גרדומים
בעקבות "השבת השחורה" החליט בן-גוריון להפסיק את המאבק המזוין בשלטון הבריטי, ואכן החלטה ברוח זו התקבלה בישיבה של הנהלת הסוכנות היהודית שהתקיימה בפריס ב-5 באוגוסט 1946, והמאבק של ההגנה התרכז בהבאת עולים באופן בלתי לגאלי.
לאחר סיום תקופת "תנועת המרי העברי", המשיכו האצ"ל ולח"י את המרד בשלטון הבריטי לבדם. האצ"ל התחזק מאוד מבחינה מוסרית וחומרית. האהדה לאצ"ל בקרב היישוב היהודי בארץ גברה מאוד ומספר המתנדבים לשורותיו הלך וגדל. גם מצבת הנשק גדלה בעקבות ההחרמה שבוצעה במחנות הצבא הבריטי והארגון, שהשתחרר מן המוגבלות שהטילה עליו מפקדת ההגנה, הגביר את מכותיו בבריטים. הפעולות, שנעשו נועזות יותר, פגעו לא רק ביוקרה הבריטית, אלא מנעו את קיום השלטון והסדר בארץ.
בדצמבר 1946, נידון בנימין קמחי, שנתפס לאחר התקפת האצ"ל על בנק עותומן ביפו, ל-18 שנות מאסר וכן ל-18 מלקות. היתה זו הפעם הראשונה שלוחם המחתרת קיבל עונש משפיל של מלקות. מפקדת האצ"ל ראתה זאת בחומרה רבה ויצאה באזהרה מפני הוצאת העונש אל הפועל. "אם יוצא העונש אל הפועל", נאמר בכרוז שהופץ ברבים, "יוטל אותו עונש על קציני הצבא הבריטי. כל אחד מהם יהיה עלול ללקות 18 מלקות".
הבריטים לא שעו לאזהרות האצ"ל וביום שישי ה-27 בדצמבר 1946 הולקה קמחי בכלא ירושלים 18 מלקות. עם היוודע הדבר, יצאו לוחמי האצ"ל לפעולה. בנתניה הולקה סרן מן הדיביזיה השישית המוטסת, בתל-אביב הולקו שני סמלים בריטיים ובראשון-לציון הולקה סמל נוסף.
יחידה נוספת, שמנתה חמישה לוחמים (יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי אליעזר קשאני, חיים גולובסקי ואברהם מזרחי) יצאה למשימתה במכונית מפתח-תקווה. לא הרחק מן הכפר וילהלמה נתקלה המכונית במחסום, ולפני שהנהג הצליח להתחמק, ניתכה עליהם אש עזה. מן היריות נפגע הנהג, אברהם מזרחי, שמת לאחר מכן מפצעיו. יתר הארבעה הוצאו מן המכונית והובלו למחנה צבאי סמוך, שם הפשיטום מבגדיהם, היכו והשפילו אותם. לאחר חמישה ימים של עינויים והשפלות הובאו הארבעה לבית-הסוהר המרכזי בירושלים. ב-10 בפברואר 1947, 43 יום לאחר תפיסתם, נפתח משפטם של הארבעה בפני בית-הדין הצבאי בירושלים. הנאשמים לא השתתפו במהלך המשפט, סרבו להשיב על שאלות ולא חקרו את העדים שהופיעו מטעם התביעה, ובמקום זה הצהירו הצהרות פוליטיות. לוחמי המחתרת הכריזו כי אינם מכירים בסמכותו של בית-הדין לדונם; הם רואים את עצמם בחזקת שבויי-מלחמה ועל-כן רשאים השלטונות לשימם במעצר, אך אינם רשאים להעמידם לדין.
מהלך המשפט היה קצר ועוד באותו יום ניתן פסק-הדין: מוות בתליה לאלקחי, דרזנר וקשאני, ומאסר עולם לגולובסקי בהתחשב בגילו הצעיר (בן 17). לאחר קריאת גזר-הדין קמו הארבעה על רגליהם ושרו את "התקווה". הם הובלו לבית-הסוהר המרכזי וצורפו אל דב גרונר שישב בתא הנידונים למוות מאז משפטו שנערך, כאמור, ב-1 בינואר 1947. 48 שעות לאחר מתן גזר-הדין אישר אותו מפקד הצבא בארץ הגנרל ברקר ועוד באותו יום עזב את הארץ. לחץ ציבורי כבד, בארץ וברחבי העולם, הופעל על ממשלת בריטניה לחון את הנידונים למוות, אולם ללא הועיל. הממשלה היתה נחושה בדעתה להוציא את גזר-דין המוות לפועל ובזאת קיוותה להרתיע את לוחמי האצ"ל ולח"י.
