כאמור, התכנס בתחילת אוגוסט 1946 הוועד הפועל הציוני בפריס והחליט להפסיק את המאבק המזוין נגד הבריטים. בעקבות החלטה זו, התפטר משה סנה מתפקידו כראש המפקדה הארצית של ההגנה.
ב-29 באוקטובר אותה שנה, התכנס הוועד הפועל הציוני בירושלים והחליט "להוקיע ולדחות ללא סייג את טרור הדמים. פעולות אלו מכתימות את המאבק של העם העברי, מסלפות את דמותו ומחזקות את ידיהם של צוררי ישראל". מאותה ישיבה יצאה הקריאה "לבודד את הפורשים ולמנוע מהם כל עזרה". אולם עקב האווירה האנטי-בריטית ששררה בציבור היהודי בארץ היה ברור שאי-אפשר לקוות כי תהליך זה יתגשם תוך יום-יומיים. "יש להחזיר תחילה את אמון הציבור בממשלה וזה לא יוכל להיעשות כל זמן שהממשלה לא תיתן את חלקה לרכישת אמון זה", אמר דובר הסוכנות היהודית במסיבת עיתונאים לכתבי חוץ.
הנהלת הסוכנות היהודית הצטרפה לקריאתו של הוועד הפועל הציוני והודיעה כי תעשה כמיטב יכולתה נגד הטרור, אך הדגישה שאינה יכולה לקבל על עצמה תפקידי משטרה. אפילו המתונים מבין חברי ההנהלה לא היו מוכנים לחזור לשיתוף הפעולה עם הבריטים.
הממשלה הבריטית ראתה בהחלטות אלו לא רק הסתייגות מהמאבק המזוין, אלא גם הבעת נכונות להילחם באצ"ל ובלח"י. בתגובה, וכמחווה של רצון טוב, החליט כעבור כמה ימים הקבינט הבריטי לשחרר את כל 700 עצורי ה-29 ביוני שנשארו עדיין במחנה המעצר. "השחרור נעשה בעת ובעונה אחת עם תנועה חדשה מצד הסוכנות היהודית להילחם בטרור". בנוסף לשחרור העצורים, הורשו בן-גוריון ומשה סנה לחזור ארצה בלי חשש שייעצרו על-ידי השלטונות.
כותב על כך פילדמרשל מונטגומרי, שהיה באותה תקופה "ראש המטה הקיסרי הבריטי": ¹

לקראת סוף אוקטובר 1946 הגיע מזכיר-המדינה לענייני המושבות (קריץ' ג'ונס) לידי מסקנה, כי אם נשחרר מן המעצר את מנהיגי הטרור שעצרנו ונפסיק עריכת חיפושים נוספים אחרי נשק, כי אז תשתרר אווירה טובה והסוכנות היהודית תוקיע את מעשי האלימות.

בהמשך, מדגיש מונטגומרי את התנגדותו למדיניות הפיוס של הממשלה הבריטית ומספר כי לפני ביקורו השני בארץ ב-28 בנובמבר 1946, נפגש עם ראש הממשלה וצייר בפניו תמונה עגומה של המצב: ²

המצב בכללו מתדרדר במהירות. הצבא הגדול שהוצב בארץ-ישראל, הכולל 100,000 חיילים, סובל אבדות בקצב של שניים ביום ולמרות זאת אינו מורשה לנקוט בצורה מתאימה כנגד הטרור... הדרך היחידה בה יוכל הצבא לרמוס את הטרור ולחסלו היא על-ידי כך שינקוט במתקפה, וזאת לא הותר לו לעשות. לאמיתו של דבר הפקרנו את היוזמה לידי הטרוריסטים... לבסוף, אמרתי כי אם אין אנו מסוגלים לקיים חוק וסדר בארץ-ישראל, אזי מוטב לצאת משם.

