העבודה תציג את מצבן של שתי הקהילות באי על פי מחקרים אנתרופולוגיים, ועל פי דווחי מבקרים ונוסעים באי, ועל פי זיכרונות של תושבי האי בתחילתה של המאה ה20.

תתוארנה שגרות החיים, המשפחה, הכלכלה והדת של תושבי האי היהודיים, ושל השכנים, שאינם יהודיים. מתוך התיאורים יובחנו תחומים זהים, ותחומים שונים בהתנהגותם של תושבי שתי הקהילות בתחומים הללו.

יתוארו מבנה הקהילה, והשינויים שחלו בו במשך השנים.
העבודה תחקור את היחסים בין הקהילות על פי החומר הקיים, וכן תעסוק בניתוח מקור מרכזי, ספר 'מעשה בית דין'.

יוצגו היחסים, כפי שהם משתקפים מכתבי חוקרים מתחומי דעת שונים - אנתרופולוגים, היסטוריונים, אנשי דת, וכן יובאו מזיכרונותיהם של אנשי המקום.

יוצג פער בין השקפות שונות. חלקן ראו את היחסים ככאלה, שמצביעים על יריבויות, שהיו בין אנשי שתי הקהילות, וחלקן מצביעות על קשרים הדוקים, המצביעות על אחדות מלאה בין שתי הקהילות, הנמצאות באותה עיר.

מטרתה העיקרית של העבודה היא לעמוד על היחסים, כפי שהם משתקפים מן הספר 'מעשה בית דין'. מן הספר עולה כי יחסים אלה שיקפו, למעשה, את היחסים, שהיו קיימים בתוך הקהילות, ועל כן אלה לא מצביעים על יריבויות מיוחדות, שאפיינו את יחסי שתי הקהילות הללו דווקא, אלא אלה הם יחסים, המאפיינים שכנים בכל מקום אחר, ואפילו בתוך אותה הקהילה.
מחקרי האנתרופולוגים, הקיימים מתארים את יוצאי ג'רבה בארץ, ודרכם מנסים לשחזר את מבנה הקהילות, והחיים באי.

ספרי הנוסעים של סלושץ¹ והירשברג² משרטטים את שגרת היום יום, והשבוע, של תושבי האי, כפי שהיא הוצגה בפניהם, בעת ביקורם.
אודות היחסים, בין הקהילות, כפי שהם היו בזמן היות הקהילות היהודיות באי פעילות,נכתב יחסית מעט. מן המחקר עולה העובדה, כי היחסים היו מעורערים, למשל³, 'There had been rivalry between the people of Hara Saghira and the people of...Hara Khabira' ללא הסברים בעלי עוגן משמעותי כלשהוא.

חלקם של המקורות המקוריים, שיצאו באי, מדברים בפרוש על קטטות ומריבות, שבין שתי הקהילות. למשל, 'מעשה בית דין'⁴ עמוד נ'ד. אולם גם מקור זה אינו מדבר על מקורן של קטטות ומריבות אלו.
עיקר החומר, הקיים הוא חומר של נוסעים, שעברו באי - סלושץ עבר פעמיים, ב 1902, וב1928, כשליח של הממשל הצרפתי, והירשברג ב 1952, כשליח של ממשלת ישראל.

נוסעים אלה תיארו את שגרת החים באי כפי שהם ראו אותה. כמובן, שאורח אינו יכול להבין את מערך החיים הכולל מביקור מסוים, אולם נדמה כי אלה ביקשו להבין את מצב הקהילות והיהודים בהן, כפי שהוא. ההתאמה בין האינטרס של אלה להבין את המצב, ובין האינטרס של המחקר ההיסטורי מוביל למקום, בו אפשר וצריך ללמוד מעבודתם של חוקרים אלה, לימוד, שלא יביא, אלא לבעיות זוטרות בלבד. עיקרה של עבודתם של אלה ראוי לה כי תתקבל בברכה.
האנתרופולוגים ממוקדים בדרך כלל יותר בשגרת החיים, בתקופה אותה הם חקרו עיסוקם בהיסטוריה הוא משני, ולעתים נדמה כי הוא אינו מעמיק. למשל, דשן מביא שתי טענות היסטוריות סותרות בדבר הבכורה ההיסטורית של הקהילות, ומי היא הקהילה הקודמת⁵ - חזון, שעבודתו, גם היא מוכוונת מטרות אנתרופולוגיות, כשליח של משרד הסעד הישראלי, מביא טענה שונה משתי הטענות הסותרות, שהביא דשן (חזון, יהדות האי ג'רבה, עמוד 30.)

חזון טוען כי חארה כבירה היא הקהילה הוותיקה. דשן מביא שתי טענות, לפי האחת חארה כבירה היא הותיקה, ולפי השניה 'מאז ומעולם היו באי שתי קהילות'.

אודות היחסים בין שתי הקהילות דשן לא מפרט, מלבד העובדה כי יחסים אלה לא טובים, וזאת כעובדה שאין לערער עליה. (Deshen and Jaeger, Culture and Politics,128)

נידמה כי לימודן של עובדות היסטוריות מדויקות מן האנתרופולוגים היא בעייתית, ואינה יכולה להוות מקור בר סמכא מוצק, בכל מה שדורש דיוק בעובדות היסטוריות.

ייתכן ותחושות אלה של יחסים קשים ויריבויות בין הקהילות יצרה חוסר דיוקים אצל חוקרים נוספים, בבואם לתאר את היחסים, בין שתי הקהילות. למשל: חזון⁶, מתאר את היחסים כיחסים שליליים, ומביא לראיה את פסק הדין, שנמצא בספר 'מעשה בית דין', ושעוסק במניעת התערבות דייני הקהל האחד, בקהל האחר (כלפון, מעשה בית דין, עמוד ט'), תוך כדי התעלמות מן העובדה כי פסק הדין מסתמך על מציאות חדשה, שהיא הגורם לשינוי. מציאות בה יש דיינים חדשים, המתנהגים בקושי עם הציבור. מאחר וההתנהגות הקשה מתבטאת בכפייה שלהם את תושבי חארה זעירה להגיע פעמים רבות לבית הדין, תוך כדי סכנה, וביטול זמן רב. וכך נמצא בספר 'מעשה בית דין':

"....ואנשי חסד נאספים והלכו למנוחות שאננות זקנים משער שבתו ועמדו שחורי הראש חדשים מקרוב באו וקבעו עצמם להיותם דיינים ומתנהגים עם הציבור בקושי ולא די להם כל זאת, אלא שביקשו לשלוח ידם גם באנשי הדיגת. וכך עלתה בידם ופשטו ידיהם בהם לרדותן במקל ורצועה, ולכוף אותם תחתם על כל דבר פשע ולהזמין לאנשי הדיגת ולקרוא אותם ממקומם עד אל חארה...וזו חולה וצרה... כי שתי המקומות הנזכרות רחוקות זו מזו, והגוים דרים בנתיים..." (כלפון, מעשה בית דין, עמוד ט').

הבנת הסיטואציה ככזו, המלמדת על ריחוק בין שתי הקהילות עשויה ללמד על בסיס הבנה, לפיו קיימת יריבות בין הקהילות. על כן פסק דין כזה בא לחזק הבנה זו. אולם, ניתן להבין את פסיקה שכזו, כפסק דין, שהסתיר מאחוריו שנים רבות של שאיפה לאחדות קהילתית.

בר אשר ⁷ מתאר מצב של 'מנהגים שונים בין שתי הקהילות', כאשר כוונתו לתשלומי המס השונים. הגדרת תשלום המס השונה כ'מנהגים שונים', עשויה להיות מובנת כמצב של הפרשים גדולים בין הקהילות. בעוד שמקורם של עיקר ההפרשים הם פסקי דין קדומים, וויכוחים ממוניים סבירים, שלא חרגו מגבולות הויכוחים בתוך הקהילות עצמן, ועל כן אינם שונים מההתנהגות, הרווחת בעיר.

גם תיאורו של בר אשר את הרב כלפון הכהן, כזה שתיקן את ההסכמה בדבר האיסור של דייני אלחארה לשפוט את תושבי הדיגת (בר אשר, הספרות הרבנית, עמוד 26), עשויה להצביע על העובדה כי ספר 'מעשה בית דין', המביא את מקור הפסיקה, כ120 שנה לפני, שהרב כלפון כותב אודותיה, לא היה מונח לפניו. התעלמות נוספת שלו מכך שפסק הדין הראשון, הנוגע לענייני המס בשתי הקהילות היה בשנת תקכ'ז, כפי שמובא ב'מעשה בית דין' בעמוד מ'ג, ולא בשנת תקס'ה, כפי שמובא על ידו, (בר אשר, הספרות הרבנית, עמוד 26, שם הוא כותב את השנה הלועזית, 1805.) עשויה לחזק את ההשערה כי ייתכן והספר 'מעשה בית דין' לא נחקר על ידו בצורה מעמיקה, אלא הוא קרא אודותיו ממקורות אחרים.

אילולא החשש, ניתן היה לומר גם על חזון כי הוא מפריז בתיאור היחסים השליליים, הקיימים בין שתי הקהילות. חזון מסיק אודות 'יחסים לא מתוקנים, שהיו בין שתי הקהילות' (חזון, האי ג'רבה, עמוד 32), לאור הכתוב ב'ברית כהונה', יורה דעה, חלק א' עמוד פ' והלאה סימן זה עוסק בכך שהממשלה איחדה את תושבי הדיגת, היושבים באלחארה עם הקהילה המקומית, לאחר שאלה היו מופרדות זו מזו מן הבחינה המשפטית, ומבחינת תשלומי המסים.

אי הלימה נוספת, הקיימת במחקר ניתן למצוא במאמרו של דשן. דשן מתאר (דשן, קווים למבנה החברתי, 10) יריבויות ופערים בפסיקה, הקיימים בין רבני שתי הקהילות: ' הכהנים החכמים⁸ ...ובית דין זה לא מנע ביקורתו מסדרים ששררו בהילולות בהרריבה...בעוד שלרבני חארה זרירה היו מניעות מעשיות להימנע מהבעת מחאתם בעניין זה...' (דשן, קוים למבנה החברתי, 10) הדבר אינו עולה בקנה אחד עם המתואר בהערה 13, אודות האחידות בפסיקה בשתי הקהילות. לא זו אף זו, בהערה מספר 41, על הפיסקה, המצוטטת למעלה, כותב דשן כי 'במאה הי'ט הגיעו יומרות בית הדין של חארה כבירה להתערב בענייני חארה זרירה עד לדיון בבית הדין בתוניס.זה הוציא שורה של פסקי דין לטובת קהל חארה זרירה. על כל הפרשה ראה ספר מעשה בית דין, טוניס'. דשן מתעלם מן העובדות כי בשתי הקהילות היו שני בתי דין בהרכבים שונים⁹, ומן העובדה כי שלום ושלווה ליוו את הדיונים בבית הדין הזה, עד לאותה העת, בה הגיעו דיינים חדשים אלה הם, ששינו את היכולת של בית הדין באלחארה לדון את תושבי הדיגת בניגוד לרצונם, ובכך יצרו את הסיטואציה החדשה, ולא, כפי שניתן להבין בדברי דשן כי המדובר בעניינים בין קהילתיים. (כלפון, מעשה בית דין, עמוד ט').

נקודה טכנית, העשויה אף היא להצביע על מצב החקר של ספר 'מעשה בית דין' היא כי ברישום הביבליוגרפי¹⁰ של הספר, שהוציא מפעל הביבליוגרפיה העברית קיימת שגיאה. התאריך העברי, המפורסם הוא תרע'ה, והתאריך הלועזי הוא 1925. פער זה קיים עדיין, והוא עשוי להצביע על כך כי הספר עצמו לא היה קיים לפני חלקם של החוקרים בעת מחקרם¹¹, וייתכן כי אלה קראו אודותיו ממקורות קדומים להם¹².