ב-15 באפריל העבירו הבריטים את ארבעה מהנידונים למוות: גרונר, אלקחי, דרזנר וקשאני - מכלא ירושלים לכלא עכו. ההעברה נעשתה בחשאיות רבה, תוך פיזור רמיזות על-ידי השלטונות כי אין להם כל כוונה לבצע את גזר-הדין בזמן הקרוב. כאשר פנה עורך-הדין מקס קריצמן אל שלטונות בית-הסוהר בעכו וביקש הבהרות בקשר להעברה, נאמר לו כי: " ... המנהל לא קיבל כל הוראות בדבר ההכנות לביצוע גזר-דין המוות, והנוהג הוא שהנהלת בית-הכלא מקבלת הוראות כאלה ימים מספר לפני הביצוע".
למחרת היום, בשעה 2:45 לפנות בוקר, הגיעו שלושה שוטרים בריטיים ושוטר ערבי אחד אל דירתה של משפחת נחמיה כתריאל מגריל, המשפחה היהודית היחידה שהתגוררה בעכו. מגריל היה תלמיד חכם; הוא נהג לשמש כשליח ציבור לפני האסירים היהודיים בכלא עכו והיה עובר לפני התיבה בשבתות ובחגים. כתריאל מגריל לא הוסמך לרבנות, והיה ידוע בקרב הערבים בכינויו "חכם אבו מוסה". 1
כאשר שירַת המוצאים להורג נשמעה במעומעם בין כותלי בית-הכלא, קמו כל האסירים היהודיים על רגליהם ושרו בקול גדול את ההמנון הלאומי.
על ההוצאות להורג נודע לי ממהדורת החדשות של השעה שבע בבוקר, יחד עם ההודעה בדבר הטלת עוצר ברחבי הארץ. הפסקתי באמצע את ארוחת הבוקר ויצאתי את הבית מן הדלת האחורית לכיוון הפרדסים. את ההלם הראשוני החליפו הכעס והתסכול. עד הרגע האחרון קיוויתי כי הארגון ימצא דרך להציל את חבריו מחבל התלייה, אם על-ידי תפיסת בני-ערובה או בפריצה אל תוך בית-הסוהר. האמנתי כי הבריטים ימצאו סיבה כלשהי לחון את הנידונים ולהמיר את פסקי-דין המוות במאסר-עולם. והנה נגוזו כל התקוות והתליות הפכו לעובדה. ההרגשה היתה כי הארגון חייב להגיב - ומייד, וזאת לא רק כדי לנקום את נקמת דמם של עולי הגרדום, אלא כדי למנוע מן השלטונות להפוך את עונש המוות לעניין שבשגרה.
מבלי משים, מצאתי את עצמי מהלך באותו שביל בין הפרדסים, בו הייתי נוהג לטייל עם יחיאל דרזנר בהיותו אחראי למחסני הנשק ברמת-גן (הוא החליף את שמוליק, שעבר לתל-אביב עקב מינויו למחסנאי ארצי). כשאחיו צבי נעצר, עזב יחיאל את הבית והפך להיות "פליט". אביו הוזמן למשטרה והוזהר שאם יחיאל לא יסגיר את עצמו, ייאסרו יתר אחיו שנשארו בבית. אולם יחיאל לא נענה לדרישת הבולשת הבריטית והתמסר כולו לעבודת המחתרת. ברמת-גן הכרתיו בכינוי "אהרון", והא הרבה לבקרני בתקופה הקשה בה נאלצתי להסתגר בביתי כשמחצית גופי נתונה בגבס. בחסות החשכה נהגנו לטייל בין הפרדסים ולא פעם שוחחנו אל בעיותיו האישיות. יחיאל סיפר לי עד כמה קשה לו לחיות כ"פליט". הציקה לו מאוד הבדידות. הוא לא יכול היה להשיג עבודה, כי חשש שיגלו את זהותו, מאידך לא רצה להישאר בחדרו במשך היום כדי שלא לעורר את חשדם של השכנים. וכך היה יוצא את הבית בשעות הבוקר, מסתובב באפס מעשה ברחובות רמת-גן, ומחכה בקוצר-רוח לשעות הערב לתחילת הפעילות המחתרתית. באחד הטיולים עצר לפתע יחיאל ואמר:
מוקשים בדרכים
אחד האמצעים שנקטו הבריטים כנגד האוכלוסייה היהודית בארץ היה שיתוק דרכי התחבורה הבינעירונית בשעות הלילה. הוכרז עוצר בדרכים החל משקיעת החמה ועד לזריחתה, ונאסרה כל תנועת כלי-רכב באותן שעות בין ערי הארץ. בתגובה לעוצר בדרכים, החליט הארגון למקש את הכבישים כדי שגם הבריטים לא יוכלו לנוע בהם בחופשיות. המוקשים היו בצורת אבני דרך וההפעלה היתה באמצעות מנגנון חשמלי. המפעילים התחבאו בקרבת מקום, וכאשר עברה מכונית צבא או משטרה, היה המוקש מתפוצץ על-ידי לחיצה על כפתור חשמלי.
