מדוד המלך עליו השלום שהזמין לדין עשיר גדול, אשר ביזה נושא מים שהרבה באמירת תהלים.

מעשה שהיה בעיר סמוך מעזיבז ד' מיל, ישב עשיר גדול ותלמיד חכם ורצה לכתוב לו ספר תורה. וקיבל עליו לכתוב באופן שלא יוכל אחר לעשות כמוהו. וקיבץ כמה עגלים ושחטום. ובשרם חלק לעניים. והעורות עיבד על קלף לכתיבת הספר תורה.

והביא סופר טוב שהיה חד בדרא (יחיד בדורו) ונתן לו כמה רובל כסף לשבוע עבור פרנסת ביתו. ולו נתן מזונותיו על שלחנו. הכתיבה נמשכה כמה שנים. ויהי כאשר נגמר הספר תורה עשה העשיר הנ"ל סעודה גדולה ודרש בעצמו דרשה גדולה. בין הבאים היה גם וואסערטרעגער (נושא מים) מהעיר, אשר תמיד הרבה באמירת תהלים. והוא היה מגין בזה על העיר. ויהי קודם הסעודה חלקו לכל הנקראים חלות. ולהנ"ל גם כן. וחשב בעצמו הנושא מים הנ"ל שיטול ידיו בחשאי, ושום אדם לא ירגיש בזה. כי הלא הוא יושב בסוף השולחן. וכן עשה מפני שהיה רעב. וכראות עשיר הנ"ל שנטל ידיו לפני כל המסובין, רץ אצלו בחרי אף: מדוע נטל ידיו לפני כל הקרואים? וכי מפני שאומר תהלים הרבה הוא אדם חשוב? וכשמוע הנושא מים את דבריו הנאמרים בכעס, ויעזב את החלה שלו והלך לביתו.

כל הקרואים נטלו ידיהם ולא הרגישו בזה שהלך הנ"ל. אחר הסעודה הלכו כל אנשים הקרואים לביתם והעשיר הנ"ל ישב ללמוד שיעורו הקבוע. פתאום בא שליח לא נודע מי הוא וקראו, ועמד מהספר ויצא לחוץ. ובא רוח סערה ונשאו כמה וכמה פרסאות למדבר, והעמידו שם. ונפל פחד עליו ולא ידע מפני איזה חטא נענש. ונזכר ואמר: אין זה כי אם מפני שבייש את הוואסערטרעגער הנ"ל, ו"כל המלבין את פני חבירו ברבים וכו'".

והנה מרחוק ראה בית אשר בתוכו אור גדול. ויאמר בלבו: בודאי גזלנים נמצאים שם. אף על פי כן. רצה לילך שמה, ולא היה יכול כי איבריו היו כמו נשברים. על כן זאת לאט לאט הלך על ידיו ורגליו, עד בואו אצל הבית וישב בחוץ. פתאום שמע קול יוצא מהבית: "פנו מקום לדוד מלך ישראל!" אחר כך יצא קול: "ברוך הבא דוד מלך ישראל!" אחר כך יצא קול: "פנו מקום לר' ישראל בעל שם טוב!" והנה קול אחר יוצא: "ברוך הבא ר' ישראל בעל שם טוב!" והנה דרוש דרש הבעל שם טוב מפני מה יושב איש ישראל הזה בחוץ ועל מה הביאו אותו לכאן? ענה דוד המלך, שהוא הזמין את האיש הזה לדין ור' ישראל בעל שם טוב יהיה המליץ ודיין של ישראל זה. טען דוד המלך ואמר, אשר הוא ביקש ופעל אצל בורא כל העולמים, אשר כל העוסק בתהלים כאלו עוסק בנגעים ואהלות. ועתה היה איש אחד הנושא מים שהרבה באמירת תהלים, והאיש הזה ביישו כך וכך. "על כן רצוני שיצא פסק דין עליו על זה".

והורה הזקן דשם שענשו הוא מיתה בידי שמים בביתו. ענה הבעל שם טוב ואמר: "לא כן,
כי אם כדבריכם לא ידע שום אדם מזה כמה גדולה מעלת אמירת תהלים, וכמה גדול עונש
האיש שמבייש התלמיד חכם שאומר תהלים. על כן דעתי היא כך: שישוב ויחיה ויפייס את הוואססערטרעגאר הנ"ל. ויעשה למענו לבדו סעודה גדולה, למען יראו וישמעו וייראו".

ויצא שליח בין דין לחוץ וסיפר והציע לפני העשיר הנ"ל שני הפסקים, שיבחר לו אחד מהם. ובחר לו את הפסק הבעל שם טוב שיפייס את נושא המים הנ"ל. אחר כך שאלו את הבעל שם טוב אם עשיר זה מכיר את הבעל שם טוב? אמר: "לא". חזרו ודרשו את משפטו: אם הוא יושב סמוך ד' מיל לבעל שם טוב ואינו מכיר אותו. ויצא עליו פסק ראשון: מיתה בידי שמים. עמד הבעל שם טוב ואמר כדבריו הראשונים: "אם כן לא ידעו אנשים אם מיתתו היא מפני חטאים האלו. על כן עצתי שישאלו את פיו: אם מקבל עליו שמהיום והלאה יקבל את פני הבעל שם טוב?" ויצא שליח בית דין והציע לפניו פסק אחרון שהבעל שם טוב הקדוש הציל אותו ממיתתו. וקיבל עליו את הפסק השני מהבעל שם טוב.

