שאלת מקומה של תורת ישראל ומצוותיה במדינת ישראל שקמה בעזרת האל הנאמן האומר ועושה, היא אחת הבעיות החריפות והאקטואליות.

כמה מנהיגים ציוניים פזיזים נזדרזו להכריז חדשים מספר לפני הקמת המדינה על "הפרדת הדת מעל המדינה". כל מי שקרא פעם ברצינות פרשה בתורה ולמד פרק בנביאים, יבין אל נכון, כי עמדה זו אינה טעות או משגה סתם, כי אם אבסורד גמור. "דת ישראל פרטית" כמוה כעגול המרובע וכקרח הרותח.

תורת ישראל אינה עניין שבין המאמין היחיד לבין הכהן, כי אם ברית בין עדת ישראל לבין ה'. לא מצינו בתורה צו מעין: ואתם תהיו לי כהנים איש איש בביתו ואנשי קודש איש בפינתו, כי אם: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. חובת הממלכה ולא חובת מטבח פרטי. עם אלקי אברהם מצווה לבנות את חייו המדיניים, הכלכליים והחברתיים על חוקי התורה. עיקר שכרה של שמירת המצוות שכר קבוצי-היסטורי הוא ואף ענשה של עבריינות עונש לאומי-מדיני הנהו:

... והשחתם... ועשיתם הרע בעיני ה'... אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים.. לרשתה לא תאריכון ימים עליה. והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגויים...

וכנגדו:

ושמרתם את כל המצוה... למען תחזקו.. וירשתם את הארץ ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם.

ולהלן הוא אומר:

והיה אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את כל מצוותיו... יתן ה' את אויביך... נגפים לפניך... וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך... יפתח ה' לך את אוצרו הטוב... והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה... (דברים י"א ושם כ"י).

פעמים אין ספור אתה מוצא בתורה ובנביאים ובתורה שבעל פה את העיקרון, כי מקום הגשמת התורה הוא מדינת ישראל וכי גורל האומה תלוי בשמירת מצוות התורה. בה תלויים יחסי ישראל לשכניו, שלמות הארץ, הכלכלה הלאומית, חרות העם, שלומו וטובתו.

אין ספק לכל המאמין אמונה כלשהי בתורת משה, כי "הפרדת המדינה מעל הדת" פירושה מכת מוות למדינה ולדת כאחת. "מדינה עברית" כזאת תהיה גוף תשוש בלא נשמה, נפל מדיני חסר בסיס תרבותי, מוסרי והיסטורי, שימיו לא ימשכו. ואילו "דת" פרטית נפרדת כזו, אינה אלא נשמה ערטילאית, מסגרת פולחנית תפלה, שאין לה ולתורת ישראל ולאמונת הנביאים ולא כלום.

רעיון זה נולד במוחם של פוליטיקאים, שלפי השקפת עולמם והלך מחשבותיהם אינם אלא אירופים ואמריקאנים מזרע ישראל, אנשים הרחוקים מעולמם של נביאינו וחכמינו כרחוק לייק סכסס מענתות והוליבוד מיבנה.

תפיסת ההלכה כמכשיר היתרים

ברם גם במחננו, מחנה היהדות הנאמנה, לא הכל כשורה. גם בקרבנו "רבים חקקי לב", הולכת ומתגבשת שגרה, נסללת דרך המיוחדת במינה, דרך קלה ונוחה... באחת האסיפות הפומביות בירושלים ניתן ביטוי גלוי ועממי לאותה השקפה, ביטוי לא נאה, אך קולע ואפייני. המרצה - איש משפטים ועסקן, המעיד על עצמו, כי שומר תורה הנהו וכי חפץ הוא בשלום של כבוד בין התורה לבין המדינה - אינו רואה בכל הפרשה הזאת קשיים מיוחדים. הוא טען באזני הקהל בערך בזו הלשון:

"הנה חמץ בפסח, ענין חמור לכאורה, איסור כרת והוא במשהו ואדם עובר בבל יראה ובבל ימצא ואף על פי כן אתה רואה ומוצא בבתיהם של יראים ושלמים ואף של המהדרין מן המהדרין כמויות הגונות של חמץ גמור בפסח ואין פרץ. טרחו חכמי ישראל ומצאו תחבולה פשוטה המצילה אם האדם מן העבירה מן ההפסד כאחד. הולך הוא אל הרב או אל השמש, חותם על מכירה פורמלית ושלום עליו ושלום על סחורתו.

