אל מעבר לתחומי סמכות ושיפוט רשמיים, כך חייב להתייחס אליהם בעל הסמכות המבקש להתמודד עמן. מאידך, אותם היבטים ממלכתיים - יש שיגידו מעין-אפיפיורים - חשובים הרבה פחות. אפשר אפילו לטעון שניתן לקיים "רבנות ראשית" ללא רבנים ראשיים. בנימה זו, היו מי שהציעו שמערכת בתי הדין - כמערכת שיפוטית - תישאר על כנה, אך הרבנות הראשית - כמוסד רוחני עליון - צריכה לחלוף מן העולם. למרות זאת, גם אלמנט זה של סמכות רוחנית, משרת בוודאי מטרות אמיתיות - אם באמצעות היותו סמל אנושי חי לזיקתה של המדינה למסורת היהודית, ואם - מעבר להוד ולהדר - בהיותה פה ודובר לאותה מסורת.
1. מעורבות פוליטית
זאת ועוד: אפילו כאשר נושאים מצפוניים עומדים על סדר היום, קיימת ציפייה למידה גדולה יותר של הבחנה, מזו הקיימת בדרך כלל. אכן, איש אינו מציע שהרבנות הראשית תזיר עצמה לחלוטין מהבעת עמדות שנויות-במחלוקת רק מפני דאגה לטיפוח תדמיתה העצמית כמוסד "ממלכתי" של ממש. ועם זאת, בבחירת הנושאים שאליהם יש להידרש ושאותם יש להדגיש, קורטוב של מתינות ושיקול דעת בדבר סדרי העדיפויות הראויים הם בהחלט במקומם. יהיו דעותינו אשר יהיו: ניתן להבין ולכבד את הדחף למנות את הרבנות הראשית במניין האופוזיציה הרדיקלית לפשרה טריטוריאלית. אם נגדיר זאת בעדינות, תמיכה בעקרון "אף שעל" יוצרת לרבנות תדמית מפלגתית - אך הכל מודים שמדובר בנושא מרכזי, והעימות שווה בנזק. אך התערבות הרבנות בפרשת נקש - כאשר הרבנות שימשה אמצעי מרכזי למתנגדי הסגרתו של יהודי שהורשע ברצח צרפתי ממוצא ערבי, על בסיס טיעונים מפוקפקים - היא עניין שונה. אני משוכנע כי אפילו אותם שהתגייסו למסע ההתנגדות באותו זמן, מכירים בכך, ממבט רטרוספקטיבי, שהיה מקום לצנן קימעא אותה תשוקה-ליושר שהמריצה אותם, במידה גדולה יותר של מתינות ורגישות. בהיעדרה, סבלה הרבנות הראשית סבל משמעותי.
2. העניין הביורוקרטי
3. תדמית עצמית
הרבנות הראשית שמחה לראות את עצמה כמגלמת תפקיד שאמנם יש בו פן אידיאלי (אך בוודאי שאין היא מגשימה אותו בהווה, ודומה שאף לא תעשה כן בעתיד הנראה לעין): היותה דמות המשמשת אמצעי מרכזי להגשמת החזון הנבואי של ,
"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".לכל היותר, הרבנות הראשית משתוקקת להגשמת חזון זה, וטוב שעובדה זו תהא ידועה. רבנות ראשית עם תדמית עצמית צנועה יותר, בעלת טון פחות גרנדיוזי, תהיה בריאה הרבה יותר.
ז. הרבנות בצל "מדינה דמוקרטית"
משמגיע מאמר זה לנקודת הסיום שלו, הקורא בוודאי מבחין שבאופן יחסי מעט מאד נאמר בו על "מדינה דמוקרטית" או אפילו על "מדינה יהודית מודרנית". אין זה מקרה. לדעתי, אותה זיקה שבין ריכוזיות לבין דמוקרטיה אמיתית, הגם שהיא קיימת, מוגבלת למדי בהקשר שלנו.
מצד אחד, אותן שאלות יסוד המלוות, מדרך הטבע, את המתח הקונצפטואלי שבין מוקד מרכזי לבין ביזור של "בשעריך" עולות אפילו במשטר תיאוקרטי.