באחת הפגישות עם הממונים עלי, נתבשרתי שהוחלט לשלב את יחידתי בהפעלת מוקשי הדרכים (באותה עת שולבו גם יחידות מן החת"ם בפעולות נגד הבריטים). הוטל עלי לצאת לסיור מוקדם בסביבות הכפר הערבי "סלמה" (היום כפר-שלם) ולבדוק את האפשרות של הטמנת מוקשים בצד הדרך הראשית העוברת בסמוך לכפר. לקחתי אתי את שבתאי ובן-ציון, שני החניכים המצטיינים שזה עתה סיימו את הטירונות, ויצאנו לדרך כאשר לכל אחד מאיתנו אקדח טעון בחגורתו. במוך לשעה 11 בלילה הגענו לכפר שנם את שנתו וסמטאותיו היו ריקות מאדם. לפתע נתקלנו בשני צעירים, ששאלו לסיבת הימצאותנו בכפר. הסברנו להם כי אין בכוונתנו להישאר בכפר והמשכנו בדרכנו כדי לבצע את המשימה שהוטלה עלינו. כעבור מחצית השעה, בשעה שחזרנו על עקבותינו, מצאנו על אם-הדרך קבוצה של צעירים. במטרה להימנע מהתנגשות עם הצעירים, אמרתי לשבתאי ולבן-ציון לפתוח בריצה לעבר הפרדס שהיה מעבר לסימטה. לפתע מעד שבתאי ונפל. לְשֶמָע צעקותיו עצרתי, וכשראיתי שהערבים נמצאים בקרבתו, שלפתי את אקדחי ויריתי שתי יריות - האחת באוויר והשנייה לעבר קבוצת הצעירים. הערבים הפסיקו את המרדף ושבתאי קם על רגליו והצטרף אלינו.
חצינו את הפרדס וצעדנו בשביל לעבר רמת-יצחק כשרוחנו טובה עלינו. לא חלף זמן רב ולפתע נורתה עלינו אש אוטומטית מקצה הפרדס. נשכבנו מיד על הארץ והמתנו לבאות. הצרורות שנורו מתת-המקלע פסקו לרגע ויכולתי להבחין בקבוצה מזוינת שמנתה שישה אנשים. אחד מהם צעק לעברנו "מין הדא" ובתשובה עניתי בערבית כי אנו יהודים. הוא שאל למעשינו ועניתי שאנו נמצאים בדרכנו לתקוף את המחנה הבריטי הסמוך וכי אין לנו שום כוונות לפגוע בערבים. הדובר, כנראה ראש הכנופיה, ביקש שאתקרב אליו כדי שיוכל להיווכח אם אומנם אמת בפינו. בתשובה, הצעתי שניפגש באמצע הדרך, בהשאירנו מאחורינו את חברינו. לאחר משא ומתן קצר הסכים והחל בצעידה לקראתנו. בן-ציון ושבתאי הפצירו בי לא ללכת לקראת הערבי, כי חששו שברגע שאיחשף - הוא יפתח באש. הסברתי להם כי איני רואה כל מוצא אחר וכי הפגישה הזו יכולה להיות הסיכוי היחיד שלנו לצאת בשלום מכל העניין. בלב כבד קמתי ממקומי וצעדתי לעבר איש הכנופיה. באופן הפגנתי הכנסתי את האקדח לחגורתי וביקשתי ממנו להוציא את המחסנית מתת-המקלע שהחזיק בידו. בעודנו משוחחים, התקרבו אלינו יתר חברי הכנופיה ובמקביל הוריני לחברי להצטרף אלינו. המתח שהורגש בתחילת הפגיש, הלך והתפוגג, ונראה היה שהם מאמינים לסיפורי, לפיו אנו משמשים יחידת סיור לקבוצה גדולה של אנשי הארגון שעומדים לתקוף את המחנה הצבאי. ראש הכנופיה הביע הערכה לפעולות הארגון ואמר שגם הם שונאים את