ונתנו לו כד עם מים ורחץ עצמו וישב לאיתנו. ובא עמוד ענן ונשאו והחזירו לביתו. וסיפר את כל המאורע.

ויהי בבוקר קרא להוואסערטרעגער ופייסו הרבה. ועשה למענו סעודה גדולה וגם עבור עוד אנשים שבאו עמו על הסעודה. וסיפר את כל המעשה. אחר שני ימים נטל עגלה ונסע להבעל שם טוב. כיון שנכנס לבעל שם טוב, והכיר את הבעל שם טוב שראה אותו אתמול שם, נפל לארץ ונתעלף. ורצה לספר להבעל שם טוב את המעשה. אמר לו הבעל שם טוב: "אני יודע הכל". והעשיר הנ"ל היה מקורב להבעל שם טוב כל ימיו.
כאשר אזולאי הקדוש נסע לירושלים נתן לו אור החיים הקדוש מכתב להניחו על כותל מערבי. והנה האזולאי הקדוש נטל המכתב וקשרו בבגדו ושכח ממנו. ובבואו לארץ הקודש קיבל עליו שיהנה רק מגיע כפו. וקנה לו חמור ועגלה והוביל טיט עליו ערך שנתים. והנה פתאום מת החמור שלו ונשאר מחוסר פרנסה. ונזכר כי אולי נענש על אשר לא מסר מכתבו של רבו על כותל מערבי. והלך תיכף וקידש וטיהר את עצמו והלך לפני כותל מערבי והניח שם את המכתב והתפלל למענו. וכאשר חזר לבית המדרש נפל פחד גדול על האנשים אשר ראו אותו וגם על החכם. ונתנו לו שלום באימה ויראה. ושאל אותם: "מה יום מיומיים? מדוע לא נתנו לו עד היום שלום?" ויאמרו "כי אנחנו גם כן לא נדע מה היום מיומיים. ספר נא לנו". ויספר להם מהמכתב שנתן לו רבו להניחו על כותל מערבי, ולא הניחו עד עתה ומפני זה נענש. אמר לו החכם שחשקה נפשו לראות את המכתב. וגזר עליו להראות לו את מקום המכתב. והלכו יחד וקראו את המכתב. וזה היה לשון המכתב: "אחותי כלה! (פניה אל השכינה) אבקש ממך שתהה לעזרה בצרה לתלמידי יקירי!" כאשר ראו את המכתב ידעו שאדם גדול הוא ומינו אותו למורה צדק בעיר הקודש. בזכותם ניושע בכל מיני ישועות, אמן.
בעיר פוזנא היה עשיר גדול. ורצה לבחור לו בחור הגון ומושלם במעלות ובמדות שיהיה לו לחתן לבתו. ובחר לו הרב מפוזנא זי"ע מהישיבה בחור מופלג בתורה ויראה לחתן עבור בתו. העשיר הנ"ל סילק להבחור נדן סך גדול והלבישו והנעילו מלבושי כבוד. ובזמן קצר עשה החתונה כאחד הנגידים.

ויהיה אחר החתונה זמן קצר, עזב חתנו את בתו ונסע לדרכו, כי לא מצאה חן בעיניו. ולא ידע איש מקומו. משך שלש עשרה שנה לא ידעו מקומו. ובתו של העשיר קצתה בחייה. העשיר הלך בכל יום להרב לדרוש את פיו, שיאמר לו ברוח הקדוש איה הוא חתנו. והרב דחה אותו מיום ליום. העשיר היה לו ידיד שהיה מקורב אצל הרב. והעשיר בכה מאוד מאוד לפניו. אמר לו ידידו המקורב הנ"ל שילך עמו אל הרב ויבקשו שניהם את הרב שיגיד להם מה יהיה הסוף? וכן עשו שהלכו שניהם אל הרב וביקשו אותו. והעשיר בכה לפניו, עד שנכמרו רחמי הרב עליו. ואמר לו שיצא עם בתו לחוץ. והוא יעשה התפעלות למנעם להושיעם. ויהי כאשר יצאו אמר הרב לתלמידיו שאינו רואה אותו בעולם הזה. וכן אמר לתלמידיו: "ידוע תדעו כי כאשר אני יושב על כסאי תפול תרדמה עליו ואישן. אז תביטו על צורתי: אם תראו שתשתנה הצורה - אז תצעקו בקול 'רבי!' 'רבי!' עד שתעוררו אותי, עד שאתעורר משנתי. ואחר כך אישן עוד הפעם לערך חצי שעה. וגם אז תביטו בצורתי. כאשר תראו שתשתנה צורתי כבראשונה - תקיצו אותי בהשתדלות רבה עד שאיקץ משנתי ותשוב רוחי. פעם שלישית אישן - אז תחשבו שכמעט היא כלות הנפש. ואז תעוררו ותקיצו אותי מאין הפוגות. ובאם לאו - תדעו שאני בסכנה גדולה. על כן תעוררו אותי מאוד עד שאקום משנתי".