וכיוצא בו השמיטה. אף היא מצוה קשה וחמורה. והנה אנשים כשרים מישראל חורשים וזורעים בה ועושים כל מלאכה בשדה, בגן ובכרם ומוכרים את יבולם כרגיל ואינם מפקירים מאומה. וכל זה בהיתר גמור של רבותינו שהקדימו גם לעניין זה תרופה, ממש כמו לחמץ בפסח; והוא הדין לעוד עניינים הרבה".

נמצאנו למדים - הסיק המרצה כי התורה וההלכה לא תשמשנה מכשולים רציניים בדרכה של המדינה העברית. מסתבר כי כשם שמצאו חכמי ישראל תקנה לדברים האמורים ורבים כמותם, כן ימצאו בוודאי עוד תחבולות הרבה מסוג זה עד שיתירו את כל הסדרים המקובלים של מדינה מודרנית. כאן סיים המרצה את דבריו במשאלה חסודה: מי יתן ויהיו הרבנים מהירים במלאכתם, מלאכת ההיתרים, התחבולות והעקיפין, כי צרכי עמך ישראל מרובין והשעה דוחקת.

עד כאן דבריו של אותו מרצה וזו לשונו בערך.
גישה פשטנית חילונית זו רחוקה היא מאוד ממצות: תמים תהיה עם ה' אלקיך ומסתבר שאין דעת חכמים נוחה הימנה כצורתה.

המגמה להתאים את התורה לחוק הקיים

ברם אין להכחיש בכל זאת שאין דעת זו חדוש גמור וכי יש להשקפות דומות לה מהלכים בקרבנו. הנה פרסמו רבים מגדולי התורה בזמן האחרון מאמרים רבי ענין על דבר המדינה והתורה. כמה מהם נתחו את הבעיות נתוח חריף, כמה מהם האירון כיד בקיאותם בכל חדרי ההלכה. רובם דנים במסגרת המדינית משפטית של המדינה לאור התורה. קורא מעמיק שיסכם לעצמו את עיקרי דבריהם של החכמים הנזכרים, יעמוד על העובדה, כי מגמתם אינה לבנות מדינה על יסוד חוקי התורה ודיניה, כי אם להתיר את הנוהג המדיני המשפטי המקובל על ידי תחבולות שונות ולהשלים בין המדינה המודרנית על סדריה ונימוסיה לבין התורה. הם טורחים להוכיח, כי הלכות דיינין, פסולי עדות, נזיקין, מלכים ודומיהם - שאינן עולות בד בבד עם הנוהג המדיני המשפטי של ימינו - לא תשמשנה מכשול בדרך המדינה העברית, שכן אפשר לעקפן; אפשר להתיר מינוי שופטים שהם פסולים מדין תורה ואפילו נכרים, יש דרך להתיר עדות אשה ועדות נכרי והרבה דברים כיוצא באלה. יש אפשרות להנהיג מערכת ענשים וקנסות ותקנות כמות שהנהיגו כל שאר האומות ולהתעלם עד ימות המשיח מכל מה שחקקה התורה בדיני עונשין, נזיקין, קנסות, משפטי המדינה ודומיהם.

אין ספק שיש חשיבות לחקירות אלה, שאלמלא הן לא יכלה מדינה ישראל לצעוד את צעדיה הראשונים ולא יכולנו אנו למצוא בה מקום מתחילתה. אולם כל החושב שבדרך זו אפשר להגיע למדינת התורה, אינו אלא טועה טעות מסוכנת ועליו הכתוב אומר: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה".

אולי יש בהן בתקנות ותחבולות מסוג זה כדי להצילנו בדוחק מעבירות חמורות ומאיסורי תורה, אך אין בהן אף שמץ של דרך חיובית להקמת משטר של תורה. בתי דין כהלכה לא יהיו לנו, דין תורה לא ידינו במדינתנו, המשפט במדינה העברית לא יהא משפט תורה, כי אם משפט אירופי מוטלא ומוכשר בהכשרי דחק, שאולי לא יהא סותר בפירוש את דיני התורה (במקרה של הצלחה גדולה ובמקרה שכל תחבולות חכמינו והיתריהם יתקבלו על דעת כל הישוב, דבר שאינו בטוח כל עיקר). כשם שאין בהיתר שמיטה משום קיום מצות שמיטה והקמת משטר כלכלי כאשר ציותה תורה, אלא עקיפין המצילים את המשטר החברתי-הכלכלי הנכרי שלנו מלהתנגש בדין תורה ומלגולל עלינו עוון שביעית.

