התגלית הגדולה באה לי ברגע בו השתחררתי מיראת ההבל החומרנית, הנרתעת מפני כל מגע עם הדתיות. לפתע מצאתי את עצמי ניצב מול ההופעה הרוחנית הכבירה והפסקנית ביותר, מקור יצירות התרבות של העמים ושל האנושות, מול המנגנון התרבותי הענקי. איכה יכולתי, אני הבור, לעבור בלי משים על יד, על מנת ללקוט לי כל מיני עבודות והוכחות.
מרגיש אני גועל נפש בהעלותי על דעתי את ההסברה החומרנית על הדת, שאינה נמנעת לזווג את הרעיון הדתי הכביר עם קמיעות, סגולות וכשפים. אני הרכנתי את ראשי אפילו לפני שמי אלילי יון העתיקה, אף כי הרגשתי בכל זרותם. הרכנתי את ראשי לפניהם, משום שראיתי בם את כמיהת האדם לממלכת הרוח. האדם הכמיה קבל תשובה מעם הרוח ולא הבינה, אבל עצם השאלה והתשובה העשירו את האנושות עושר רב.
על אחת כמה וכמה שהייתי נפעם, בהיפגשי עם המהפכה הרוחנית היחידה והאמיתית, המהפכה, שקבלה על עצמה את התפקיד להסיר את האדם מהמסילה שהובילתהו מהעולם אל האלילים, ולהדריכו במסילה שתובילנו מהאלוקים ועם האלוקים אל העולם. חידוש זה נתחדש בבית מדרשה של האנושות הודות ליהדות. גם אז כבר הרגשתי את קו המבדיל בין הנצרות והאיסלם ובין היהדות אשר על ברכיה נולדו. בפני האם עצמה, בפני היהדות, היחידה והגדולה בבדידותה, עמדתי מחריש ומשתאה. הייתה זו חוויה מזעזעת, הרגשת הערך ששום קנה מידה היסטורי לא יכילנו, שיטת חיים דתית של עם אחד מפרה עולם; לפני עיני רוחי, נתגלה ציר כל הצירים, אשר עליו סובבו קורות העולם זה אלפי שנים.
כל מה שספרתי עד עכשיו על אודות התמורה שחלה במהלך השקפותיי, יסביר מדוע לאחר שהגעתי לכלל הכרה, לא בקשתי לצמצמה ע"י "פן" ו"שמא" חדשים או ישנים. לא יכולתי להסתפק באלוה סתמי, ששום חוק מוסר לא נשמע מפיו, שאינו מעצב את דמות ההיסטוריה האנושית ואינו מחולל את תרבות האדם. אמרתי לנפשי: האם בשביל כך זכינו כראשונים להכרת הבורא ית', כדי שנפזר אותה כאבק על פני הטבע, או כדי שנמציא ביהירותנו הגדרה מחוכמת שתעמיד בדרגה אחת אותו ואותנו.
לא יכולתי גם להסכים לדיאיזם עקר, אותה תורה המאמינה באל, אבל אינה מאמינה שהוא מתגלה לבני אדם. לא לכך נקרא עמנו לעבודת המלך ה', כדי שנוותר היום על עבודת הפרט. לא יכולתי גם להפחית מאומה מרעיון בחירת ישראל. אם יש אלוקים בעולם - ודבר זה נתברר לי כאור השמש - ואם אמת הוא - לא יוכל להיות ספק כי ה' הועידנו להיות שונים מכולם, להיות חלוצי אמונת הייחוד, וכי קבע לנו מקום מיוחד בהעניקו לנו תורה ומצוות.
מכיוון שכך, ברור היה מה שנקבע כמסגרת לפעולתו של עם נבחר זה. כתבי הקדש, ששמשו יסוד למסגרת זו ותבנית המסורת המושתתת על יסוד זה, אינם ספרות לאומית, אלא תעודת היחס שה' הכל יכול הנחיל לעמו כאות לבחירתו, ולחובות ולזכויות הנובעים מהבחירה. אם כך, גם התורה הכתובה והמסורה נכונה היא ואמיתית, כה טבועה בחותם האמת, עד שלא מענייני היה לשים לב לבקורת היחידה של דורות הנוטים מהמסילה.
אם כך, אזי כל מלה של התורה יפה כוחה לגבנו, לי ולזולתי. לא מספיק שאסכים ב"טובי" להכיר את ה'. שומה עלי להצטרף לשורות בני עמי המאמינים, בתוך העם עלי להיות, וכמנהגו עלי לנהוג, ועלי ללכת באורחותיו ולשאוף למטרתו.
