החסידות - סקירה כללית

ד"ר יצחק אלפסי

- המשך המאמר -



במה פתר הבעש"ט את בעיות הדור?
א. כיסופי הגאולה שפעמו בבני הדור, מאז הציפיה לבואו של משיח בשנת ת"ח, באו לידי ביטוי בתנועה החדשה הרואה עצמה כתנועה של גאולה, כפי שאומר הבעש"ט בעצמו באגרת לגיסו - רבי אברהם גרשון מקיטוב וכביטויו של נכדו רבי משה חיים אפרים מסאדילקוב בספרו "דגל מחנה אפרים" בשם רבי ליפא מחמלניק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" והתרגום: "נפקין בריש גליה". ברי"ש - אותיות רבי ישראל בעל שם, כאשר תתגלה תורתו, יצאו ישראל ביד רמה! מכאן גם חידוש העליה לארץ ישראל, שפתחה שרשרת של עליות לארץ ישראל.

ב. המשבר הדתי. הבעש"ט נתן להמוני העם נתיב של חזרה ל"צלא דמיהמנותא", על ידי הדגשת ענינים שגם המוני העם יכולים לעמוד בהם: חסד, אמונה תמימה, תפילה בהתלהבות, דביקות בה' בכל המעשים - "לעבוד את ה' בכל האופנים", ריקוד בהתלהבות, מכאן - הדרך ללימוד תורה לקיום מצוות טבעית וברורה.

ג. המשבר המדיני. הקב"ה נמצא עם האדם הישראלי בכל מקום. גם במצוקתו, גם בשבתו בבית הסהר - "לית אתר פנוי מיני" בפועל, "אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הנך" - בפועל. "בכל צרתם לו צר" - לקב"ה צר בצערם של ישראל והוא אתו בפועל ממש. השכינה מתייסרת עם האדם מישראל.

ד. המשבר החברתי. הבעל שם טוב יצר את הצדיק החסידי שהוא חלק מן העם. אין הוא מתנשא מעליו. אפשר לשטוח בפניו את כל הבעיות הפנימיות, הכלכליות, הפרטיות. הוא אוכל עם הציבור, חי עמו, רוקד עמו. הוא מוקד של סיוע רוחני וגשמי ב"בני חיי ומזוני". האדם מישראל, אינו בודד בכאבו. יש בפני מי להביע את הכאב והצער.


מהותה של החסידות
החסידות היתה תנועת תגובה, ריאקציה, כנגד קדרות החיים ויובש החיים בו היה נתון רוב העם. היא הכניסה רגשי שמחה וסיפוק לפרט האומלל. היא החזירה ליהודי הפשוט את אלוקיו החיים, הקרוב אליו.

החסידות ינקה מהקבלה ורגילים לכנותה בשם "בתה של הקבלה". ואמנם הרבתה החסידות לקבל מן הקבלה בשטח העיוני, כהשקפה. (10 הספירות, צמצום ושבירה, בירורי ניצוצות, העלאת מחשבות זרות, ענוה ועוד). ברם, שונה היא במאד מן הקבלה בשטח המעשי. הקבלה, אם אפשר לומר כך, פסימית בכל דרכיה. היא ראתה את הרע כהעדר הטוב ודגלה בצומות ובסיגופים1. ואילו החסידות היא אופטימית ומלאת שמחה. ראשוני החסידים התנגדו לצומות ולסיגופים. הרע הוא רק אמצעי לטוב ("כסא לטוב" - הבעש"ט)2. הקבלה פנתה אל יחידים, החסידות עשתה אותה לתורת חיים. יפה הגדיר זאת אחד מראשוני סופרי החסידות:
"כל אשר גילה האר"י הוא בשמים ממעל, בעולמות העליונים ולאו כל מוחא סביל דא, להשיג אשר למעלה והבעש"ט גילה את האלקות פה בארץ, בפרט באדם התחתון שאין בו שום אבר ושום כח מה שאינו לבוש לכח האלקי, אשר טמון וגנוז בקרבו".