האנגלים. האווירה הלכה והתחממה ובמהלכה גיליתי עניין ברכישת כלי-הנשק שהיה ברשותם. הערבי סיפר לי שיש להם מחסן גדול של כלי-נשק ובשמחה ימכור לנו כל כמות שנבקש. הצעתי שניפגש שנית על-מנת לדון בפרטים בדבר סוגי הנשק וכמובן - במחיר. כשהרגשתי שהפגישה מתארכת, הסברתי לבן-שיחי שעלינו לחזור מייד, אחרת תבוא הקבוצה כולה לברר מה עלה בגורלנו. נפרדנו בלחיצת ידיים, לא לפני שקבענו פגישה נוספת באחד מבתי-הקפה ביפו להמשך המשא-ומתן. צעדנו לעבר רמת-יצחק ובעיקול הראשון - פתחנו בריצה מהירה כדי להיעלם מעיני הכנופיה. מה רבה היתה השמחה כשהגענו לבסוף לרמת-גן, החבאנו את הנשק במקום סתר מאולתר ונפרדנו איש איש לביתו.
למחרת היום דיווחתי לממונים עלי את הקורות אותנו וביקשתי רשות לקיים את הפגישה עם ראש הכנופיה. כעבור מספר ימים זומנתי לתדרוך לקראת אותה פגישה. נמסרה לי רשימה של כלי-נשק בהם הארגון מעוניין ונאמר לי לא להסכים בשום פנים ואופן למתן מקדמה כספית על חשבון הרכישה. עלי להודיע כי התשלום יהיה עם ביצוע העסקה. לא בלב קל נסעתי ליפו. ראשית, חששתי שמא הערבי יודיע למשטרה וזו תטמון לי מלכודת בבית-הקפה. בנוסף לזאת, היתה גם אפשרות שהערבים יחטפו אותי בהנחה שהבאתי כסף לביצוע העסקה. התקרבתי בזהירות לבית-הקפה ומיד זיהיתי את ראש הכנופיה יושב על דרגש ומעשן נרגילה. הוא קם לקראתי וקיבלני כקבל ידיד משכבר הימים. שתינו קפה טורקי ושוחחנו ארוכות על דא ועל הא, כמקובל אצל שכנינו הערבים. לקראת סוף הפגישה, התחלנו לדון בעסקת הנשק. הערבי עיין ברשימה שהגשתי לו ורשם ליד כל כלי את המחיר המתאים. הוא החזיר לי את הרשימה ואמר שעם קבלת הכסף נוכל לקבל את הנשק. שאלתי אותו מה יקרה אם ייעלם עם הכסף ולא יספק את הסחורה? לכן הצעתי כי התשלום יתבצע עם קבלת הנשק במקום בו נפגשנו לראשונה. בתשובה אמר שאם לא יקבל את הכסף מראש, אנו עלולים לבוא למקום המפגש בכוח גדול ולקחת את הנשק ללא תשלום. כך נמשכה השיחה, שבבסיסה היה חוסר אמון מוחלט בין הצדדים. לפני שנפרדנו, קבענו פגישה נוספת, אשר לא התקיימה מעולם.
1. עיתון "הארץ" מיום 17.4.47.
לאחר סיום תקופת "תנועת המרי העברי", המשיכו האצ"ל ולח"י את המרד בשלטון הבריטי לבדם. האצ"ל התחזק מאוד מבחינה מוסרית וחומרית. האהדה לאצ"ל בקרב היישוב היהודי בארץ גברה מאוד ומספר המתנדבים לשורותיו הלך וגדל. גם מצבת הנשק גדלה בעקבות ההחרמה שבוצעה במחנות הצבא הבריטי והארגון, שהשתחרר מן המוגבלות שהטילה עליו מפקדת ההגנה, הגביר את מכותיו בבריטים. הפעולות, שנעשו נועזות יותר, פגעו לא רק ביוקרה הבריטית, אלא מנעו את קיום השלטון והסדר בארץ.
