שער חמישי - מלחמת העצמאות / יהודה לפידות

עדויות ערבים תושבי דיר-יאסין

בתוכנית הטלוויזיה של ה C50" - BBCשנה לסכסוך הישראלי ערבי", רואיין חסן נוסייבה ששימש בשנת 1948 עורך החדשות בערבית בתחנת השידור המנדטורית. הוא סיפר על מפגש שנערך בשער יפו בין ניצולי דיר-יאסין לבין מנהיגים ערביים, כולל חוסיין חלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון. ⁴¹

"שאלתי את חלידי כיצד עלינו לסקר את סיפור הקרב", נזכר נוסייבה, הגר היום בעמאן.
"עלינו להפיק את המרב מן הסיפור", ענה חלידי. לכן כתבנו הודעה לעיתונות שבה נאמר כי בדיר-יאסין נרצחו ילדים ונאנסו נשים הרות.

אחד מניצולי דיר-יאסין, עבו מחמוד, סיפר באותה תוכנית כי תושבי הכפר מחו על-כך נמרצות באותו זמן:

"אמרנו כי לא היו כל מעשי אונס", נזכר מחמוד.
תשובת חלידי היתה: "עלינו לומר כך, כדי שצבאות ערב יבואו להציל אותנו מן היהודים".

ביובל ה-50 למדינת ישראל פרסם פאול הולמס, סוכנות הידיעות רויטרס, כתבה בשם: "דיר-יאסין, קורבנות הרובים והתעמולה". ⁴² בכתבה עדויות של ערבים,תושבי הכפר דיר-יאסין:

כהכנות למלחמה, נשלחו בסוף 1947 שלושה מאנשי הכפר למצרים. הם חזרו עם 2 מכונות ירייה ו-40 רובים...
מוחמד רדואן, כיום בן 70 טען כי לפי הרשימות שבידיו נהרגו בדיר-יאסין 93 ערבים ולא כמו שפורסם. "לא היו מעשי אונס. זה שקר. לא היו נשים הרות שבטנן בותר. היתה זו תעמולה בלבד שנאמרה כדי שצבאות ערב יפלשו לארץ-ישראל. בסופו של דבר גרמה התעמולה לכך שהערבים גורשו מארץ-ישראל".

בספרו "מלחמה ללא סוף" מספר המחבר, אנטון לה-גוארדיה, כי ביובל ה-50 למדינת ישראל ראיין את עאיש זיידן, הידוע כחאג' עאיש, שנולד בדיר-יאסין והיה בן 15 בזמן הקרב: ⁴³

הוא אמר כי אף פעם לא האמין שמספר הקורבנות היה יותר מ-110, והאשים את המנהיגים הערבים שהגזימו במעשי הזוועה. "לא היו כל מעשי אונס", אמר. "הרדיו הערבי דיווח באותם ימים על נשים שנאנסו ולאחר מכן נרצחו, אבל זה לא נכון. אני מאמין שרוב ההרוגים היו לוחמים וכן נשים וילדים שעזרו ללוחמים. הסיפור האמין היחידי בדבר רצח היה הוצאתם להורג של שישה אנשים במחצבה".

טבח השיירה להר-הצופים
"יפתח", שנפצע קשה בקרב מצרור כדורים בבטנו, נותח בהצלחה ויצא מכלל סכנה. הניתוח בוצע בבית-החולים "הדסה", אשר שכן ברחוב הנביאים בבניין בית-החולים של המיסיון האנגלי, וזאת משום שהדרך להר-הצופים היתה כרוכה בסכנות.
התחבורה להר-הצופים עברה אז דרך השכונה הערבית שייח ג'ראח, שהיתה מקום מועד לפורענות. כדי לאפשר תחבורה סדירה, חנתה בשייח ג'ראח יחידה של הצבא הבריטי, שאמורה היתה לשמור על החוק ועל הסדר ולמנוע פגיעה במכוניות שנסעו להר הצופים וממנו. נוסף לשמירה של הצבא הבריטי, נקטה ההגנה אמצעי ביטחון משלה; המעבר להר-הצופים נעשה באוטובוסים משוריינים, בהם הסיעו את הרופאים והאחיות וכן היה ליווי של משוריינים ובהם כוח מזוין של ההגנה. אף האמבולנסים, שבהם הועברו החולים, היו מצופים בלוחות פלדה.
ב-13 באפריל יצאה לכיוון הר-הצופים שיירה שכללה שני אמבולנסים, שני אוטובוסים, שלוש משאיות וכן שני משורייני ליווי - האחד בראש השיירה והאחר בסופה. מעבר השיירה תואם מראש עם שלטונות הצבא באמצעות ד"ר רייפנברג, איש הקשר של האוניברסיטה, ששימש בזמן מלחמת-העולם השנייה קצין גבוה בצבא הבריטי. הבריטים אמרו לד"ר רייפנברג כי הדרך פנויה ואין כל חשש למעבר השיירה. אולם כאשר הגיעה השיירה לשייח ג'ראח, הומטרה עליה אש עזה מעמדות הערבים. משוריין הליווי השיב באש בלתי-יעילה, שלא הצליחה לשתק את האויב. מן היריות נפגעו צמיגי המכוניות והשיירה נשארה תקועה על אם-הדרך, ללא יכולת להתקדם או לסגת.
החיילים הבריטיים שהיו בקרבת מקום התבוננו במחזה מבלי לעשות דבר כדי לעזור לנוסעי השיירה.
הידיעה על התקפת השיירה הועברה למפקדת ההגנה בירושלים, ובמקום לשלוח יחידה מזוינת לחילוץ השיירה, פנתה ההגנה אל הצבא הבריטי בבקשת עזרה. הבריטים אמנם הבטיחו לעזור, אבל המשיכו להיות פסיביים וכנראה אף נהנו מן המחזה. כאשר התברר כי הבריטים מתמהמהים, נעשה ניסיון לשלוח כוח צבאי של ההגנה לחלץ את השיירה, אלא שהכוח היה קטן מדי ונשלח מאוחר מדי.
בסופו של דבר הצליחו הערבים להכריע את כוח הליווי של השיירה ולהעלות את המכוניות באש. מתוך 112 הנוסעים, נהרגו 78 ונפצעו 24. היה זה אסון כבד, שהשפיע בצורה קשה על היישוב היהודי בירושלים. שוב הוכח, כי אי-אפשר לסמוך על הבטחות הבריטים, אבל האכזבה היתה בעיקר מן ההגנה, על שלא הצליחה לאבטח את השיירה כראוי.
באחד האמבולנסים שכב יפתח, אשר היה בשלבי החלמה מפציעתו והוחלט להעבירו להר-הצופים לטיפול נוסף. האמבולנס שבו שכב יפתח הצליח, תוך תמרונים קשים, לצאת מן השיירה ולחזור העירה. אולם שכתוצאה מן הזעזועים הרבים שפקדו את נוסעי האמבולנס, קיבל יפתח מכה קשה בבטנו וכל התפרים נפתחו. כעבור זמן נפח את נשמתו.