כיצד יש לחלק את הסמכויות השונות?
האם השלטון יהיה בעל מבנה הירארכי?
מי הוא זה ואיזה הוא הרשאי למנות את בעלי התפקידים,?
אלו פוסקי הלכה נחשבים כ"מחייבים" - שאלות אלה, ודומותיהן, קיימות בכל מערכת שלטונית כללית. בכל מבנה פוליטי נתון, עדיין יכולה הקהילה הדתית לבחור לעצמה אחד מכמה מודלים: שלטון-זקנים פרסביטריאני, שלטון-עצמי של כל עדה ועדה, או מודל המצוי בין שניהם.
מצד שני, ביטול הרבנות הראשית יותיר אותנו מתמודדים עם בעיות הנובעות מהחיבור שבין מסורת הלכתית לבין מדינה וחברה פלורליסטית. במידה מסוימת, ענייני גירושין וגירות עדיין יזקקו להכרה או אי-הכרה, מקומית אם לא מרכזית, אף כי אולי פחות החלטית. הבעיה של היחס למי שאינו אורתודוקסי תיוותר בעינה. יחסי ההרמוניה הרעועים שבין החבורה הרבנית לבין רוב האוכלוסייה ימשיכו לתעתע בנו, לפחות לזמן מה. כל אותם מתחים שנובעים מההכלאה שבין הדת והמדינה לא ייעלמו, וחקיקה דתית לא תתקבל ביתר ברכה. אם נרצה להתעמת עם מכלול הבעיות האלה, נצטרך לשקול נקיטת אמצעים קיצוניים בהרבה, על כל תופעות הלוואי המלוות אותם והמחיר המופרז שאולי יגבו.
אותה תזה שגורסת כי בחברה פלורליסטית קיימים יחסים של "תן וקח", בין כוח לבין השפעה, לפחות במישור הרוחני, ושבמאבק הנוכחי במדינת ישראל, יותר מדאי יכולת השפעה מוקרבת על מזבח הכוח, מהווה טיעון ענייני ביחס לרבנות ראשית. אך נזכור כי תזה זו נתמכת בידי מסנגריה ביחס למקום הכוח בחברה הדתית כולה.
בוודאי, אני מוכן להודות בכך שייחוס שאלת קיומו של גוף מרכזי אחד להקשרו הספציפי, "כאן ועכשיו", אכן משפיע על תוכן הניתוח של הנושא. ההשפעה מתבטאת בשני הקצוות. מצד אחד, החיכוך שמלווה את המגע בין מה שנתפס כידו הארוכה והמכבידה של הממסד הדתי הולך וגובר יותר ויותר כשהוא מתקיים בהקשר ליברלי וחילוני. גם האקסקלוסיביות של מוסד מרכזי זה נראית פחות מוצדקת כאשר מדובר בחברה פלורליסטית.
בהקשר זה, הקושי שבבניית בסיס תמיכה רחב לרבנות הראשית והחזקתו לאורך ימים הנו, לאמתו של דבר, קושי מובנה: במיוחד לאור הקיטוב הגובר והולך בחברה הישראלית. חלומו של הרב קוק התייחס להיבט הלאומי המיוחד של הרבנות הראשית - לממד הממלכתיות שהועלה על נס על ידי הציונות הדתית. אולם, ממד זה כורך עמו הנחה בדבר האפשרות להחילו על ספקטרום חברתי רחב ויכולתו לדבר אל ולמען מגזרים שונים ומגוונים, מבחינה תרבותית ואידיאולוגית. באווירה הטעונה של חיי הדת במדינת ישראל, יכולת זו הוכחה כמתעה ומוליכת שולל במידה מרובה, ומסיבות מובנות. מבחינה סוציו-פוליטית, רק מתי מעט מסוגלים להיוותר מעוגנים בעולם התורה והישיבות - שאליו, במידה מסוימת, נושאת הרבנות הראשית את עיניה בבקשה ממנו אימון ולגיטימציה, ובה בעת לפתח יחסי גומלין אמיתיים עם הציבור החילוני הכללי.