יש לחשוש, אפוא, שאם תיתפס היהדות הנאמנה יותר מדי לדרך זו של חיפוש היתרים וייצור הכשרים, סופה להגיע לשיטתו של המרצה הנ"ל שלדעתו שומה עלינו לכונן מדינה מודרנית כאחת המדינות האירופיות ושומה על הרבנים למצוא היתרים לכל אשר יעלה המזלג הנכרי וסימנך: יפיפותו של יפת בהיתרי שם.

שיטה זו הנה נוחה למדי, פירושה שלום בין התורה לבין המדינה ואפילו מקום של כבוד לתורה בתוך מערכות המדינה. אך בעד השלום והכבוד נדרש מחיר יקר: ויתור גמור על הדרכת האומה, על הוראת הדרך שתלך בה ועל עיצוב פני החיים. על התורה לענות אמן אחרי כל מעשי המדינה, להעיד על כל דרך שבחרו בה המנהיגים המדיניים, כי נוכח ה' היא. על התורה לא להורות את המעשה אשר יעשון, כי אם להתיר כל מעשה אשר יעשון ולהכשיר כל אשר יעלה במחשבה מלפני שליטי המדינה. הלא זה הדבר אשר בגללו נלחמו מלכים ושרים בנביאים ובחכמים במשך דורות רבים ולא יכולו, כי אין זו דרכה של תורת אמת ולא על מנת כן ניתנה.

לא התכוונו להחלת התורה על המדינה

זה שני דורות חותר ישראל במסירות אין קץ לקראת קוממיות וגאולה. בדם ובזיעה כונן משק חקלאי עברי מבורך. בסכנת נפשות מתמדת הוקם ופותח צבא עברי נפלא במסתרים, נבנו ערים וכפרים תוך לבטים ומאמצים קשים. צמחה תעשיה עשירה. הלשון העברית חידשה נעוריה מתוך מאבק עם מתבוללים ועם קנאים ועם אדישים ועם קשי ההבעה. כל הכלים של קיום ממלכתי נזכרו ונעשו. הכל התאמצו, נאבקו, התמסרו. רק בשטח אחד לא נעשה כמעט כלום, בשטח התורה. אותן עשרות שנים יקרות יצאו עלינו לבטלה. בד בבד עם הנחת היסודות המדיניים והכלכליים היינו חייבים להניח את היסודות התורניים. את כל מאמציהם של אנשי היצירה והמגן היו צריכים ללוות מאמצים מקבילים של תופשי התורה וההלכה. היו כוחות, היה זמן, הייתה אפשרות אך לא היה רצון ולא הייתה הבנה. לפיכך אנו עומדים כיום תוהים וחסרי ישע, במקום לכוון את זרם החיים, הרינו נסחפים בו ואין לנו ברירה, אלא היתרים ועקיפין, הכשרים ותחבולות...

מצוות שמיטה

עוון הדור הוא חטאת תופשי התורה!
מה היא אפוא הדרך אל מדינה התורה; מה המעשה אשר עלינו לעשות עתה, אשר החמצנו ולא עשינו במועדו. כדי לרדת לעמקה של הבעיה ולהבין את פתרונה מוטב שנתבונן תחילה בדוגמה אחת. הרי למשל מצות שביעית. בשנת השמיטה שעברה אמר מרן הרב הראשי, אגב ההיתר, כי שואפים אנו לקיים בעתיד שמיטה כהלכתה ולא להיזקק עוד להיתר. שאיפה זו ודאי לא תצא לפועל בשמיטה הבאה. אילו התכוונו לעשות זאת ואילו התכוננו לכך, כי אז היו הכנות אלו נותנות סימניהן מכבר בכל שטחי החיים. שכן אין זה מן הדברים הקלים והפשוטים. אילו באנו והחלטנו פתאום בפרוס השמיטה, כי הפעם נקיים כל מצוותיה באמונה: לא נחרוש ולא נזרע ואת יבול הפרדסים והמטעים נפקיר, כי אז היינו בלא ספק מחריבים עולמנו בשנה אחת. המשקים החקלאיים, מגדלי הדרים ופירות היו פשוטים רגלם, הללו היו גוררים אחריהם בנקים ומוסדות אשראי ותעשיות הקשורות בחקלאות ובציבור האחרים (כגון חרושת השמורים, העסיסים והריבות למיניהם ואף מפעלי בנין ותעשיות מכונות מסוימות). הכפר העברי היה מתרושש, צבאות הפועלים, האיכרים והפקידים המובטלים היו הופכים כל קערת הכלכלה על פיה וסופו של דבר היה הישוב כלה חלילה ברעב ואנדרלמוסיא.

