מחניים, גיליון קי"ג תשכ"ז

חיים אבני

"ארץ ישראל או ארגנטינה?" - כך שואל עצמו חוזה המדינה היהודית, בנימין זאב הרצל, בחוברתו "מדינת היהודים", והוא מוסיף ושוקל: "ארגנטינה היא בטבעה אחת הארצות העשירות שבעולם, בעלת שטח עצום, אוכלוסיה קלושה ואקלים ממוצע. לטובת ענינה של הרפובליקה הארגניטנאית יהיה זאת להקצות לנו חבל טריטוריה... ארץ ישראל היא מולדתנו ההיסטורית שלא תשכח, השם הזה לבדו יהיה לעמנו קריאת איסוף אדירה. יתן לנו השולטן את ארץ ישראל נתחייב להסדיר את הכספים של תורכיה הסדר שלם..." ועל כן מחליט הרצל שבסוגיה מכרעת זו תחליט דעת הקהל היהודית ו"אגודת היהודים" תיקח מה שיותן לה.
כשבעים שנה עברו מאז התחבט הרצל באפשרויות הקמתו של המפעל הלאומי היהודי בארגנטינה וכשבעים וחמש שנה מאז היתה ארגנטינה, ומפעלו ההתישבותי של הברון מוריס דה הירש בה, אחד הנושאים המרכזיים בו דנה ועליו נחלקה דעת הקהל היהודית באירופה. מאמרים ארוכים בשבחה של הארץ הרחבה והבלתי ידועה תפסו מקום נכבד בחלק מהעיתונות היהודית, ולעומתם, בחלק אחר, רשימות ומכתבים ארוכים לא פחות מכתבים וממתישבים בארגנטינה ובהם תיאורים מבעיתים בדבר מהלכה הכושל של התישבות הברון הירש ועל הסכנות הכרוכות לקיום היהודי במימוש חזונו.
פולמוס זה ניצת כמעט בן לילה לאחר שנודע ברחבי העולם היהודי שאמנם מועיד הברון הירש את הקרן בת 50 מיליוני הפרנקים (סכום עצום באותם הימים) אשר נועדה לכתחילה להקמת מפעלי חינוך יסודיים ומקצועיים ברוסיה הצארית, להקמת מפעל התישבות המוני בארגנטינה, אשר נועד להקיף לא פחות משלושה ורבע מיליון מתישבים במשך 25 שנים. פולמוס זה הוסיף להסעיר את דעת הקהל היהודית גם כאשר נוכח כבר אבי המפעל ומיסדו בקשיים העצומים בהם נתקל מימוש חזונו וכבר נטה לצמצמו למעין מפעל התישבות לדוגמה בלי הרעיונות הטריטוריאליסטים אשר ליוו את צעדיו הראשונים.
כיצד החליטה דעת הקהל של העם היהודי אשר בהכרעתה תולה הרצל את מיקומו של מפעל התחיה, נעשה ברור ונהיר לכל, סמוך לאחר הופעת "מדינת היהודים", ואכן שקע הפולמוס הגדול זמן מה לאחר מכן, אם כי לא נשתכח לחלוטין.
בינתיים, שעה שבאירופה סערו הרוחות ונתייסדה תנועת ההתחדשות הלאומית, הוסיף היישוב היהודי בארגנטינה להתפתח בצעדים איטיים אך מיוחדים במינם, וכיום, מקץ 75 שנה לאותו פולמוס תופסת יהדות ארגנטינה את המקום הראשי בכלל תפוצות ישראל שבאמריקה הלטינית, והנה יחד עם אנגליה, הרביעית בסדר גדלם של הקיבוצים היהודיים בגולה. אלא שאתרע מזלה של יהדות זו: מששקע הענין הפולמוסי בה, דומה שהוסטה לחלוטין מהתעניינותו הציבורית של העם, ואם אין הדברים נכונים במלואם לגבי התפוצות הרי נכונים הם לפחות לגבי היישוב היהודי בארץ.
