צאנה, צאנה הבנות וראינה, חיילים במושבה...

שאלה אחת הבנות: כבוד הרב, מה שלום רעייתך?
ענה הרב: ברוך השם, יותר רע. לאחר מכן הסביר כי חייב האדם לברך על הרע כמו שהוא מברך על הטוב.

עם המעבר לווילה הפסיקו לנו את רוב העונשים שהוטלו עלינו, את עונש שלילת המכתבים והחבילות ואת העונש החמור ביותר - שלילת הביקורים. החבילות היו דרושות לנו כאוויר לנשימה, שכן המזון שקיבלנו בבית-הסוהר לא הצטיין באיכותו, וזאת בלשון המעטה. מזון טרי כמעט שלא ראינו. כך שחבילות המזון מן הבית אפשרו לנו לשבח, ולו במעט, את תפריטנו. כמובן שכל בת מסרה את מצרכי המזון שקיבלה למטבח משותף, כך שהיו לנו מצרכי 'מותרות' להכנת ארוחה 'מפוארת'.
לכשרות לא דאגנו. אסתר נאור, אסתר גליקסמן לבית אוירבך - אחת מן החדשות שנעצרה ב-1 באפריל 1944 ושוחררה כעבור 4 שנים ב-23 במרס 1948 - ובנות נוספות היו בקיאות בכל דיני הכשרות. בהגיע ליל הסדר העמדנו את השולחנות בצורת 'חית', כיסינו אותם במפות מבהיקות - סדינים שגיהצנו עד ברק, והִצבנו עליהם צנצנות פרחים שקטפנו בגן הווילה. חדר האוכל הגדול לבש חג ואורה והבנות, שלבשו את מחלצותיהן, נראו כולן פורחות, יפות וצעירות, כפי שבאמת היו. ואם כי כל בת זכרה בוודאי את יקיריה היושבים לשולחן הסדר אבלים, עצובים ודאוגים בגללה - עשו הכול כדי להסתיר את רגשותיהן ולהתגבר.
אני חשבתי על אמי היושבת לבדה עם חרות [בִּתם של טובה ומשה], מאחר שגם שני אחַי נאסרו רק לפני ימים מספר...
הסדר נערך על-פי כל כללי המסורת: קריאה ב'הגדה', שירה של קטעים נבחרים, שתיית ארבע כוסות ודקלום שירים נבחרים.
מצב רוחנו נעשה יותר ויותר עליז. כשהסתיימה הסעודה הזזנו את השולחנות לצדדים והבנות יצאו בריקודים. הן רקדו את כל ריקודי העם שידענו, ולאחר מכן עברו לרקוד ריקודי גן-הילדים כמו 'עוגה עוגה' ו'יש לנו תיש'...
כעבור זמן נודע לי כי אמי וילדתי נסעו לחוג את הפסח בירושלים. הן לנו במלון 'כנרת', שבו נהגו להתארח בבואן לעיר, ובבוקר ביקרו את משה [הבעל] ואת שני אחי שנאסרו זה לא מכבר והועברו לבית-הסוהר המרכזי בירושלים.

היות והיו אתנו בנות חולות, ששוחררו משאיבת המים, היה התור של השואבות הולך והצטמק. אני נמניתי עם הגיבורות שאבו מים מן הבור (גם בבית בשכונת הבוכרים נהגתי לשאוב מים מן הבור). עד שיום אחד נמאס לנו משאיבת המים והחלטנו לעשות מעשה. נדברנו בינינו להפר את ה"ריגולֵישן" והודענו שלא נצא יותר לשאוב מים מן הבור, ובנוסף לכך הכרזנו על שביתת רעב (שביתה שהיתה בעיקרה כלפי חוץ). ואז הזעיקו אלינו את הרב הרצוג, שהיה הרב הראשי של ארץ-ישראל. הרב שמע בסבלנות רבה את בעייתנו ולאחר מכן פנה אלינו בזו הלשון:
"בנות ישראל הצנועות והכשרות. אני מבין את הקושי שלכם לשאוב מים מן הבאר. אבל תעשינה כמו שעשו האימהות שלנו, רחל ולאה, ותשאבנה את המים בפחים קטנים קטנים במקום בפחים הגדולים".

היה זה יום המיועד לקבלת מכתבים. לבלהה חרמוני לא היו ביקורים, משום ש"זכתה" וגם בעלה היה במעצר ובני המשפחה חששו להסתכן בביקורים. גורל זה לא היה נחלתה הבלעדית. היו לה עוד חברות לגורל שנמנע מהן קשר זה עם יקיריהם. אולם לבלהה היה חוש הומור מפותח והיא החליטה להפעיל את הדמיון: היות ועשוי להגיע מכתב מבעלה, הרי שעליה להתרחץ ולהתקשט לקראת קבלת המכתב כאילו היה זה ביקור ממש. ואומנם, לאותן בנות שלא זכו לביקורים, היה המכתב מהווה את הקשר היחיד עם הבית ושימש תחליף לביקור. בלהה היתה תורנית באותו יום ולכן היתה הראשונה בתור למקלחת, גם כתורנית וגם בגלל המכתב שהיא עמדה לקבל. עם סיום עבודתה היא רצה למקלחת כל עוד נשמתה באפה. "יופי" היא צועקת משם "יש מים בשפע" - ומתחילה להתרחץ. לא חולפת דקה ונשמעת אזעקה מהמקלחת: "אויה! שוד ושבר! - המים פסקו מלזרום ואני נשארתי כולי מסובנת".
מה לעשות? הבנות חשו את הבור, שאבו מים בחיפזון והביאו אות הדלי אל בלהה. בינתיים מופיע בחוץ מנהל בית הסוהר, תומס, עם המכתבים, והשוטרת מכריזה בקול: "בלהה חרמוני, הבאנו מכתב מבעלך!". הסוהרות ידעו שלבלהה כותב רק בעלה, היושב גם הוא במעצר. בלהה המסובנת פותחת בצווחות ייאוש מן המקלחת: "אני מתה! אני מתפוצצת!". אותה בלהה השקטה והפלגמטית, אינה יכולה עוד לעצוב ברוחה ופותחת בשטף של קללות על ראש השלטונות ועל ראשו של אנטון, האינסטלטור ה"מומחה" של הווילה. בלהה מסיימת איך שהוא את מרחץ התענוגות ויוצאת מחדר האמבטיה, כאשר פה ושם נשארו סימנו מים וסבון, וצועדת לקראת ה"ביקור"... המכתב.