וכן היה כאשר אמר. והתלמידים עשו כאשר פקד עליהם. וכאשר התעורר משנתו אמר להעשיר ולבתו שנודע לו איה מקום האברך. וכך אמר להם: "תשכרו לכם עגלה. ותקחו עמכם הבית דין עם סופר ושני עדים. ותבואו עד חצי פרסה סמוך לוויען (וינה, בירת אוסטריה) ותראו שם אכסניא גדולה. ותרדו מעל העגלה ותכנסו באכסניא ותמצאו שלשה שרי צבא. שנים משני הצדדים יהיו משונים והאמצעי יכיר את האשה, ויאמר להם: "זאת היא אשתי ראשונה" ויקרא אותה בשמה. ותשאלו אותו: מה זה שעזבה זה שנים רבות ולא נשמע לה. ותבקשו אותו שיתן לה גט ובטח ימאן. ותפסקו לו מעות הרבה - וגם כן ימאן. תשלחו שליח לוויען לשר הגדול לכוף אותו לגרשה". ומאמר הרב קיים העשיר הנ"ל. ונסע לשם ומצא הכל כאשר אמר הרב. והפציר בו שיגרשה וימאן לגרשה. וירץ לוויען לשר הגדול. ויבוא שמה ויפקוד עליו לגרשה ולא שמע לקולו.

ויקצוף האיש האברך על כל שרי הצבא וביזה אותם. וישלפו את חרבם ויחתכו את ראשו. ויאמרו להאשה: "שוב לא תצטרכי לגט. הלא תראי שאיננו חי". ויבקשו שיתנו להם את ראשו עם גופו להביאו לקבר ישראל. ויאמרו: "אם תתנו הון רב, ג"כ לא נמלא רצונכם בזה". ושרי הצבא נטלו אותו ויטמנו אותו עד היום הזה. והאנשים שבו לביתם ויבואו להרב ר' נפתלי זי"ע ויספרו לו את הכל. ויאמר להם הרב: "תדעו שהאיש כבר איננו בעולם הזה והוא בשאול תחתיות. כאשר עזב את אשתו נתחבר לאנשים רוצחים וגזלנים, כי רצו להורגו והיה מוכרח להשתתף עמהם. וגם הוא הרג כמה נפשות. והיה פעם אחת התקוטט עמהם ויהרגו אותו. ובבואו לעולם העליון הורידו אותו לשאול תחתיה. ומחמת גודל הרחמנות, שנכמרו רחמי על העשיר ועל בתו, עשיתי התפעלות והעליתי אותו דרך שלשה בתי גיהנם. ושלחו עמו שני מלאכי חבלה שידינו אותו כאשר נהרג בראשונה".
כל זה פעל הרב והתיר העגונה שתינשא.
בזכותו ניוושע במהרה ובא לציון גואל, אמן.
מעשה היה בכפר סמוך סניטיען שחלתה אישה אחת עשירה בכפר מחלה מסוכנת. ושלחו עגלה אחר הבעש"ט לטליסט להביאו לכפר, שיתפלל בעד האישה לרפואה שלימה. ויהי בנסוע הבעש"ט ובא אל פרשת דרכים. דרך אחד פונה לכפר הנ"ל ודרך אחד לעיר סניטיען. ויעמדו הסוסים ולא רצו לילך אל דרך מבוא הכפר ויטו לדרך מבוא עירה סניטיען. ויכה אותם הבעל עגלה.
ויאמר הבעש"ט הקדוש לבעל עגלה: "הנח להם וילכו כרצונם".
ויסעו ויבואו עירה סניטיען. ויהי בבואם העירה ויעברו דרך בית אחד [בבית הזה היתה אכסניה שלו בעת שישב סמוך סניטיען], אשר גם שם חלתה אישה אחת מילדת ומחלתה מחלה אנושה, עד שהיתה גוססת. והאנשים מאנשי הבית בכו מאוד. ויעמוד שם הבעש"ט ויכנס להבית. ומדי בואו ביתה חשבו האנשים אשר עמדו סביבותיו אשר כבר יצאה נשמתה. ויכסו את פניה כדרך המתים והדליקו נרות. ויהי בבואו אמר לגלות פניה. ויבט בפניה ויאמר לכבות הנרות.
ויאמר לה: "אני גוזר עליך שתשבי על מטתך".
ותשב.
ואח"כ אמר לה: "אני גוזר עליך שתתוודי ותאמרי ווידוי".
וכן עשתה.
ויאמר: "עתה תהיה לך רפואה".
ויהי בזמן קצר שבה האישה לאיתנה והאריכה האישה שנים הרבה, מאה ועשר שנים. וידעו הכל שחייתה ע"י ברכת הבעש"ט. וכל ימיה הלכה עם שאר המיילדות לכל אישה יולדת וביתה עומד עד היום סמוך בלית חבורת תהילים.