אמונה תמימה, שמחת מצוה, תפילה בכוונה, דביקות, הזדככות הגוף (מקוה), והנפש (תפילה), נשמת המצוה ונשמת הלמוד - אלה הם עיקרי החסידות. המעשה עיקר ולא רק הלימוד. ובמעשה - הכוונה עיקר ולא העשיה השגרתית, "מצות ה' מלומדה". צריך להכניס "נשמה" בלימוד ולא לפלפל בפלפול יבש...

החסידות מעמידה את הפרט, את היחיד במרכז המרכזים. (שלא כקבלה שהדגישה יותר את האומה). כל אחד יכול להתקרב אל ה' לאהבה אותו, להדבק בו. בכל מקום המצאו שם מלווה אותו ההשגחה. "לית אתר פנוי מיניה".


החסידות היא שני דברים כאחד. השקפת עולם, שיטה רעיונית - מחד ומאידך תנועה עממית, כמעט הסתדרות מאורגנת, המטילה חובות מעשיות על חסידיה. יניקתה הרעיונית של החסידות נובעת מכל תחומי המחשבה היהודית: ספרי מוסר, ספרי קבלה, פרשנות המקורות הקבליים העיקרים הם הזהר וכתבי האר"י.

אם אפשר לומר כך, היתה החסידות תקופת הרנסנס לאמנות היהודית. כי החסידות ביקשה את הנשמה שבעצמים אשר בטבע. זאת היא תופעה אמנותית. ראשוני החסידים קרבו את המוני העם לטבע, לחי - לראשונה בגלותנו, כן פיתחה החסידות את השירה והנגינה. אפילו ניצני הספרות היפה נצנצו לראשונה בשדה החסידות: ספורי הרביים וספורי הפלאות על הצדיקים.

אהבת הטבע, השירה והסיפור - החסידות היא שהחלה להכניסם תחת כנפי העם היהודי בגלותו.


יסודות החסידות
הבורא והבריאה: הבורא מצוי בבריאה. "מלוא כל הארץ כבודו" - כפשוטו. כבודו - שכינתו. "יחשוב שכל דבר שיש בעולם, הכל מלא מהבורא יתברך"3. "וכל מחיצות וחומות ברזל, וכל לבושין וכיסויין הם עצם מעצמותו"4 כהנה - מלאה הספרות החסידית. "יחשוב ויאמין באמונה שלמה שהשכינה אצלו ושומרת אותו והוא מסתכל בבורא והבורא בו"5. מכאן חשיבותו של בן ישראל - מבחר הבריאה, כי הוא דבוק בבריאה והוא חלק אינטגרלי ממנה. "דע מה למעלה ממך - פירוש שכל מה שלמעלה הוא ממך"6, כי פעולתו של האדם מישראל, משפיעה, כביכול, על השכינה עצמה, והיא המחייבת אותו, לבחון מעשיו ולבדקם. "ה' צלך - כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה כך הקב"ה, כביכול, עושה מה שהאדם עושה"7.

בכל - יש רמז לאלהי מרום: בכל תנועה, בכל רגש, בכל אושה, בכל בת קול, בכל אשר תחוש, תראה, תשמע, העתק דברים ממובנם, הסר מהם את לבושם הגס ותראה בהם את האלהות. הבריאה, המידות הרעות והשפלות, התאוות המגונות - בהתבוננך לפנימיות מהותן, אף הן אינן אלא גלוי האלהות.

רע וטוב בעולם אין רע גמור בעולם. מתוך תפיסתם ההרמונית-האחדותית של הבריאה ממילא עולם שהוא לבוש הקב"ה אינו יכול להיות רע. הרע אינו אלא מדרגה לטוב, או כבטוי הבעש"ט: "הרע הוא כסא לטוב"8. כי אפילו ברע עצמו יש ניצוצות אלקיים, אלא ש"הוא מכוסה בכמה לבושין" ועל כן: אל לו לאדם להתמרמר כשרע לו ועליו לומר: 'הלא זה מהשם יתברך ואם בעיניו הגון, גם בעיני הגון הוא"9. גדולה מזו: מחשבות האדם, גם הרעות, "יש בהן משום מציאותו יתברך וכל מחשבה היא קומה שלמה"10. בעצם אין דבר רע בעולם. אם רע הוא טוב - זה נקבע ע"י שמוש האדם. למשל: "להיטות" היא תכונה שאינה לא טובה ולא רעה תלוי אחר מה להוט האדם. אם האדם להוט אחר שתיית יין, או גנבה, או תאוות - הרי שהיא רעה. תפקידו של האדם הוא לעשות את הרע "כסא לטוב" ע"י שישתמש בתכונותיו שעתה הן לרשות המעשים הרעים לשם עשיית מצוות ומעשים טובים11. "סור מרע ועשה טוב" - היינו שיעשה מרע טובה כי גם בתוך שקר יש אמת13. לרעיון זה, אגב, התנגד בחריפות רבה רבי חיים מוולזין תלמידו הנאמן של הגר"א האומר: "ונעשה משל בפי כל הכסילים הלא בכל מקום וכל דבר הוא אלוקות גמור ועינם ולבם כל הימים לעיין בזה"14.