הדמות המלכותית של הרב קוק, השזורה היטב ברקע המיוחד שממנו צמח, אפשרה לו להתקרב לכך, אך איש מיורשיו לא השכיל לעשות כן בצורה עקבית.
במישור המעשי, ניתן לשרטט את פניה של בעיה זו בהליך הבחירה. הרבנים הראשיים נבחרים למעשה (ודומה, שכך חייב להיות) על ידי אסיפה בוחרת המורכבת מהרבה אנשים שרוצים לראות ברבנים מנווטי דרך נמרצת, ומאחרים - ביניהם הן דיינים שרק בקושי מכירים בקיומה של המדינה, והן חילוניים מובהקים - שהיו שמחים לראות את הרבנים מנוטרלים מכל השפעה ממשית. לאחרונה, יותר מתמיד, הולך קושי זה ומחמיר לנוכח הקוטביות הגוברת והולכת והניכור שפושה בקרב הרבה ישראלים צעירים, שרואים ביהדות ובתורה משהו שאינו עוד "רלבנטי" לגביהם.
מצד שני, מנקודת מבט הלכתית, ניתן לטעון שרבנות ראשית חזקה נחוצה דווקא במדינה דמוקרטית, בשל היותה גורם מאזן ובעל משקל המסייע בשמירת צביונה היהודי של המדינה. יתר על כן: לפחות במישור אחד, המחשבה המודרנית תואמת יותר הירארכיה הלכתית מרכזית מאשר קודמותיה. בשלבי הריונה של הרבנות הראשית בארץ ישראל, היו אלה החילונים שתבעו את הקמתו של בית דין לערעורים - מוסד שדווקא שוחרי מסורת ראו אותו כמעורער-משהו מבחינה הלכתית, אבל שנתפס כהכרחי על ידי רגישות מערבית.
ה"עכשוויות" של הנושא בוודאי רלבנטית לבחינה ראויה של שאלת רציותה של רבנות ראשית - שהרי החברה הישראלית בת ימינו מעכבת, במובן מסוים, את פיתוחה, ועם זאת, ממריצה ומעודדת את קיומה במובן אחר. כל מה שאני מציע כאן הוא רק להימנע מהגזמה יתירה בנוגע לחשיבות ה"עכשוויות" בבחינת הנושא. אם, אגב כך, צמצמתי ומיעטתי משהו ממשמעותו של מאמר זה, הרי שזהו קורבן קטן שתכליתו הצגת האמת לאמיתה.
הערות:
* הופיע לראשונה בנוסחו האנגלי בכתב העת Tradution כרך 26 (1992), עמ' 38-26. תירגם: אביעד הכהן. הוספנו ראשי פרקים ושינויי עריכה מעטים - הערת המערכת.
1. רמב"ם, משנה תורה, הלכות סנהדרין א, ג.
2. פירוש המשנה סנהדרין א, ג.
3. התור, י"ד באדר א', תרפ"א; שב ונדפס בקובץ הרבנות הראשית לישראל בעבר ובהווה, ירושלים, תשל"ג, עמ' 7 [= מאמרי הראיה, ירושלים תשד"ם, עמ' 52; לעיל עמ' 19].
4. מונח זה מהווה שם כולל הן לגוף השיפוטי המרכזי שמנה שבעים ואחד חברים, הן להרכבים הקטנים יותר של בתי הדין שמנו עשרים ושלושה חברים. במאמר זה, יעשה שימוש במונח זה כמכוון למשמעות הראשונה של המונח.
5. רמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים א, א.
6. פירוש המשנה סנהדרין, א, ג; משנה תורה, הלכות סנהדרין, ד, יא.
7. דברים טז, יח.
8. סנהדרין כג, ע"א. הנחתי כאן, בעקבות רש"י, ששני בתי הדין היו בעיר אחת. לעומת זאת, מציעים בעלי התוספות (ד"ה כגון) לומר ששני בתי הדין שכנו בקרבת מקום, אך לפחות במרחק של שלוש פרסאות זה מזה, לא מפני שהם תומכים בתפישה של סמכות שיפוט ייחודית, אלא מכוח התחשבותם בגורם של "כבוד הרב", שהרי רב הונא היה רבו של רב חסדא.