קיום מצות שמיטה בימינו ובתנאינו דורש הסדר יסודי מקיף ותכנון מהפכני בקנה מידה ממלכתי של כל חיי הכלכלה. אגירת כמויות מזון עצומות במשך שש שנים, תוכניות של עבודות ציבוריות נרחבות בשמיטה (כלומר דחיית כל המפעלים מסוג זה לשמיטה-) פתרון בעית התעשיות החקלאיות ודומיהן, תקנת יבול הדרים והאכספורט (אם יפקירו את היבול סתם, יתבזבז בידי אנשי הפקר - ברובו בודאי בידי נכרים - אף הפרדסים עצמם ינזקו ויושחתו בתוך המהומה ואף שוקי הקונים ינעלו בפנינו. אולי אפשר לחשוב על הפקרה קולקטיבית מסודרת, כלומר הפרי יקטף וישלח כרגיל והמחיר לא ילך אל כיסי הפרדסנים, אלא לפרנסת הציבור או משהו בדומה לזה) ועוד מאה בעיות לא פחות חמורות וסבוכות. מלבד התכנית העיונית העצומה הזאת צריכה השמיטה הכנות מעשיות יסודיות ומדוקדקות במשך שש שנות המעשה.

כל הדברים האמורים הם קשים, אבל אפשריים, לא בשמים הם, אך - וזהו הקושי העיקרי - הם צריכים להיעשות בידי מומחים לאיקונומיה, בידי כלכלנים ממדרגה ראשונה וכלכלנים אלה צריכים להיות בקיאים בהלכות שביעית ומעונינים בכל מאודם במשטר של תורה, ודא עקא: מומחים כאלה אינם במציאות. חכמי הכלכלה עמוסים עבודה רבה ואינם מוכנים ברובם למסור את זמנם ומרצם לעניין שאין הם מודים בחשיבותו. אדרבא, רבים מהם יתנגדו בודאי לכל נסיון מסוג זה. מאידך חכמי ההלכה המעונינים במשטר של תורה רחוקים הם ברובם מאוד מחיי המעשה ואין להם שמץ של ידיעה שיטתית, מסודרת במבנה הכלכלי של החברה המודרנית. כל זמן שעובדות אלה לא תשתנינה, יהיו כל הדברים היפים על אודות קיום מצות שמיטה מליצות נאות בעלמא.

שבת

ויוצא בו בשבת בראשית. מה יהא דינה של התחבורה במדינה ישראל? כיצד ינהג טלפון, טלגרף, רכבת ומכונית בשבת? האם יפסקו כל השרותים האלה? ואויב כי יפלוש בשבת, שטפון כי יהיה, מפולת כי תהיה? וחולים ורופאים? ברור שקיום התחבורה הוא דבר שבפקוח נפש.

מאידך אם לא תשבות התחבורה, שוב אין סייג בפני אנשי הפקר ומי יוכל להשגיח על המכוניות שלא תובלנה מטיילים סתם, ועל הדואר והטלפון שלא ימשיכו בעסקים רגילים. בעקבות מטיילים ועובדים תפתחנה גם תחנות בנזין, מסעדות, גזוזיות, מוכרי ממתקים וצלמים יצטרפו למקהלה וסופה של השבת שתיהפך חול.

אף ענין זה דורש, אפוא, תכנון נבון ומדוקדק; תכנון זה לא יהא מעשי ויעיל, אלא אם יעשה בידי מומחים לאותו דבר המעונינים באמת ובתמים בתקנת השבת. ושוב אותה שאלה כאובה: המומחים אינם תלמידי חכמים ואינם כואבים את כאב השבת, ואילו בין מורי ההוראה, אנשי ההלכה, אין מומחים לדברים אלה וברובם אף אינם מוכשרים להתמחות במקצוע מעשי מסוג זה.

מובן, אפוא, שאם לא יתוקן הדבר, עולם כמנהגו ינהג. הציבור הדתי ימחה מחאה נמרצת ויאמר לעצמו מתוך קורת רוח: שישו בני מעי, אני את שלי עשיתי, צוחתי ככרוכיה, אולם האמת היא כי כל דרישה והחלטה - ותהא צעקנית כאשר תהיה - שאין עמה מסירות ורצון כן לטרוח, להתאמץ לחפש דרכים חדשות ולעשות מעשים, אינה אלא אשליה ריקה ותרמית.