לאור נתונים אלה, ולאור העובדה החשובה כי ברמת הפסיקה הדתית קיים רצון בלתי נלאה של יוצאי שתי הקהילות לשמר פסיקה¹³ אחידה, העבודה תנסה לבחון את יחסי שתי הקהילות, על פי ספר 'מעשה בית דין'.זאת מתוך השקפה, לפיה מקור תחושת הניתוק אינו ברור לחלוטין, ומתוך ההבחנה כי חלקם הגדול של מעשי הדין בין שתי הקהילות עוסקים בדיני ממונות ייתכן והוא מבוסס בחלקו על ויכוחים ממוניים, שצמחו למימדים גדולים, והובנו על ידי החוקרים, ככאלה, המצביעים על יריבות בין הקהילות. בהנחה כי ויכוחים על ממון, ביחוד באזור, בו הפרנסה נמצאה בדוחק, ומשפחות רבות היו נתונות במצב קשה¹⁴ ,הם דבר לגיטימי, שאינו מייחד קהילות אלה.
ספר זה הובא לדפוס על ידי משה בן שלום דניאל יהודה כלפון הכהן בג'רבה, והוא נדפס בדפוס דוד עידאן, דפוס מקומי כפי הנראה לערך בשנות העשרים של המאה העשרים. (עיין הערה 7 העוסקת בנושא הרישום הביבליוגרפי). בספר כלולים 51 'מעשי בית דין' - תשובות רבני תוניס לשאלותיהם של רבני ג'רבה. ' מעשי בית דין' אלה מתארים מקרים מן המאה ה19, כאשר המוקדם ביותר נכתב בשנת 1823, והמאוחר ביותר נכתב בשנת 1864. 15 תשובות אינן כוללות את התאריך, בהן הן נכתבו. מספר החכמים הכולל, המצוי במעשי בית הדין הוא 34, כאשר חלקם מופיעים במספר מעשי בית דין, וחצי מהם, 17 במספר, מופיע בפסק אחד בלבד. הדיין, המופיע מספר פעמים הרב ביותר הוא ישעיהו בסיס, המופיע ב29 מ'מעשי בית הדין'.

הספר כתוב בכתב עברי באותיות, המקובל לכנותן 'כתב רש'י'. שפת הספר היא עברית, ובה משובצים משפטים ומונחים בשפה הארמית. כל אלה מאפיינים נפוצים של כתבים יהודיים מסורתיים. קיימים בספר שלושה וחצי 'מעשי בית דין', הכתובים בשפה הערבית, ובכתב עברי.

הספר אינו ערוך על פי סדר מסוים, והוא כולל תשובות בנושאים הלכתיים - בעיקר דיני ממונות, שחלקם עוסק בתביעות פרטיות, וחלקן עוסק בתביעות של נציגי הקהילות, בדבר כספים, העוברים מקהילה לקהילה. משקל משמעותי של חמשה 'מעשי בית דין', שאחד מהם¹⁵ ארוך בצורה לא מאפיינת, יותר משלושה דפים אורכו, נתון לנושא המיסוי הלא שיווני, שבין שתי הקהילות. קהילת אלחארה שילמה יותר מסים מקהילת הדיגת¹⁶. אולם קיימות תשובות אחדות בנושאים נוספים - כגון תשובה בענייני שחיטה, ותשובה בעניין אחדות הקהילה. התשובות הן תשובות, שניתנו בבית הדין בתוניס, במקרים, בהם פנו אליו תושבי האי ג'רבה.

על מנת לשפוט את הפסקים מתוך האווירה, והסביבה ההיסטורית, בהם הם נכתבו, העבודה נעזרה בספרי מחקר ומאמרים אנתרופולוגיים, ספרי נוסעים, ספרי זיכרונות של תושבי האי וספרי הלכה ומנהגים.

טיבו של בית הדין אינו ברור דיו - ישנם מעשי בית דין, בהם יש מספר דיינים זוגי - שניים, ארבעה, ואפילו שמונה דיינים. לא מקובל להושיב בית דין, שאינו יכול תמיד לקבל הכרעה.
הפרק הראשון יתאר את האי ג'רבה, ואת הקהילות היהודיות, שחיו בו, בטרם העליות הגדולות לארץ.

הפרק השני יעסוק בהצגת הספר 'מעשה בית דין', ויתאר את בקצרה את הכתוב בו.

הפרק השלישי יעסוק במעשי בית הדין, מתוך הספר 'מעשה בית דין', שעניינם הוא תשלומי המסים של שתי הקהילות, והיחס בתשלומים בין שתיהן. נושא, שעולה רבות ביחסי שתי הקהילות, כפי שאלה משתקפים בבית הדין.

הפרק הרביעי יכלול את שאר התשובות, בספר 'מעשה בית דין', הנוגעות ליחסי שתי הקהילות בספר, והן אינן עסוקות בדיני המסים.
האי נמצא באזור של דרום תוניסיה. במבנהו הפיזי הוא שפלת מישור. שטחו הוא 614 קילומטר רבוע. אורכו מצפון לדרום הוא 32 קילומטר, ורוחבו הוא כ 15 קילומטר. היקף חופיו 172 קילומטר. (סלושץ). האי עצמו הוא צחיח, ולמעשה הוא המשך המדבר ביבשה הסמוכה. מן הפינה הדרום מערבית של האי, ועד היבשה מפרידים כשישה קילומטרים של מים רדודים, וקיימת דרך יבשתית. ¹⁷

באי, נכון לשנת ביקורו השני של סלושץ (1928) ישנם כ 45 אלף תושבים. ( סלושץ, האי פלאי עמוד, 26), רובם של התושבים ממוצא ברברי, ועיקר עיסוקם הוא במלאכות, שירשו מאבותיהם - אורגים, רוקמים, יוצרים. חלק משמעותי מן הגברים עוסקים במסחר ביבשת עצמה, וחוזרים לפקוד את האי אחת לכמה שבועות. למעשה את מרבית שנות העבודה שלהם הם מבלים מחוץ לאי.¹⁸ לשונם היא לשון ייחודית, הקרובה לשפתם של יושבי מדבר אלג'יר, ורובם אינם יודעים ערבית. ( סלושץ, האי פלאי, 27). נכון לשנת 1995 האי מונה כ100 אלף תושבים, שרובם עוסקים, ישירות או בעקיפין במתן שירותים לתיירים ונופשים. (דשן ושוקד, דור התמורה, 251.)

דת - ילידי ג'רבה אמנם קוראים את הקוראן...אבל אינם מאמינם בשליחותו האלהית של מוחמד ושאר הנביאים...ויש להם קדושים משלהם. (סלושץ, האי פלאי, 29)
ערב העליות הגדולות באי ג'רבה חיו כ6000 יהודים, בשתי קהילות, שהיוו עיירות יהודיות עצמאיות, חארה כבירה, וחארה זעירה, והן היו הקהילות המנהיגות של האזור. (דשן, קווים למבנה החברתי, 1 ) מחוץ לשתי אלה היו 5 קהילות לווין (דשן ושוקד, דור התמורה, 252).

מקובלת המסורת בג'רבה כי היהודים הראשונים, שהגיעו לאי, הם גולי בית ראשון, לאחר החורבן. (סלושץ,האי פלאי, 80.). קיימות מסורות, המדברות על יישוב יהודי קדום, יותר, ואפילו מתקופת דוד, ויואב בן צרויה. (סלושץ, האי פלאי, 96). עם השנים חלה ירידה במספר היהודים, הגרים באי, בצורה משמעותית - בעיר גאבס חי בשנת 1995 יהודי בודד, בחארה זעירה חיו בשנה זו כ80 נפשות. (דשן ושוקד, דור התמורה, 252).

יהודי ג'רבה החזיקו במסורת, והם שמרו על זיקה לעבר הרחוק. זאת מסיק סלושץ (האי פלאי,163) מן הפסיקה המחמירה על דיני נידה, וכן מן ההקפדה על המנהג של בית כנסת אחד לכל הקהילה. אולם על מהותו של העבר, ועל חוסנו הרוחני והדתי של היישוב היהודי בתקופות קודמות, קיימות גם עדויות, כמו עדותו של הרמב'ם, שהגדיר את היישוב כ'מורכב כולו בורים ו'עמי ארצות', הנוהים אחרי אמונות טפלות'. (הירשברג). [קשה לדעת, האם הדבר מציין דיווח היסטורי, גרידא, או מעורבים בו שיקולים דתיים. הרמב'ם התנגד, מן הבחינה הדתית, לאמונות טפלות, (למשל: משנה תורה,הלכות מזוזה פרק ה' הלכה ד'), וייתכן, שהתנגדות זו, והיותו איש פסיקה וחינוך, השפיעו עליו בהגדרת תושבי האי כבורים ועמי ארצות].

בתחילת המאה העשרים, מעמדם של מנהיגי הקהילה, שומרי המסורת היה חזק בתוך המערכת החינוכית,זאת ניתן להסיק מן הדחייה, שהציגו אנשי האי בקבלת הסיוע מחברת כי'ח, סיוע שעימו הגיע חינוך חילוני. דחיית הסיוע בתחום חינוך הילדים נמשך אפילו עד סופה של המאה ה20, גם לאחר שהחינוך החילוני תפס מקום בתוך החינוך הדתי בצפון אפריקה ובמדינת ישראל. (דשן ושוקד, דור התמורה, 260).

המבנה המשפחתי בג'רבה היה מבנה משפחתי פטרילוקאלי, כמשפחה המזרח תיכונית הטיפוסית. הורים ובנים היו במכלול משפחתי, שהקיף חצר משותפת.

בהתייחס לאוכלוסיית הברברים, שנעשו סוחרים, ובעלי עסקים מעבר לגבולות האי, והיותם של היהודים עסוקים במסחר המקומי, ובענפי הלוואי לגידול, הרי היהודים באי נחשבו לאלמנט המיושב, והיציב של האי. (דשן, קווים למבנה החברתי,2).

היחסים על הברברים, הילדים הגויים של האי היו טובים. לאחר הכיבוש צרפתי, היהודים נידמו בעיניהם כאחים ורעים נאמנים. (סלושץ, האי פלאי, 87), ייתכן ויחסים אלה מושפעים מן העובדה כי הן הברברים והן היהודים נמצאים במצב לא מתוקן - שתי קהילות אלה נתונות לשעבודו של הביי המושל בתוניסיה. מובן, שאנטישמיות הייתה קיימת גם בג'רבה (סלושץ,האי פלאי, 45 - 6) , אולם ניתן להבין משהו על היחסים, לאור העובדה כי גם גויים קיבלו משלוח מנות מחבריהם היהודים בפורים. (סלושץ, האי פלאי, 175).

בסך הכל, 'לפנינו יהדות, שנהנתה מתנאי קיום רגועים, נוחים ובטוחים יחסית, אדם ישב בתמידות במקומו, בשוק, בבית המלאכה או בחנות, ופרנסתו באה מאליו' (דשן, קווים למבנה החברתי, 11).
קיימים הבדלים בין הקהילות, השוכנות באי, בהרכב המלאכות, בהם עוסקים היהודים בהן. אולם ניתן להבחין בקו משותף לקהילות באי, ולמלאכות תושביו היהודים. הקהילות, ואנשיהן מאופיינים במלאכות, המעידות על חוסר ניידות, אנשים מצאו בדרך כלל, את פרנסתם בשוק המקומי או בבתיהם. ייתכן וחוסר ניידות זה קשור לחיוניות, בה פעלו המוסדות הקהילתיים באי. (דשן, קווים למבנה החברתי, 3).