בהקשר זה, הפנה העורך (א. ו.) תשומת לבי לדברי ספר החינוך (מצוה תצא): "וזאת אחת מן המצוות המוטלות על הציבור כולן שבכל מקום ומקום... ויש לנו ללמוד מזה שאף על פי שאין לנו היום בעוונותינו סמוכים, שיש לכל קהל וקהל שבכל מקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבם שיהיה להם כח על כולם... על עשיית מצוות התורה ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה". אך אינני רואה בדברים אלה סתירה למה שכתבתי. המדובר במינוי סמכות רוחנית בכלל ודיינים בפרט אך אין כאן שלילת הקמת כמה גופים וכמה מוקדים בתוך קהילה אחת.
9. יבמות יד ע"א. ראה גם ש"ך, יו"ד רמב, סע' י, וסיכומו הקצר שם. ערוך השלחן (יו"ד רמב, נז) קובע כי מאחר שכיום זהו נוהג רגיל לבחור רב מקומי, אסור לאחרים לפסוק במקומו. עם זאת, אין הוא קובע שקיימת חובה על עצם בחירתו.
10. זכריה ח, ט.
11. סנהדרין ו, ע"ב.
12. כאשר בנו בכורו, ר' משה סולובייצ'יק, עמד להתמנות לכהונתו הראשונה ברבנות, אמר לו ר' חיים שתפקידו המרכזי של הרב הוא "צו טאן חסד", לעשות חסד. למרות העניין שבדברים אלה, ברור מאליו שהתבטאות זו צריכה להיבחן ביחס להקשר הספציפי שבו נאמרה, ואין לבלבלה עם עמדות שמביעים פילוסופים דתיים ליברליים בני ימינו, שנראות במבט ראשון דומות להפליא. בעוד שהדגשת הצדק החברתי משותפת לשתי הגישות, זווית הראיה הכללית אינה כזו. ר' חיים ראה, כמובן מאליו, ציווי זה במסגרתה של מחוייבות הלכתית מובהקת, לצד תפקידו לשמש בסיס לתורת המוסר החברתי. בוודאי שלא היו לו ספקות ביחס לחשיבות חובתו של הרב למלא אחר ציווי זה. ללא ספק, הערתו הושפעה מתחושה שפיעפעה בו ולפיה הרבנות הליטאית המתגוננת של ימי טרום מלחמת העולם הראשונה איבדה מעט משיווי משקלה הראוי ונטתה לכיוון אחד. סביר להניח שהיה מגיב בביקורת דומה על הטיית שיווי המשקל בכיוון ההפוך.
13. קידושין ו, ע"א, לפי פירושו של רש"י.
14. המשנה (סנהדרין א, ו) קובעת שכל קהילה חייבת למנות לפחות 120 אנשים כדי שיוכלו למנות לה סנהדרין קטנה, אך אין היא מציבה את מינוייה של סנהדרין זו כחובה. יתר על כן, מהפירוש שמוצע בגמרא (סנהדרין יז ע"ב) למספר זה עולה כי בקהילה חייבים להיות כמעט מאה אנשים שיכולים לכהן כדיינים. אך הרמב"ם, בהלכות סנהדרין (א, ב) קובע כי כינון הסנהדרין בכל עיר הוא אכן חובה, ומשמיט את ההסבר (שלאור הביטוי בו הוא נוקט "כנגד" מובן על ידו כעניין סימבולי גרידא), כך שעולה מדבריו כי די בכל 120 אנשים, יהו אשר יהו. בכל מקרה, דרישה זו אינה מתייחסת לבית דין פשוט של שלושה, שבארץ ישראל חייבים להקימו אפילו בישובים קטנים. בחו"ל, לעומת זאת, יש להקים בתי דין רק בכל מדינה ומדינה. ראה מכות ז ע"א.
15. הלכות סנהדרין ד, ג.
16. שם. באופן כללי, רשימת התפקידים שדורשים קיומה של "סמיכה" מוגבלת לבית דין שמורכב כולו מ"סמוכים". במקרה זה, כמובן, התפקיד כשלעצמו אינו דורש "סמוכים" והצורך ב"סמוך", אפילו אחד, נובע מתוכנו הספציפי של מעשה הסמיכה כמעשה של העברת סמכות. ראה חידושי מרן רי"ז הלוי, שם.