הבודק את העיתונות היהודית היומית נתקל אומנם לעיתים מזומנות בידיעות מארגנטינה, אלא שהללו סבות משום מה כמעט באורח בלעדי על בעיית האנטישמיות בארץ זו. עקבותיה של אינפורמציה חד סוגית זו ניכרים כמובן בדעת הקהל הישראלית: המשכילים זוכרים לארגנטינה את "חטא נעוריה" מימי הברון והמשכילים פחות מקשרים את שמה בעיקר עם הסכנה הניאו-נאצית בעולם שלאחר המלחמה.
ננסה איפוא בדברים הבאים לעמוד על כמה קוי יסוד בדמותה ובבעיותיה של יהדות ארגנטינה.

המנסה לעמוד על מהותה ותולדותיה של יהדות ארגנטינה עומד תוהה מול שפעת העדויות הסובייקטיביות החלקיות ומול העוני הרב בידע מדעי מקצועי ומהימן. דוגמה לכך יכולה להיות בעית היקפה המספרי של יהדות ארגנטינה ותכונותיה הדמוגראפיות.
כמה נפשות מונה הקיבוץ היהודי בארגנטינה? התשובות לשאלה פשוטה זו, חרף אופיה המתמטי הינן רבות והסיבה לכך הנה שלמעשה לא נערך מעולם מפקד מהימן של יהדות ארגנטינה. נקודת המוצא העיקרית של רובה מעריכים הינו המפקד הכללי, שהתקיים בשנת 1947, ואשר בו נשאלו הנפקדים בין היתר לדתם. מספר המשיבים שדתם יהודית הגיע אז בכל רחבי הרפובליקה ל- 249,330 נפש בלבד. מאחר שמספר המהגרים היהודים לארגנטינה עד שנת 1950 נאמד ב-224,900 (האינצקלופדיה העברית, כרך ה' עמ' 689), הרי מובן מאליו שתוצאות המפקד הינן חלקיות בלבד.
עובדה זו מקובלת על דעתם של כל החוקרים המסכימים גם כן שאופיו החילוני של חלק ניכר של הציבור היהודי בארגנטינה והיותם של היהודים מיעוט מבוטל בחברת רוב קאתולי, הניעו יהודים רבים להימנע משאלה זו (0.7% מכלל הנפקדים בארגנטינה לא הצהירו על דתם כלל) או להכריז על עצמם כעל "חסרי דת" (1.5% הגדירו כך את מעמדם) או אולי אפילו לציין שהינם "פרוטסטנטים" דהיינו "בלתי קתולים" ויהיה איפוא למצאם בין 4% אזרחי המדינה השייכים לכיתות נוצריות בלתי קתוליות.
הבעיה המרכזית הנה איפוא, כיצד לאתר יהודים מתחבאים אלה ולאחר שתמצא הדרך לכך יהיה הכרח עוד להגיע לאומדן מוסכם בדבר שיעור הריבוי הטבעי של האוכלוסיה היהודית בארגנטינה, ורק לאחר מכן ניתן יהיה למצוא את היקפו המספרי של היישוב היהודי בהווה. בקביעת אותה דרך נחלקו החוקרים ותוחלתם שהמפקד האחרון שנערך בארגנטינה בשנת 1960, בו נשאלו המתפקדים על הדת בה הם נטולים חלק, אף היא קרובה להתבדות, הן משום ניסוחה של השאלה והן משום הדרך בה בוצע המפקד.