תפילה. החסידות מדגישה את התפילה, כי להתפלל יכול כל אחד, אף מי שאין בידו מצוות הרבה, אף מי שאינו יודע ללמוד. התפילה צריכה להיות בכוונה. הקב"ה דורש את הלב, את הכוונה, הרגש. תפילה קרירה היא דבר מת. היא חייבת להיות חדורה התלהבות רוחנית ואפילו גשמית (נענועי הגוף). "יחשוב כאלו הוא מוכן למות מרוב כונה"15. וכמו שאין להתלוצץ על אדם הטובע בנהר ועושה תנועות בראשו ובידו כדי שיוציא את עצמו מהמים, כך אין להתלוצץ על המתפלל ועושה תנועות כי הוא מציל עצמו מן המים הזידונים שהם הקליפות ומחשבות זרות, הבאות לבטלו ממחשבתו בתפילה16. התפלה מאפשרת לאדם להתעלות לעולמות עליונים, רוחניים, בשעת התפילה מחוסר האדם צרכים גופניים, ואם יתפלל בהתלהבות עד כדי שכחה עצמית, הריהו יכול להתעלות עד "להתפשטות היש". הבעש"ט הרחיק כ"כ בערך התפילה עד שאמר כי התפילה נוגעת, כביכול, בקב"ה. כלומר זוכה כמעט לנבואה17, או לפי ביטויו של המגיד ממזריטש: התפילה היא זווג עם השכינה. הרעיונות העיקרים של התפילה: העלאת ניצוצות הקדושה, דביקות, כוונות, התדבקות באותיות התפילה.

תלמוד תורה: עצם הלמוד חשוב, אך העיקר בו היא הנשמה, "לא לשמה כי אם לשמו". הלמוד הוא זה המביא לידי מעשה. לכן מצוה הבעש"ט: "והעיקר לא לשכח הדברים". לכן העדיפה החסידות את הלמוד "בדברים שיבוא לו יראת שמים על ידם, כמו ספרי מוסר או שלחן ערוך לדעת הדינים על בוריין"18

המקוה: יש צורך לא רק בטהרת הנפש, אלא גם בטהרת הגוף. המקוה באה במקום סגופים וצומות שבקבלה. היא מטהרת את האדם, ועם זאת משמחתו וגורמת להתעלות רוחו.

ענוה: "האדם יכול להשיג כל מה שהשיגו כל התנאים והאמוראים, רק הגאוה מעכבת"19 אולם אין הענוה צריכה להיות מופגנת כלפי חוץ, כי זאת היא "גאוה שבענוה", אלא חייבת הענוה להיות פנימית, בלב; ומתוך כך אמיתית, כנה 20. היו אפילו אדמו"רים שנהגו בעושר ובכבוד חיצוני שלא יחשדו בהם שהנם רוצים להיות ענוים - ורק בלבם ידעו את קטנותם וענותנותם. החסידות רדפה את הגאוה, כי: "היסוד הוא עיקר שורש הבנין, ואם היסוד רעוע כל הבנין נופל. כן האדם אם היסוד רעוע כמו אדם שיש לו גסות הרוח, אז כל מעשיו הטובים נבנו על היסוד הרעוע" 21. התוצאה מובנת מאליה, הבנין נופל.