ניסיון ההתקפה על מלחה
לאחר פציעתו של בן-ציון כהן בדיר-יאסין נתמנה יהודה לפידות מפקד בסיס "עץ חיים". אחד הדברים הראשונים שנעשו היה הפקת לקחים מן הקרב. שתי מסקנות עיקריות הוסקו בסיום הדיונים; האחת - הגברת האימונים של הלוחמים בדרגות השונות, והאחרת - הגדלת עוצמת האש באמצעות מקלעים, מכונות ירייה ומרגמות.
זמן קצר לאחר כיבוש דיר-יאסין תוכננה התקפה על הכפר הערבי מלחה, השוכן מדרום לעיר. הפעם היתה פנייה אל ההגנה בבקשה להשאיל לאצ"ל שני מקלעים ומרגמה אחת, כדי שאלה יגבירו את עוצמת האש של הלוחמים. שאלתיאל היה זהיר ופנה אל הממונים עליו לקבל אישור למגעיו עם האצ"ל, וזאת לאחר שננזף כאשר אישר את ההתקפה על דיר-יאסין מבלי להודיע על כך למטה הראשי. " ... רשום לפניך בכל הרצינות, כי אין אתה רשאי לכרות הסכם עם הפורשים בלי נטילת אישור מוקדם, לבל נצטרך לבטל התחייבויותיך כפי שכבר קרה", כתב ישראל גלילי לשאלתיאל כשהתברר שאישר את פעולת דיר-יאסין.
לאחר שהפיקוד העליון של ההגנה אישור את כיבוש מלחה על-ידי האצ"ל, החל משא-ומתן על פרטי התכנון. שאלתיאל עמד על כך שהמקלעים והמרגמה יופעלו על-ידי חברי ההגנה. לגולדשמיד לא היתה לכך כל התנגדות, בתנאי שחוליות אלה יצורפו אל הכוח הלוחם ויעמדו תחת פיקוד האצ"ל. שאלתיאל סירב ובמקום זה הציע שחוליות החיפוי יתמקמו ליד שכונות בית-וגן ומקור-חיים ומשם יתנו חיפוי לכוח האצ"ל שיתקדם אל תוך הכפר. ואלה היו ההוראות שניתנו לגדוד "מוריה": ⁴⁴

בפקודת הממ"ז [מפקד המחוז] יתקיף הלילה האצ"ל את מלחה. עליך לסייע בפעולה זו על-ידי התקפות אש במקלעים ומרגמות "2 ממקור-חיים לבית-צפפה ולבקעה. על שעת האפס תקבל הודעה.

שאלתיאל נהג בזהירות ורצה להיות במצב שבו יוכל לומר כי אף יחידה של ההגנה לא השתתפה בכיבוש מלחה. עד הרגע האחרון היה גולדשמיד בטוח כי יוכל לשכנע את שאלתיאל, ועל כן לא היסס לכנס את הלוחמים בבסיס "עץ חיים" ואף להסביר את תוכנית ההתקפה. אולם כאשר הגיע הרץ והודיע כי שאלתיאל עומד על דעתו, בוטלה ההתקפה והלוחמים המאוכזבים התפזרו לבתיהם.
הכפר הערבי מלחה נכבש בסופו של דבר על-ידי כוחות האצ"ל וזאת לפי בקשתו של שאלתיאל. אלא שהדבר קרה מאוחר יותר, ביולי 1948, כאשר לאצ"ל היו לא רק מקלעים, אלא אף מרגמות ומכונות ירייה.