הבריטים מעבירים את בעיית
ארץ-ישראל לאו"ם

עם סיום מלחמת-העולם השנייה הגבירו האצ"ל ולח"י את מלחמתם נגד השלטון הבריטי בארץ. עקב הרחבת פעולות המחתרת, נאלצה הממשלה הבריטית להגדיל את מספר החיילים ששירתו בארץ-ישראל, כדי שיוכלו לשמור ביתר יעילות על מתקני הממשלה והצבא. הגיעו הדברים לידי כך, שכעבור זמן לא רב הגיע מספר החיילים והשוטרים הבריטים בארץ-ישראל לכ-100,000. החזקת מספר כה גדול של מגויסים היוותה מעמסה גדולה מאוד על ממשלת בריטניה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה ציבורית.
במאבק נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל, גרמו הקורבנות בנפש לתגובות קשות ביותר בבריטניה עצמה. בכל פעם שנהרגו בארץ חיילים או שוטרים בריטיים, זכה הדבר לפרסום רב בעיתונות הבריטית ובעקבות זאת הועלו שאילתות בפרלמנט הבריטי. ככל שהתגברה מלחמת המחתרת בארץ וגדל מספר הקורבנות הבריטיים, כן גבר לחצה של דעת-הקהל בבריטניה על הממשלה לעזוב את ארץ-ישראל. הגדילו לעשות אימהותיהם של החיילים אשר שירתו בארץ; הן הפגיזו את שר-המושבות ואת שר-החוץ במכתבים, בדרישה להחזיר את הבנים הביתה. מכתבים אלה מצאו את דרכם גם לפרלמנט, שם השתמשו בהם צירי הבית כבסיס לשאילתות שהביכו לא מעט את הממשלה. יש לזכור, כי חיילים אלו סיימו זה לא מכבר את שירותם בגיהינום של המלחמה באירופה, ובמקום לחזור הביתה נשלחו לפלשתינה, שנחשבה בעיניהם לארץ גזרה. נוסף למלחמת המחתרת העברית בשלטון המנדט בארץ-ישראל, היה על הממשלה הבריטית להתמודד גם עם בעיות כלכליות קשות ביותר. מלחמת-העולם השנייה פגעה קשות בתשתית הכלכלית של המדינה ולממשלה לא היו האמצעים לשקם את ההריסות. החיילים, שניצחו בקרב, חזרו הביתה לחיי צנע ואבטלה. היה קיצוב במזון ובלבוש, ולא היה מספיק דלק כדי לספק את מלוא צריכת החשמל והתחבורה. ואם לא די בכל אלה, עבר על בריטניה בסוף שנת 1946 ותחילת 1947 חורף נוראי שכמוהו לא ראו הבריטים שנים רבות. הקור והשלג שיתקו לחלוטין את החיים הסדירים בערים ובכפרים. לא היה פחם לחימום הבתים ולאספקת חשמל; בתי-חרושת נסגרו בזה אחר זה ושירותי הרכבות קוצצו באופן דרסטי. הופסק ייצור הבירה וקוצצה אספקת הסיגריות. הגיע המצב לידי כך, שהמדינה בעלת מחצבי הפחם הגדולים, נאלצה לשלם במטבע חוץ, שהיה בצמצום, כדי לייבא פחם מארצות-הברית. המצב בבריטניה היה ללא נשוא, והתלות בארצות-הברית הלכה וגברה. צ'רצ'יל, שהיה באותה תקופה מנהיג האופוזיציה, הכריז בנאומיו בפרלמנט, כי בריטניה שלאחר המלחמה חלשה מכדי לשאת בנטל הרב שנגרם בעקבות מלחמת המחתרת בארץ. צ'רצ'יל טען כי האינטרסים של בריטניה בארץ-ישראל אינם כה חשובים כדי שיצדיקו החזקת 100,000 חיילים ושוטרים, העולים לאוצר הבריטי הריק הון עתק. הוא תבע מן הממשלה לצאת את ארץ-ישראל ללא דיחוי.