ספנות

מעשה בנער בן טובים בתל אביב שהחליט להיות ספן בישראל. הוא שמע על כיבוש הים, על הגדולות שנועדו למקצוע זה העלול להיות עמוד התווך של כלכלתנו ועתידנו בארץ, על התפקיד החלוצי הנעלה של ראשוני הספנים העברים וכיוצא באלה והוא אמר ליתן ידו עם חלוצי הים. מששמע אביו נתחלחל. הרי ספנות כרוכה בחלול שבת ומועד. אין מלך שומר תורה. גייס האב את קרוביו ומיודעיו, רץ אל מורי הילד, אל הרב השכן עד שהניאוהו סוף סוף מהחלטתו בשם קדושת התורה, וכאן הבן שואל: האלוקי יבשה אלוקי ישראל ולא אלוקי הים? מדוע אי אפשר לעשות בים, מה שנעשה ביבשה, לכונן ספנות שומרת תורה, כשם שכוננו ראשית חקלאות של תורה? אלא שוב אותה צרה. כדי לחבר שולחן ערוך לספן יהודי מודרני אנו צריכים (יותר נכון: היינו צריכים זה מכבר) מורי הוראה אחדים הבקיאים בטיב ספינות להלכה ולמעשה, שנתיבות הים נהירות להם לא פחות משבילי ים התלמוד.

צא וראה כמה וכמה דייגים וציידים מומחים טרחו ויגעו בכל דור ודור ועד היום הזה כדי למצות את כל האפשרויות הגנוזות בספנות למען ציד דגים וחיות. להקות להקות של מומחים ופועלים בכל אתר שוקדות על הסחר הימי על פתוח הספנות לשם מסחר. לגיונות של תכנאים ואנשי צבא מקדישים את חייהם לגלוי דרכים חדשות לשמוש בספינות לשם מלחמה ושפיכת דמים. אבל לא נמצאו בדורותינו חכמי תורה ובעלי הלכה שיטרחו וילמדו ויחקרו מקצוע מעשי זה, כדי להשליט את תורת ה' בים כביבשה.

אחיות בבתי חולים

בדומה לאותו בן טובים מתרחשים מעשים בבנות ישראל אשר ליבן נדבן להיות אחיות בבתי חולים. לכאורה מלאכת קודש שיש עמה מן ההתנדבות ומן המסירות הנעלה. והנה מוסכם בכל זאת בכמה חוגים, שאין זו מלאכה נאה לבת ישראל כשרה, שכן סופה של כל אחות לעבור על דת ולפרוק עול תורה. ויש לדעה זו על מה שתסמוך. אמנם יש הסכמים וסידורים בענין זה, אך הללו אינם מועילים ואינם מתקיימים, אלא במקום שההנהלה מעוניינת בכך. שורש הרע הוא שההסכמים נעשו בין שני צדדים שאחד מהם (הרבנות) מעוניין בשמירת תורה אבל אינו בקי בטיב העניינים והשני מומחה אבל אינו מעונין בשמירת תורה. נמצא שהסידורים והתקנות מקצתם אינם יעילים ומקצתם אינם מתקיימים והעובד הבודד אין לו, אלא להסתגל למסגרת שקבעו מנהליו המומחים. וכאן הבת שואלת: כלום אי אפשר לטפל בחולים, טפול חדיש ומשוכלל לפי דין תורה? ואם אפשר מדוע אין הדברים ערוכים וידועים ומפורסמים? כשם שאשה יודעת בעבדה במטבח את עבודת יומה מה מותר ומה אסור וכיצד עליה לנהוג, ממש כך צריך עובד בית החולים (והוא הדין לשאר כל המקצועות) לדעת לכלכל כל פרטי עבודתו במסגרת השרות רפואי החדיש לפי דין תורה. לשם כך נחוצה מערכת פסקי דינים מעין קצור שולחן ערוך הקובע מקומו של כל כלי, הלכותיו של כל תהליך ותקנותיה של כל פעולה רפואית מן הנהוגים במסגרת שרות הבריאות. מובן שאין זה יכול להיעשות, אלא על ידי תופשי תורה אקדמאים, מומחים לעניינים אלה. אך אין די בכך, אין די בכך בנוגע למקצוע זה של הסניטציה ואין די בכך בשאר השטחים.