ואני בעל המחבר ספורי יעקב אומר שם כמעט בכל שנה תהילים. זכות הבעש"ט יגן עלינו.
בעיר טליסט היו שנים עשר שענקעריס (מוזגי יין. בעלי בית מזיגה) אשר הם שכרו הרעכט (זכויות) מאדון העיר. והיה שענקער אחד אשר היה עני גדול ולא היה יכול לשלם הראטע (דמי השכירות) בזמנו. ויהי אצל האדון קאזאק אחד אשר הוא היה משולח מהאדון לתבוע הראטעס. והנה הקאזאק ציער תמיד את השענקער הנ"ל. כל מה שראה שביגיעה רבה שילם הראטע היה הוא לו לנוגש יותר ויותר, עד שהיה כשל כח הסבל ממנו. ויהי היום יום אחד הגיע זמן פרעון הראטע ולא היה בידו לפורטה אף שווה פרוטה. ויפחד מאוד מפני הקאזאק לבל יהרוג אותו. וילך להבעש"ט ויבך לפניו במר נפש, כי חוץ מהיסורים שיש לו, יען שאין לו לפרוע הראטע, פחד לבו מפני הקאזאק אימת מוות.
ויען הבעש"ט ויאמר: "לך לביתך ובל תפחד. היום תפדה (תרוויח) אי"ה הרבה. ואם יחסר לך בל תפחד מפני הקאזאק, כי לא יוכל לעשות לך מאומה".
ביום הזה היה יומא דשוקא והיה השפע שלו למכביר. ויהי בצהרים רץ אליו הקאזאק בכעס גדול אך לדורסו מפני שלא הביא הראטע. ויהי בבואו סמוך לד' אמות שלו נעשה כאבן, ולא היה יכול לזוז ממקומו. ויבקש מהשענקער לעזור לו. וילך השענקער ויספר להבעש"ט מהמאורע. ויאמר שפחד לבו מפני האדון לבל ידחה אותו מפרנסתו.
ויאמר הבעש"ט: "צא החוצה ותאמר לו שיקבל עליו לבל יהיה צורר היהודים ושב ורפא לו".
ויצא החוצה ויאמר לו כדברי הבעש"ט. ויאמר תיכף שמקבל עליו לבל יצער עוד שום יהודי כל ימי חייו. והנה אחרי אומרו דברים הללו וישב כאחד האדם. והוא מנה את המעות שפדה כל היום ויהי די פרעון הראטע והותר.
בימי הבעש"ט היה רינדאר (חוכר) אחד שישב בקרעטשמע (פולנית: בית מזיגה; פונדק) שנים רבות. ועמד אחד והסיג גבולו. הרינדאר הראשון הזמינו לדין תורה ולא רצה ללכת, כי היה איש בליעל. והרינדאר הראשון בכה וצעק והבליעל לא שמע לצעקתו. הרינדאר הראשון היה לו ידיד שנסע להבעש"ט.
אמר לו: "בוא נא אל הבעש"ט ותראה אשר הוא יושיעך מצרתך".
וילך הרינדאר להבעש"ט ויספר לו המעשה. הלך הבעש"ט ושלח לו הזמנה שילך עמו לדין תורה.

ויהי כבואם עם ההזמנה פנה אליהם עורף ועשה חוכא ואיטלולא (צחוק). חזרו וסיפרו להבעש"ט.
אמר: "בל תפחדו. הוא לא ישחק עוד".
ביום מחר חלה הבליעל ונעשה גילעהמט (יידיש: משותק) וידעו הכל שהבעש"ט ענשו. ותבוא אשתו לפני הבעש"ט שיתפלל בעדו. ויען הבעש"ט ויאמר שתביא אותו העירה. וישימו אותו על עגלה והביאו אותו לבעש"ט.
ויאמר הבעש"ט: "תוכל לקבל עליך שתחזיר לו הקרעטשמע?".
ויאמר: "הן".
ויאמר: "למען רפואתך אני מוכרח לילך למקווה לטבול".
אז היה בחצי הלילה. וילך עם הגבאי לטבול למקווה. ויהי בבואם כבה שם הנר ונאבד ולא היה במה להדליק. ויהי חושך והבעש"ט לא היה יכול לטבול. אז היה חורף. ויאמר הבעש"ט לגבאי: "תקח חתיכת כפור, הנקרא סטראמפיל (גליד), ותדליק אותו. ומי שאמר לשמן שידליק, יאמר לכפור וידליק" (השווא תענית כה ע"א: "מי שאמר לשמן ידליק יאמר לחומץ וידליק"). ויהי כן. ויקח המשמש את הכפור וידליק אותו ויהי אור.