תושבי ג'רבה היו מחויבים לשלם מס גולגולת, ככל היהודים בארצות האיסלאם, מס הנקרא מס המג'בה. עם בואו של הכיבוש הצרפתי, מס זה לא בוטל, ואליו הצטרפו מסים נוספים, המיוחדים ליהודים - מס על ברית המילה, מס על חתונות, ושאר מסים על מנהגים יהודיים.

השלטון הצרפתי הביא עימו גם את בטחון הנפש והרכוש. חוסר ההבנה של תלמידי החכמים את מנהגי הצרפתים הרחיק אותם מן השליטים, ובמקביל פינה מקום לסרסורים יהודיים לעשייה של רווחים. (סלושץ, האי פלאי, 92).
עיקר השלטון על היהודים יושבי האי הוא בידי רבני העדות ותלמידי החכמים, בג'רבה בית הדין וועד התקיפים והמיוחסים מטיל את אימתו על הציבור, ומהוראותיהם לא משנים. (סלושץ, האי פלאי, 93).

הנסיבות האקולוגיות (האי), והכלכליות (חוסר ניידות, וריכוז פיסי) מאפשרות לקהילה שליטה ופיקוח. המבנה הכלכלי של הקהילות מאפשר להן שליטה רבה, וגורר איתו שיתוף פעולה רב יותר (בהתייחס לקהילות יהודיות אחרות) בפעילות הקהילתית.

ייתכן וחוסנו של הפיקוח הקהילתי, סייע לקהילות האי להיות ממרכזי הלמדנות המסורתית החשובים בצפון אפריקה, שהשפעתו נודעה גם מחוץ לגבולות האי. קיימות עדויות על פעילות למדנית רבה, ועל השתתפותם של רבים בחוגים בערבים, ועל דרשות ארוכות, ושונות, שנישאו בשבתות. (דשן,קווים למבנה החברתי,4).

יהדות ג'רבה היתה קנאית למנהג המקומי ולהנהגה המקומית, והתאפיינה בסגירות יחסית כלפי העולם החיצון, הן היהודי והן הנוכרי. (דשן ושוקד, דור התמורה, 261).

בקהילות האי רווח ערך הבושה, הצמצום, והצניעות נוכח אחרים, ונכח רבנים בפרט. ערך הבושה הוא ערך,שבשמו נדרש האדם לפעול או לחדול. (דשן, קווים למבנה החברתי,12).

מאפיין נוסף של יהודי ג'רבה הוא האמונה החזקה ברוחות, אמונות של תיפלות ובעין הרע. (סלושץ, האי פלאי, 74). הצמצום, האמונה התמימה, והשמירה על המסורת יכולים להתבטא בצורה יפה בעובדה כי גם בשנת 1995 היהודים נעזרו בגוי, שיחמם את המאכלים של כל הקהילה בתנור משותף, דבר שמקשה, ומאריך את זמן העבודה בעבור האוכל בשבת, בעוד ניתן להיעזר, בפלטת שבת, שתיתן פתרון עצמאי לכל משפחה. הקושי, שאנשי האי העמיסו על עצמם בהתנהלות מסורבלת וארכאית זו, שאיננה הולמת את חידושי הזמן התקבלה על ידיהם בצורה טובה ומבודחת, והם לא נטשו אותה, למרות היכולת הטכנולוגית הפשוטה, והלא מורכבת, שסוף המאה ה20 הציעה. (דשן ושוקד,דור התמורה, 256).

נשות האי נישאו בגיל 14 שנים. (סלושץ, האי פלאי, 83). ההפרדה בין הנשים לגברים הייתה משמעותית, וניכרת. הנשים אכלו, לבד מבעליהם, בצד החדר, ורק לאחר, שזה סיים את ארוחתו. (סלושץ, האי פלאי, 84).

הפרדה בין גברים ונשים, הייתה, כמובן גם ברמה הקהילתית - נשים לא ניראו ביחד עם גברים. סלושץ מספר על יום שוק, בו לא היו כלל נשים. (סלושץ, האי פלאי, 74.)

הדת תפסה מקום חשוב ומשמעותי באי, והקפדה על המצוות נשמרה, לא רק בתחום הצניעות. דשן מספר כיצד נשמרו בהקפדה יתרה תחומי החינוך המסורתי, עירובי התבשילין בחג, ועירובי התחומין בשבת בקהילה, בביקורו שם בשנת 1995. (דשן ושוקד, דור התמורה, 254 - 256.)

המסגרת הדתית המסורתית חינכה את בניה ב'כיתאב' (חדר), שמה לומדים עם 'מלמד', שבידו רצועה. הם לומדים תהלים, משלי ו'פרקי אבות', כאשר ה'מלמד' אומר פסוק, וכולם חוזרים אחריו. בגיל 16, אלה, שהלימוד צלח בידם ממשיכים ללמוד בישיבה תלמוד, ואלה, שלא עלה בידם הלימוד הולכים לעבוד עם אביהם, או נמסרים על ידו לבעל מלאכה. בני העניים מתחילים להשתתף באומנות אביהם בגיל בר המצווה, ולאחר שגדלים הם מהגרים לערי תוניס, שם יעסקו, במה שיזדמן. (סלושץ,האי פלאי, 84).

באשר למינוי הרבנים בקהילות, אלה נהגו כי בראשה של כל קהילה מינו רב, מן הקהילה השכנה, על מנת לא להטיל קנאה בין תלמידי החכמים המרובים במקום. (סלושץ,האי פלאי89).

ככלל אנשי האי היו תמימים, באשר להכרה בקדושת הארץ, והתקוה לגאולה, ואפילו לגאולה עמומה. כאשר החלו ניצני התחיה העברית לעלות, הם קיבלו הן את ספרי המשכילים, שלא רחקו מן הדת, והחשיבו אותם כמעט כספרי קודש. ניכרה באי גם השפעתה של תנועת 'חיבת ציון'. (סלושץ,האי פלאי, 81). הציונות הייתה חלק מן היהדות באי. חלק משמעותי מתפיסה זו באה בעזרתו של רבי משה כלפון הכהן, שהיה במשך שלושה עשורים הדמות הדתית המרכזית באי, שראה בציונות פן של היהדות.

עם הזמן אלה קיבלו על עצמם את עיקרי תורת הציונות המעשית. הציונות הג'רבאית נמשכה אחר בעיקר אחרי ז'בוטינסקי ותפיסותיו. תנועות המרכז והשמאל היו זרות ליהודי תוניסיה. (דשן ושוקד,דור התמורה 261), וברחוב היהודי התוניסאי הייתה שליטה של התנועה הרביזיוניסטית¹⁹. יהודי ג'רבה אף נטלו חלק בעלייה הבלתי לגאלית. (Deshen and Jagear, Culture and Politics, page 127 ).
בראש הקהילות עמדו ועד הקהילה ובית הדין.
ועד הקהילה עסק בגביית מסים פנימיים. מרבית הוצאות הקהילות היו פרנסת עניי המקום, ותשלום לשומרי הלילה, ובתקופה מאוחרת יותר, תשלום לדיינים. הועד ראה עצמו מחויב גם להסדר ענייני הדת. (העסקה של אדם, העובר בערבי שבתות, ומזרז את בעלי המלאכה במלאכתם.) (דשן, קווים למבנה החברתי, 6)

עם בואה של המאה ה20 המוסדות עברו תהליכי פורמליזציה, והחלו לשלם משכורת לדיינים. מנהג נוסף בא, לפיו רק בן קהילה אחרת יתמנה דיין, ולא חכם מקומי. (דשן, קווים למבנה החברתי, 6).

לצד מוסדות הניהול הפורמליים של הקהילה, התקיימו גם מוסדות וולונטריים רבים, שעסקו בתחומי הדת והסעד.
העיר, שמהווה למעשה, עיר יהודית עצמאית (דשן, קווים למבנה החברתי, 1) ממוקמת בצפונו של האי, ומרוחקת 1.5 קילומטר מחומט - סוק, שנמצאת על קו החוף, והיא העיר הראשית של האי. (דשן ושוקד,דור התמורה, 253) בתחילת המאה (ביקורו הראשון של סלושץ - 1906) העיר מנתה באופן רשמי 2050 נפש. ייתכן והמספר האמיתי היה גבוה יותר, כ2500 איש. הפער בין הנתונים הרשמיים, ובין המציאות נובע מחוסר רצון של אנשים, להירשם משתי סיבות עיקריות: האחת כדי להימנע מתשלום מס, והשניה מסיבות דתיות,לפיהן שולטת עין הרע, על המתפקדים. (סלושץ, האי פלאי, 73 - 4).

עיירה זו הייתה גדולה ועשירה יותר, ותושביה נהנו מרמה גבוהה יותר של חיי תרבות מאשר בני הקהילה היהודית השכנה. (Deshen and Jaeger, Culture and Politics,128).
הכלכלה של החארה כבירה הייתה מבוססת ומגוונת יותר, בהתייחס לכלכלת החארה זעירה. יהודים הקהילה עסקו במלאכות עיבוד הצמר, והמסחר הקשור בכך, מלאכות עיבוד המתכות היקרות (שהיו מלאכות מסורתיות של יהודים בארצות האיסלאם), מלאכת החייטות, וכן החזיקו חנויות בשוק. (דשן קווים למבנה החברתי,3). הקהילה הייתה נתונה בתוך עם זר, והיהודי היה מוצא את פרנסתו בדוחק, ורק בעזרתם של משלחי יד, המיוחדים לבני עמו. בחברה סגורה שכזו אין מקום רב לבני עלייה. עיקר העושר, שקיים ניכר בשבתות וחגים, ואילו בימי החול לא ניראו הבדלים גדולים בין הנשים העשירות, ושאר הנשים. (סלושץ,האי פלאי, 85) . ברחובות החארה מקננת דלת עם - עובדים בעלי מלאכות לא נקיות, מחוסרי משלח יד. סרסורים, וסתם הולכי בטל וריקים.ורבה הילודה בקרבם עד שלא יכול האי הקטן לשאתם. (סלושץ,האי פלאי, 86)

מרכז הדפוס של תוניסיה, בשטח ספרות הקודש, ואפילו רבני אלג'יריה ומרוקו מדפיסים בחארה את הספרים שלהם. (הירשברג,מארץ מבוא השמש, 42.)

בשנים הראשונות לעלייה לארץ, (1955) לא הורגשה העלייה בקהילה זו. (הירשברג,מארץ מבוא השמש, 44).

עיר זו הייתה גדולה יותר, עשירה יותר, ונהנתה יותר מחיי תרבות יהודית מאשר הקהילה הסמוכה. Deshen and Jaeger, Culture and Politics,128)).
בעיר שררה אווירה דתית. לקראת שבת רחובות העיר היו נקיים, ו'ניכר רישומן של מצוות כיבוד אב, וקדושת השבת' (סלושץ, האי פלאי, 83).

העיר השפיעה על ערי תוניס הדרומית וטריפולי התיכונה. מספר לומדי התורה, והנוהגים מנהגי חסידות היה גדול מאשר רוב קהילות המערב. סלושץ ממשיך ומעיד כי ' לא מצאתי קהילה מסוגרת ומכונסת מתוך קליפתה וחייה המסורתיים כקהילה זו'. (סלושץ, האי פלאי, 79.).

מקורם של תלמידי החכמים, ואהבת התורה בחארה מקורם בקבוצת למדנים מחארה זעירה, שמפני סכסוכים עזבו את החארה, והקימו בית כנסת מיוחד ליוצאי חארה זעירה בחארה כבירה, ומשם הפיצו תורה. הרבנים האחרונים הם מגזע הכהנים, שבאו לעיר הגדולה. (סלושץ, האי פלאי,86). בעיר פעלו 15 בתי כנסת, וחיי החברה של גברים, צעירים ובוגרים, רווקים ונשואים, סבבו סביבם. (דשן ושוקד,דור התמורה, 255).