ב-19 בפברואר 1947, הכריז בווין, שר החוץ של בריטניה, כי הוא עומד למסור את בעיית ארץ-ישראל לארגון האומות המאוחדות. כשבוע לאחר הכרזתו של בווין, הודיע קריץ' ג'ונס, שר המושבות, כי:

אין אנו הולכים אל האומות המאוחדות כדי למסור את המנדט על ארץ-ישראל. אנו הולכים אל האומות המאוחדות כדי לבקש עצה איך אפשר להגשים את המנדט. אם אי אפשר להגשימו במתכונתו הנוכחית, שואלים אנו איך אפשר לתקנו.

באמצע חודש מאי, החליטה עצרת האו"ם למנות "ועדה מיוחדת לארץ-ישראל" (UNSCOP), כדי לחקור את כל הכרוך בבעיית ארץ-ישראל ולהציע הצעות לפתרונה. הישיבה הראשונה של אונסקו"פ התקיימה בארץ ב-16 ביוני 1947, ביום בו ניתן גזר-דין המוות במשפטם של אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס, שנתפסו בפריצת כלא עכו. זו היתה קבלת הפנים שערכה ממשלת המנדט הבריטית לוועדה שנתמנתה על-ידי ארגון האומות המאוחדות. לאחר מתן פסק-הדין, הצטרפו חברי הוועדה אל מנהיגים ואישים רבים, בארץ ובעולם כולו, בפנייה אל שלטונות המנדט לחון את הנידונים למוות. אולם ללא הועיל; הבריטים היו נחושים בדעתם להמשיך במדיניות "היד הקשה" ולדכא את הלוחמים העבריים בכוח הזרוע.
מספר ימים לאחר אישור גזר-דין המוות על-ידי המפקד הראשי של הצבא הבריטי, תפסה יחידה של האצ"ל בנתניה שני סרג'נטים בריטיים שנלקחו בני-ערובה. אולם הבריטים התעלמו מאזהרות האצ"ל; ב-29 ביולי הוציאו לפועל את גזר-דין המוות ושלושת הנידונים הועלו לגרדום בבית-הכלא בעכו.
הבריטים לא הותירו בפני האצ"ל כל בררה ולמחרת היום, ב-30 ביולי, נמצאו שני הסרג'נטים תלויים בחורשה ליד נתניה.
אירוע נוסף שהסעיר את העולם כולו בתקופה שבה ישבה ועדת אונסקו"פ על המדוכה, היתה פרשת האנייה "יציאת אירופה" ("אקסודוס"). ביולי 1947, יצאה האנייה מחופי צרפת ועל סיפונה 4,500 יהודים משארית הפליטה. עם התקרב האנייה לחופי הארץ, פתחו עליה הבריטים באש ואילצוה להיכנס לנמל חיפה. בנמל, הועברו 4,500 המעפילים בכוח הזרוע אל שלוש אניות גירוש בריטיות, אולם בניגוד לפעמים קודמות, בהן הועברו המעפילים למחנות מעצר בקפריסין, החליטה ממשלת בריטניה להחזיר את מעפילי "אקסודוס" לאירופה. המסע לאירופה זכה לפרסום בין-לאומי רב והעלה את בעיית הפליטים היהודיים באירופה בכל חריפותה.
מלחמת המחתרת בשלטון הבריטי בארץ ומצב הפליטים היהודיים באירופה השפיעו השפעה רבה על ועדת אונסקו"פ, אשר לאחר ששמעה העדויות של כל הנוגעים בדבר, החליטה להמליץ בפני עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי וחלוקתה על ארץ-ישראל לשתי מדינות ריבוניות: יהודית וערבית, בעוד אזור ירושלים יהיה נתון למשטר בין-לאומי.