זכות הבעש"ט יגן עלינו ועל כל ישראל.
הבעש"ט, בישבו בטלוסט אחר מעשה הקאזאק הנ"ל, ויקצפו הערלים על הבעש"ט. ויגמרו ביניהם להרוג ערל בחור אחד ולהשליך אותו בקאממער (חדרון) של הבעש"ט ולהעליל על הבעש"ט עלילת דם בליל ראשון של פסח. ויעשו כן. ויהרגו את הערל ויתנו אותו בקאממער ולא ידע איש מזה.
הבעש"ט בבואו מביהכנ"ס אמר להרבנית אשת הבעש"ט: "אני מרגיש בביתי ריח נבילה".
וילכו לחפש מחופש ויחפשו אחריו וימצאו אותו בקאממער. ויאמר הבעש"ט להלבישו מלבוש, הנקרא קאפטין (מעיל עליון) וגם כובע, הנקרא קאפיליש (כיפה). ולישב אותו אצל השלחן. והבעש"ט ישב אצל השלחן ולא ערך הסדר עדיין. ויהי בלילה ההוא באו הערלים עם זשאנדארין (שוטרים) ויפלו על ביתו. ויחפשו בקאממער ולא מצאו אותו. ולא עלה על דעתם על היושב אצל השלחן כי הוא זה. ויהי כאשר פשפשו ולא מצאו הלכו לדרכם. אח"כ צווה הבעש"ט לעושי דברו להשליך אותו לאיזה נהר וכן עשו. ואח"כ ערך הבעש"ט הסדר בהתלהבות כדרכו.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
בימיו היה עני גדול ומדוכא ביסורים. והיה מסתפק במה שיש לו. וכל ימיו לא דאג ולא נאנח ואמר "גם זו לטובה". הבעש"ט הקדוש ראה ברוח הקודש אשר להעני הזה מוכן לפניו עושר גדול זה כ"ב שנים. והעכוב הוא מפני שלא יחסר לו מאומה ואם היה נאנח אנחה אחת ישיג העשירות. והוא לא נאנח.

הלך הבעש"ט עם התלמידים שלו, ערך עשרה אנשים, לכפר ויבואו לביתו. וחשב הבעש"ט שכאשר יראה אותם ולא יוכל להאכילם - יאנח. ולא כן היה, כי בראותו אותם רץ כצבי לכפר והביא משאר יהודים חמאה וביצים ולחם עבורם. וגם ביער כל הלחם שלו ולא השאיר לילדיו כלום, והאכילם והשקם.
ויהי בבוקר ויאמר בלבו: בודאי הבעש"ט עם התלמידים יסעו לדרכם.
אבל הבעש"ט רצה התכלית. ויתפללו שם תפילת שחרית. וירא האיש כי הבעש"ט גמר תפילתו וירץ עוד הפעם לכפר, והשתדל בכל עוז ויביא להם לחם לאכול עם חמאה. וילדיו לא אכלו כלום וישאלו ללחם - ואין פורש להם.

בלילה לנו ג"כ בביתו. וילך וילווה לו מעות על משכון ויביא להם אכילת ערבית. וישכימו בבוקר וילכו לדרכם.
ויהי בבוקר ויאמר האיש העני לאשתו: "נעשיתי בעל חוב מהסעודות ומאין יבוא עזרי לשלם החובות ובביתי אין לחם ושמלה".
ויאנח משברון לב.

בלילה ההוא בא אליהו הנביא והתחפש כערל ויבוא אל בית עני הנ"ל. ויבקש ליתן לו צלוחית יי"ש (יין שרף).
ותאמר האישה אל בעלה: "תן מעט מים בכד של היי"ש שהורקנו אותו אתמול. ובודאי יהיה בו טעם וריח היי"ש. אולי נקח ממנו כמה גדולים" (גדולים הוא מטבע קטן, שלושים בזהוב).
ויעש כן וייתן לו צלוחית יי"ש.
ויאמר: "מה טוב וחזק הוא היי"ש. תן לי עוד אחד".
וייתן לו.
ויאמר לו: "לשלם מעות אין לי. רק שיש לי שני גביעים קח אותם ותמכור ויהי לך די והותר".
ויהי למחר הלך העירה וילך לצורף להראות לו הגביעים להעריך אותם. והצורף רצה לקנותם בעצמו. ויאמר שהם שווים שני אדומים (זהובים).
וכאשר שמע שרוצה ליתן בעדם שני אדומים אמר בליבו: בודאי הם שווים יותר. ולא רצה למוכרם. ויאמר שיתן לו שלושה, ארבעה. ולא רצה, עד שנתן לו עשרים אדומים ומכרם לו. ויצא שמח שקנה לו יי"ש ופרע חובותיו והביא טרף לביתו. בלילה השני בא הנ"ל עוד הפעם. ויאמר שיתן לו יי"ש ויתן לו.
ויאמר "כמה נתנו לך בעד הגביעים?"
ויאמר לו כך וכך.
ויאמר: "הם שווים יותר".
ויאמר: בוא עמי ליער ושם עומדים שנקי שקים עם כלים כאלו והם מוכנים לפניך". וילך עמו כדבריו וישא אותם לביתו ונעשה עשיר גדול מאוד.