בדצמבר 1946, נידון בנימין קמחי, שנתפס לאחר התקפת האצ"ל על בנק עותומן ביפו, ל-18 שנות מאסר וכן ל-18 מלקות. היתה זו הפעם הראשונה שלוחם המחתרת קיבל עונש משפיל של מלקות. מפקדת האצ"ל ראתה זאת בחומרה רבה ויצאה באזהרה מפני הוצאת העונש אל הפועל. "אם יוצא העונש אל הפועל", נאמר בכרוז שהופץ ברבים, "יוטל אותו עונש על קציני הצבא הבריטי. כל אחד מהם יהיה עלול ללקות 18 מלקות".
הבריטים לא שעו לאזהרות האצ"ל וביום שישי ה-27 בדצמבר 1946 הולקה קמחי בכלא ירושלים 18 מלקות. עם היוודע הדבר, יצאו לוחמי האצ"ל לפעולה. בנתניה הולקה סרן מן הדיביזיה השישית המוטסת, בתל-אביב הולקו שני סמלים בריטיים ובראשון-לציון הולקה סמל נוסף.
יחידה נוספת, שמנתה חמישה לוחמים (יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי אליעזר קשאני, חיים גולובסקי ואברהם מזרחי) יצאה למשימתה במכונית מפתח-תקווה. לא הרחק מן הכפר וילהלמה נתקלה המכונית במחסום, ולפני שהנהג הצליח להתחמק, ניתכה עליהם אש עזה. מן היריות נפגע הנהג, אברהם מזרחי, שמת לאחר מכן מפצעיו. יתר הארבעה הוצאו מן המכונית והובלו למחנה צבאי סמוך, שם הפשיטום מבגדיהם, היכו והשפילו אותם. לאחר חמישה ימים של עינויים והשפלות הובאו הארבעה לבית-הסוהר המרכזי בירושלים. ב-10 בפברואר 1947, 43 יום לאחר תפיסתם, נפתח משפטם של הארבעה בפני בית-הדין הצבאי בירושלים. הנאשמים לא השתתפו במהלך המשפט, סרבו להשיב על שאלות ולא חקרו את העדים שהופיעו מטעם התביעה, ובמקום זה הצהירו הצהרות פוליטיות. לוחמי המחתרת הכריזו כי אינם מכירים בסמכותו של בית-הדין לדונם; הם רואים את עצמם בחזקת שבויי-מלחמה ועל-כן רשאים השלטונות לשימם במעצר, אך אינם רשאים להעמידם לדין.
מהלך המשפט היה קצר ועוד באותו יום ניתן פסק-הדין: מוות בתליה לאלקחי, דרזנר וקשאני, ומאסר עולם לגולובסקי בהתחשב בגילו הצעיר (בן 17). לאחר קריאת גזר-הדין קמו הארבעה על רגליהם ושרו את "התקווה". הם הובלו לבית-הסוהר המרכזי וצורפו אל דב גרונר שישב בתא הנידונים למוות מאז משפטו שנערך, כאמור, ב-1 בינואר 1947. 48 שעות לאחר מתן גזר-הדין אישר אותו מפקד הצבא בארץ הגנרל ברקר ועוד באותו יום עזב את הארץ. לחץ ציבורי כבד, בארץ וברחבי העולם, הופעל על ממשלת בריטניה לחון את הנידונים למוות, אולם ללא הועיל. הממשלה היתה נחושה בדעתה להוציא את גזר-דין המוות לפועל ובזאת קיוותה להרתיע את לוחמי האצ"ל ולח"י.
ב-15 באפריל העבירו הבריטים את ארבעה מהנידונים למוות: גרונר, אלקחי, דרזנר וקשאני - מכלא ירושלים לכלא עכו. ההעברה נעשתה בחשאיות רבה, תוך פיזור רמיזות על-ידי השלטונות כי אין להם כל כוונה לבצע את גזר-הדין בזמן הקרוב. כאשר פנה עורך-הדין מקס קריצמן אל שלטונות בית-הסוהר בעכו וביקש הבהרות בקשר להעברה, נאמר לו כי: " ... המנהל לא קיבל כל הוראות בדבר ההכנות לביצוע גזר-דין המוות, והנוהג הוא שהנהלת בית-הכלא מקבלת הוראות כאלה ימים מספר לפני הביצוע".