מהעדר אומדן מדעי מובהק מוצאים אנו בפרסומים השונים השערות שונות, והתדירות בה חוזרת כל אחת מהן דומה שמעידה רק על ההסתמכות ההדית של מחבריהם. מר ח. ש. הלוי, במחקרו על "השפעת מלחמת העולם השניה ועל התכונות הדמוגרפיות של עם ישראל" (האוניברסיטה העברית, המכון ליהדות זמננו, ירושלים תשכ"ג עמ' 185) המתייחס לשנת 1960 מציין את מספר יהודי ארגנטינה בכ-400-450 אלף; יעקב לשצ'ינסקי ז"ל וייבדל לחיים פרופ' א. טרטקובר מעריכים בדו"ח פנימי של הקונגרס היהודי העולמי את מספרם של יהודי ארגנטינה ב-425 אלף, ואילו נחמיה רובינסון ז"ל בסקירתו על האוכלוסיה היהודית בעולם ("בתפוצות הגולה" 1964 מהדורה ספרדית עמ' 16) נוקב בפברואר 1963 במספר 450,000. מספר אחרון זה דומה שקנה לו שליטה במרבית הפרסומים.
מהקשיים לקבוע את מספרם המדוייק של יהודי ארגנטינה נובעים כמובן גם הקשיים לעמוד על תכונותיהם הדמוגרפיות - דהיינו הריבוי הטבעי, הרכב הגילים, אורך החיים, גודלה הממוצע של המשפחה וכו'. היעדר ביטחון מדעי בנושאים אלה, משפיע כמובן על טיבן של ההערכות הכמותיות של דמותו של היישוב היהודי בתחומי החינוך, הפרנסות וכו'.
על ליקויים אלה בידע של יהדות ארגנטינה את עצמה, עמדו כבר מנהיגיה של הקהילה היהודית של בואנוס איירס בשנת 1961, בעקבות כנס מדעי על בעיות היישוב אשר נערך ביוזמתו של המכון ליהדות זמננו של האוניברסיטה העברית. בעקבות כינוס זה הקימה הקהילה היהודית מחלקת מחקר חברתי, וזו אף החלה במעקב סטטיסטי שיטתי אחר הלידות, החתונות והפטירות כפי הללו נרשמים על ידי מוהלים, בתי כנסת ורבנים ועל ידי החברות קדישא. באמצעות אינפורמציה אדמיניסטרטיבית הנמסרת על ידי הפונים לקהילה לרגל אחד מאירועים משפחתיים אלה, מנסה מחלקת המחקר להגיע להערכות כמותיות גם בנושאים שאינם קשורים בתופעות הדמוגראפיות הנעקבות. יחד עם זאת, מנסה מחלקת המחקר של הקהילה, לתהות על טיבן והרכבן של קהילות קטנות בהן מכירים כל בני המקום איש את רעהו, ומפקד מקיף איננו כרוך איפוא משום כך בקשיים יתרים. בדרך זו כבר נפקדו הקהילה היהודית בטוקומן שבצפון המדינה, ואחת הקהילות בפרברי בואנוס איירס, בקילמס.
מחקרים מצומצמים אלה מאפשרים, כמובן, את העלאתן של השערות מדעיות שונות בדבר מידת ייצוגם של ממצאיהם לגבי כל האוכלוסיה היהודית. אולם לכלל תמונה מהימנה לא ניתן יהיה להגיע אלא לאחר התרבותם של מחקרים חלקיים אלה, ובמיוחד לאחר שימצאו את הדרך והאמצעים להפעלת מחקר דמוגראפי בבואנוס איירס עצמה בקנה מידה גדול יותר.
דוגמת ליקויי הידע בתחומי הדמוגרפיה מועט מאוד הידוע בתחומי הסוציולוגיה, ועל אף שבתחום ההיסטוריה הצטברה בעשרות השנים האחרונות ספרות פובליציסטית לא מעטה, אין למעשה מחקר מקיף ויסודי על תולדות היישוב היהודי בארגנטינה. על המחסור בתחומים אלה עמדו כבר גורמים כמו ה"ועד היהודי האמריקאי", הקהילה של בואנוס איירס, הייווא, אולם ההתחלות בתחומים אלה אין בהם כדי לאפשר לנו ראייה מקפת וממצה.