עצבות ושמחה: כשאדם בעצבות אין הוא יכול להתעלות. רק בשמחת הנפש אפשר "לעלות מקטנות ולהתדבק בגדלות". העצב הוא "מניעה גדולה לעבודת הבורא". "אם דמעה פותחת שערים - היה הבעש"ט אומר - הרי שמחה הורסת אותם לגמרי"22. משום כך התנגד הבעש"ט לסגופים ותעניות הגורמים להחלשת השמחה: "טוב יותר לעבוד את ה' יתברך בשמחה, בלי סיגופים, כי הם גורמים עצבות23. "הבכי'ה היא רעה מאד, שצריך לעבוד את ה' בשמחה"24. ובעל "מאור ושמש" אף אומר: "אילו היו לי עוד שנים להצטרף עמי לבטל התעניתים הייתי מבטל אותם"25.

הצדיק: דמותו של ה"צדיק", "הרבי", "היהודי היפה", "היהודי הטוב", ה"אדמו"ר" (אדוננו מורנו ורבנו) היא תופעה חדשה. החסידות רוממה את הצדיק - "תקון בעל תשובה נעשה על ידם26. "וכל מה שהם מבקשים, עושה הקב"ה תיכף"27. רבי אלימלך מליזנסק אמר: "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל, הקב"ה מבטל וצדיק גוזר ומקיים"! רבי נחמן מברסלב אף קבע: צדיק הוא בעל רוח הקדש, יודע מחשבות אדם, ע"י פרנסה שמפרנסים את הצדיק כאילו עובדים עבודת בית המקדש28. תפקידו של הצדיק לקרב כל אדם מישראל לעבודת השם. הגדרת צדיק היא: "שאינו רואה שום רע באדם ובעיניו הכל זכאין וצדיקים, ולכן הוא אוהב את ישראל מאד"29. את עצמו רואה הצדיק "כאילו לא התחיל בעבודה"30.

הערות:




1. "עד הבעש"ט אשר היתה העבודה בסגופים היו נותנים כח במלאך אלקים בבחינת הצמצום. מהבעש"ט ואילך אשר נתחדשה העבודה ע-י יחודים..." - רבי ישראל דב מווילדניק: "שארית ישראל" דף י"א. ראה גם: רבי קלונימוס קלמיש מקראקא : "מאור ושמש" פ' תצא.
2. ראה תולדות יעקב יוסף פ' תזריע. רבי משולם פייביש מזברז: "יושר דברי אמת", קונטרס א' סימן ב"ב.
3. "צוואת הריב"ש" ע' כ"א.
4. פורת יוסף, דרוש לשה"ג, תקכ"ה.
5. שם עמוד מ"ד "לקוטים יקרים" דף א.
6. "אור תורה", פ' תצא "תולדות יעקב יוסף פ' לך לך, מצורע, -פורת יוסף" פ' ויצא, "קדושת לוי" פ' שלח, וכן פעמים רבות ב"כתר שם טוב" "צוואת הריב"ש".
7. "קדושת לוי" פ' נשא, "מבשר צדק", פ' פנחס.
8. "צוואת הריב"ש", ע' ל"ח, "כתר שם טוב" ח-א ע' ד', "פורת יוסף" פ' לך לך.
9. צוואת הריב"ש דף ב'.
10. "כתר שם טוב". עיין גם: "אור תורה" פ' קדושים, "אור האמת" עמוד 156, "מגיד דבריו ליעקב" ע' ג', כ', "אור המאיר" פרשת בהר.
11. "תולדות יעקב יוסף" פ' בא, "נועם מגדים" לרבי אלעזר מטרניגראד פ' צו, "אגרא דפרקא" לרצ"א מדינוב, "ערבי נחל" לרבי דוד שלמה אייבשיץ מסורוקא פ' בהעלותך. ועיין רבינו סעדיה גאון ב"אמונות ודעות" בראש מאמרו הרביעי "עבודה ומרי".
12. "פורת יוסף" דרוש לשבת תשובה תקכ"ז.
13. "כתר שם טוב".
14. "נפש החיים" שער ג' פ"ג.
15. "צוואת הריב-ש".
16. כתר שם טוב, א', י-ג ב'.
17. "שפתי צדיקים" לרבי פנחס מדינוביץ פ' בשלח.
18. "תולדות יעקב יוסף" פ' בשלח.
19. רבי אהרן מקרלין, "בית אהרן" - סדר היום.
20. "שפתי צדיקים" פ' בהעלותך.
21."צפנת פענח" פ' משפטים.
22."פורת יוסף" פ' תולדות וכמעט בכל ספר חסידי. "כי בשמחה תצאו" - בשמחה אפשר לצאת מכל הצרות.
23.צוואת הריב"ש ע' 10.
21. צוואת הריב"ש, פורת יוסף פ' תולדות.
25. מאור ושמש, שבת תשובה.
26. "תולדות יעקב יוסף" פ' קרח.
27. "שבחי הבעש"ט" י', "נועם מגדים" פ' בלק.
28. בספר המידות שלו.
29. "נתיב מצוותיך" סימן כ"ו.
30. "שפתי צדיקים" פ' לך לך, "אמתת בנימין" ע' כ'.