כזכור, בעקבות "ליל ההלקאות" שינתנה הממשלה הבריטית את מדיניותה ואימצה את מדיניות "היד הקשה" שהציע מונטגומרי.
ב-20 בינואר 1947 התכנסה מליאת הוועד הלאומי לדיון באמצעים שיש לנקוט כדי להביא להפסקת ההתקפות של המחתרת העברית נגד השלטון הבריטי בארץ. שתיים מבין ההחלטות שהתקבלו בישיבה זו ראויות לציון מיוחד. האחת - "היישוב יתגונן בכוח בפני מעשים של השתלטות וכפייה על-ידי הפחדה והטלת אימים, לשם סחיטת כספים". והאחרת - "הוועד הלאומי מדגיש את הצורך להגברת ההסברה הציבורית על הסכנה הגדולה כלפי פנים המאיימת עלינו מתוך מעשי הקבוצות הפורשות ועל הצורך באחדות בשעה גורלית זו". היה ברור כי לאחר תשעה חודשים של שיתוף-פעולה בין שלושת הארגונים, שוב לא היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, וכל הצעה לשיתוף-פעולה אקטיבי עם השלטונות, תידחה על הסף. גם אילו החליטה ההנהגה הציונית להורות על הלשנות והסגרת לוחמים לבולשת הבריטית, לא היו נמצאים מתנדבים רבים שיסכימו לבצע את המעשים האלה.
הנציב העליון לא הסתפק בהצהרות הסוכנות היהודית ודרש במפגיע לחזור לשיתוף הפעולה, כפי שהיה בזמן הסזון של שנת 1944-1945, בתוספת איום של הטלת משטר צבאי באם שיתוף הפעולה לא יחזור.
ב-1 באפריל 1947 שוב התכנסה מליאת הוועד הלאומי והנואם הראשי בכינוס היה דוד בן-גוריון, ששרטט את תוכניתו נגד האצ"ל ולח"י. להלן קטעים מן הנאום: ³

[...] אין לנו חלק בשלטון, אין המשטרה בידינו, ואין אנו יכולים להכתיב לשלטון את מדיניותה ואין בכוחנו אפילו לבדוק את התנהגותה המוזרה והתמוהה של המשטרה. אם הממשלה אינה רוצה משום-מה לשים קץ לטרור - לא על-ידי עקירתו של הטרור מן השורש ולא על-ידי מניעה אפקטיבית של מעשי הטרוריסטים, הרי אנו מחוסרי אונים כלפי השלטון בנידון זה...
ואם הממשלה אינה רוצה משום-מה לחסל את הטרור, אין אנחנו חייבים לסבול ממנו בחיינו אנו.
הטרור מהבחינה יהודית יונק משני מקורות: הוא יונק מצד אחד מהייאוש, מטירוף הדעת שהוליד משטר הדיכוי, הספר הלבן, גירוש המעפילים, ההתעללות בזכויותינו. הוא גם יונק, ולא במעט, מיצר ההשתלטות בכוח הזרוע והאלימות על היישוב ועל התנועה הציונית. יש מסייעים לטרור ותומכים בו מתוך אהדה כביכול נגד הספר הלבן. אבל יש כאלה שהם רחוקים מאוד מלהילחם בממשלה - להפך הם המיועדים להיות יהודי החצר - וגם הם תומכים בטרור אך ורק מתוך שיקולים פנימיים. רצוי להם שיהיה כוח מזוין, כוח של אלימות העומד לרשותם... הניסיון להטיל אימים על היישוב הוא מלחמת אחים... ולא יביאו אותנו לידי השלמה וכניעה לשוד ורצח, להטלת אימים מתוך הטענה שמא נגיע למלחמת-אחים. מניעת הטרור הפנימי ביישוב הכרחית היא למען עקירת כל אפשרות של מלחמת אחים...
לא נפנה אליהם עוד בדברי מוסר... אבל אם יהיה הכרח לפנות אליהם, תיערך הפניה בלשון היחידה המובנת להם. לא רק הם בלבד יודעים להשתמש בלשון שבה הם מנסים להטיל אימה על היישוב - היישוב יש ביכולתו ומחובתו לעשות זאת ובכוח ובאופן יעיל ביותר לעקור את החרפה של השתלטות הטרור עלינו.
איני יודע אם הממשלה לא תפריע ליישוב בהתגוננות זו מפני הטרור, אבל יישוב זה ידע לשמור על עצמו. (הדגשה שלי, י.ל.)

ב-20 במאי 1947, התכנס בקולנוע "אוריון" בירושלים מושב אסיפת הנבחרים, שהיה מעין הרשות המחוקקת של היישוב המאורגן. ישיבת הנעילה של המושב הזה הוקדשה לדיון מדיני, בהשתתפותו של יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון. מטבע הדברים, נסוב חלק נכבד מן הדיון על ארגוני ה"פורשים".
בהחלטותיה של אסיפת הנבחרים בעניין הטרור נאמר:

שיטת הטרור הרצחני המשתולל בארץ-ישראל מסלפת ומכשילה את המאבק היישובי ...
מעשי ההתגרות של מבצעי הטרור גוברים והולכים, ולכן מחליטה אסיפת הנבחרים על המשכת ההתנגדות בכוח לכל ניסיון של הטרוריסטים לכפות את רצונם על כלל היישוב ועל בידודם בתוכו, על סיכול פעולות טרור ותעמולת רצח בנקודות היישוב היהודי, על מתן אזהרה על סכנת מוות לאלה שסכנת מוות צפויה להם, בידודן של חבורות הטרור, בידוד ציבורי; סתימת מקורות יניקתן בארץ ובחוץ-לארץ; הגברת פעולת ההסברה בקרב הנוער.
מלחמה זו היא מלחמת היישוב העצמאי, ברשות מוסדותיו המוסמכים, ללא שיתוף כלשהו עם שלטון הדיכוי - הספר הלבן וגירוש המעפילים - היוצר רקע להשתוללות הדמים בארץ. (ההדגשה שלי, י.ל.)

זמן קצר לאחר מכן הוזמן דוד בן-גוריון אל הנציב העליון. בצאתו מאותה פגישה, כינס את מפקדת ההגנה לישיבה דחופה וסיפר במהלכה, כי הנציב העליון איים עליו, שאם היישוב היהודי לא ישתף פעולה עם הבריטים נגד המחתרת, השלטונות ינקטו אמצעים חריפים מאוד נגד הקיבוצים. בן-גוריון טען שיש להיענות לדרישת הנציב העליון והציע, שההגנה תחזור ותשתף פעולה עם הבריטים כפי שעשתה בעבר. הרישומים מלמדים כי "דרישה זו של בן-גוריון עוררה סערת רוחות והגיעו הדברים כמעט לידי קטטה. הישיבה נתפזרה ללא קבלת החלטות כל שהן. מבין המתנגדים נשמעו קריאות, כי לפני חודשים מספר נעזרו המוסדות בארגוני המחתרת ואין לדעת אם לא יידרשו בעוד חודשים מספר לבקש שוב את עזרת המחתרת. וכיצד זה יסגירם? תקיפים במיוחד במחאתם נגד בן-גוריון היו נציגי האזרחים ואנשי התנועה לאחדות העבודה". ⁴
דברים בוטים וחריפים במיוחד נאמרו על-ידי בן-גוריון בנאומו בדיוני הוועד הפועל הציוני שהתכנס ב-26 באוגוסט בציריך. אגב, באותם ימים התכנסה בז'נבה לישיבת סיכום ועדת האו"ם לעניין ארץ-ישראל. נאומו של בן-גוריון במושב הוועד הפועל הציוני היה מורכב משני חלקים: החלק הראשון הוקדש לדיון מדיני-בטחוני, והשני היווה התקפה חסרת-תקדים על ה"פורשים". בדבריו טען בן-גוריון כי ועדת האו"ם תמליץ, ככל הנראה, על חלוקתה של ארץ-ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית - וכי עצרת האומות המאוחדות תקבל את עקרון החלוקה. אלא שהערבים לא יקבלו את התוכנית הזו כי מטרתם היא: "החרמת המפעל הציוני כולו. תורת היטלר לא עבדה לשווא בשביל העולם הערבי ... אם תשאלו אותי, אם הדבר הזה אפשרי, הרי תשובתי היא: כן, שהוא דבר שבגדר האפשרות. אם אנחנו לא נתייחס ברצינות ולא נתכונן לקראת זאת בזמן". בהמשך הדברים, ציטט בן-גוריון מדברי פאוזי אל-קאוקג'י, כפי שנתפרסמו בעיתון צרפתי בביירות: "...הוא אומר שהקרב בין היהודים והערבים הוא קרב טוטלי. אין זו שאלה בין הערבים ובין הציונים, אלא בין הערבים ובין היהודים, והאפשרות היחידה היא השמדה שלֵמה של כל יהודי, הן בארץ-ישראל והן בכל ארצות ערב ...". ⁵
באשר לבריטים, טען בן-גוריון כי "עד כמה שלא נתאמץ, הם ירצו להישאר ... הם יהיו מוכנים לעזוב את כל העולם: בורמה, הודו וכו', אבל להישאר בארץ-ישראל ... יש דברים אי-רציונליים אצל בווין, ולי נראה שהם רוצים להישאר בארץ-ישראל בכל מחיר ... הסכסוך עם אנגליה הוא סכסוך פוליטי קשה, ויכולים לפתור אותו באמצעים פוליטיים, ואנחנו יכולים וצריכים להשתמש בכל האמצעים הראויים לזה, וגם לעתים באמצעים שאינם לפי אופיים פוליטיים". מכאן נבעה מסקנתו של בן-גוריון כי "ברור שעלינו להשתדל להרחיק עד כמה שאפשר מהר את השלטון הבריטי מארץ-ישראל, בלי שום שיירים וסייגים, ולא שזה יישאר בשינוי זה או אחר, אלא ממש הרחקה פיסית, זאת אומרת שלא יישאר סימן לשלטון אנגליה בארץ-ישראל". (ההדגשה שלי, י.ל.)
בחלק השני של הנאום, שלא נפל באורכו מן החלק הראשון, הדגיש בן-גוריון את הסכנה של השתלטות הפורשים על היישוב היהודי בארץ. "הפורשים", אמר, "יצרו שיטה המסכנת את היישוב לא פחות מהמופתי. מסכנים את היישוב כי רוצים להשתלט עליו בעזרת האקדח". בן-גוריון לא הזכיר את מלחמתם של האצ"ל ולח"י בשלטון הבריטי (ככלות הכול, גם לשיטתו היה צריך לנקוט את כל האמצעים כדי לגרשם מן הארץ), אולם הוא ניתח בהרחבה את האהדה לה זוכים הפורשים בארץ ובארצות-הברית. "ישנם חלקים גדולים של יהדות אמריקה וחלקים טובים וגדולים של הציונות, אשר יש להם סימפטיה לטרור בארץ-ישראל והם תומכים בו. תומכים - זה לא רק במתן כסף וחתימה על הצהרות, תומכים באלפי דרכים. זוהי הבעה מיוחדת של חיבה לאצ"ל, אשר נראית ביהדות ובציונות ... הייתה ועידה של ההסתדרות הציונית באמריקה לפני זמן קצר, ומנסחי ההחלטות שם לא נתנו לגנות את קבוצות הטרור".
ובאשר לנעשה בארץ, אמר בן-גוריון: ⁶