17. ראה שו"ת הריב"ש, סימן רעא. ראה גם רמ"א יו"ד רמב, יד. הריב"ש מסכים שבאופן כללי דרושה הרשאה מסוימת, אבל מסיבות צדדיות: מתוך יחס של כבוד לרב, או כדי להבטיח שאדם יביע עצמו בצורה ברורה.
18. סנהדרין פח ע"ב.
19. סנהדרין שם, בציטוט מתוספתא חגיגה ב, ד וסנהדרין ז, א. לשאלה זו, של ההתייחסות הבסיסית כלפי ריבוי הדעות והמחלוקת יש, כמובן, שורשים עמוקים והשלכות רבות היקף מכדי שנוכל לדון בהן כראוי במסגרת זו.
20. מ' פרידמן, חברה ודת, ירושלים תשל"ח, עמ' 111-110.
21. יבמות יד, ע"א.
22. שם. כמובן, עמדה זו יכולה להתקבל רק כל עוד נושא הדיון טרם נדון והוכרע חד משמעית על ידי הסנהדרין.
23. הוריות ג, ע"א. הגם שהגמרא מתייחסת להלכה ספציפית, ברור שיש לכך השלכות גם בתחום המחשבתי, וניתן ליישם גישה זו ביחס לתחומי הלכה נוספים. ראה, לדוגמא, רמב"ם, פירוש המשנה בכורות ד, ג; אבני נזר, או"ח, שיד.
24. הדגשת טבעה האורגני יותר של הישות היהודית בארץ ישראל כגורם המקרין מאורו על החיים הרוחניים, שזור כחוט השני בדבריו של הרב קוק לפני האסיפה המכוננת של הרבנות הראשית. ראה את הדיווח שנדפס באחד מעיתוני התקופה ונדפס מחדש בספרו של א' מורגנשטרן, הרבנות הראשית לארץ ישראל: ייסודה וארגונה, ירושלים תשל"ג, עמ' 180-179
25. בחוגי בני עדות המזרח, הדתיים או המסורתיים, מעמדה של הרבנות הראשית איתן יחסית, אך זאת - כך אני מאמין - בעיקר בזכות הקו המחבר בין הרבנות הראשית ומשרת ה"ראשון לציון" המקיימת מסורת בת מאות שנים. ניתן לאשש זאת לאור העובדה שהרב עובדיה יוסף, הממשיך לשאת בתואר ה"ראשון לציון", זוכה לאהדה כללית רבה מזו של יורשו, הגם שעבר זמן רב מאז עזב את "היכל שלמה". אני מאמין כי לא הגזמתי בתיאור התופעה. בחוגי הציונות הדתית, הרבנות הראשית נהנית ללא ספק ממעמד מכובד, והרב הראשי נהנה מהילה של ממש. הופעתו בכל מוסד תורני של הציונות הדתית תיחשב כאירוע ראוי לציון בידי תלמידיו ומוריו, ואני בתוכם. לעתים, כפי שהיה במעמד הסמלי של "הקהל" שנערך באחרונה (בשנת תשמ"ח) - הרבנות הראשית גלתה יכולת להניע חלקים גדולים בציבור. ומכל מקום, כל אלה רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהכרה ברבנות הראשית כסמכות כללית של ממש, או גורם מנהיגותי מוכר באופן תמידי. נקודה זו תובהר היטב לנוכח כשלונה לבסס את מעמדו של יום ירושלים כחג לאומי ממשי, או לקבוע את עשרה בטבת כיום זיכרון לאומי לזכר קרבנות השואה.
26. הוריות ג, ב.
27. ודאי, יש מפלגות שבהן עניינים כאלה מוכרעים, כדבר שבשגרה, על ידי גדולים. עם זאת, בעשותם כן הם פועלים כאדוניו של תחום שליטה פרטיזני ומקומי ולא כמי שנתעטרו באדרת ממלכתיות לאומית.