מפודוליה לווהלין והנהגתו של ה"מגיד" ממזריטש
עם פטירתו של הבעש"ט, עברה הנהגת החסידות לידי תלמידו הנאמן רבי דב בער ממזריטש.

הבעש"ט שחש כי החסידות עומדת לפני מאבק קשה ביותר, הבין כי יש להעמיד בראשה אישיות מרכזית שתוליך ותביא את החסידות לנצחון במערכות העומדות לפניה. הוא עצמו בחר ב"מגיד" לתפקיד זה וכל תלמידיו קיבלו את מרותו. אפילו רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, תלמידו-חביבו של הבעש"ט ומותיקי ה"חבורה" קיבל את סמכותו של ה"מגיד" ממזריטש, בהעידו: "מעיינות החכמה שהיו הולכות לבעש"ט, הולכות עתה ל"מגיד" והשכינה עם תרמילה, הלכה לה ממז'בוז' ובחרה לה את מזריטש למושב לה".

ה"מגיד" לא הסתפק בזרע שזרע הבעש"ט בפודוליה - שם כבר צמחו ניצנים ופרחים לחסידות. הוא לא התיישב במז'בוז' הפודולית עיר הבעש"ט אלא עבר למזריטש שבוואהלין MESCHIRTSCH כדי להרחיב את השפעת החסידות גם על וואהלין וליטא, שם טרם נתגבשה החסידות דיה.

רבי בער ממזריטש נולד בשנת תס"ד בערך בעיירה לוקאטש. בהיותו עילוי וחריף מוח נשלח אל ישיבתו של רבי יעקב יהושע בלבוב, מחבר "פני יהושע". אחרי נשואיו היה למגיד בטורטשין, ממנה עבר לקוריץ ולדובנא.

בהיותו אמון על תורת הקבלה, הרבה בסיגופים וכך חלה קשות. כל הנסיונות לרפאו עלו בתוהו. בהשפעת קרוביו נסע אל הבעש"ט שנתפרסם כעושה פלא - שם נכבש בקסמו והיה לתלמידו הנאמן. "זה כמה שנים היו לי געגועים אליך" - גילה לו הבעש"ט לאחר שעשהו ליורשו, ולא בכדי.

ה"מגיד" לא נסע ממקום למקום כרבו הבעש"ט, כנראה, בגלל חולשתו. הוא שלח שליחים שונים לארצות שונות כדי לזרוע בהם את זרע החסידות, אכן, שלוחיו עשו מלאכה נאמנה, מכל עבר נהרו רבנים וגדולי תורה למזריטש וקבלו הדרכה חסידית. בין תלמידיו אנו מוצאים גדולי תורה מפורסמים מארצות שונות, כרבי שמואל שמעלקא הורביץ מריטשוואהל
- רבה של ניקלשבורג, רבי פנחס הורביץ מלעכוויטש - רבה של פראנקפורט, רבי אהרן מקרלין הליטאית, רבי שניאור זלמן מלאדי-ליאזני, רבי ישראל מקוז'ניץ ורבי לוי יצחק מזעליחוב הפולניות, רבי יעקב יוסף מאוסטרהא, רבי נחום מטשרנובל, רבי מנחם מנדל מהורודוק-ויטבסק שבליטא, רבי אלימלך מליז'נסק, רבי פייביש מזבארז' ורבי יחיאל מיכל מזלאטשוב שבגליציה וכהנה רבים.