למחרת היום, בשעה 2:45 לפנות בוקר, הגיעו שלושה שוטרים בריטיים ושוטר ערבי אחד אל דירתה של משפחת נחמיה כתריאל מגריל, המשפחה היהודית היחידה שהתגוררה בעכו. מגריל היה תלמיד חכם; הוא נהג לשמש כשליח ציבור לפני האסירים היהודיים בכלא עכו והיה עובר לפני התיבה בשבתות ובחגים. כתריאל מגריל לא הוסמך לרבנות, והיה ידוע בקרב הערבים בכינויו "חכם אבו מוסה". 1
השוטרים העירו את מגריל משנתו וביקשוהו לבוא עימם לבית-הסוהר. הם סרבו לגלות לו את סיבת בקשתם והאיצו בו שימהר, באומרם כי אין להם פנאי. כששאלם מר מגריל לכמה זמן הוא דרוש להם, השיבוהו "לשעתיים בערך". אז הבין מגריל את פשר הדבר והשיב לשוטרים הבריטיים: "אני מסרב ללכת אתכם. עליכם להתקשר בעניין זה עם הרבנות הראשית בחיפה". והשוטרים חזרו כלעומת שבאו. על הוצאתם להורג של דב גרונר וחבריו נודע למר מגריל רק מקץ כמה שעות, משידור רדיו ירושלים.בשעה ארבע לפנות בוקר העירו את דב גרונר משנתו והוא הובל אל תא הגרדום. בתא נכחו מנהל בתי-הסוהר בארץ, מנהל כלא עכו, רופא וכן שישה קצינים בריטיים. כנהוג בבריטניה ובמושבותיה, שימש מנהל בית-הכלא כתליין, אולם שלא כנהוג - לא נכח במקום רב יהודי. דב גרונר עלה לגרדום ללא וידוי וכך גם יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי. הארבעה נתלו תוך מחצית השעה, וכל אחד מהם, בהגיע תורו, שר את "התקווה" עד שהעניבה חנקה את גרונו. אל השירה הצטרפו החברים שחיכו לתורם.
כאשר שירַת המוצאים להורג נשמעה במעומעם בין כותלי בית-הכלא, קמו כל האסירים היהודיים על רגליהם ושרו בקול גדול את ההמנון הלאומי.
על ההוצאות להורג נודע לי ממהדורת החדשות של השעה שבע בבוקר, יחד עם ההודעה בדבר הטלת עוצר ברחבי הארץ. הפסקתי באמצע את ארוחת הבוקר ויצאתי את הבית מן הדלת האחורית לכיוון הפרדסים. את ההלם הראשוני החליפו הכעס והתסכול. עד הרגע האחרון קיוויתי כי הארגון ימצא דרך להציל את חבריו מחבל התלייה, אם על-ידי תפיסת בני-ערובה או בפריצה אל תוך בית-הסוהר. האמנתי כי הבריטים ימצאו סיבה כלשהי לחון את הנידונים ולהמיר את פסקי-דין המוות במאסר-עולם. והנה נגוזו כל התקוות והתליות הפכו לעובדה. ההרגשה היתה כי הארגון חייב להגיב - ומייד, וזאת לא רק כדי לנקום את נקמת דמם של עולי הגרדום, אלא כדי למנוע מן השלטונות להפוך את עונש המוות לעניין שבשגרה.