טכנולוגיה ע"פ ההלכה

כל מקצועות החיים המודרניים הסבוכים והמסובכים הולכים ומשתכללים, הולכים ומתקדמים, פושטים צורה ולובשים צורה. עבודה זו של ישוב עולם ותקונו (מבחנה חמרית וטכנית) נעשית בהתמדה על ידי אנשי המעשה המומחים למיניהם: רופאים, בעלי תעשיה, פקידים, כלכלנים, וקציני צבא למיניהם. הללו לצערנו אינם אנשי תורה ברובם, עושים הם אפוא את מעשיהם על דעת עצמם ועל דעת מקצועם; מתכונים הם לטובת הענין, כמיטב הבנתם ולעתים קרובות הם מתקנים תקנות ומנהיגים מנהגים הסותרים דברי תורה. משנעשה מעשה ומשנתקל בו מישהו ומשנעשה פרסום לדבר, מתחילים תופשי התורה לגלגל בענין, להתריע ולמחות ולדרוש תקון מעוות (ע"פ רוב בלא להציע הצעה מעשית-מקצועית מתאימה). מובן שעל פי רוב ידם של אנשי המעשה על העליונה. נמצא שהם עושים ומעשים, מעצבים פני החיים, מורים הלכה למעשה והולכים בצעדים בטוחים בראש תהלוכת החיים ואילו התורה משתרכת אחריהם בסוף המחנה באין אונים ובאין תוקף. הללו יוזמים ופועלים ומבצעים, ותפשי התורה צועקים אחר כך על לשעבר ומנסים לשנות את העשוי והמבוצע מכבר על ידי אחרים, על פי רוב ללא הצלחה. ואם הם משיגים משהו, הרי הישגיהם חלקיים, מעין טלאים יהודיים על גבי כסות נכרית. האם לא יותר טוב היה להשתתף בעצוב פני החיים, בתכנון התכניות, בהוצאתן לפועל? התורה נועדה לכוון את זרם החיים ולא לפגר אחריו, לעמוד בראש המחנה ולא להשתרך הרחק מאחריו.

מדינת התורה

מדינת התורה בימינו פירושה כלכלה מודרנית בנויה על יסודות התורה (שביעית, איסור ריבית וכו') תעשיה חדישה הפועלת על פי התורה, חברה מודרנית מאורגנת ברוח התורה, מנגנון ממלכתי במתכונת ישראלית ומשפט עברי ממש, ולא משפט אירופי מתובל בהיתרים.

מדינה מעין זו אין לכונן על רגל אחת. את חוקתה ומשפטה אי אפשר להעתיק מן המוכן. יש לברוא אותן כמעט יש מאין. מומחים חילוניים סתם לא ירצו ולא יוכלו לעשות מלאכה זו. רק כלכלנים מומחים שהם גם בעלי הלכה יוכלו להניח את היסודות האיקונומיים של מדינת התורה. מורי הוראה תיכנאים ומהנדסי מכונות מופלגים בתורה יצטרכו לפתור את בעיית שבתה של התעשיה הכבדה והתחבורה. והוא הדין לחקלאות והוא הדין לספנות, לדיג, למשפט ולכל שאר המקצועות.

כל ענפי חייה של מדינת התורה הם פרשיות חיות של תורת משה. על תופשי התורה להבין היטב, כי היחסים בין בית חרושת פלוני לבין פועליו ברמת גן הנם סוגיא לא פחות חשובה מ"השוכר את הפועלים" לפני 2000 שנה וכי הספינה העוגנת בנמל תל אביב יקרה וחשובה מבחינת ההלכה לא פחות מ"הספינה" שבבבא בתרא. כל נמל, כל בית חולים וכל רכבת במדינה העברית הנה סוגיא חשובה וסבוכה בהלכה ועל תלמידי החכמים ומורי ההוראה ליתן דעתם ומרצם לסוגיות אלה, להכירן ולרדת לעמקן. עליהם להבין שכל מפעל כלכלי קטן וגדול בים ויבשה, כל מוסד חברתי או פיננסי הוא תא בגוף המדינה, ולא תהא זו מדינת התורה, אלא במדינה שינהג כל תא ותא כדין תורה. אמור מעתה: לא תיבנה מדינת התורה, אלא על ידי תופשי תורה מומחים לכל מקצועות החיים.
רב כי יתמנה מינוי רשמי כלשהו במדינה ישראל, עליו להוכיח לא רק את למדנותו וידיעתו בתורה, כי אם גם ידיעה שיטתית של מומחה באחד ממקצועות המעשה שבחר בו. בכפרים יהיו רצויים מורי הוראה מומחים לחקלאות או לפרדסנות או למכונות חקלאיות וכדומה. מרב עירוני תידרש ידיעה יסודית של תורה מסחר או הלכות קואופרציה או יחסי עבודה או פרק מתאים בתעשיה או בדומה לכך. יש לחנך חכמי תורה מומחים לספנות, מומחים לשרותי בטחון ומומחים לסנטציה, איש איש במקצועו.