הבעש"ט יסד את החסידות. ה"מגיד" ביססה והרחיב שטחי השפעתה מפודוליה לוואהלין, ליטא, רייסן, גליציה ופולין.


תלמידיו העריצוהו מאד והרבו בשבח גדלותו, "תפלתו היתה נשמעת והקדוש ברוך הוא גוזר והוא מבטל" רבי שניאור זלמן מלאדי, המעמיק והמחושב, העיד: "בבית הרב המגיד היינו שואבים רוח הקודש בכלים והמופתים היו מונחים מתחת הספסלים"2.

סייע בידיו של ה"מגיד" במלאכה זו, הפצת החסידות, רעו הטוב, רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה. ה"מגיד" היה דברה וקברניטה של החסידות, ורבי יעקב יוסף בעל ה"תולדות", היה סופרה הראשון של החסידות ומפיץ תורתה בכתב.

רבי יעקב יוסף כיהן כרב בשארגרוד כשהכיר את הבעש"ט ודבק בו3. הוא גורש ע"י יהודי
העיר, כששמעו על חסידותו. משם נתקבל כרב ברשקוב ובנמירוב - שם החל להטיף בגלוי לחסידות. הבעש"ט אהבו מאד ואמר: "רבונו של עולם, לא על מעשי אני מבקש שכרי, אלא על שהעמדתי לך יוסלה כזה"4. מנמירוב נתקבל כמוכיח בפולנאה שבוואהלין שם היה, כאמור, מרכז החסידות, ועל שמה גם מפורסם. הוא היה הראשון שהכין בכתב את תורת החסידות ותקף בחריפות את דרכי המתנגדים. ספריו היו הראשונים ש"זכו" להשרף ע"י המתנגדים במלחמתם נגד החסידות, בבראד ובפראג - מאידך, נחשבו מאד ספריו בעיני החסידים. בן דורו - רבי פנחס מקוריץ שהיה נחשב אפילו כלפי הבעש"ט כ"תלמיד חבר" העיד על ספרו: "לא היו ספרים כאלה בעולם, כי הוא תורה מגן עדן"5.

הערות:



1. תלמידו רבי שלמה מלוצקא בהקדמה לספר "מגיד דבריו ליעקב".
2. "בית רבי- עמוד ג'.
3. "שבחי הבעש"ט" דף ח'-ט'.
4. בסוף ספר "פורת יוסף". המגיד ממזריטש העיד עליו -שהיה לו גילוי אליהו ועוד מדרגות גבוהות מאד".
5. מדרש פנחס סימן ק"ד.



החרמות הראשונים כנגד החסידות
הרחבת גבולות החסידות שהגיעה עד לוילנא, מבצר הלמדנות, גרמה לחיזוק מלחמת המתנגדים נגד החסידות. עתה לא הסתפקו המתנגדים בלעג ובחירופים אלא החליטו לעבור לחרמות ולשמתות.

הם הרגישו שבלעג לא יוכלו לחסידות. תשובה כתשובתו של רבי יחזקאל לנדא שכתב את הפסוק: "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" - חסידים במקום פושעים1, לא הרפתה ולא פגעה בהתפשטות החסידות והם עברו למעשים..

בחודש ניסן תקל"ב, בחייו של ה"מגיד" ממזריטש, התאספו בוילנא ראשי הקהל ו"התירו את דמם של החסידים כמים". הם עשו זאת גם למעשה. רבי חיים הדרשן הוילנאי ורבי ישראל איסר מוילנא מראשוני החסידים בוילנא "אשר היה לפנים בישראל לשם ולתהילה" נתפסו ע"י ראשי הקהל והולקו. את כתב החרם שהוכרז בוילנא שלחו לכל תפוצות ישראל ודרשו "להשגיח על כת החסידים וחלילה להתחבר עמהם או להחזיק בידם, אלא מצוה להודפם עד שישובו מדרכיהם הרעים".

באותה שנה יצא כתב הפלסתר של המתנגדים (נדפס באלעקסניץ תקל"ב) בשם "זמיר עריצים וחרבות צורים" ובו מותקפת החסידות בחריפות רבה. כתבי החרם החמורים פורסמו בו והוא קורא למלחמת חורמה בחסידים ובמנהיגיהם.