ביישוב יש תמיכה למעשיהם מפני שתי סיבות: סיבה אחת, של מעטים, הבטוחים שזוהי הדרך. הם חושבים שאין לנו ברירה אחרת. אני חושב שחברים אלה שוגים שגיאה פטלית, אבל אין אדם נתפס על דעתו ... אני חושב שהם טועים, הם חושבים שאני טועה, אבל זהו ויכוח אידיאולוגי-פוליטי, ויש חילוקי דעות בינינו. אך יש חלק שני התומכים בהם, והם אינם חושבים שזוהי הדרך, הם אינם מוכנים להילחם בממשלה, הם מוכנים לצחצח את נעלי הממשלה, הם מוכנים להיות יהודי החצר (ב' ויינשטיין: מי הם?) אני אומר מה שאני חושב לנכון לומר, ולא מה שאתה חושב שאני צריך לענות על שאלותיך. כולם יודעים מי הם.
לפני נסיעתי דיברתי עם באי-כוח כל חוגי היישוב בשאלות אלו, מה שקוראים ימין ומה שקוראים שמאל. חלק מביניהם הודו שהם תומכים בפורשים רק בגלל מאבק פוליטי פנימי. יש הגנה, הם חושבים שההגנה זהו כוח שמאלי, וטוב שיהיה כוח מזוין יהודי אשר עומד לשירות הימין ... הסכנה הפוליטית והמוסרית של הטרוריסטים, היא לא רק במעשיהם אלא בעצם קיומם ... יש הרבה יהודים אשר לא יסבלו את זאת, ולא ישכנעו אותנו שנסבול זאת בגלל הסכנה של מלחמת אחים. מניעת מלחמת אחים זאת אומרת לתמוך בטרוריסטים ולקבל את ההכתבה שלהם. זאת לא יהיה! קיומם זו היא הצהרת מלחמה על היישוב, והיישוב קיבל הכרזת מלחמה זו. (ההדגשה שלי, י.ל.)

בסיום נאומו, תבע בן-גוריון לקדש מלחמה בטרור ולהשמידו בכל האמצעים העומדים לרשות התנועה הציונית. עוד דרש לגרש משורות ההסתדרות הציונית את כל אלה המסרבים להתייצב למערכה נגד הטרור.
יצחק גרינבוים התנגד לצעדים שדרש בן-גוריון ואף איים בהתפטרות אם תתקבל החלטה ברוח זו. בין השניים התפתח פולמוס חריף, והדברים הגיעו לידי כך, שבאחת הישיבות עזב בן-גוריון את החדר בכעס. בסופו של דבר, קיבל הוועד הפועל הציוני, ברוב דעות, את הצעתו של בן-גוריון, שעיקרה - החרפת המלחמה בארגוני הפורשים.
משלחת הסוכנות היהודית שעקבה מקרוב באותם ימים אחר הדיונים של ועדת האו"ם לעניין ארץ-ישראל, מיהרה לדווח לבן-גוריון על מסקנות הוועדה, ונתקלה גם היא בסוגיית "הפורשים". על הפגישה הזו מספר אבא אבן, שעמד בראש משלחת הסוכנות היהודית בז'נבה: ⁷