בתקופה בה התקיימו הדיונים באו"ם שהיתי בירושלים, ומשוחרר מעול פרנסה ולימודים, הקדשתי את כל זמני לעבודת המחתרת. עקב מחסור במפקדים, הוטלה עלי האחריות על שתי "גונדות" וכן פיקוד ישיר על יחידת בנות. הפגישה הראשונה שלי עם הבנות, התקיימה באחת השבתות, בשעות הבוקר, בחורשה אשר מאחורי מחנה "שנלר". החורשה היתה ריקה מאדם, ו"תחיה" (עדינה חי), המפקדת היוצאת, סידרה את הבנות בשורה והעבירה אלי את הפיקוד. הפרידה מן המפקדת האהובה לא היתה קלה, אולם לא היה זמן לטקסיות יתירה. הפגישה היתה קצרה, כי חששתי מ"עינא בישא" של אורח בלתי רצוי, וקבעתי שהפגישות הבאות תיערכנה בחסות החשיכה. היה צורך להרבות בשיחות, כדי להסביר את עמדת הארגון למתרחש באו"ם ובמיוחד לתוכנית החלוקה שהוצעה על-ידי ועדת החקירה. אומנם האצ"ל התנגד לחלוקתה של ארץ-ישראל, ואף הביע זאת בהזדמנויות שונות, אולם בדיונים הפנימיים הובהר מעל לכל ספק, כי כאשר תוקם המדינה העברית, אפילו בחלק מארץ-ישראל, יתפרק האצ"ל מנשקו ולוחמיו יצטרפו לצבא העברי שיקום. באשר לירושלים, שאמורה היתה להיות אזור נאמנות בין-לאומי בחסות האו"ם, הארגון ימשיך את מלחמתו עד אשר העיר תהיה חלק בלתי נפרד מן המדינה היהודית.
באחד הערבים, כינסתי את יחידת הבנות בשדה הריק ליד שכונת סנהדריה, וקיימנו שיחה על המצב. היה זה ליל ירח בהיר, וריח הסתיו עלה מן האדמה. בעוד אנו משיחים באווירה פסטורלית, הופיע לפתע בקצה השדה משוריין בריטי נושא זרקור חזק בצריח. הוריתי לבנות להשתטח על הארץ, כדי שלא להיתפס בקרני הזרקור שסובב במרחבי השדה. והנה ללא התראה מוקדמת, קמה לה "נורית" (רחל ברנדויין) ופתחה בצעידה לעומק השדה. כעסתי על שהפרה את ההוראה לשכב על הארץ, וחששתי שהבריטים יגלוה ובעקבותיה - אל כל הקבוצה, ובמקרה שניתפס, יהיה לי קשה מאוד להסביר לבריטים את מעשי בשדה יחד עם עשר בנות. למזלנו הרב, לא שמו הבריטים לבם למתרחש, וכעבור דקות מספר עזבו את המקום. השתררה דממה, ונורית חזרה אל הקבוצה. היא התנצלה, והסבירה לי כי לא שלטה במעשיה, מאחר שלא הצליחה להשתחרר מן ההלם שתקף אותה בהיוודע לה שחברתה הטובה "סמדר" (אסתר בנזימן) נלקחה באותו בוקר מבית-הספר על-ידי המשטרה והושמה במעצר. קיצרתי את הפגישה, וליוויתי את נורית לביתה כדי להרגיעה. נורית בלטה מכל חברותיה; היא היתה תמירה, חטובה, נאה ואינטליגנטית. היו בה שובבות-נעורים והרבה חן. נורית היתה מסורה מאוד לעבודה בארגון, וכל אשר הטלתי עליה, ביצעה בדייקנות וביעילות. מאחר ששלטה היטב בשפה האנגלית, הוטל עליה, בין יתר תפקידיה, לעמוד בקשר עם עיתונאים זרים. תפקידה היה להעביר אליהם חומר כתוב ולקבל מהם את בקשותיהם ומשאלותיהם. מאחר והיתה צעירה מאוד, בת 16 בסך-הכול, היא נהגה ללבוש גרבי משי (גרבי ניילון לא היו אז בנמצא) וכן מרחה את שפתיה, כדי שתראה מבוגרת מכפי גילה. באותם ימים ניהלנו פעילות ענפה בקרב העיתונאים הזרים, ונורית הרבתה לבקר אצלם.