כך נוושע אנחנו בישועות ונחמות. הרב הצדיק ר' אלימלך הלך לגלות והיה נע ונד. (כדרך המקובלים הסגפנים). בדרך הליכתו נכנס לקרעטשמע (בית המזיגה) לרחוץ ידיו ונכנס לבית התנור [קעך מטבח] ורחץ ידיו ויצא והלך לדרכו. והנה הזמן שהיה בקעך רדו את הפת והניחו אותו על השלחן. ואחר שיצא ר' מלך (כך קראו מתוך חיבה) זי"ע ועכ"י נכנס ערל וגנב פת אחת. ויהי בראותם אחר כך שנגנבה פת אחת אמרו "בודאי איש העני שהיה פה ונטל ידיו - הוא גנב את הפת". ויקצוף הרינדאר - (החוכר) מאוד ושילח אחריו עבדו הערל. וירכב על סוס לרוץ אחריו ולהוכיחו ולהכותו כגנב. הערל העבד עשה שליחותו והכה את רבי מלך זי"ע והוא קיבל היסורים באהבה. בשעה זו שהעבד הכה את הרב הצדיק ר' מלך נפלה דליקה בקרעטשמע ולא היה באפשרות לכבות. והרגיש הרינדאר תיכף: אולי זה הוא עונשו, יען ששלח להכות את היהודי? ויקח תיכף סוס אחד לרוץ אחריו לפייסו. ופגע בהערל העבד. והתפאר העבד שהכה אותו מכות נמרצות והנה הוא ביער הנוכחי. וירץ תיכף אליו ויצאהו והנה עומד פניו אל האילן וצועק:
"רבונו של עולם לא אתפלל מנחה לפניך עד אם תכבה את בית היהודי". כך אמר כמה פעמים. והרינדאר נשתטח ונפל לפני רגליו למחול לו. הרב הצדיק ר' מלך עבר על מדותיו ומחל לו תיכף. ובבואו לביתו כבר כבתה האש.
זכות הרב הצדיק ר' מלך יגן עלינו.
בימי הבעש"ט הקדוש היה לו חסיד אחד אשר היה עני גדול, שלא היה לו כמעט על מזון סעודה אחת. והנה הציעו לפני האיש הזה כי קרעטשמא (בית מזיגה) קטנה עומדת בשדה שישכור אותה, אולי יכול להספיק לביתו לחם צר ומים לחץ. והנה מפני שלא היה לו בביתו כלום הלך אל האדון דשם וביקשו להשכיר לו את הקרעטשמאלע (לשון הקטנה) האדון שמח לנגדו, כי שום אדם לא רצה לשוכרה. ולא שאל אותו על כסף שכרה, כמה יתן לו. ויאמר "כמה שתתן לי - אקח". ולווה לו על משכון וקנה לו יי"ש. וקבע דירתו בהקרעטשמע ויתפרנס שם בדוחק ובצער.

ויהי היום בא הבעל שם טוב הקדוש לביתו אחר ימים טובים בחודש כסליו וישמח מאד עם הבעל שם טוב. ויאמר הבעל שם טוב להכין סעודה גדולה עבורו ועבור משמשו. ויתאמץ מאוד ויכין סעודה טובה והכין סעודה עבורו ועבור המשמש. ויהי קודם מהסעודה ויאמר הבעל שם טוב אליו: "הנה אבדתי ביער את הפישקאלע מן טאבעקי (קופסת הטבק) שלי הנחוץ לי מאוד. על כן קח את הסוס שלי ותרכב עליו עד אם היער ותחפש את הפישקאלע". והנה בחוץ היתה חשכות גדולה, אל על פי כן רץ תיכף עם הסוס ליער לחפש את הפישקאלע עם נר ולא מצא.

והנה מרחוק שמע קול יוצא מהיער, קול של אדון, בקול מר: "אנא הצילו נא אותי, הצילו נא אותי". וילך אחר הקול וירא והנה אדון גדול משוקע עם הסוסים ועם מרכבתו ועם עבדו ברקק של מים וטיט וקשה להם לצאת משם. וירץ אליהם ויקח הסוס שלו ויקשור אל מרכבתו והסוס שלו הוציאם. ויהי בהוציאו אותו משם וישאל את האדון: "מי אתה?" ויאמר: "הנה אנכי קראנפרינץ" (נסיך הכתר) וירא כי הוא מצונן מאוד ודא לדא נקשן כי כבר היה שם כמה שעות. ויאמר: "בוא נא לקרעטשמע שלי ותחם עצמך" וישמע לקולו וילך אחריו. ויאמר הבעל שם טוב: "הסעודה שהכנת למעני תתן להפרינץ, כי הוא תועה כל היום ולא אכל מאומה". ויתן לו הסעודה ויאכל.

ויהיה בבוקר אמר הבעל שם טוב להאיש: "אם הפרינץ ירצה ליתן לך מעות - לא תקח ממנו מאומה". וכן היה, הפרינץ קודם נסיעתו קרא להאיש ויאמר: "הא לך שני אלפים רובל כסף". וימאן לקחתם ויאמר: "אולי רצונך יותר. הא לך עשרת אלפים". וימאן. ויאמר "הא לך מאה אלפים". והנה האיש בשמעו כך עמד משתומם. וירץ תיכף לדרוש את פי הבעל שם טוב, אם יקח ממנו. ויען הבעל שם טוב ויאמר: "כבר אמרתי לך אשר אם מחוט ועד שרוך נעל בל תקח ממנו מאומה".