השפעת הספר היתה מרובה ובעטיו נרדפה החסידות, בעיקר בליטא, קשות. מענינים דברי רבי יוסף שטיינהרדט מפיורדה שלא הכיר את החסידות אלא מקריאת "זמיר עריצים": "...ימאסו בלימודי יסוד התלמוד, ידברו עתק על הגאונים והרבנים... אם ישמעו ויאזינו טוב הארץ העליונה יאכלו ואם ימאנו וימרו - בחרם יאכלו לחרפה ולכלימה"2. לא בכדי שרפו החסידים את כתב פלסתר זה, עד שכמעט לא נשאר ממנו שריד.

בית הדין בברודי החרים אף הוא, בהשפעת החרם הוילנאי, את החסידות. היה זה בכ' ניסן תקל"ב ביום השוק הגדול בברודי. רבי שמלקה הורביץ, תלמידו של ה"מגיד" ממזריטש, שכבר כיהן כרבה של ניקלשבורג, תקף קשות את בית הדין של ברודי על החלטתם זו שנבעה מהגררות אחרי וילנא, ללא בדיקה מספקת של עקרונות החסידות3.

בתוך שנה מהכרזת החרם, נסתלק ה"מגיד" ממזריטש בי"ט כסלו תקל"ג, ולפניו גם מפיצה הראשי של החסידות בליטא - רבי אהרן מקרלין שנפטר בי"ט ניסן תקל"ב. המתנגדים ראו בכך אות ממרומים. הם האמינו כי עתה תמות גם החסידות ולא ידבקו בה עוד.

אגדה חסידית מספרת: כשהחלו החרמות נגד החסידים וגירושם של רבני החסידים מעריהם, התאספו עשרה מגדולי תלמידיו של ה"מגיד" ומבלי לקבל את הסכמת ה"מגיד", הכריזו על חרם נגדי. כששמע על כך ה"מגיד" - אמר: הסכלתם עשות. עתה חייב אני להסתלק מהעולם. אולם - מעתה ואילך, כל אימת שתיווצר מחלוקת בין מתנגדים לחסידים, ינצחו החסידים 4.

אכן, נתקיימו דבריו. תלמידיו לא התיאשו. להפך, כל אחד חזר למקומו ומשם הפיץ את תורת החסידות כפי שקבלה במז'ריטש. אולם המכה שהכתה את ה"מתנגדים" קשות, היתה דווקא ספר מודפס. ה"מתנגדים" שישבו לבטח ושקטו על משמרתם בהאמינם כי מותו של ה"מגיד" שם קץ להתרחבות החסידות, נדהמו לראות את הספר הראשון של החסידות ובו האידיאולוגיה החסידית וגם התקפות קשות על רבני הדור ומנהיגיו. היה זה ספרו של רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, "תולדות יעקב יוסף" שהופיע בשנת תק"מ, ללא כל הסכמות.

"המתנגדים" נזעקו למלחמת חורמה מחודשת, הפעם ביתר עוז. רבני וילנא וראשיה בראשותו של רבי שמואל ב"ר אביגדור ובצירוף חתימתו של הגר"א פרסמו חרם חדש תקיף, בעברית ובלשון המדוברת נגד "המספחת בכל תפוצות ישראל... שורש פורה ראש ולענה... כאשר נתגלה קלונם וזיופם בספריהם החדשים5... כל המחזיק ידיהם והנותן להם עצות והמחפה עליהם חלים גם עליו החרמות. הם מוחרמים ומנודים, מופרשים ומובדלים מכל עדת ישראל ופשיטא שאסור להדבק בהם ולדבר אליהם"6.

רבני וילנא שיגרו שליחים מיוחדים - ר' דוד ור' יהושע זליג - שיעוררו את העם לרדוף את החסידות. בהשפעתם הוכרז החרם ביריד זלווה שבגליל הוראדנה, עליו חתמו רבנים רבים, ובראשם רבי אליעזר אב"ד הוראדנה ורבי אברהם קצנלבוגן אב"ד בריסק, בו הוכרז בין היתר: "לבער הקוצים בכרם ה' צבאות כל בני ישראל להודפם ברדיפות מלאות הזעם, להחרימם ולעקור שורשם בנפשם ומאדם, לעקור אותם ולשרש אותם כדין עבודה זרה... ובכל מקום שהם מצויים לשלחם מן המחנה כדין צרוע וזב".