באחד הימים, מסרתי לנורית חומר עבור העיתונאי הפנר, שייצג את אחד העיתונים האמריקאים ולהפתעתי ביקשה שאֶלָווה אליה. הבקשה היתה מוזרה ביני, מאחר שנמנעתי מלהיחשף בפני העיתונאים. אולם היא חזרה וביקשה, מבלי לנמק. עמדתי בסירובי, עד שלבסוף לא התאפקה וסיפרה לי כי בפגישתה הקודמת עם אותו הפנר, הוא נתן לה לטעום משקה חריף ולאחר-מכן ניסה "להתעסק" איתה. היא כמובן ברחה על נפשה, ולא סיפרה זאת לאיש. הצטרפתי לפגישה עם הפנר, שהתקיימה בדירתו אשר בשכונת רחביה. הפנר היה עיתונאי אינטליגנטי, בעל תפיסה מהירה והתמצא יפה בסכסוך הארץ-ישראלי. ניהלנו שיחה ארוכה, בה הסברתי לו את עמדת הארגון, כאשר אני נעזר באנגלית הטובה של נורית. עוד בתחילת הפגישה הבהרתי להפנר, כי לפני שישלח את החומר לפרסום, יהיה עליו להעבירו אלינו לשם קבלת אישור. ואומנם כך היה; הפנר כתב מאמר ארוך ויסודי על עמדת הארגון, אלא שלמרבה אכזבתו, פרסומו לא אושר.
ב-29 בנובמבר 1947 התכנסה העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות, להצביע על תוכנית החלוקה כפי שהוכנה על-ידי ועדת-משנה שנתמנתה לצורך זה. היה צורך ברוב של שני שלישים כדי לאשר את ההצעה. ההצבעה היתה דרמטית וריתקה מיליונים רבים ברחבי העולם אל מקלטי-הרדיו, ובסיומה נתקבלה הצעת החלוקה ברוב של 33 קולות נגד 13 שוללים ו-10 נמנעים. ההחלטה יצרה יצור מוזר; מדינה יהודית המורכבת משלושה חלקים (הגליל המזרחי, שפלת החוף עד אשדוד, והנגב) הקשורים ביניהם בקשר רופף, ומדינה ערבית המורכבת אף היא משלושה חלקים (הגליל המערבי, יהודה ושומרון וחבל עזה, שהיה קשור אל חלק מן הנגב) אשר אף הם קשורים ביניהם בקשר רופף (ראה תרשים). המדינה היהודית חסרה את העיר יפו (שהיתה אמורה להיות חלק מן המדינה הערבית) וכן את ירושלים, אשר לפי ההחלטה, היתה אמורה להיות נתונה במשטר בין-לאומי בחסות האו"ם.
האוכלוסייה היהודית במדינה העברית המוצעת מנתה פחות מ-500,000 נפש וכללה מיעוט של כ-416,000 ערבים. בין שלושת אזורי השלטון בארץ-ישראל (היהודי, הערבי והבין-לאומי), היה אמור לקום איחוד כלכלי ובפועל אמורה היתה המדינה היהודית לתמוך במדינה הערבית. באזור שהוקצה למדינה הערבית היה מספר ניכר של יישובים יהודיים, כמו עטרות ונווה-יעקב מצפון לירושלים, גוש-עציון מדרום לעיר, קליה ובית-הערבה במזרח והר-טוב ממערב לירושלים; ניצנים, יד-מרדכי, כפר-דרום ונירים בדרום הארץ; וכן נהריה, יחיעם וחניתה בגליל המערבי.