עדוד מקצועות של רבנים

מקרב הרבנים המומחים תוקמנה ועדות מקצועיות מתמידות שתעקבנה אחרי מהלך התפתחות של כל ענף מענפי החיים. חברי הועדות יהגו כל ימיהם לא רק בתורה, אלא גם בספרות מקצועית. מתוך כך ישלטו תופשי התורה בכל נתיבות החיים. הם יראו את הנולד וידעו להרחיק ממערכות חיינו כל פסול ולקבל אליהן כל רצוי מלכתחילה, הם ידעו להתוות דרכים נכוחות לחרושת, לתחבורה, למסחר, לצבא, והצי. הם ידעו לתכנן תכניות מראש ולהורות לכל העם את המעשה אשר יעשה, וזו כל התורה.

זה הכלל הגדול: כשם שאין לבנות עיר גדולה ומפוארת ללא אדריכלים ומהנדסים מומחים, כך לא תיבנה מדינת התורה בלא ציבור גדול של רבנים ולמדנים מומחים לכל מקצועות החיים המודרניים.

רבנים מומחים אלה מנין? לעת עתה אינם. ועובדה זו צריכה להיות ברורה. הישיבות מן הטיפוס הישן - לפחות חלק מהן - הנן אמנם נכס יקר לישראל, אך הן מוסדות ללימוד מופשט של תורה לשמה, ללא כל זיקה לחיי המעשה. בני הישיבות הנם ברובם אנשי תלמוד פרושים ובדילים מחיי המעשה, ומעצם טיבם ומהות חינוכם אינם מסוגלים לתרום תרומה כלשהי להשלטת התורה על החיים המעשיים ולבנין מדינת התורה. אנשי קודש הם החיים בין חומות סורא ופומבדיתא, בעולם רוחני קדמון ודבר אין להם עם תל אביב והמושבות ועם ירושלים החדשה. ואילו אנו זקוקים לשם תכליתנו הגדולה לטפוס חדש של תלמידי חכמים אנשי חיל ואנשי מעשה, תופשי תורה שעיניהם משוטטות בכל הארץ ובכל הנעשה בה והמסוגלים לכוון את חיי המעשה ברוח התורה, מתוך ידיעה מקצועית מעולה. בקצור: אנו זקוקים למורי הוראה בעלי מקצוע.

בעלי מקצוע אלה לא יקומו לנו מאליהם. עלינו לחנכם לנו חינוך שיטתי מכוון ומתוכנן. ולא תהא כהנת כפונדקית? אם עורכי דין, מהנדסים, מורים, פקידים ושוטרים צריכים חינוך שיטתי מקצועי, בוני מדינת התורה, הדום רגליו של ה' צבאות, על אחת כמה וכמה!

בית מדרש ורבנים מומחים

לפיכך, אם חפצים אנו באמת ובתמים במדינת התורה, הרי הצעד המעשי הראשון לקראתה הוא הקמת בית מדרש גדול שיחנך מורי הוראה, רבנים מומחים, בית מדרש זה אם יוקם ויתבסס ויצליח, הריהו עשוי לשמש גשר מעל לתהום המתרחבת והולכת בין התורה לבין חיי המעשה, בין תופשי התורה לבין המוני בית ישראל. אף הוא יהיה בית היוצר למדינת התורה. מבנה המוסד, תכניתו ושיטת עבודתו צריכים, אפוא, שקול דעת מרובה.

המטרות האמורות מחייבות לענ"ד, שהמוסד יהא בנוי שלוש קומות, שהן שלושה שלבים. החניכים צריכים להבחר מבין בוגרי בתי הספר העממיים הדתיים. (על המוסד להוציא אנשים מעורבים בין הבריות ומעורים בחיים, והשכלה עממית מסודרת היא תנאי קודם הכרחי לכך!)