וילך אל האדון ויאמר לו: "הכסף קח לך, כי לא עשיתי הדבר לתשלום גמול". ויאמר: "אתן לך כמה גיטער" (אחוזות) וימאן. וירא כי הוא מפציר בו והוא מסרב. אמר לו שיאמר לו שמו ושם אשתו ובניו ויכתוב לו בספרו לזכרון. ויסע משם. ויהי בנסוע האדון משם ויאמר לו הבעל שם טוב: "נוסעים אנחנו לדרכנו, יש לך כמה פרוטות על פדיון? ויאסוף כמה שהיה ויתן להבעל שם טוב. והבעל שם טוב בירכו שיתרומם קרנו ומזלו. והבעל שם טוב נסע לדרכו. והנה אשתו ישבה ונאנחה: "כסף הון רב עזבנו ולא לקחנו. וגם יתר הפרוטות נטל הבעל שם טוב ואותנו עזב לאנחות אין כל". ויהי בדברה בא ערל לקנות יי"ש ולא היתה בביתם אף צלוחית יי"ש. ויאמר לאשתו: "קחי מעט מים ותני לחבית של יי"ש. אולי יהיה בו טעם יי"ש". ותעש כן ותתן לערל וישת. ויאמר: "היי"ש הוא טוב וחזק". ויאמר ליתן לו עוד צלוחית אחת וישת. ותותר עוד ומעט היי"ש היה חזק וישפוך עוד מים. והמים נהפך ליי"ש. וירבה היי"ש בכלי והוא אסף מעט מעט הון רב מזה.

ואחר כך קנה הקרעטשמע וחידשה ועשה קרעטשמע גדולה. וחבית מהיי"ש לא כלה, והוא הלך וגדל עד שנעשה עשיר גדול.

ויהי היום נעשה שם אכסניא גדולה. ובאו לשם סוחרים ערלים ויתאכסנו בביתו בחדר מיוחד. ויקצוף אחד על השני ויהרוג אותו. וינס החוצה ויאמר: "הנה שכבנו שנינו ומצאתי אותו הרוג. ובטח הרג אותו הבעל בית". הדבר בא לפני השופטים ויצא חייב במשפטו, אחת דתו להמית. והנה הקראנפרינץ הנ"ל, אחר שארכו כמה שנים מת המלך ומילא הוא מקומו. והנה בדיניהם מי שחייב הריגה למלכות אינו יוצא להריגה עד שיחתום המלך את דינו. והנה בבוא המשפט לפני המלך הנ"ל, וראה את שמו ואת שם עירו ממעשה הנ"ל, וזכר את האיש ואת אשר עשה ואת אשר נגזר עליו. אמר שלא יחתום הפסק דין, עד שיראה אותו בעצמו. ויצו להביאו לפניו. ויהי בבואו חקר ודרש אם הוא איש הלזה. והנה נודע לו הדבר אשר הוא זה האיש, אשר הציל אותו מהמות. ויאמר המלך לחכמיו: "הנה זה האיש אשר הציל אותי ממות. ורציתי ליתן לו מאה אלפים רובל כסף ולא רצה לחתום בזמן היותו עני ומדוכא מחוסר לחם. ועתה, כאשר הוא עשיר, האם יוכל להיות שהאיש כזה יהרוג נפש חנם? ויאמרו לו חכמיו: "כנים דברי אדונינו המלך". ויצו המלך לחקור ולדרוש וימצא שהערל השני הרג אותו אחר חקירות ודרישות. ויצו לתלות את הערל על העץ אשר הכינו לו והכסף שלא רצה ליקח אז נתן לו עתה וגם כמה גיטער ושילחו לביתו לשלום בכבוד גדול.
זכות הבעל שם יגן עלינו ועל כל ישראל. רחוק מן הבעל שם טוב היה דר בכפר איש אחד, ושלח ביום ה' את משרתו עם תרנגול, כי ילך להשוחט לשחוט את התרנגול. וכאשר שחט השוחט את התרנגול ראה את התרנגול טריפה. ולא אבה השוחט לסמוך על עצמו, ויאמר להמשרת כי ילך אל הרב. והרב גם כן פסק כי התרנגול טריפה. ובתרנגול הזה היה גלגול וחשב: אם יאכל יהודי את התרנגול הזה לכבוד שבת, אז יהיה לו תיקון. ובאמת היה התרנגול כשר. ובא הגלגול לפני הבעל שם טוב הקדוש וסיפר לו, כי בעבור השוחט והרב לא יהיה לו תיקון. וביקש מהבעל שם טוב כי יסע לשם, להרב.