כפי הנראה הרגשות הציוניים היו קיימים פחות בעיר זו. הירשברג מציין כי בעת ביקורו, 1952, לא ניכרה הפחתת התושבים בעיר (הירשברג, מארץ מבוא השמש, 44), וחלק לא קטן נשאר בה, כ800 איש בשנת 1995. (דשן ושוקד, דור התמורה, 252).
עיר זו, המהווה למעשה עיר יהודית עצמאית, נמצאת דרומה מחארה כבירה, מרחק של כ8 קילומטרים. בעיר היו עשרות של תלמידי חכמים, למרות שלא הייתה אלא כפר עני שמנה כ1500 תושבים. (סלושץ, האי פלאי, 88).

זו הקהילה הוותיקה יותר, שבמקורה כל תושביה היו כהנים. ריבוי משפחות הכהונה השרה באנשים תודעה של עדה קדושה ומיוחדת. (דשן, קווים למבנה החברתי, 3).
כלכלת החארה הייתה מבוססת על במידה מכרעת על מלאכות, הקשורות בעיבוד צמר גולמי. (Deshen and Jaeger, Culture and Politics,126). חברי הקהילה עסקו גם במסחר המקומי, ובמלאכה בענפי מותרות לצורך האוכלוסיה הכללית האמידה. הסדרי עבודה אלה של היהודים היו יציבים, והתקיימו במסגרת יחסים רגועים בדרך כלל בין היהודים והגויים. בהתייחס לקהילת חארה כבירה משלחי היד של יהודי חארה זעירה לא היו מגוונים. (דשן, קווים למבנה החברתי,3).

תושבי הקהילה עלו מהר יותר לארץ. (הירשברג, מארץ מבוא השמש, 43). דשן מדווח כי בשנת 1995 אין בעיר אופי יהודי, שנותר בה, אלא קומץ יהודים בלבד. (דשן ושוקד, דור התמורה, 253).

עיר זו הייתה קטנה יותר, ענייה יותר, ונהנתה פחות מחיי תרבות יהודיים מאשר הקהילה הסמוכה. Deshen and Jaeger, Culture and Politics,128)).
קהילת החארה זעירה הייתה בעלת חיים חברתיים הומוגניים, ייתכן בשל הכבוד, שרחשו תושבי המקום לבית הכנסת המקודש, הגריבה. בית כנסת מפורסם זה הוא בית הכנסת היחיד בעיר, בו היה ספר תורה, והיחיד, שניתן היה להתפלל בו בציבור. במקום זה התכנסו כל חברי הקהילה לפחות 4 פעמים בשבוע - דבר זה הוא בעל חשיבות ביצירה של חברה מאוחדת. Deshen and Jaeger, Culture and Politics,126)).

בקהילה פעל 'ועד קהילה', שעיקר תפקידו היה לגבות מסים לקיומם של עניי המקום. לצידו של ועד קהילה זה פעל ועד נוסף, ועד, שעסק בטיפול, וניהול בית כנסת הגריבה, ובמפעלים, הקשורים בו. את הועד איישו אנשי החארה. בין שני הועדים שרר יחס אמביוולנטי. הועד, שטיפל בענייני בית הכנסת, שלט על ידי כספים רבים, שניתנו על ידי עולי הרגל, ומכספים אלה קיים את פעולותיו, ותמכו בלומדי התורה בבתי הכנסת. לעומתם, אנשי ועד הקהילה שאפו ליהנות מכספים אלה, ולהשתמש בהם לצרכי עניי העיר. מן הצד השני, אנשי החארה הכירו בקדושתו של בית הכנסת, והם קיבלו ממנו טובות הנאה ישירות ועקיפות, ועל כן, למרות החיכוכים, תמכו אנשי ועד הקהילה של החארה בבית הכנסת. (דשן, קווים למבנה החברתי,9)
הירשברג מספר: ''...'גריבה' - 'המופלאה', שמו של בית הכנסת הגדול, שבחארה הקטנה. הבניין הנוכחי אינו ישן, אבל אין ספק, שהוא הוקם במקום בית כנסת קדום. אגדות שונות נרקמו מסביב לבית זה, ולפיהן קיימת ה'גריבה' עוד מימי בית ראשון. היא נתפרסמה בניסים, שנתרחשו בה, ומקודשת גם בעיני המוסלמים ברחבי תוניסיה...[יש להיזכר בנטייתם של תושבי ג'רבה להאמין ב'אמונות של תיפלות' (סלושץ, האי פלאי, 74)]...בית כנסת זה הוא מקום עליות לאלפים רבים, הנוהים אליו...אפילו מארצות אחרות, כדי להתפלל בו. במיוחד...בל'ג בעומר...בגלל קדושתה של ה'גריבה' אין בית כנסת שני בחארה הקטנה, ומקיימים רק בתי מדרשות... אין מחזיקים בהם ספרי תורה. כל זאת כדי שיתכנסו כולם בימי הקריאה רק ב'גריבה'. כאן....המקום, ששם הושקעה האבן מבית המקדש הראשון, שהביאוה הגולים...תכשיטים וכלי כסף רבים טמונים באוצר ה'גריבה'...'(הירשברג, מארץ מבוא השמש, 45). זאת לעומת תיאורו של סלושץ, שהיה במקום ב1906, שמתאר את המקום ככזה ש'לא מצאתי בו שום ציון או קישוט, שייחדו משאר בתי האי...'(סלושץ, האי פלאי, 103). (ייתכן ובין שני הביקורים נערכו בו שינויים.)

בבית הכנסת נקשרו מסורות שונות ומופלאות. סלושץ מביא מסורת לפיה לא דלת מבית המקדש הביאו גולי בית ראשון, אלא קלף מתוך ספר התורה, שהיה בעזרה. (סלושץ, האי פלאי, 100).

בית כנסת זה, מלבד היותו מקום לעריכת טקסים דתיים מילא בקהילה מספר תפקידים נוספים:

א. חברתי - מאחר ומקום זה היה היחיד, בו היה ספר תורה, נאלצו כל חברי הקהילה לבוא דווקא למקום אחד. מקום זה היה מקום מפגש לכל חברי הקהילה. Deshen and Jaeger, Culture and Politics,126)).

ב. שליטה של הקהילה - עצם העובדה כי כל המתפללים באים למקום אחד סייעה לכוחו של ציבור בשליטה על גורמים בדלניים ומאורגנים בבתי הכנסת השכונתיים. (דשן, קווים למבנה החברתי,7 - 8).

ג. כלכלי - בית הכנסת, באמצעות ועד, שטיפל בעיניני בית הכנסת שלט על כספים רבים, באפן יחסי, שניתנו כתרומות על ידי עולי הרגל. בנוסף לכך הביא בית הכנסת טובות הנאה נוספות בצורה ישירה או עקיפה. (דשן, קוים למבנה החברתי, 9).

ד. יחסים בין קהילתיים - לועד הקהילה של החארה זעירה היה קשה לבקר את הועד, שעסק בבית הכנסת ה'גריבה', מאחר ומערכת היחסים הייתה כזו, שהייתה תלות בין שני הועדים. ועד בית הכנסת היה מאנשי חארה זעירה, וועד הקהילה של החארה היה תלוי כלכלית בוועד בית הכנסת. מסיבה זו ועד הקהילה של חארה זעירה לא ביקר את ועד בית הכנסת, וההתנהלויות בו, בעיקר בהילולות, זאת לעומת רבנים ותלמידי חכמים, שמקורם בחארה זעירה, ועזבו לגור בקהילה השניה, להם הייתה היכולת לבקר את ועד בית הכנסת. ראשי הקהילות התייחסו בצורה שונה להילולות, ולהתנהלויות בתוך ה'גריבה' - דבר שיצר מתח בין שני ראשי הקהילות. (דשן, קוים למבנה החברתי,9 - 10).

ספר זה הובא לדפוס על ידי משה בן שלום דניאל יהודה כלפון הכהן בג'רבה, והוא נדפס בדפוס דוד עידאן, דפוס מקומי , לערך בשנות העשרים של המאה הקודמת. (עיין הערה 10 העוסקת בבעיית הרישום הביבליוגרפי) בספר כלולים 51 'מעשי בית דין' - תשובות רבני תוניס לשאלותיהם של רבני ג'רבה. הספר לא ערוך לפי סדר מסוים, והוא כולל תשובות בנושאים הלכתיים - בעיקר דיני ממונות, אולם קיימות תשובות אחדות בנושאים נוספים - כגון תשובה בענייני שחיטה, ותשובה בעניין אחדות הקהילה. התשובות הן תשובות, שניתנו בבית הדין בתוניס, במקרים, בהם פנו אליו תושבי האי ג'רבה.

הספר כתוב בכתב עברי באותיות, המקובל לכנותן 'כתב רש'י'. שפת הספר היא עברית, ובה משובצים משפטים ומונחים משפטיים בשפה הארמית. כל אלה מאפיינים נפוצים של כתבים יהודיים מסורתיים.

קיימים בספר שלושה וחצי 'מעשי בית דין', הכתובים בשפה הערבית ובכתב עברי.

הספר כולל 'מעשי בית דין' מן המאה ה19, כאשר המוקדם ביותר הוא משנת 1823 , והמאוחר ביותר נכתב בשנת 1864.( לא כל התשובות כוללות את התאריכים בהן הן נכתבו).

חלקם של 'מעשי בית הדין' נוגע בעניינים אישיים, אולם קיימים גם 'מעשי בית דין', שרלוונטיים לעניינים כלל קהילתיים, ופסקי הדין בהם היו בעלי השפעה על כל תושבי העיר, כגון פסקים בענייני מיסים.

מספר החכמים הכולל, המצוי במעשי בית הדין בוא 34, כאשר חלקם מופיעים במספר 'מעשי בית דין', וחצי מהם, 17 במספר, מופיע בפסק אחד בלבד. הדיין, המופיע מספר פעמים הרב ביותר הוא ישועה בסיס, המופיע ב29 מ'מעשי בית הדין'.

טיבו של בית הדין אינו ברור דיו - ישנם מעשי בית דין, בהם יש מספר דיינים זוגי - שניים, ארבעה, ואפילו שמונה דיינים. לא מקובל להושיב בית דין, שאינו יכול תמיד לקבל הכרעה.

קיימים בספר 9 פסקי דין, שתוכנם הוא פסיקה במחלוקות אלה או אחרות הנוגעות, לדינים ודברים, שהיו בין בני שתי הקהילות. חמישה מהם של הפסקים הם בענייני מסים, וארבעה מהם בנושאים שונים ואחרים - תרומות, בית כנסת, שחיטה ובתי דין.

הספר מאופיין בחוסר אחידות במונחים. למשל - סימן ו', הראשון בספר, העוסק בעניין משותף לשתי הקהילות, מביא הסבר קצר אודות שתי הקהילות. מתוארת בו החלוקה של העיר לשתי הקהילות, מתוארים בו בתי הדין השונים שבכל קהילה²⁰, ומתוארת בו הסיטואציה ההיסטורית, שהביאה לפסיקת הדיינים - לכתם של דיינים רכים, והגעתם של דיינים נוקשים יותר. הסבר שכזה אודות הקהילות נמצא בחלקם של מעשי בית הדין - סימן כ'ב, כ'ג, ואילו בסימנים אחרים - ט'ז,כ'ו, כ'ט,ל'א, ל'ב, מ'ו, הכותבים עוסקים בעניינים המשפטיים, ללא צורך בהקדמה, ובהגדרת הסיטואציה, והיחסים בין שתי הקהילות.

