בשעה שמזכירים את המשיח, מחייך ה"משכיל" והסופר חיוך של לגלוג, והרבה יהודים מאמינים מחייכים מתוך מבוכה. לפי עניות דעתי, קרובים שני חיוכים אלה קירבה רוחנית. השלילה החקרנית והחיוב הפושר גורמים שניהם לתוצאה אחת. שניהם אינם אלא פשע חמור בקניין היקר של אמונת ישראל - ונבדלים הם רק בזה, שהשולל חוטא בזדון, והמחייב חוטא בשוגג.
מה פלא שהכופר נד לאמונת המשיח, כדרך שהוא נד לכל האנשים ה"מפגרים". שמענו לא אחת מפיו, כי העולם כולו אינו אלא אוטומט כביר, והאדם שרוי בתוכו כנכס קטן מחוסר ערך, הנבעת מפחד מנופי המכונה הענקית. היוכל אדם לשאוף לגאולה אחרת מלבד הגאולה מהפחד הממאיר הזה? איפה האלוקים שישלח לו משיח לגאלו גאולה, שאין הוא זקוק לה כלל וכלל.
מה פלא אם היהודים המתקדמים למיניהם מחייכים בלגלוג? הרי השקפתם הנבונה והפקחית לימדה אותם לדעת, כי המשיח אינו אדם מסוים או בשר ודם, המשיח אינו אלא כנוי למפנה היסטורי, לתקופה אנושית, וכמובן גם לעסקים טובים.
אבל מה דינו של יהודי מאמין, המסתכל על העולם בעיניים מעמיקות לראות יותר מעיניו של הכופר, אם גם הוא אינו מתייחס ברצינות לאמונת המשיח? הרי המאמין, אינו רואה את האדם כמין בובה משונה, המתגלגלת ללא טעם והגיון עלי אדמות. המאמין מזהה באדם בריאה היונקת משני עולמות: העולם התחתון והעולם העליון. הוא רואה באדם בריאה שאין על עפר משלה.
גם ההנחה המדעית כי השמש מאירה לנו היא אחת ממיליונים של שמשות, וכי כדור הארץ הוא כוכב אחד ממיליונים אחרים, לא תערער את אמונת המאמין. תפקיד נעלה הוטל על האדם, על אף אפסותו הגופנית, הועמד במרכז העולם. החלק האלוהי שבאדם, משמש ציון דרך לדרך העולה אל האלוקים. האדם הוא העד המהימן ביותר של האלוקים.
תולדות האדם מאשרות, כי שני כוחות פועלים בחובו. במשפחת העמים, נמצא עם אחד שנתעלה להכרת חלקו האלוהי. העם הזה שבע נופל ושבע קם. וגם אם לא הצליח להגשים את מטרותיו, בכל זאת לא פסק מלתבוע ומלהעיר על החובה לשעבד את החלק הטבעי לחלק האלקי שבאדם. את כל זאת יודע המאמין היהודי. הוא יודע מה היא התכנית אשר על פיה ברא האל את עולמו, כי בחר בעמו, למען זכותו ב"אחרית הימים", עת ישתחרר האדם מחבלי העולם הטבעי ויתרומם לדרגת צלם-אלוקים. המשיח איננו בעיניו סמל נבוב של "האנושות". המשיח הוא הכובש הגדול של הזמן והעולם, בו תתגלם עוצמת כיסופי האנושיות לגאולה, ובייחוד שאיפת ישראל לגאולה, כפי שנתבטאה בדברי הנביאים. המשיח הוא המיועד להגשים את תכנית הבורא. המשיח, אחד מבני אדם, יביא לבני האדם את הישועה הסופית והנצחית, יביא בשבילם את הכרת אור ה' ואהבת ה', ללבבם החדש יעניק את השלום האלוקי וישחררם ממועקת החטא.
האם כל זה אינו ידוע ואינו נראה להם ליהודים המאמינים? אם הם יודעים ורואים, איכה זה לא יבינו, כי האדם הוא עדו ושותפו של הבורא. האדם היהודי ראשון הוא לחובה זו, והמשיח תכלית השלמות הסופית. כשם שאין קיום לאדם, לאדם היהודי ולמשיח, בלי הבורא יתברך, כך גם בלי האדם בכלל והאדם היהודי בפרט, לא היה מקום לידיעת ה' בעולם, ובלי המשיח לא תשיג ידיעת ה' את שלמותה ופסגתה. המלגלג על המשיח, על ה' הוא מלגלג, הוא גוזל מעולמו של ה' את היעוד הסופי והנצחי, העומד למעלה מחוקי הטבע וגלגל המזלות. איכה זה יוכלו היהודים המאמינים להקפיא כביכול את צפיתם לביאת המשיח, ולא לשאת אותה כאבוקת אש לפניהם, כנר תמיד של יהדותם? איכה זה יוותרו על הרגשת האושר שאמונת המשיח מעניקה לאדם, ועל הכוח הדוחף הגנוז בה.
לפני שנים אחדות פנה אלי אברך אחד, שהיה ידוע כעילוי במולדתו ומפורסם בכשרונותיו, והביע חששו, אם כדאי להעמיד את המשיח במרכז המחשבה, נוכח הניסיונות הקשים והמסוכנים שעם ישראל נתנסה במשיחי השקר. טענתי, שסכנה כזאת אינה נשקפת כלל, וגם היום עודני טוען כך. לאחר זמן הבנתי, שמשיחי השקר של העולם היהודי ניזונו מן ההשקפה המוטעית שגם משיח האמת יתקל בפקפוקים ובספיקות שמא אינו אלא משיח שקר. אמרתי לנפשי: השקפה שכזו, סותרת את עצם מהות המשיח, זה האדם המיועד לגדולה שבעלילות, שיופיע לפתע בחלל העולם וירומם את האנושיות ממסלול חיים התלויים בחוקי הטבע, למסלול שהוא מעל לחוקי הטבע, בהתאם לרצון הבורא, וכפי שקבע בראשית היצירה.