הבעל שם טוב נסע ביום ו' ערב שבת קודש לשם להכפר והתפלל שם. ואחר כך שאל אם יוכל לסעוד פה, ויאמרו לו כי מאכלי חלב יוכל לאכול. וימאן הבעל שם טוב באמרו כי ביום ו' ערב שבת קודש אינו אוכל מאכלי חלב. אז שאלוהו הבן כפר: "מי אתה?" ולא חפץ לגלות את שמו, כדרכו. אז אמר הבן כפר: "אני איני מכיר את כבודו, לכן אינני אוכל לסמוך על איש אשר לא נודע לי. וכאשר בא הרב התחילו לפלפל זה עם זה. והרב הוכיח מן ה'ראשונים' וה'אחרונים', כי התרנגול טריפה. והבעל שם טוב הוכיח כי התרנגול כשר. אז אמר הרב: "אם היה לנו איש שלישי - היה לנו למוכיח. אבל עכשיו שאין לנו מוכיח - מי יוכיח?" ואמר הבעל שם טוב: "בזה אני מסכים לדבריכם. אבל מן השמים יסכימו למי הצדק". וצוה הבעל שם טוב ליתן קערה וכפה את הקערה עם מפה.

והבעל שם טוב ישב בקצה השלחן, שלא יאמרו שהוא כתב זאת. והרב ישב אצל הקערה. וכמו רבע שעה הגביהו את המפה וראו כתב בזה הלשון: "התרנגול הזה כשר על פי מתיבתא דרקיע ולית מאן דפליג עליה".

אז אמר הרב כי זאת לא יכול איש לעשות, כי אם הבעל שם טוב. ובקש מהבעל שם טוב כי יאמר מי הוא זה? והודה כי הוא הבעל שם טוב. ואכלו שם סעודת הבוקר את התרנגול. ואחר כך בקש הרב מהבעל שם טוב כי יהיה אצלו על שבת. ואמר הבעל שם טוב כי אין לו בגדי שבת ונסע הבעל שם טוב לביתו. והגלגול בא אל הבעל שם טוב ונתן לו תודה, באומרו כי אם היה התרנגול טריפה - לא היה לו תיקון, ואז היה עוד נצרך להיות בעולם התוהו. ועכשיו שהבעל שם טוב אכל להתרנגול, אז היה לו תיקון גמור.

זכותו יעמוד לנו ונושע במהרה בכל הישועות, אמן כן יהי רצון.
בימי אדומו"ר רבי ר' בער מגיד מישרים דק"ק מעזריטש זי"ע אירע שישב רינדאר (חוכר) זקן בכפר אחד. והיו לו שמונה בנים נשואים. וכל אחד שכר לעצמו קרעטשמי (בית מזיגה) וישב שם. וכל בניו היו נגידים. והאב הזקן ישב בכפר שלו ועסק במסחר עם הערלים שנתן להם מעות קדימה על דבש ועל תבואה. ובתחלת הסתיו גבה מהם המגיע לו. והיה לו בכל שנה למכור כמה חביות דבש.

ואירע שסוחר אחד נסע עם עגלה טעונה דבש והדרך היה רע מאוד בתחילת הסתיו, רפש וטיט. ועלה בדעתו להפקיד את הדבש אצל הרינדאר (החוכר) הזקן עד עת שהדרך יהיה טוב, ויבוא עם עגלה זוחלת (מזחלת) ויקח לביתו את הדבש.

וכן עשה. ודיבר עם הזקן והשוה עמו על שכר המאגאזין (מחסן, חדרון) בכל חודש ונסע לביתו. אחר כך חלה הרינדאר הזקן. ויהי כראות אשתו הזקנה כי נטה למות ותצו את הערל המשרת שלה ליסע לרכוב על סוס ולהודיע לכל בניו שיבואו. ויבואו כולם לאחר פטירתו וישבו שמה שבעה ימי אבלות. ואחר כך חלקו עם העזבון הנמצא תבואה ודבש וכדומה. וכאשר הדרך היה טוב (מתאים לנסיעה במזחלת) בא הסוחר אשר הפקד הדבש שלו שמה - ואין. והזמין את האחים לדין תורה. וטענו: "אמת שחלקנו בינינו עם הדבש. ומי יאמר שהדבש היה שלך? הלא אבינו בעצמו מכר בכל שנה הרבה דבש". ויצא הפסק מבית דין, שהאחים ישבעו "שבועה שלא פקדנו אבא" ונשבעו באמת. ואמנם הזקנה אמרה: "ראיתי שדברת עם בעלי ולא ידעתי מה. אחר כך ראיתי שהערלים נשאו את הדבש להקאמער (חדרון) שלי. ואני לא אדע אם פקדת שמה את הדבש או מכרת לבעלי". בקיצור, הסוחר יצא נקי. ויבוא הסוחר בקובלנא לפני המגיד הצדיק ר' בער מעזריטשער וצעק: "התורה בעצמה הוא גזלן, הבית דין פסקו הדין תורה כמבואר בשלחן ערוך והאחים נשבעו באמת, והשם יתברך יודע שהדבש היה שלי. ואיך אפשר שהתורה יהיה גזלן?!" ואמר לו רבי ר' בער שזה בסוד הגילגול. "אתה היית חייב להאחים בגילגול ראשון סך כזה כפי שוויו של הדבש. וסיבב השם יתברך שתשלם להם. והדין דין אמת והתורה הקדושה אמת".

ור' אלעזר צבי אמר לי ששמע המעשה הלז בין החסידים מסטרעליסק.