השלב הראשון יהא, אפוא, המשך להשכלה העממית בתורת קורס תיכוני תורני. שלב זה יקנה למועמדים הצעירים חנוך תיכוני, שהרכבו המקצועי יותקן ויותאם לתכלית המוסד; כמה מן המקצועות הנהוגים בבתי הספר התיכוניים יקוצצו במידת מה ובמרכז התכנית יועמדו למודי הקודש: תנ"ך ולשון הקודש ודקדוקה וכו'. קורס זה צריך להמשך כ- 3 שנים.

שלב שני, אף הוא בן 3 שנים בערך, יהא קודש כולו לתורה במובן הרחב: ש"ס ופוסקים, מקרא כפשוטו, אגדה, לשון הקודש, תולדות ישראל, ידיעת ארץ ישראל, מחשבה ומוסר וכו'.

ואחרון אחרון קורס בן 4 שנים הוא שלב ההתמחות. בשלב זה יפרדו תלמידי החכמים לכמה ראשים. מקצתם ישתלמו בהלכות זרעים ובכל המסתעף מהם בהיקף רחב. בד בבד עם למוד זה יתמחו בתורת החקלאות המודרנית להלכה ולמעשה, ילמדו פרק בבוטניקה ובביולוגיה. כת אחרת תשתלם בנזיקין ובחושן משפט וכו'. הללו יתמחו באותו זמן מקצתם בכלכלה לאומית, מקצתם בתורת המסחר או בבנקאות, מקצתם בקואופרציה או ביחסי עבודה ומקצתם באחת התעשיות המצויות בארץ. כתות מקבילות תשתלמנה בסדר נשים, באבן העזר ובמדעים השימושיים הקושרים בהם, כגון סטאטיסטיקה, סוציולוגיה וכו'. אחרות בהלכות מלכים והליכות מדינה ובמשפט בינלאומי ותורת הקונסטיטוציות וכן הלאה. כמו כן ישלחו תלמידים בני שלב ג' להתמחות בשאר המקצועות, אחדים בספנות, אחדים בדיג, מהם בשרות רפואי, מהם בתחבורה וכל כיוצא בהם. הנהלת בית המדרש תעמוד לימינם של הללו ותדריכם למצוא את כל החומר ההלכתי המתאים ולהשתלם בו.

ככה יכשיר המוסד במשך 10 שנות למודים חבר חכמים צעירים שיוכלו להניח למעשה את יסודות מדינת התורה, במשך דור יקומו רבנים שיתחילו להשליט את התורה בחיי המעשה, רבנים ששפתם תהא מובנת לנוער ולהמונים הרחבים, רבנים שיהיו מעורבים עם הבריות וידעו לקרבם לתורה.

אז תחדל היהדות הנאמנה לתקוע בחצוצרות השווא ובשופרות ההבל. המושג "מדינת התורה" לא יהיה עוד מליצת סרק, אלא אידיאל רציני ותכנית ממשית, שאנשים מוכשרים ומומחים יהיו נלחמים להגשמתם באמצעים יעילים ובשיטה נכונה.

סיכום

לכאורה אפשר לטעון נגד כל האמור, כי יש כאן מעין "פתח בכד וסיים בחבית". פתחנו בבעייה כבדה וחריפה ורחבת היקף, מדינת התורה, וסיימנו בהצעה קונקרטית קטנה וטפלה לכאורה, פתיחה מוסד. הפתרון נראה קלוש לעומת הבעייה. אולם עלינו לזכור, כי מוסדות תורניים מדעיים כגון בתי מדרש, בתי דין, ועדים ודומיהם מילאו כמה פעמים מקום מרכזי בתולדות ישראל ולא אחת עיצבו פני הדור וקבעו כוון התפתחותו של העם או חלק גדול ממנו.

חוגים קטנים לערך שינו לא פעם את מהלך ההיסטוריה שלנו והטביעו חותמם על ההמונים והשפיעו על גורל האומה השפעה מכרעת (החסידות, הציונות וכו').

אם לא תחוש היהדות הנאמנה לסיסמאות של התחסדות בלתי הגיונית או בלתי טהורה ("חדש אסור מן התורה" "אבותינו הכשרים בשטייטיל לא ידעו מוסדות כאלה" וכדומה), לעניינים אישיים כתתיים ומפלגתיים, לאינטרסים קטנוניים של מוסדות שונים, בקצור, אם לא יהא מורא בשר ודם גדול עלינו ממורא שמים ואם נפעל בכל הכנות והמרץ שהשעה הגדולה והתכלית הגדולה מחייבות, כי אז נצליח ונזכה להיות מניחי היסוד למדינת התורה.