כשיבוא המשיח, לא יפקפק אדם באמיתותו, לא יוכל אדם להכחישו, מהפרא השוכן ביערות עד, וגמור באיש המדע המומחה למדעי הטבע.
מה הוא המשיח אם לא הגיבור של המערכה השלישית בעלילת האנושות הכבירה והאלקית? האבות הם גיבורי ההקדמה, מעמד הר סיני הוא המערכה הראשונה, גלות ישראל בין העמים הוא המערכה השניה. המשיח הוא המגמה שלשמה יצר הבורא את העלילה האנושית, למענה כונן את האנושות כשדה קרב לתאוות ולניסיונות. המשיח משמש מטרה אליה מובלת האנושיות על ידי גאולת ישראל וקדושתו.
קדושת ישראל טרם הפכה למציאות, אבל היא עתידה להתגשם. אמנם גם בדור שכולו חייב יבוא המשיח. יחזקאל הנביא המנבא גם לאפשרות שכזאת (פרק לו) אינו רואה בה גלוי לחסדי ה', היא נובעת רק מתוך רצונו, לבל יחולל שמו הגדול והקדוש בגויים. האפשרות השנייה, שמשיח יבוא בדור שכולו זכאי, היא המקווה והיא הרצויה מבחינת ההרגשה היהודית הדתית, ולה אנחנו מייחלים בכל נפשנו. לקראתה עלינו להתכונן ולהשתלם בכל עוז מסירותנו. הוויתור המיואש על יכולת האדם לשפר את מעשי מידותיו, הייאוש המפתה אותו להסתמך על חסדי שמים בלבד, זר הוא להשקפת היהדות. היהדות מדגישה אמנם, כי קרוב ה' לקוראיו ורוצה בתשובת החוטא, אבל יחד עם זה, היא תובעת במפגיע מהאדם לשוב מדרכו הרעה, ולצאת במלחמה נגד יצרו הרע, וגם מבטיחה לו לאדם את הניצחון המלא במלחמתו זו.
אם כן מבלי להתחשב בפתרון הצפוי לגאולתנו - עלינו לנהוג, כאילו אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי בלבד. קדושים תהיו לי, ממלכת כוהנים, זאת היא הדרך בה נוכל להחיש את ביאת הגואל. בנו תלוי הדבר, היום אם בקולי תשמעו, ולא נהיה זקוקים להיגאל מצד מידת הרחמים או מתוך חשש פן יחולל שמו הקדוש בגויים.
מנקודת ראות זו יש לשלול את השיטות המנסות לגשור בין המשיח ובין התקוות שאנו תולים כרגע בישוב ארץ ישראל. אינני מתכוון לשימוש הבלתי מוגבל במונחים לקוחים מספירת האמונה המשיחית, כפי שהוא נהוג בחוגים הלאומיים, המבטלים בלבם את ה' ואת משיחו. אני מתכוון למנהג החדש שהשתרר גם בחוגי יהודים מאמינים, הרואים בעבודת הישוב מעין עקבתא דמשיחא. משיחיות כגון זו, אינה טובה מהחיוך הנבוך עליו דברתי בפתח מאמרי.
משיחיות זו נראית לי נבובה ומדאיגה גם יחד. נבובה, כי אין היא תובעת, אלא מעט כוח דמיון, אם גם אינה באה לצורכי תעמולה גרידה. מדאיגה, משום שהיא מתכחשת לקדושה ולתקון הפרט כאמצעי נעלה ויחידי להחשת ביאת המשיח. אמנם שיבת ישראל לארצו מהוה חלק בלתי נפרד מהיעודים המשיחיים, אלא שאין להורידה לדרגת הצהרת בלפור שמימית, ולהתעלם מהעיקר, מה"לב החדש", וממלכות ה' שתתפשט על פני כל כדור הארץ, כקניין האנושיות כולה. ציון במשפט תפדה. ציון תפדה במשפט ובזכות המשפט. במשפט: בדרך הצדק העליון, שהמשיח יכונן עלי אדמות בכוח הופעתו הניסית. בזכות המשפט: בזכות תיקון, ושיפור וקידוש הפרט והכלל, עד שנהיה ראויים למשיח.
לא קל לגשש אחרי עקבות המשיח. מי ירהיב עוז לקבוע בוודאות כי אכן גילה אותם? כל עוד המאמינים שקועים בתרדמה לגבי אמונת המשיח האמיתית; כל עוד לא יתרכזו במאמציהם לקדש את שמירת המצוות מתוך כסופים למשיח; כל עוד לא יתדבקו באהבת נפש בבורא המחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית ברחמים ובתפארת; כל עוד לא כבשו את לב כל ישראל לאמונה - לא זכו עדיין להבין את רצונו וכוונתו יתברך, לא חדרו למהות העלילה האנושית ולתפקיד ישראל במערכותיה.
כל עוד לא זכו לכך, גם מחשבותיהם וגם מעשיהם הבל המה. יחננם ה' בינה והשכל.