בלית ברירה נסתפק להלן בשורת תצפיות וציונים של החיים היהודיים בארגנטינה ובעיותיהם.

450,000 היהודים החיים כמשוער בארגנטינה מהווים כ-2% מכלל אוכלוסיית המדינה, אולם, ה"נוכחות" היהודית ניכרת הרבה יותר מכפי שהיה מתיר אחוז זעום זה להניח.
הבא לבירת המדינה, בואנוס איירס, ומהלך ברחובה הראשי, קוריינטס, מוצא עצמו עד מהרה ברובע "אונסה", אחד הרובעים הצפופים וההומים ביותר של המטרופולין. כאן התלקטו במרוכז עסקי המסחר הסיטונאי של הענפים אשר חלקם של היהודים בו רב. פרט לאידיש שניתן לשמוע כאן כמעט בכל פינה, מזדקרות לעיני המבקר מדי פעם אותיות עבריות מכרזות ומשלטים. בשל הצפיפות היהודית ברובע זה, כמו גם באחר, וויז'ה קרספו, זכו שני רובעים אלה בפי הדור החדש בתואר "גיטו". אולם למעשה מרוכזים היהודים לא רק בהם, אלא גם ברובעים אחרים. תופעה זו של ריכוז רובעי בבירת המדינה מתמתנת אמנם קמעא בעקבות נדידתם של יהודים רבים, במיוחד האמידים שבהם, לרובעי מגורים חדשים ומרוחקים יותר, אולם נדידה זו אינה מבטלת לרוב את הריכוז של עסקיהם, וכך נותרת הנוכחות היהודית הגאוגרפית בעינה.
בצד הריכוז הרובעי בבירה, קיימת התרכזות עירונית במדינה כולה: אחרי בואנוס איירס רבתי, בה מתרכזים לדעת רוב המעריכים בין 70% ל80% מכלל יהודי ארגנטינה, קיימות קהילות גדולות ברוסריו, קורדובה, לה-פלטה, סנטה-פה ומנדוסה, ועוד קטנות יותר בבירותיהן של יתר הפרובינציות. נמצא שעל אף שניתן למצוא יהודים מאורגנים בלמעלה מ-120 מקומות ישוב ועוד בודדים מפוזרים במספר גדול יותר של עיירות וכפרים, אין תופעת הפיזור ביהדות ארגנטינה אלא גורם שולי ביותר בשעה שהריכוז הגאוגרפי הינו דומיננטי.
חרף היותה מבוססת מראשיתה על ההתישבות החקלאית של הברון הירש, לא קיימה יהדות ארגנטינה את צפיותיו של הנדיב שמבנה הכלכלי יתאים למושגי הפרודיקטיביזציה הפיזיוקרטית אשר כה רווחו בקרב הרומנטיקאים של בני דורו. יהדות ארגנטינה כיום הנה אמנם אחת התפוצות היחידות, אשר חלק מבניה עוסק בעבודת האדמה - דבר אשר פרט אולי לברית המועצות ובמידה מצומצמת ביותר בקנדה, לא הושג במקומות אחרים כלל - אולם עם זאת מצטמצם והולך בהתמדה מעמד זה של חוואים ובני כפר יהודיים, גם אם אין אולי היקפה של האדמה המצויה בבעלותם של יהודים - והמוערכת בלא פחות מ-500,000 הקוטר (5,000,000 דונם) - פוחת באורח מקביל.
לדעתם של לשצ'ינסקי וטרטקובר היוו עובדי האדמה היהודיים בתחילת שנות ה-50 כ-5% בלבד מהאוכלוסיה היהודית הפעילה מבחינה כלכלית (לשצ'ינסקי וטרטקובר שם עמ' 693) אולם כמות זו פחתה מאז באורח ניכר. השפעתה של החקלאות היהודית בארגנטינה על הציבור היהודי אינה ניכרת איפוא מבחינה כמותית, אם כי, כפי שנרמוז על כך להלן, לא כך הוא הדבר מבחינה איכותית.