מבלי משים, מצאתי את עצמי מהלך באותו שביל בין הפרדסים, בו הייתי נוהג לטייל עם יחיאל דרזנר בהיותו אחראי למחסני הנשק ברמת-גן (הוא החליף את שמוליק, שעבר לתל-אביב עקב מינויו למחסנאי ארצי). כשאחיו צבי נעצר, עזב יחיאל את הבית והפך להיות "פליט". אביו הוזמן למשטרה והוזהר שאם יחיאל לא יסגיר את עצמו, ייאסרו יתר אחיו שנשארו בבית. אולם יחיאל לא נענה לדרישת הבולשת הבריטית והתמסר כולו לעבודת המחתרת. ברמת-גן הכרתיו בכינוי "אהרון", והא הרבה לבקרני בתקופה הקשה בה נאלצתי להסתגר בביתי כשמחצית גופי נתונה בגבס. בחסות החשכה נהגנו לטייל בין הפרדסים ולא פעם שוחחנו אל בעיותיו האישיות. יחיאל סיפר לי עד כמה קשה לו לחיות כ"פליט". הציקה לו מאוד הבדידות. הוא לא יכול היה להשיג עבודה, כי חשש שיגלו את זהותו, מאידך לא רצה להישאר בחדרו במשך היום כדי שלא לעורר את חשדם של השכנים. וכך היה יוצא את הבית בשעות הבוקר, מסתובב באפס מעשה ברחובות רמת-גן, ומחכה בקוצר-רוח לשעות הערב לתחילת הפעילות המחתרתית. באחד הטיולים עצר לפתע יחיאל ואמר:
"מי יודע מתי תקום המדינה העברית, אולם אם אזכה לראותה, איני רוצה מדליות או פרסים על אשר אני מקריב למענה. כל רצוני להקים בית ולחיות בשקט את חיי כיהודי חופשי בארצו".יחיאל לא זכה לחיות במדינה העברית שקמה בזכותו ובזכות חבריו לנשק. מרמת-גן הועבר לפתח-תקוה, שם נתמנה מפקד הח"ק (חיל הקרב). כשנה לאחר אותה שיחה בין הפרדסים, עלה יחיאל לגרדום ונקבר בשם "דב רוזנבוים" (לפי תעודת הזהות המזויפת שהיתה ברשותו), וזאת כדי לא לגרום נזק למשפחתו, אשר אף לא נכחה בהלווייתו. כאלמוני לחם וכאלמוני נתן את נפשו למען תקומת עמו במולדתו.
מוקשים בדרכים
באחת הפגישות עם הממונים עלי, נתבשרתי שהוחלט לשלב את יחידתי בהפעלת מוקשי הדרכים (באותה עת שולבו גם יחידות מן החת"ם בפעולות נגד הבריטים). הוטל עלי לצאת לסיור מוקדם בסביבות הכפר הערבי "סלמה" (היום כפר-שלם) ולבדוק את האפשרות של הטמנת מוקשים בצד הדרך הראשית העוברת בסמוך לכפר. לקחתי אתי את שבתאי ובן-ציון, שני החניכים המצטיינים שזה עתה סיימו את הטירונות, ויצאנו לדרך כאשר לכל אחד מאיתנו אקדח טעון בחגורתו. במוך לשעה 11 בלילה הגענו לכפר שנם את שנתו וסמטאותיו היו ריקות מאדם. לפתע נתקלנו בשני צעירים, ששאלו לסיבת הימצאותנו בכפר. הסברנו להם כי אין בכוונתנו להישאר בכפר והמשכנו בדרכנו כדי לבצע את המשימה שהוטלה עלינו. כעבור מחצית השעה, בשעה שחזרנו על עקבותינו, מצאנו על אם-הדרך קבוצה של צעירים. במטרה להימנע מהתנגשות עם הצעירים, אמרתי לשבתאי ולבן-ציון לפתוח בריצה לעבר הפרדס שהיה מעבר לסימטה. לפתע מעד שבתאי ונפל. לְשֶמָע צעקותיו עצרתי, וכשראיתי שהערבים נמצאים בקרבתו, שלפתי את אקדחי ויריתי שתי יריות - האחת באוויר והשנייה לעבר קבוצת הצעירים. הערבים הפסיקו את המרדף ושבתאי קם על רגליו והצטרף אלינו.