- הקהילות נקראות בדרך כלל דיגת ואלחארה, מלבד סימן מ'ו, בו מכונות הערים חארה אל כבירה, וחארה אסגירה.

קיים חוסר אחידות בנושא התאריכים - לעתים כתובים תאריכים, ולעתים לא כתובים,למשל סימן ט'ו. במקרים בהם כתובים תאריכים, הם כתובים בצורות שונות. למשל - סימן ו' מסתיים בציון התאריך בתבנית: 'בסדר ה' אלקיכם הרבה אתכם'²¹. סימנים אחרים מופיע תאריך בצורה שונה, למשל: סוף סימן כ'ב ' בעשור אמצעי לחדש אלול'. לעתים התאריך מופיע בתחילת פסק הדין, כמו למשל בסימן ל' - 'יום י'א לחדש סיוון, המקודש, שנת התק'ע וחמש ליצירה'. בסימן זה הספרה חמש כתובה בנפרד, ואינה נכללת בתוך סימון השנה, התק'ע, אלא בנפרד ממנה, לעומת מקומות אחרים, בהם גם ספרת היחידות נכללת עם שאר האותיות, המציינות את הספירה. למשל - סוף סימן ו' - ' שנת התקפ'ה ליצירה'

פסקי הדין פותחים ומסיימים בפתיחות וחתימות, שאינן אחידות. כל הסימנים מסתיימים בחתימתם של הדיינים. ישנם סימנים, בהם כתוב התאריך לפני החתימה, וישנם סימנים, המסתיימים בצורה שונה, למשל סימן ה', מסתיים בברכה - ' ושלום לכם ואתם שלום, והכל שריר וברור וקיים'.

קיימים גם סוגים שונים של פתיחות - לעתים הכותב פונה לשואל בגוף ראשון, למשל, סימן א' - 'אחר דרישת שלומו וטובתו...הגיע לידינו כתבך הנעים ...'. לעתים השאלה מובאת בגוף שלישי, למשל סימן י'א - ' שלחו מתם מעיר ג'רבה...'. לעתים הכותב אינו עוסק בפתיחה מיוחדת, אלא עם תחילת הסימן מתחילה ההתיחסות לשאלה, למשל סימן י'ז - ' שאלה ראובן יש לו שטר...'

קיימים מספר פסקים הכתובים ערבית, ולא בעברית וארמית, כרובו של הספר.

ייתכן והדבר מצביע על רצונו של המביא לדפוס, הרב כלפון הכהן לשמר את הפסקים, שמצא ללא שינוי, ולהביא אותם למדפיס כמות שהם. השוני הראשוני עשוי להיות מובן בצורה טובה, על בסיס העובדה כי על חמישים ואחד הפסקים חתומים 34 דיינים שונים, היושבים בהרכבים שונים - דיין בודד ( למשל סימן כ'ג) שני דיינים, ( למשל, סימן ה') שלושה, (סימן כ'ד) ארבעה, (סימן כ'א) חמישה, (סימן ו') ואפילו שמונה (סימן ט'ו) דיינים ב'מעשה בית דין' אחד.

הספר עצמו מצוטט הן על ידי חוקרים - דשן, חזון ובר אשר, והן על ידי תלמידי חכמים ורבנים מאוחרים לו - 'שואל ונשאל', ו'ברית כהונה'. מרביתם מביאים ומתייחסים לפסק ההלכה ב'מעשה בית דין' ל'ב, בעמוד נ'ד, בו מוזכר כי היו קטטות ומריבות בין אנשי שתי החארות. אף כי אין פירוט ואיזכור מה היה מקורן המדויק של אותן הקטטות והמריבות.

הספר 'מעשה בית דין' כולל 5 תשובות אודות יחס התשלומים בין הקהילות.

תשובות אלה באות על רקעה של פסיקה קדמונית משנת תקכ'ז לפיה דיירי הדיגת משלמים שביעית מסך המסים שהוטלו על יהודי העיר, פסיקה שקיבלה אישור מחדש בשנת תקס'ה. מקורה של פסיקה זו הוא, לפי טענת אנשי אלחארה, מצבם המספרי, והכלכלי הנחות של דיירי הדיגת. (כלפון, מעשה בית דין, עמוד מ'ג) מסים אלה כוללים גם מסי ממון, וגם מסי נפשות. לפי הוראת השלטונות יצטרכו, על פי פסיקה זו תושבי אלחארה לשלם פי 6 יותר הן בממון והן בנפשות כל דרישה.

סימן כא (כסליו, תקצ'א) - בקשה של אנשי אלחארה לא להכיל את דין המסים על ענייני נפשות - הבקשה מתקבלת. ניסיונות של אנשי אלחארה לשעבד מטעי זיתים קרובים לדיגת. גם ניסיונות שיעבוד אלה נדחים.

בקשת אנשי אלחארה ליצור שוויון בדיני נפשות היא בקשה לגיטימית, הדרישה לתשלום ממוני גבוה בשל פערים כלכליים לא צריכה להיות רלוונטית לדיני נפשות. בקשתם מתקבלת, ובעקבות זאת ניתן חיזוק לטענה כי המקור לפסיקה, שיוצרת מיסוי שונה,היא המצב הכלכלי הירוד של תושבי הדיגת, כפי שטוען הרב חדאד בפני בית הדין. (אם הנחת הבסיס היא כי בית הדין דן דין צדק, לנוכח העדויות והנתונים שהיו לפניו, ואינם קיימים לפנינו)²² .

ניסיונות אנשי אלחארה, לשעבד את מטעי הזיתים של תושבי הדיגת, מטעי זיתים, שקיימים בחזקה אצל תושבי הדיגת, נדמים כניסיונות לא הגונים, ואכן בית הדין פוסק כי עליהם להיפסק. אולם יש לתת את הדעת על כך כי טענות אלה אינן נטענות בפי הרב חדאד כנציג קהילת אלחארה, הדורש להשיב לו את אדמותיו, אלא אלה הן טענות אנשי הדיגת, כי נקראו בידי אנשי אלחארה לשעבד את קרקעותיהם. קשה לקבוע אם מדובר במדיניות של קהילתית, הנהוגה בידי אנשי אלחארה ברצונם ליצור 'איזון' בתשלומים של שתי הקהילות, או דבר פשע של אנשים פרטיים לא ישרים מתוך קהילת אלחארה. נוטה הדעת לחשוב כי הדבר איננו דרישה פורמלית של קהילת אלחארה. זו אינה באה לבית המשפט כתביעה רשמית על ידי נציג הקהילה, הרב חדאד, אלא על ידי מגילה, ששלחו אנשי הדיגת, ובה תלונתם על ניסיון של אנשי אלחארה לשעבד אדמות.

סימן כב (אלול, תק'ץ) - פסיקה כפולה - אחת בדין תשלום האורחים - כל קהילה תשלם את עלויות האירוח של אורחיה. אם בתחילה הגיע אורח פלוני לקהילה אחת - היא תישא בהוצאות נסיעותיו. על פסיקה זו באה פסיקה נוספת, לפיה ישלמו בני קהילה אחת, הדרים בקהילה אחרת את התשלומים עם בני קהילת המוצא שלהם, ולא עם בני הקהילה, עימה הם גרים.

פסיקה אחת בתוך מספר פסיקות, המפרידות בין הקהילות, על פי מוצאן, ולא על פי מקום המגורים. המנהג תופס מקום מרכזי בחשיבתם של הדיינים. אנשי הקהילה שייכים לעברם - למקום המוצא, ולא להווה, למקום מגורם הנוכחי. משתקף ועולה ראציונאל שנותן חשיבות גדולה לעבר, ואפילו על חשבון ההווה.

דבר מה משמעותי, שעולה מפסק הדין הוא ההפרדה בין שתי הקהילות ברמה המנהלתית. כל קהילה צריכה לנהל בעצמה את ספר החשבונות, ולדאוג להכנסות בעצמה.

סימן כג - (אלול תקצ'א) - בקשה של נציגי אלחארה לבטל את הפסיקה הקדמונית בדבר מיסוי שונה בין שתי הקהילות, מאחר והטעם של נחיתות מספרית וכלכלית עבר. הבקשה נדחית עקב הצורך בשמירה על הפסיקה הקדמונית, עד שיוכלו להוכיח אנשי אלחארה כי טעם הפסיקה הוא כדבריהם (נחיתות מספרית וכלכלית של אנשי הדיגת.(

בהמשך הפסיקה מופיעות טענות של נציג אלחארה, הרב נסים חדאד, ונציג הדיגת, הרב שאול הכהן:

טענת הר'ן (הרב נסים חדאד) - להטיל מיסוי שווה על אותם תושבי הדיגת, שאינם קיבלו במסורת מאבותיהם כי תשלום המס המופחת הוא בשל מצבם הנחות. הבקשה לא מתקבלת על ידי בית הדין.

טענת הרש'ך (הרב שאול הכהן) - אנשי אלחארה נטלו מתושבי הדיגת, יותר ממה שהיו צרכים לשלם, תוך התעלמות משתי פסיקות קודמות של בית הדין.

טענת הר'ן: הדבר היה לבקשת אנשי הדיגת, כאשר השר עמד עליהם, ואלה ביקשו סיוע מאנשי אלחארה, ואלה הסכימו להשתתף ברבע מן המסים, שהשר דרש מהם.

טענת הרש'ך: דברים שכאלה לא היו מעולם.

וכך ממשיכות הטענות בנושא, עד שפוסק בית הדין כי לא יהיו שינויים עד שיחתמו אנשי הדיגת על שטר, ובו כתוב כי הם מוותרים על המיסוי הנמוך.

טענת ר'ן: בדבר תושבים חדשים, הבאים לגור בדיגת, שיהיו פורעים מסים בצורה שוויונית, ולא כמו אנשי הדיגת הותיקים, שקיבלו במסורת מאבותיהם 'ירושה' של תשלום מסים נמוכים. הטענה נדחית על ידי בית הדין. בהמשך מנסה הר'ן למצוא דרכים להפחית את תשלום המס בדרכים שונות, שנידחות.

טענת רש'ך: אנשי הדיגת שילמו יותר ממה שהיו צרכים - בית הדין מחייב את אנשי אלחארה לבדוק את החשבונות, ולהחזיר כספים, אם כאלה נלקחו שלא כראוי.

בהמשך הסימן טענות נוספות בדבר המיסוי. חשובה אזהרה, שמוצא לנכון בית הדין לפרסם, לקראת סוף פסק הדין: ' אנו מזהירים את העם דילמא (שמא) ח'ו (חס וחלילה) האיש אחד יחטא וידבר עם השר יר'ה (ירום הודו) וכיוצא איזה דבור דנפיק מיניה ( שיוצא ממנו) הפסד אי (או) לאלחארה או לדיגת...'. (כלפון מעשה בית דין, עמוד מ'ו). האזהרה ממשיכה וכתובה על פני יותר מחצי עמו.

מן הפסיקה עולה שוב פעם כוחו הרב של המנהג. למרות, שלא ברורה לחלוטין הסיבה של הפסיקה הקדמונית, היוצרת פערים במיסוי בין הקהילות, בית הדין לא מוצא עצמו מסוגל לשנות את הפסיקה, למרות שחישוב כלכלי והגיוני, שבסיסו שוויון בין הקהילות מצביע על צורך כזה. הדבר מקבל משמעות חשובה לאור דבריו של חדד (חדד, ג'רבה יהודית, עמוד 27), הטוען כי עניי אלחארה היו רבים מעניי הדיגת. אלה זכו מכספי הצדקה המרובים, שהגיעו לבית הכנסת ה'גריבה'.