מהעדר נתונים סטטיסטיים מהימנים בדבר חלוקתם הפנימית של היהודים ע"פ משלח ידם ומעמדם החברתי, לא נוכל אלא לציין כמה קוים כלליים , פנומנליים ולא כמותיים.
1) הנוכחות היהודית ניכרת בעיקר בענפי המסחר הסיטונאי והקמעונאי של סחורות ביגוד, הנעלה, סקסטילים, עורות ופרוות וכן בענף הריהוט. נוכחות זו מוצאת כאמור את ביטוייה הגאוגרפי באזורים מסויימים של בואנוס איירס וכן בערי הפנים, והיא מזדקרת גם מ"המדריך היהודי השנתי".
2) בענפי מסחר "יהודיים" אלה, בהם משתתפים כמובן גם יהודים רבים ובמיוחד ערבים, ארמנים וכו', הגיעו היהודים גם למעמד של יצרנים ותעשיינים, ולעיתים עברו מכאן לענפים אחרים.
3) הנוכחות היהודית במקצועות החופשיים, ובמיוחד באחדים מהם - כגון הנדסה, רפואה וכו' - נמצאת בעליה מתמדת וכתוצאה ממנה גדל והולך מספר היהודים בענפי הבניה (כקבלנים ומנהדסים ולעיתים קרובות כשותפויות של השניים) וכן ברפואה הפרטית והציבורית. ביטוי אחר לנוכחות היהודית בתחום זה של הכלכלה הארגנטינאית הינו מספרם הגדול של המרצים והעובדים המדעיים של האוניברסיטאות בארגנטינה וכן אמנם במידה פחותה יותר, בתחום חיי הרוח והאומנים. זיקתם של בני הסוחרים ובעלי המלאכה של הדור הקודם והנוכחי ללימודים אקדמאים ניכרת גם בעובדה שמתוך 76,000 תלמידים שלמדו בשנת 1964 באוניברסיטת בואנוס איירס, מוערך מספרם של היהודים בלא פחות מכ-12,000 ,או החלק השישי.
4) הפרוליטריון היהודי במלאכה ובמסחר (בזה האחרון בעיקר בשלב הרוכלות בקומיסיון - מקצועם של אלפים רבים מהמהגרים היהודיים בכל ארצות ההגירה, כולל ארה"ב), אשר היו הגורם הדומיננטי בחברה היהודית לפני שני דורות ודור אחר - הולם ומצטמק בעקבות תהליך של עליה כלכלית המעבירה אותו למעמד הסוחרים, בעלי המלאכה והתעשיינים.
5) עליה כלכלית כללית זו שבאה בעקבות התיעוש אשר הגיע לארגנטינה בעיקר בימי מלחמות העולם הראשונה והשנייה, לא ביטלה עם זאת את הדלות היהודית. ואכן מעידה עבודתם של מוסדות הסעד היהודיים וכן העובדה ש-12.3% מהנפטרים היהודיים בשנת 1963 נפטרו בבתי חולים ממשלתיים ועירוניים בהם אין האישפוז כרוך בתשלום - על קיומה של שכבה רחבה למדי של חסרי או מיעוטי אמצעים.