נסענו מג'נבה לציריך להודיע על כך לבן-גוריון. דבר משונה: הוא היה כולו שרוי במאמץ לבנות את הליכוד הפנימי, והוא היה רועש נגד מה שהיה קורא "הפורשים". וכמעט לא רצה להתרכז בשום דבר נוסף. אז נכנסנו, [דוד] הורביץ ואני, והוא אמר: "יש לגמור עם הפורשים!" אנחנו אמרנו: "בן-גוריון, יש דו"ח. מדינה יהודית והנגב כלול בתוך מדינת היהודים". כי זו הייתה תמיד דאגתו, שיציעו לנו מדינונת בלי הנגב. אבל הוא בשלו: "לגמור עם הפורשים!" כשראינו, שאי אפשר להשפיע עליו להתייחס למה שאנחנו אומרים, קמנו והלכנו לקראת הדלת. ואז קולו רדף אחרינו: "מה זאת אמרתם? מדינה יהודית עם הנגב? מדוע לא אמרתם לי את זה קודם?". אז הוא היה מאד ברוממות רוח; ולמחרת, שמע הוועד הפועל הציוני את הדיווח. היו כאלה שאמרו שזה חלום בלהות, המפה הזאת עם כל ריסוק-האיברים של מדינה. ובן-גוריון אמר: "הלוואי ויתגשם חלום הבלהות הזה".

במסמך מה-15 ביוני 1947, מפרט ישראל גלילי (ראש המפקדה הארצית של ההגנה), החותם בכינויו "הלל", את החלטת מליאת אסיפת הנבחרים מיום 22 במאי, ומוסיף: ⁸

הגיבוש [כינויו לארגון ההגנה] הוא זרוע-כוחו של העם היהודי להגן על האומה מפני כל תוקפנות הבאה לסכן את המפעל, את הכבוד ואת החרות. בד בבד עם ההאבקות על ההעפלה, על ההתיישבות, על עתיד המפעל הציוני עם כוחות-חוץ - אנוס הגיבוש להגן על היישוב מפני כוח עוין מבית המסכן את המפעל הציוני וחותר להשתלט על היישוב העברי.
מאז ומתמיד ראה הגיבוש בקיומם של ארגונים מזוינים, חשאיים, פורשים - כוחות עוינים המהווים סכנה מחמירה ועולה לחירותו הפנימית של היישוב העברי ולמדיניותו של העם העברי ...
ביעורם וחיסולם של הארגונים הפורשים מחייב בראש ובראשונה תנופה גדולה וחיובית בפעולה חינוכית רצינית, בחיול וחדירה לשדרות הנדחות של הנוער. אולם ביעורם של הארגונים הפורשים יהיה מן הנמנע בלי הכרח-לא-יגונה של נקיטת דרכי כוח. הארגונים הפורשים לא יוותרו על קיומם, אלא אם כן יוכרחו לכך. במסיבות המדיניות של ימינו, תוך האבקות נגד מדיניות החנק, אין העת כשרה לפתוח כנגד הפורשים במלחמת-חיסול וכל הכרוך בה. לפיכך תוגבל-בשלב זה-פעולת הגיבוש בהגשמת החלטותיה של אספת הנבחרים.
(-) הלל [ישראל גלילי]

בהתאם להנחיות אלה של המלחמה באצ"ל ובלח"י, "ניתנה הוראה מטעם המטכ"ל להקים בכל סניף וסניף 'יחידות מגויסות' של 16-10 איש לרשות המאבק עם הפורשים. מאמץ מיוחד נעשה לסתימת המקורות הכספיים שמהם ניזונו הפורשים". ⁹ מספר המגויסים למלחמה באצ"ל ובלח"י הגיע למאות, וההיקף לא נפל מזה של הסזון הגדול שנערך שנתיים לפני כן.
בסזון הגדול הוכרז, כזכור, כי ההשתתפות היא להלכה על בסיס התנדבותי, וכל מי שיסרב לקחת חלק בפעולות הסזון, לא ייחשב כמפר משמעת. אבל הפעם חויבו חברי ההגנה להשתתף בפעולות נגד האצ"ל ולח"י, כפי שאפשר להסיק מן המסמך הבא: ¹⁰