טענות נוספות, שעולות הן טענות הקיפוח בידי צד אחד, הצד של אנשי הדיגת. אלה מתלוננים על חוסר עשיית צדק בנושאי התשלומים, ועל טענות שווא של אנשי אלחארה. טענותיהם של אנשי הדיגת מתקבלות על ידי בית המשפט, הדורש לבדוק את תשלומי המסים, ולחפש טעויות, או עוולות בהן. קיפוח זה, חייב להיות מובן על רקע של תשלום מס מופחת. אמנם תושבי הדיגת מקופחים, ומשלמים יותר ממה שנדרשו, אולם מלכתחילה הם היו מחויבים למיסים מופחתים בצורה משמעותית (אלה משלמים פחות מחמישה עשר אחוז מן המסים. תושב אלחארה משלם פי 6 מסים מתושב הדיגת בכל מס, שאינו מס נפשות.). חלקם של אנשי אלחארה, הנושאים בנטל המס, כפי הנראה לא הולכים בנתיבות היושר, מן הבחינה המשפטית, ונוטלים מאנשי הדיגת יותר כסף מן הנדרש, על מנת ליצור שוויון כלכלי בנושא המיסוי. (קשה לאמוד את המספרים של אותם, שעושים מעשים כאלה, האם מדובר בבודדים או ברבים.)

כדי להרחיב ולהעמיק בנושא המיסוי, ניתן להיעזר בעדותו של חדד, באשר לקושי לשנות את גודל המס לנוכח פסיקת הקדמונים. חדד מעיד (חדד, ג'רבה יהודית, עמוד 28) על מקרה בו בתוך קהילת אלחארה, שהייתה בתקופה כלכלית טובה, רצה הרב נסים חדאד להוריד את המס בתוך הקהילה על מנת להקהל בדרך זו על המשפחות לקראת ההוצאות המרובות של חג הפסח. בקשה זו נדחתה על ידי הרב מעתוק, בשל החשש לבטל את פסק הדין של הראשונים. יש להבין כי נושא המיסוי הבין קהילתי נושא עימו מטענים רגשיים של יריבויות, אולם אין להתעלם כי נושא המיסוי קשור קשר הדוק לשמירת המסורת, גם ללא היריבויות בין הקהילות, כפי שמשתק, מפסיקתו של הרב מעתוק.

בסופו של הסימן נתונה אזהרה ארוכה לאלה, ההולכים לשלטונות, על מנת לנסות להסדיר את עניין התשלומים בתוך הקהילה. ייתכן ואזהרה כזו באה על רקע של מעשים, שנעשו (סימן כ'ו מתאר מקרה שכזה), בית הדין חושש לאבד את כוחו, ולאבד את חוסנה של הקהילה על ידי רצון לרווח כלכלי קצר מועד של אחד מבני אחת הקהילות. [חשש, שהיה מוצדק, למפרע. לאחר 41 שנה, הוציא ה'באי' של תוניסיה את השיפוט בנושאי ממון מידי היהודים, והשאיר אצל הדיינים היהודים את האפשרות לדון רק בדיני אישות. (חדד, ג'רבה יהודית, עמוד 26)].

סימן כו (אלול,תקצ'ב) - נציג המלך הטיל מס על היהודים, ודרש כי שליש ישלמו אנשי הדיגת, ושני שלישים ממנו ישלמו תושבי אלחארה. אנשי הדיגת הלכו אל נציג המלך, והזכירו לו כי המלך קיבל את מנהג היהודים לפיו יחס התשלום הוא שביעית, ושש שביעיות, ולא כמו שהוא דרש.

נציג המלך קיבל את הטענה, ובמקביל העלה את התשלום הכללי המבוקש.

הר'ן טוען כי מס זה הוא חד פעמי, ואל לו להיכלל בדיני המס הרגילים. בהמשך התשובה, בית הדין דורש מאנשי אלחארה לבדוק אם תשלום המס הקבוע נעשה כראוי, ואם אלה לא דרשו מאנשי הדיגת לשלם יותר.

מעשה בית דין זה מתאר מקרה לא פשוט, בו נציגי הדיגת הלכו את השלטונות, שיתערבו ביחסי התשלומים. מעשה זה עשוי להיות מסוכן, להפחית בכוחו של בית הדין היהודי, ואף גרר בעקבותיו כעין קנס - תוספת של % 50 לתשלום המבוקש. קשה לקבוע מה היו המניעים של אלה, בפנייתם לנציגי המלך - האם הדבר נבע ממצוקה כלכלית אמיתית, או מרצון לשלם מס נמוך יותר. ( עם זאת יש לתת את הדעת על פסק דין, שניתן שנה מוקדם יותר, על ידי דיינים שונים. פסק שנימצא בסימן כ'ט, ולפיו על מס חדש יחס התשלומים ישתנה מעט, ויעמוד על שני שלישים תשלום של תושבי אלחארה מול שליש תשלום של תושבי הדיגת. דבר שעשוי לשלול חשיבה על מצב כלכלי קשה וקיצוני בדיגת, ביחס למצב הכלכלי באלחארה.)

ככלל, אנשי הדיגת משלמים פי שישה פחות מאנשי אלחארה. בנוסף, ניתן להבחין כי אנשי אלחארה, הם אלה, שבאים בדרישות חוזרות ונשנות, לבית הדין, על מנת שזה יסייע להם בתשלום המס, לעומת אנשי הדיגת, המנסים לשמר את המצב הקיים.

בנוסף, עולה מן המתואר כי אנשי הדיגת הם אלה, העומדים האחרונים בשרשרת התשלומים - אנשי אלחארה נוטלים מהם את הכסף, מעבירים אותו לשלטונות, ללא ידיעה של אנשי הדיגת מה באמת עולה בגורלו של כספם, ואם הם שילמו את המחיר הנדרש. מצב זה עשוי להוסיף על האווירה הלא מיטיבה, השוררת בין שתי הקהילות, והיא אולי יכולה לתת כיוון של חשיבה, ולהסביר בצורה מסוימת את מעשי אנשי הדיגת, המשלמים פחות מ15% מן המס, ועם זאת באים בתלונות - התחושות שהם נושאים עמם הן תחושות קשות של העומדים אחרונים בתור, רחוקים ממרכז קבלת ההחלטות, שאינם יודעים מה עולה בגורל כספם, ואם הם לא היו גורל למעשה רמייה וניצול.

סימן כט (אדר, תקצ'א) - בעניין מס חדש על השתייה, מס הטבארנא, בית הדין מחליט לפסוק כי מס זה לא ייכלל בדין הקדום, ויחס המיסוי יהיה תשלום של שליש על אנשי הדיגת, והשאר ישלמו אנשי אלחארה. פסיקה בעניין דרישה לתשלום על קהל אחד או על אדם אחד מן הקהל - תשלום שכזה ייגבה מן הקהל היחיד, והקהל השני אינו פורע מאומה. בעניינים אלה של תשלום מס מקהילה אחת בלבד, יש לוותר, כל קהילה בפני עצמה, על התשלומים שהיו בעבר, והיא לא הייתה צריכה להשתתף בהם.

בית הדין פוסק בכיוון חדשני, ואינו הולך בעקבותיו של פסק הדין הקדמוני. אמנם אין כאן ביטול של אותו פסק, שמקורו אינו ברור לחלוטין, אך קיים כאן צעד משמעותי של הדיינים ליצור איזון בתשלומי שתי הקהילות. פסק זה יוצר כיוון מעט שונה מפסק דין, שניתן כחצי שנה מאוחר יותר (פסק, הקיים בסימן כ'ג), המדבר על תושבי הדיגת החדשים, שאינם אמונים על המסורת, ועל יחס תשלומי המס העדיף לאנשי הדיגת. פסק הדין בא כתגובה להצעתם של אנשי אלחארה כי אלה ישלמו בצורה שוויונית, ללא קשר למסורת, שהם לא מכירים. הצעה זו נדחית על ידי בית הדין, משום שהיא סותרת את הדין הקדום.

בית הדין לא חושש לשנות את המיסוי, דבר שמבטל את כיוון החשיבה אודות מצב כלכלי קשה של קהילת הדיגת, כמקור וסיבה להשארתו של המס כפי שהוא. (בנוסף, כמובן לחשיבות הרבה, שניתנה לפסק הדין הקדום.).

משמעותית העובדה כי בשני פסקי הדין, המביאים לידי ביטוי כוונים מעט שונים של שמירה על הדין הקדום, חתומים דיינים שונים. בכל דין עומדים בעלי הדין בפני דיינים אחרים. סיבה זו עשויה להסביר את הניסיונות החוזרים ונשנים, של תושבי אלחארה לבוא בפני בית הדין בתביעות דומות בדבר שינוי יחס המס בין הקהילות.

סימן ו ( תחילת חודש אב, תקפ'ה) - לאחר שנים בהן כיהנו דיינים בבית הדין באלחארה, שהיו מקובלים גם על אנשי הדיגת, קמו דיינים קשים לציבור, שכפו על אנשי הדיגת לבוא פעמים רבות לפניהם, דבר קשה ומסוכן. התנהלות זו הביאה למקרה קשה, בו שני תושבי הדיגת 'המירו כבודם ויצאו לחוץ..מרוב הפקר והעונשים הקשים'²³ (כלפון, מעשה בית דין, עמוד ט'). בשל כך פסקו דייני תוניס כי אין יותר רשות לדייני אלחארה להיכנס בתוך ענייניהם של תושבי הדיגת. רק במקרה, בו יירצו הנידונים, דינם יהיה בפני בית דין של שלושה (הקיים רק באלחארה) ידונו במשותף דייני שתי הקהילות.

פסק דין, שמצאו בו אחדים²⁴, ראיה ליחס השלילי בין שתי הקהילות. בפשטותם הדברים מדברים על דיינים חדשים, שנהגו יד תקיפה עם הציבור. מקום מושבם של הדיינים, היווה טרדה רבה, וסכנה נוספת רק לאנשי הדיגת, שהיו אמורים ללכת להישפט באלחארה בפני אותו בית דין. המצב הביא שני יהודים למצב קיצוני, שהביא את דייני תוניס, לשלול מדייני אלחארה לרדת לדיניהם של אנשי קהילת הדיגת. לא מדובר פה, בפשטותם של הדברים, במקרה, המצביע על יריבות בין שתי הקהילות, אלא על מקרה של מינוי דיינים תקיפים מדי. כל זאת על רקע התיאור של הרב משה הכהן ב'ברית כהונה' - "הרוב הבית דין שבאלחארה הם מאנשי הדיגת, שקבעו את מקומם באלחארה. (הכהן, ברית כהונה, שואל ונשאל, עמוד צ'ו.). לפי עדות זו לא ניתן לייחס את התנהגותם של הדיינים למערכת היחסים, שבין הקהילות.

סימן ט'ז (ללא תאריך) - אנשי הדיגת, הגרים באלחארה שוחטים בשר לעצמם, ואת הנותר מוכרים, דבר שמביא נזק כלכלי לאנשי אלחארה. אלה גם בעלי מניין נפרד, ואליו הם קוראים לתושבי אלחארה, להצטרף עימהם למניין. בתגובה אנשי אלחארה אסרו על תושבי הדיגת בקהילתם לשחוט לעצמם, לקנות בשר מן הדיגת או ממקומות אחרים, וכך נותרו אלה בשבת חול המועד פסח ללא בשר.

את טענות אנשי אלחארה, בדבר מכירת הבשר והקריאה למניין של תושבי הקהילה, סותרים אנשי הדיגת, וטוענים כי דברים אלה לא התרחשו.