התפתחותם הכלכלית של היהודים בארגנטינה לוותה למעשה מראשיתה ביצירתם של כלים כלכליים ופיננסיים עצמאיים. רעיון הקואופרציה הצרכנית אשר נולד בארגנטינה בכלל במושבה היהודית לוסיינוויל שמסביב לעיירה בסוילבאסו בפרובינציית אנטרהריוס, ואשר הקיף לאחר מכן את כל המושבות היהודיות והתגבש במסגרת קונפדרטיבית רבת עוצמה - "הפרטרנידד אגרריה" (Fraternidad agraria), מצא את ביטויו גם בישוב העירוני. מקואופרטיבים ראשונים של רוכלים, אשר רכשו באמצעותם, במחיר נמוך את מרכולתם בעוקפם על ידי כך את רווחיו של הסיטונאי, עברו קבוצות שונות של יהודים לאיגודי אשראי קואיפרטיביים. איגודים אלה שעל אף בצעם פעולות בנקאיות, פטורים הם מפיקוחו של חוק הבנקים, רכזו חלק לא קטן מהעיסקאות הבנקאיות של חבריהם ואף של אחרים וזכו, במיוחד בשנים האחרונות - ועד למהפכה האחרונה - לגידול ולפריחה מדהימים. בהכנסותיהם הניכרות קיימו קואופרטיבים אלה עד לאחרונה חלק ניכר ביותר של מערכת החינוך והפעילות התרבותית של הישוב ובמקרים רבים אף הוקמו מלכתחילה כזרוע פיננסית של מפעלים וארגונים שונים. חתירתם של גורמי הבנקאות הארגנטינאיים במשך השנים האחרונות תחת קיומם של יריבים חופשיים מפיקוח אלה, הביאה להגבלות חמורות שהטיל עליהם לאחרונה המשטר המהפכני החדש, ועדיין לא ברור מה תהיינה אפשרויות פעילותם בעתיד.
מלבד רשת הקואופרטיבים, מצויים בישוב היהודי בארגנטינה גם בנקים יהודיים ועל אף שאחד הגדולים ביניהם נעלם מהבמה היהודית בעקבות שערורית אשראי בה הסתבך, ממשיכים האחרים ובמיוחד "הבנקו קומרסיאל" Banco Comercial הגדול והותיק שבהם, בפעילותם.
על אף שאין כמעט ענף מענפי הכלכלה הארגנטינאית אשר היהודים אינם מיוצגים בו, מוצדק יהיה לסכם ולומר שבנוף הכלכלי, כמו גם בעירוני, מופעים היהודים בריכוזים גדולים בענפים מסויימים ומגבירים בכך את רושם נוכחותם הרבה מעבר ליחסם הכמותי באוכלוסיה.

המזדמן לבואנוס איירוס היהודית עומד תוהה ונרעש מול גילויי החיים היהודיים התוססים לעיניו. בתחום הפובליציסטיקה והעתונות ימצא שני עתונים יומיים, מספר שבועונים מפלגתיים, רבעון למחשבה והגות יהודית ("דווקא") וכתבי עת אחרים - כל אלה ביידיש, ובמקביל להם, בשפת המדינה, מספר שבועונים ודו שבועונים, רבעונים בעלי משקל ותפוצה ("קומנטריו", "דבר") ובטאונים ופרסומים עונתיים אחרים. בתום המו"לות ימצא המבקר כמה הוצאות ספרים ביידיש ובספרדית שעל אף קשיי השיווק ממשיכות הן בעבודתן. בתחום חיי האומנות והתרבות - שני תיאטרונים קבועים, האחד ביידיש והשני בספרית, תערוכות אומנות מדי פעם, ומדי יום ביומו מספר גדול של הרצאות ומפגשים תרבותיים ביידיש ובספרדית על נושאים שונים ומגוונים. בתחום החינוך מוצא המבקר רשתות ענפות של מוסדות יסודיים ותיכוניים וכן סמינרים למורים עממיים, מדרשה למורים תיכוניים, ישיבות תורניות וסמינר לרבנים.