רבי שניאור זלמן מלאדי, שישב אז עדיין בלאזני, מספר על השפעת חרם זה: "ויתנו אותנו לבני בליעל ואפיקורסים גמורים, שכל הקודם להרגם זכה וזיכה את הרבים... ונעשו מעשים אשר לא יעשו".

בעקבות חרם זה, נשרף בערים רבות, הספר "תולדות יעקב יוסף". בברוד התקיימה השריפה ליד ביתו של רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב, מאבות החסידות. אגדה מספרת כי ה"נודע ביהודה", השליך את הספר, רמסו ושם את כסאו עליו. אולם, לאחר פגישה עם רבי יעקב שמשון משפיטובקה שבא אליו בערמה וניצחו בדברים, הרים את הספר ונשקו7. כדאי לציין שרבי חיים יוסף דוד אזולאי - זה הגאון הספרדי המהולל, שליחה של ארץ הקודש, מציין את הספר "תולדות יעקב יוסף" בציון "ונותנין לו את השבח"8. והוא היה בדורו של המחבר.

גם חרמות אלה לא הועילו. עתה נתפשטה החסידות גם בכתב וגם בע"פ, ואם כי עברה חרמות נוספים - יכלה להם בקלות. מיד אחרי החרם בתקמ"א - הופיע ספר חדש של רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה "בן פורת יוסף" - קוריץ תקמ"א ולאחריו "צפנת פענח", קוריץ תקמ"ב. הופיע ספרו של המגיד ממזריטש - "מגיד דבריו ליעקב", קוריץ תקמ"ד. באותן השנים הופיעו גם ספרים חדשים של החסידות. אף ה"תולדות יעקב יוסף" שהועלה על המוקד הופיע מחדש בקוריץ תקמ"ג.

גם תלמידי ה"מגיד" ממזריטש, שהתישבו בארצות שונות, יכלו כבר להצביע על השיגים
רבים וחשובים. החסידות כבר נתנה פרי גם בליטא, רייסן, גליציה ונזרעה במולדביה, בסרביה ובוקובינה.

יש לציין כי תלמידיו של ה"מגיד" ממזריטש הגיעו עד למערב אירופה ונהגו בה מנהגי חסידים והם רבי שמואל שמלקה הורביץ שכיהן כרבה של ניקלשבורג במורביה ואחיו, רבי פנחס הורביץ, רבה של פרנקפורט בגרמניה ומחבר "הפלאה". השפעתם לא נקלטה בגרמניה בגלל ההשכלה שכבר תקעה יתד והביאה כמעט לחורבנה של היהדות שם. "ההשכלה - המכשילה", צררה את החסידות ובגרמניה יכלה לה. רבי שמלקה מנילקשבורג נפטר בב' אייר תקל"ח.

הערות:



1. בסימן צ"ג בתשובותיו בספרו "נודע ביהודה".
2. בהקדמתו לספרו "זכרון יוסף" פיורדה תקל"ג.
3. מכתבו של רש"ש מניקלשבורג, נדפס במלואו ב"ילקוט מנחם" לרמ"מ ביבער דף ז, ע"ב ועיין, מיכלזון:
"שמן הטוב" ע' 80, 81, 82, 83.
4. "שבחי הרב" ע' י-ח, "שמן הטוב" ע' 74.
5. רמז לספר "תולדות יעקב יוסף".
6. החרם נדפם בספר הויכוח לישראל ליבל, "קריה נאמנה" ע' תל"ג וגם ב"שלום על ישראל" ח"ב ע' מ'. ראה גם כל כתבי החרם בספר "חסידים ומתנגדים" של מרדכי וילנסקי, ירושלים תש"ל.
7. אגדה זו נדפסה במהדורות רבות בשם "דברי נועם". שם כל השקלא והטריא בין רבי יעקב שמשון לרבי יחזקאל לנדא - ה"נודע ביהודה".
8. "שם הגדולים" מערכת ספרים בספר "צפנת פענח".