פסק דין זה מביא מציאות קשה, המתארת סיטואציה, בה נשארו אנשי הדיגת, הגרים באלחארה ללא בשר ביום שבת של חול המועד פסח. על פניו הדבר עלול להיות מובן כרשעות, וכרצון לנקמה.

הבנה מעמיקה יותר של מנהגי השחיטה בעיר, וקריאה של גם מה שלא קיים בפסק עשוי להצביע על מורכבותה של הסיטואציה.

מדוע היו צריכים אנשי הדיגת תושבי אלחארה לשחוט לעצמם בשר, ומדוע לא יכלו לקנות בשר, מידיהם של שוחטי אלחארה? תהליך השחיטה בתוך שתי הקהילות זהה (למשל - הכהן,ברית כהונה, יורה דעה,מערכת נ' סימן 'ניקור' - ' ... ומה שמנקר זה מנקר זה. וכן לפעמים הולכים מנקרי אלחארה לנקר בקהילת קודש דיגת, וכן באים לפעמים מנקרי הדיגת ומנקרים באלחארה, וזה מוכיח כי הכל אחד..').

עניין הבשר והשחיטה באי היה עניין סבוך - בשר, שבא מחוץ לאי נחשב לבשר טריפה.²⁵

המיסוי על הבשר היה שונה בין שתי העיירות, מס הבשר באלחארה גבוה יותר מן המס בדיגת. (חדד, ילקוט מנהגים, עמוד 31). פגיעה במכירות הבשר בקהילה נתפסת כפגיעה בעניים, המקבלים את כספם מן המס. (הכהן, ברית כהונה,יורה דעה, קי'א ע'ב, סימן ה', תקנה. הערה ו').

כפי הניראה מסיבות כלכליות, של תשלום מס עודף רצו תושבי הדיגת, הדרים באלחארה לשחוט לעצמם, שחיטה שהביאה הפסד מס לקהילת אלחארה. נדמה כי גם נושא זה של מחלוקת ויריבות בין הקהילות נוגע בצורה משמעותית בנושא הכלכלי.

סימן ל'ב (אב, תקצ'ב) - בשל 'קטטות ומריבות', שעברו בין אנשי שתי הקהילות, התפצלו אנשי הדיגת, שהיו דרים באלחארה, מאנשי המקום, ובנו להם בית כנסת משלהם, זאת לנוכח הפצרות ובקשות של אנשי אלחארה כי הם יתפללו עימם ביחד.

בית הדין קיבל את טענות אנשי הדיגת (שאינן מופיעות בספר), והתירו להם להמשיך ולקיים את המניין הנפרד.

מהותן של הקטטות והמריבות אינה ברורה, והספר אינו מפרט אותן. המקרה, אכן, מצביע על מצב של יריבויות. יש לתת את הדעת, ולעמוד על גודלה של המצוקה.

ראשית, הדבר מעיד על כך כי כל השנים, שלפני תקצ'ב התפללו יחד אנשי שתי הקהילות, הדרים באלחארה, ורק אירוע, או מספר אירועים, שהתרחשו זמן מה לפני האירוע גרמו למשבר זה.

משבר זה אינו יחידי. סימן ל'א בספר 'מעשה בית דין', מתאר מקרה זהה, של התפצלות קהל, ויצירתו של מניין נפרד - בתוך קהילת הדיגת. הדבר גרר בעקבותיו תגובה חריפה של בית הדין. במקרה, המתואר בסימן ל'ב, בית הדין מכיר בזכויותיהם של אנשי הדיגת, הדרים באלחארה, ליצור לעצמם מניין נפרד. זוהי פסיקה נוספת, הראויה להצטרף לפסיקות אחרות, המפרידות את אנשי שתי הקהילות, ומגדירות את קהילת המוצא כקהילה, הקובעת את זהותו המשפטית של הפרט. אולם יש להבין כי מקרה של התפצלות קהל בשל יריבויות אלה או אחרות אינן מקרה חד פעמי, שמאפיין את יחסי שתי הקהילות.

סימן מ'ו ( שבוע של סדר 'ושמרו בני ישראל', פרשת 'כי תשא') - עשיית מגבית עצמאית של אנשי הדיגת, היושבים באלחארה, לצורכיהם של ענייהם ועוברי אורח. חלקם של אותם אנשי הדיגת, הדרים באלחארה סרב לעשות זאת. בית הדין מבקש מן המיעוט להשתתף בתוך שאר הקהל.

הסכסוכים והיריבויות אינם נחלת התחום הבין קהילתי בלבד. בתוך אותה הקהילה ישנם אנשים, המעונינים לשלם פחות, ולא לשאת בעול המסים והצדקות. בית הדין מחזק, גם בפסק זה את קהילת המוצא, כמגדירה את זהותו המשפטית והקהילתית של הפרט.

לא ניתן שלא לחוש את האווירה של חוסר האחדות, ששררה בשתי הקהילות בעיר ג'רבה. מוסיפים Deshen and Jaeger ( עמוד 128) ומגדירים את היריבות, השוררת בין שתי הקהילות כעובדה, שאין לערער עליה.

שתי הקהילות היו מאורגנות, כל אחת בנפרד כקהילה עצמאית. (חדד, ג'רבה יהודית, עמוד 25.). מן הבחינה הדתית, קהילות אלה היו תחת פסיקה אחידה, דבר שעליו פוסקי הקהילות התעקשו, ולא נתנו לאווירת הניתוק, ששררה בנושאי הכספים להשפיע עליהם. (הערה 11)

היחס הצונן, ששרר בין שתי הקהילות מאפיין גם את היחסים בתוך הקהילות עצמן. מזוז²⁶ מסביר את טיב היחסים בשל 'חיי הגלות הקשים' ובשלהם, ' כל אחד חשש לחיי עצמו...'.

בין שתי הקהילות התרחשו 'קטטות ומריבות', שהביאו לפירוד בין תושביהן. ( כלפון, מעשה בית דין, סימן ל'ב).

דוגמא נוספת למאבקים נואשים, המתארים מציאות קשה של סכסוכים משפטיים - ממוניים, שאיננה נובעת ממציאות בין קהילתית קשה היא הפסיקה בדבר התביעה כנגד הרב שאול הכהן, המובאת ב'מעשה בית דין' סימן ט'ו. פסק הדין עוסק בתביעתם של יחידים בתוך קהילת הדיגת, נגד רב הקהילה, הרב שאול הכהן, באשר ללקיחת כסף בעבור שירותו כרב ודיין בקהילה, וזאת לאחר 24 שנים בהן עבד ללא תמורה, עד אשר נכנס לחובות, ובאו עליו נושים.

גם חדד מתאר מציאויות כלכליות קשות בשתי הקהילות (חדד, ג'רבה יהודית, עמודים 25 - 27). המציאות המשתקפת מן הסיפורים היא מציאות כלכלית קשה, ללא כל קשר ליריבות הבין קהילתית. מציאות בה, קהילה מסרבת לשלוח מוהל למול בנו של סרבן מס, שאינו ממהר לשלם, גם כאשר עומדת לשקוע השמש ביום השמיני להולדת בנו. לבסוף ראשי הקהילה, שחוששים לביטולה של מצוות עשה, מצווים למוהל למול את הבן, גם ללא תשלום המס של האב. (חדד, ג'רבה יהודית, עמוד 27).

נדמה כי את המחלוקות והיריבויות יש להבין על רקע של מציאות כלכלית קשה, ועל רקע של פערים אדירים בתשלומי המס. תושבי אלחארה שילמו פי 6 מס יותר מתושבי הדיגת.

פסקי הדין, שנגעו לבני שתי הקהילות חולקו לשני חלקים: האחד, שהוצג בפרק ג' - עסק בפסקי דין על מסים, והשני, שהוצג בפרק ד', עסק בשאר עניינים.

היריבויות בענייני המס הן יריבויות גדולות, שניתן להבין אותן על רקע המציאות הכלכלית הקשה. ייתכן ודווקא המציאות גרמה ליריבויות הקשות. עם זאת כל הליכה לבית דין על רקע כלכלי היא לגיטימית לנוכח המצב. היות ובשל פסק הדין הקדום, המפריד בין אנשי שתי הקהילות, נמשכה ההפרדה בין הקהילות בכל הקשור לנושאים ממוניים. ( פסיקה, שלא עזבו אותה גם כשלא היה צד 'מפסיד', כמתואר בחדד, ג'רבה יהודית, עמוד 28 - השארת המס על הבשר, גם כשהיה זמנית, מצב בו ניתן לסייע לאנשי הקהילה לקראת ההוצאות הכספיות הרבות בחג הפסח.) ,

חלקם של פסקי הדין, שאינם שייכים לדיני המסים יכולים להיות מובנים ככאלה, שבסיסם הוא כלכלי. למשל - הפסק בענייני הבשר. פסק שרק לאחר הבנה מקפת של ענייני השחיטה בעיר, הוא מובן כפסק כלכלי גרידא, ולא פסק חמור, שבא להגן על נעשקים אומללים מידי עושקיהם. (עיין בניתוח לסימן ט'ז, המובא בפרק ד').

פסק הדין בעניין הפיצול בבית הכנסת, שבא בשל 'קטטות ומריבות' (כלפון, מעשה בית דין' סימן ל'ב). מאשש את הפער בין הקהילות, אולם מתברר מפסק דין נוסף, כי הדבר אינו מקרה יחיד, ומקרה זהה, התרחש בתוך קהילת הדיגת עצמה על ידי בני הקהילה. (סימן ל'א).

פסק הדין בדבר הפרדת בתי הדין ( סימן ו') נובע ממקרה של דיינים קשוחים, ואין לו דבר עם סכסוך זה או אחר, שהיה בין הקהילות בעיר. (כפי שניתן להבין על ידי חוקרים שונים, כחזון, ואולי אף Deshen and Jaeger . אלה כותבים על ניסיונות של אנשי אלחארה לפגוע במעמדו של בית המשפט בדיגת, ייתכן וגם אלה מתייחסים לפסק זה מתוך 'מעשה בית דין'. עיין בפרק 'מצב המחקר'.)

פסקי הדין המתייחסים להתנהגויות לא הולמות, הם פסקי דין, המתייחסים להתנהגויות של יחידים, שהתנהגו לא בהגינות כלפי אחיהם (למשל, פסק הדין בסימן כ'א, העוסק בדרישה של מטעי זיתים, שהיו בחזקה אצל אנשי הדיגת, או פסק הדין בסימן כ'ג, העוסק בנטילת מסים, שלא כראוי מתושבי הדיגת.). מעשים לא הגונים קל יותר לעשות כנגד אנשים מחוץ לקהילה - ואל הקהילה השנייה מתרכזים חלקם של המעשים הלא הגונים מן הקהילה האחת.

מעשים לא הגונים נעשו גם בתוך הקהילות עצמן, חלקם לא בא לבית הדין בתוניס, בשל חוסר הצורך בדבר. יכול היה לצאת פסק דין בתוך הקהילה עצמה, ללא צורך להטריד את שופטי הערכאה הגבוהה יותר, היושבת בתוניס. עם זאת נמצא גם פסק דין, בתביעה תוך קהילתית. פסק, בדבר תלונה, שיכולה להיחשב לא הגונה - תלונה של בן קהילה על רבו, הרב שאול הכהן על נטילת כספים מן הקהילה, לאחר שעבד למען הקהילה 24 שנים ללא תמורה, ובשל זאת נכנס לחובות כספיים. (סימן ט'ו).