מתחת לפעלתנות תרבותית נמרצת זו תבצבץ ותזדקר לעיני המבקר - המערכת הענפה של עסקנות יהודית ציבורית שמעשיה ודמותה משתקפים מדי יום מהעיתונות היהודית, והמאופיינת על ידי הצירוף המוזר של פיזור ופירוד מחד, וליכוד כימעט מושלם מאידך. ייחודו של הישוב היהודי בארגנטינה הינו ללא כל ספק עובדת היותו מבוסס מראשיתו על שכבת עובדי אדמה יהודיים שיושבים ביישוב רצוף וסגור למדי במסגרת חברות רוב יהודיות. התאים היהודיים הכמעט סגורים אשר הוקמו על ידי חברת יק"א בפרובינציות אנטרה-רויס, סנטה-פה ובמרחבי הפמפה, איפשרו לתושביהם לפתח חיים יהודיים כמעט אקסלוסיביים אשר עמדו אמנם בצילם של אתגרים מהחוץ, אולם שהתגובה עליהם נערכה במסגרת התא עצמו. כך, בשעה שחלק מהמתישבים נטה לדרכים שמטבעם עשויים היו להביא לביטול הייחוד היהודי, הנה עצם העובדה שמאבקם התנהל במסגרת המושבה היהודית היה בה כדי להקל על השתמרותה והעמקתה של תודעת הקיום היהודי - דבר שלא יכול היה לקרות בארצות הגירה אחרות או בעיר הבירה שאף בה חשוף היה היחיד מרגע הגיעו להשפעותיה של חברת רוב לא יהודית.
יוצאי ההתישבות היהודית בארגנטינה וחניכיה, אשר הלכו ותפסו בערים מקום מרכזי בחיים הציבוריים, העבירו עמם משהו מהווי חברת הרוב היהודית והשפיעו ברוח זו. השפעה זו של הארגנטינאי הוותיק השתלבה על נקלה בנטייתו של המהגר היהודי העירוני, שלרוב אף הוא מוצאו היה מחברת רוב יהודי במזרח אירופה ובמשותף הטביעו השניים את חותם השורשיות היהודית על הארגונים אשר הקימו.
אחד מגילוייה של שורשיות זו הנה עקרון ההתנדבות בחיים הציבוריים: פעיליהם ועסקניהם של הארגונים, קטנים כגדולים וארגוני הגג בכללם, עושים את עבודתם בהתנדבות תוך הקרבת חלק לא קטן מזמנם ותוך העזרות מצומצמת בלבד בסגל שכיר, ברובו המכריע בדרגת מקצועיות נמוכה. עובדה דומיננטית זו הנה רבת תוצאות, שכן משקפת היא, מחד, את המידה הגדולה של האחריות ציבורית המודעת והמקובלת על חוגים רחבים ביהדות ארגנטינה יחד עם ההערכה הגבוהה ליוקרה שהעסקנות הציבורית עשוייה להביא לעושים בה; מאידך גורמת היא לכך שהחלטות המחייבות הכשרה וידע מקצועיים מתקבלות על ידי מתנדברים הכשרה וידע אלה. עם זאת, מאחר שמרבית הארגונים הנם בעלי מבנה דמוקרטי, משקפת מנהיגותם במידה מרובה את דמותו של הציבור המאורגן והפעיל בהם, דבר שהנו בעל משמעות מיוחדת לגבי בעיית ההמשכיות וחילופי הדורות.
אירגונים עדתיים: מתוך 45 הרבבות שמונה כמשוער הישוב היהודי, מקובל להניח הנחה סתמית הטעונה בדיקה ווידוא, שכ-5.5 רבבות הנם ספרדים ובני עדות המזרח. סקטור זה של יהדות ארגנטינה אשר ארגונו הראשון הוקם עוד בשלהי המאה הקודמת, היא ה- Congregacion Israelita Latina של יוצאי צפון אפריקה - נחלק ל"דוברי ערבית" ו"דוברי ספרדית". אולם בשעה שהאחרונים התלכדו לחטיבה קהילתית אחת עם סניפים באזורים שונים בבירה ועם קשרים מסויימים עם ארגונים מקבילים בערי הפנים, מפוצלים הראשונים דוברי הערבית ליחידות שונות כשכל אחת שומרת על עצמאותה הקהילתית. כל קהילה הנה בעלת זיקה לאוטרקיה מלאה בכל הנוגע לשירותי דת וחינוך. אולם הספרדים, חרף מספרם המצומצם יחסית, הוסיפו על שנים אלה גם שירות רפואי עצמאי.