חצינו את הפרדס וצעדנו בשביל לעבר רמת-יצחק כשרוחנו טובה עלינו. לא חלף זמן רב ולפתע נורתה עלינו אש אוטומטית מקצה הפרדס. נשכבנו מיד על הארץ והמתנו לבאות. הצרורות שנורו מתת-המקלע פסקו לרגע ויכולתי להבחין בקבוצה מזוינת שמנתה שישה אנשים. אחד מהם צעק לעברנו "מין הדא" ובתשובה עניתי בערבית כי אנו יהודים. הוא שאל למעשינו ועניתי שאנו נמצאים בדרכנו לתקוף את המחנה הבריטי הסמוך וכי אין לנו שום כוונות לפגוע בערבים. הדובר, כנראה ראש הכנופיה, ביקש שאתקרב אליו כדי שיוכל להיווכח אם אומנם אמת בפינו. בתשובה, הצעתי שניפגש באמצע הדרך, בהשאירנו מאחורינו את חברינו. לאחר משא ומתן קצר הסכים והחל בצעידה לקראתנו. בן-ציון ושבתאי הפצירו בי לא ללכת לקראת הערבי, כי חששו שברגע שאיחשף - הוא יפתח באש. הסברתי להם כי איני רואה כל מוצא אחר וכי הפגישה הזו יכולה להיות הסיכוי היחיד שלנו לצאת בשלום מכל העניין. בלב כבד קמתי ממקומי וצעדתי לעבר איש הכנופיה. באופן הפגנתי הכנסתי את האקדח לחגורתי וביקשתי ממנו להוציא את המחסנית מתת-המקלע שהחזיק בידו. בעודנו משוחחים, התקרבו אלינו יתר חברי הכנופיה ובמקביל הוריני לחברי להצטרף אלינו. המתח שהורגש בתחילת הפגיש, הלך והתפוגג, ונראה היה שהם מאמינים לסיפורי, לפיו אנו משמשים יחידת סיור לקבוצה גדולה של אנשי הארגון שעומדים לתקוף את המחנה הצבאי. ראש הכנופיה הביע הערכה לפעולות הארגון ואמר שגם הם שונאים את האנגלים. האווירה הלכה והתחממה ובמהלכה גיליתי עניין ברכישת כלי-הנשק שהיה ברשותם. הערבי סיפר לי שיש להם מחסן גדול של כלי-נשק ובשמחה ימכור לנו כל כמות שנבקש. הצעתי שניפגש שנית על-מנת לדון בפרטים בדבר סוגי הנשק וכמובן - במחיר. כשהרגשתי שהפגישה מתארכת, הסברתי לבן-שיחי שעלינו לחזור מייד, אחרת תבוא הקבוצה כולה לברר מה עלה בגורלנו. נפרדנו בלחיצת ידיים, לא לפני שקבענו פגישה נוספת באחד מבתי-הקפה ביפו להמשך המשא-ומתן. צעדנו לעבר רמת-יצחק ובעיקול הראשון - פתחנו בריצה מהירה כדי להיעלם מעיני הכנופיה. מה רבה היתה השמחה כשהגענו לבסוף לרמת-גן, החבאנו את הנשק במקום סתר מאולתר ונפרדנו איש איש לביתו.
למחרת היום דיווחתי לממונים עלי את הקורות אותנו וביקשתי רשות לקיים את הפגישה עם ראש הכנופיה. כעבור מספר ימים זומנתי לתדרוך לקראת אותה פגישה. נמסרה לי רשימה של כלי-נשק בהם הארגון מעוניין ונאמר לי לא להסכים בשום פנים ואופן למתן מקדמה כספית על חשבון הרכישה. עלי להודיע כי התשלום יהיה עם ביצוע העסקה. לא בלב קל נסעתי ליפו. ראשית, חששתי שמא הערבי יודיע למשטרה וזו תטמון לי מלכודת בבית-הקפה. בנוסף לזאת, היתה גם אפשרות שהערבים יחטפו אותי בהנחה שהבאתי כסף לביצוע העסקה. התקרבתי בזהירות לבית-הקפה ומיד זיהיתי את ראש הכנופיה יושב על דרגש ומעשן נרגילה. הוא קם לקראתי וקיבלני כקבל ידיד משכבר הימים. שתינו קפה טורקי ושוחחנו ארוכות על דא ועל הא, כמקובל אצל שכנינו הערבים. לקראת סוף הפגישה, התחלנו לדון בעסקת הנשק. הערבי עיין ברשימה שהגשתי לו ורשם ליד כל כלי את המחיר המתאים. הוא החזיר לי את הרשימה ואמר שעם קבלת הכסף נוכל לקבל את הנשק. שאלתי אותו מה יקרה אם ייעלם עם הכסף ולא יספק את הסחורה? לכן הצעתי כי התשלום יתבצע עם קבלת הנשק במקום בו נפגשנו לראשונה. בתשובה אמר שאם לא יקבל את הכסף מראש, אנו עלולים לבוא למקום המפגש בכוח גדול ולקחת את הנשק ללא תשלום. כך נמשכה השיחה, שבבסיסה היה חוסר אמון מוחלט בין הצדדים. לפני שנפרדנו, קבענו פגישה נוספת, אשר לא התקיימה מעולם.
הערה:
1. עיתון "הארץ" מיום 17.4.47.