מן הספר 'מעשה בית דין' עולים יחסים של קרירות ויריבויות בין הקהילות, בו בזמן, שמקורם הקמאי של אותן היריבויות אינו ברור. עם זאת מערכות יחסים של קרירות ויריבויות כמעט זהות שררו בתוך הקהילות עצמן, ולמעשה ניתן להגדיר את היחסים הבין קהילתיים, כפי שהם משתקפים מתוך הספר 'מעשה בית דין', כהעברה של היחסים התוך קהילתיים, וככאלה הדומים להם מבחינות רבות. מובן שאל מערכות היחסים הבין קהילתיות מצטרפים מעשי רמייה, הנעשים על ידי נוכלים, להם נוח יותר לעשות את אלה מול גורמים חיצוניים לקהילה, כמו רצון להשתלט על מטעי זיתים ( סימן כ'א), וגבייה לא מאוזנת של כספים (סימן כ'ג). על אף כל אלה קשה להסיק ממעשי רמייה של יחידים אלה או אחרים אודות יחסים בין קהילתיים חריגים. (סימן כ'א - העוסק בהשתלטות של אנשי אלחארה על מטעי זיתים, השייכים לתושבי הדיגת, אינו עוסק בתביעה קהילתית רשמית של אנשי אלחארה על ידי הרב חדד, אלא במגילה, ששלחו אנשי הדיגת, באשר לניסיונות של אנשי אלחארה לקחת מטעי זיתים, הקיימים ברשותם.).

סמך חיצוני לספר, הנותן את הרושם כי היחסים בין הקהילות הם יחסים, שהתקיימו בגדר נורמה, ולא חרגו מגבולות היחסים התוך קהילתיים, אפשר למצוא בדברי רפאל כהן, מראשי קהלת חארה כבירה, הטוען כי - 'ניתן להסביר את שלום הבית המופרע מן הצד החיובי. חיי ציבור תוססים, ארגונים, תלמודי תורה...בתוך קהילה קטנה ומסוגרת, המרוחקת ומבודדת על אי נידח - באופן טבעי נוצרים המגעים המתמידים, ובעקבותם גם החיכוכים וההתנצחויות' (חזון, יהדות האי ג'רבה, עמוד 32).
• ש' דשן, קווים למבנה החברתי של קהילות יהודי ג'רבה ודרום טוניסיה, מסוף המאה הי'ט, ועד לעליות ארצה. בתוך: אטינגר, ש. (עורך). ציון, ירושלים, תשל'ו.
• ש' דשן, מ' שוקד, דור התמורה, ירושלים,1999.
• ח' ז' הירשברג, מארץ מבוא השמש, ירושלים, 1957
• ב' חדד, ילקוט מנהגים, ממנהגי שבטי ישראל,ירושלים, תשל'ז.
• ב' חדד, ג'רבה יהודית, ירושלים, ללא שנה.
• י' חזון, יהדות האי ג'רבה, באר שבע, 1977.
• מ' כלפון, מעשה בית דין, ג'רבה, תרע'ה (?).
• י' מזוז, יהדות אי ג'רבה. ספר דברי ימי יהודי האי 'ג'רבה', חצור הגלילית, 1978.
• נ' סלושץ, האי פלאי (האי ג'רבה), תל - אביב, 1957.
• ח' סעדון, הציונות בתוניסיה 1918 - 1948. עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ'ג.

הערות:

1. נ' סלושץ, . האי פלאי. דביר, תל - אביב, 1957, עמ' 25. (להלן: סלושץ, האי פלאי.)
2. ח',ז', הירשברג, מארץ מבוא השמש, ירושלים,1957, עמוד 41. (להלן: הירשברג, מארץ מבוא השמש.)
3. S. Deshen and D. Jaeger. ." Culture and Politics in a Village of Immigrants from Djerba". In O. Shapira (ed.), Rural Settelments of New Immigrants in Israel. Rehovot 1971,128. (להלן: Deshen and Jaeger, Culture and Politics)
4. מ' כלפון, מעשה בית דין, ג'רבה, תרע'ה (?), עמוד נ'ד. ( להלן: כלפון, מעשה בית דין.)
5. (דשן, קוים למבנה החברתי, עמוד 3, אל מול דשן ושוקד, דור התמורה, עמוד 252).
6. י' ,חזון, יהדות האי ג'רבה. באר שבע, תשל'ז. עמוד 31. (להלן: חזון, יהודי האי ג'רבה).
7. ש', בר אשר, הספרות הרבנית בצפון אפריקה, השתלשלות הספרות הרבנית, 1700 - 1948. ירושלים, תשנ'ט. עמוד 26 (להלן: בר אשר, הספרות הרבנית.).
8. הכוונה לדייני חארה כבירה, הדנים בבית הדין את מעשיהם של אנשי הדיגת.
9. בבית הדין בחארה כבירה יש שלושה דיינים, ובבית דין בדיגת יש דיין אחד (כלפון, מעשה בית דין, עמוד ט') ועל כן כל מקרה, בו יש צורך בשלושה דיינים, יש לדון בחארה כבירה.
10. קיימת אי בהירות מסוימת באשר לרישום הביבליוגרפי של הספר. 'מפעל הביבליוגרפיה העברית' העריך כי הספר נדפס בערך בשנות העשרים של המאה הקודמת. אולם חלה טעות ברישום, וקיימים שני תאריכים סותרים. (כמובא להלן, בעמוד 21, בגוף העבודה.)
מומחי הספריה הלאומית העריכו את זמן הדפסת הספר לערך בשנות ה- 40 של המאה הקודמת. לא ברור לחלוטין אם מדובר בשתי הדפסות שונות, או בטעות בהערכה.
בכל מקרה, הדבר מעיד בצורה מסוימת אודות מצב המחקר של הספר. הספר כשלעצמו לא נחקר דיו, ועובדה זו עדיין מוטלת ללא חותמת של ודאות עליה.
11. (למעט חזון, אצלו מופיעים צילומים של הספר עצמו (חזון, יהדות האי ג'רבה, עמודים 47 - 48), אולם הוא מציין כי הספר נדפס בשנת 1917).
12(תיתכן כמובן אפשרות של חוסר תשומת לב לנושא. עם זאת מוטל על חוקר היסטוריה לבדוק מתי נכתב הספר אותו הוא חוקר.)
13. בספר 'ברית כהונה' משתקפים יחסים הדוקים של פסיקה בין שתי הקהילות, והאי ג'רבה כולו נחשב לעיר אחת אורגנית. מן הספר עולות שתי קהילות מעט רחוקות אחת מן השניה, מרחק של 7 קילומטרים. אך כאלה שביניהן קיים קשר הדוק של פסיקה אחידה:
מערכת הכללים, סימן י'ד (בפתיחת הספר): 'הוראה' - המורה מדמה דין לדין אחר, ויש בעיר דגול ממנו, ואינו נמלך, הרי זה בכלל רשעים, שליבם גס בהוראה.
אבן העזר, מערכת ד' 'דגים' - ראש אב בית דין, דייר הדיגת ראה כי דג, המקובל כדג טמא הוא בעל קשקשים נקלפים, ועל כן אמור להיות מותר באכילה. אב בית דין זה לא פסק הלכה לעצמו, לפני שהלך לשאול בעצת מומחה לצייד מן העיר הסמוכה, אלחארה.
יורה דעה, מערכת נ', 'ניקור' - '...אין הפרש בין מנקרי אלחארה, ומנקרי הדיגת. כמעט רק איזה דבר קל וכל שהוא, ומה שמנקר זה מנקר זה. וכן לפעמים הולכים מנקרי אלחארה לנקר בק''ק הדיגת, וכן באים לפעמים מנקרי הדיגת לנקר באלחארה, וזה מורה כי הכל אחד...'
כאשר יש תקדים מתייעצים רבני שתי הקהילות, ולא פוסקים בעצמם.:
אבן העזר, מערכת א' סימן ד' 'אישה' - בסימן זה דנים במקרה תקדימי, בו אדם נושא אישה נוספת. על פי מנהגי האי, אדם יכול לעשות זאת, רק כאשר יש לו 'סיבה מוכרחת'. לאיש זה יש רק בנות, ולא בנים. מאחר והמקרה הוא תקדימי, רבני שתי הקהילות מתייעצים ביניהם, ואף אחד מהם לא פוסק בעצמו.
אורח חיים מערכת ז' סימן ג' 'זימון' - דיון ארוך של שלושה וחצי עמודים (שלא מאפיין ספר זה בעל סימנים קצרים כמעט בכולו.) על פער בפסיקה בין שתי הקהילות בדין של זימון בקטנים. המחבר מאריך בפילפולו לגשר בין הפסיקות - בדיגת אסור לקטן להצטרף לזימון, ובאלחארה מותר. המחבר מאריך, כנגד מנהגו על מנת לגשר על הפער, ולהצדיק את ההכרח, שיש לכל קהילה לשמר את מנהגה, למרות הפער ביניהן.
העבודה לא עוסקת ביחסי הפסיקה בין שתי הקהילות, כפי שאלה עולים בספר 'ברית כהונה', וודאי, שניתן להרחיב רבות אודות נושא זה. אולם אפשר להבין מפסקים אלה כי חשיבות גדולה נודעת לאחדות הדתית בין שתי הקהילות אצל פוסקי ההלכה בעיר.
14. ב', חדד, ג'רבה יהודית. ירושלים. (בלי שנה), עמוד 23 - 24. (להלן: חדד, ג'רבה יהודית.)
15. סימן כ'ג, המתחיל בעמוד מ'ג
16. קיימים מיסים שונים, עם יחס תשלומים שונה. אודות היחסים, והמיסים עצמם יפורט בפרק ג'.
17. ש', דשן,מ', שוקד, דור התמורה. ירושלים.1999 עמוד 251. (להלן: דשן ושוקד, דור התמורה.)
18. ש', דשן, קווים למבנה החברתי של קהילות יהודי ג'רבה ודרום טוניסיה, מסוף המאה הי'ט, ועד לעליות ארצה. בתוך: ש', אטינגר, (עורך). ציון , ירושלים, 1976, עמוד 2. (להלן:דשן, קווים למבנה החברתי.)
19. ח', סעדון, הציונות בתוניסיה 1918 - 1948, עבודת דוקטור, עמוד 112. האוניברסיטה העברית, תשנ'ג, ירושלים.
20. באלחארה בית דין של שלושה, ובדיגת בית דין של דיין יחידי.
21. כאן הכוונה לפרשת דברים, ולשבוע, בו קראו בתורה פרשה זו, בשבת שלפני תשעה באב.
22. הספר אינו נוהג בכל המקרים להביא את כל מהלך הטענות והנימוקים, שבאו לפני בית הדין, כפי שמוכח בסימן ל'ב: '...אחרי, שעמדנו אנן בית דינא, דחת'ל (אנחנו בית הדין, שחתום למטה) על מבחן דבריהם, נראה לנו... (כלפון, מעשה בית דין, עמוד נ'ה) בית הדין מביא את הפסק, ולא מתאר בפנינו את הנימוקים והטענות, שמביא נציג הדיגת בפניו.
23. (לא ברור לחלוטין מהו הדבר, והאם מדובר במעשה קשה וחמור של רצון להישפט בפני ערכאות של נכרים, אולם בכל אופן משתקפת מן הפיסקה סיטואציה קשה וחריגה, שהזמינה פסק דין קשה.).
24. למשל: חזון, יהודי הא ג'רבה, עמוד 31. דשן, קווים לדמותה של החברה, עמוד 10, הערה 41. ברית כהונה,שואל ונשאל, עמוד צ'ו.
25. ב', חדד, ילקוט מנהגים, ממנהגי שבטי ישראל,ירושלים, תשל'ז. עמוד 331. (להלן: חדד, ילקוט מנהגים).
26. י', מזוז,. יהדות אי ג'רבה. ספר דברי ימי יהודי האי 'ג'רבה', חצור הגלילית. 1978, עמוד קכ'ז. (להלן: מזוז, יהדות אי ג'רבה).

---