לאחר סיום המסדר, עלו הלוחמים על המשאיות, ובשירה אדירה של "היום שרה הקטנה" שמו פעמיהם לעבר בניין בנק ברקלייס ומשם צעדו לעבר מנזר נוטרדם. יצחק סגל ("ירחמיאל") נתמנה מפקד הכוח כולו, וחיילי שלוש הפלוגות, שתפסו את מקומם במרתף המנזר, חיכו בקוצר רוח לבאות. הזמן שנותר עד שעה 20:00, שעת תחילת ההפגזה על העיר העתיקה, נוצל לשינון תוכנית הפעולה ובעיקר הפרטים שהיו דרושים כדי למנוע התנגשות מיותרת בין כוחות האצ"ל לכוחות שאמורים היו לפעול בקרבת מקום. בשעה 22:00, לאחר שעתיים של ריכוך ארטילרי כבד, אמורה היתה יחידת החוד לפרוץ את השער החדש ולסלול את הדרך בפני יתר היחידות. אולם מה רבה היתה האפתעה כאשר הגיעה השעה 20:00 ולא נשמעו קולות הירי הארטילרי. ההודעה שהגיעה באלחוט אמרה כי חלה דחייה וכי שעת האפס נדחתה, תחילה לשעה 23:00 ואחר-כך - לחצות לילה. הדחייה גרמה אכזבה קשה, כי היא צמצמה את זמן הלחימה בחסות החשכה והקטינה את הסיכויים ליצור ראש גשר בתוך העיר העתיקה לפני עלות השחר. בשעה 23:00 החלה ההרעשה, אולם הקצב הלך ונחלש עד אשר פסק לחלוטין. ההודעה באלחוט אמרה כי שעת האפס נדחתה שוב והפעם לזמן בלתי ידוע. השמחה שליוותה את הלוחמים עם היציאה לפעולה, פינתה את מקומה לאכזבה וייאוש; ההרגשה היתה שעומדים להחמיץ הזדמנות היסטורית לשחרר את עיר דוד. הזמן זחל לאיטו והבחורים שכבו בשקט על רצפת מרתף המנזר, כל אחד נתון למחשבותיו. המוראל הלך ודעך והספק תפס את מקום התקווה הגדולה. לפתע, בשעה 02:30, הגיעה הפקודה לצאת לדרך, ובמקביל החלה הפגזה כבדה שהיתה אמורה לשתק את אש האויב ולאפשר לפורצים גישה נוחה אל השער. צעדנו בזהירות בין הריסות הבתים עד שהגענו סמוך לחומת העיר העתיקה, אלא שההפגזה לא נפסקה, והפגזים נפלו לא רחוק מאתנו. ביקשתי באלחוט להפסיק את ההפגזה, כדי לאפשר לבצע את הפריצה. בתשובה נאמר לי כי לח"י וגדוד "בית-חורון" כבר פרצו ולכן עלי לפרוץ מיד. סמוך לשעה שלוש לפנות בוקר ניגשו החבלנים, בפיקודו של יוסף דנוך-אבני ("אבני"), אל השער והניחו את חומר-הנפץ. כעבור זמן קצר, נשמעה התפוצצות חזקה, והשער נפרץ. אבני התקרב לשער, ומצא כי מאחוריו מצויה גדר אבנים שיש לפוצצה. ביקשתי כמות נוספת של חומר-נפץ, וכשזו הגיעה, פתחו שני מקלעי הבֶּזָה שהוצבו על גג המנזר באש חזקה על חומת העיר העתיקה. בחסות האש הזו הגיחו החבלנים והניחו בשנית את מטעני חומר-הנפץ ליד גדר האבנים ופוצצוה. הודעתי באלחוט כי השער נפרץ, וביקשתי להודיעני עד היכן נכנסו יתר הכוחות. אינפורמציה זו היתה חיונית להמשך הקרב, כי לפי התוכנית היה על לח"י לתפוס את בניין קולג' "האחים", החולש על השער החדש. ללא תפיסת בניין זה, יכול היה האויב לשטוף את השער באש ולמנוע מאתנו הכנסת כוחות אל תוך העיר העתיקה. נתבקשתי להמתין לתשובה, וכעבור מספר דקות הודיעוני באלחוט כי לח"י לא הצליחו לפרוץ וגם גדוד "בית-חורון" עדיין שוהה בהר-ציון. התברר כי אנו היינו היחידים שהצלחנו לפרוץ את חומת העיר העתיקה, והפקודה שקיבלתי היתה להכניס את הכוח פנימה ולנסות לפעול באופן עצמאי. אולם בינתיים האויב התאושש, והיחידה הראשונה ששלחתי פנימה נפגעה עד אחד מרסיסים של רימונים שהושלכו מעל החומה. הודעתי למפקדת האצ"ל כי להערכתי, בזמן הקצר שנותר לנו ללחימה עד עלות השחר, אין לנו שום סיכוי ליצור ראש גשר בתוך העיר העתיקה. התשובה היתה כי עלי להיכנס פנימה בכל מחיר. ביקשתי לשוחח עם עמיחי פגלין ("גידי"), שהיה המפקד הבכיר במטה האצ"ל, והסברתי לו כי אם נפרוץ אל תוך העיר העתיקה, ניכנס למלכודת מוות.

"גידי", אמרתי באלחוט, "אם נמלא את פקודתך, אף אחד מאתנו לא יחזור חי ולא יהיה מי שיספר את תוכן שיחתנו. אני משאיר את גורלנו למצפונך".

גידי ביקש ממני להמתין, ולאחר שקיים התייעצות במטה, הודיע לי כי הוא משאיר את ההחלטה בידי. כעסתי מאוד, כי ראיתי בכך חוסר הגינות. חרה לי שהפיקוד הבכיר לא היה מוכן לקבל על עצמו את האחריות להחלטה כה חשובה, והטיל זאת על כתפי הקטנות.
בינתיים הופיע אבני, ובהתרגשות רבה אמר לי:

"נמרוד, השער פתוח! מדוע אינך פוקד עלינו להיכנס פנימה?.

לא סיפרתי לו את תוכן השיחה שהיתה לי באלחוט. כל אשר ביקשתי ממנו היה לסמוך עלי ועל שיקולי. ריכזתי את היחידה בחורבה, שהיתה צמודה לחומה, וחיכיתי לבאות. ההחלטה היתה קשה וכואבת. לסגת - לא רציתי, ולתת את הפקודה להיכנס פנימה - לא יכולתי, כי חסתי על חייהם הצעירים של הבחורים. כך ישבנו באותה חורבה, עד אשר האיר השחר ובשעה 05:45 לפנות בוקר, קיבלנו פקודת נסיגה.