בשנתיים האחרונות נעשו מאמצי התקרבות והתלכדות בסקטור, זה שהיו למעשה המשכן של יוזמות וארגוני גג קודמים, ולאחרונה אף הוקם ועד מתאם, המייצג את הספרדים ועדות המזרח על פי גורמים אחרים ומרכז את הפעולות הקשורות בישראל.
יהודי מרכז ומערב אירופה, המונים אף הם כמה רבבות, שראשוניהם החלו להגיע לארגנטינה עוד באמצע המאה הי"ט, הגיעו להתארגנות עצמאית רק במחצית השניה של שנות השלושים כאשר החלו להגיע נרדפי הנאציזם. צורכי הקליטה במדינה שלא הכירו את לשונה ואשר ההווי הציבורי בה היה שונה לחלוטין מזה שממנו באו ואף נראה נחות ממנו, הביאו להתארגנות הראשונית לצורך עזרה הדדית וסמוך לאחר מכן להתארגנות קהילתית לצרכי דת ותרבות. גם בני קבוצה זו אינם מהווים מסגרת ארגונית אחת, והם מפוצלים משום ההבדלים שברקעם הדתי ל-5 קהילות נפרדות. עם זאת משתתפים כל הארגונים הללו בארגון גג כולל, המקיף את כל האגונים של יוצאי מרכז אירופה בכל היבשת הלטינו-אמריקאית - Centra - והדואג במרוכז לכמה מפעלי תרבות וחינוך.
יהודי מזרח אירופה, אשר הגירתם ההמונית החלה בעקבות מפעלו של הברון, מפוצלים לעשרות רבות של לנדסמנשפטים - ארגונים של יוצאי עיר, סביבה או מחוז בפולין, אוסטריה, הונגריה או רוסיה. ארגונים אלה הוקמו, כמו ביתר ארצות ההגירה בראש ובראשונה לצורך עזרה הדדית, ומשתם הצורך בזו הפכו לארגונים חברתיים תרבותיים בעיקרם. זיכרה של שואת אירופה והנסיון להנציח את "הבית הישן" מהווה כאן גורם לא קטן, אם כי עובדה זו לא מנעה את הקמתו בשנה האחרונה בלבד של "ארגון שארית הפליטה" המאגד את נפגעייה הישירים והעקיפים של השואה למטרות חברתית ותרבותיות. הנטיה להתאגדות על יסוד הזיקה האמוציונאלית למקום המגורים הקודם לא פסחה אף על ילידי ארגנטינה עצמה, ועל כן מוצאים אנו בבואנוס איירס מספר ארגונים של יוצאי ובני המושבות החקלאיות של הברון. בסקטור של יוצאי מזרח אירופה לא יסדו הלנדסמנשפטים ארגוני גג קהילתיים וזאת משום שהארגון העיקרי בישוב היהודי בארגנטינה, "הקהילה של בואנוס איירס", הנה למעשה קהילתם של יוצאי מזרח אירופה, אלא שאין היא בנויה על יסוד של לנדסמנשפטים אלא על יסוד של התארגנות פוליטית.
ארגונים פוליטיים: משום רקעם ומוצאם האידיאולוגי, לוותה ההתארגנות הפוליטית את הישוב הארגנטינאי כמעט מצעדיו הראשונים. משחר קיומה של ההתישבות היהודית וחרף היותה לכאורה מעין מפעל טריטוריאליסטי המתחרה למפעל הציוני, התקיימו בקרב המתיישבים הלכי רוח ציוניים אשר התגבשו סמוך לאחר מכן לארגוני קבע אשר במשך הזמן התפצלו על פי המתכונת המפלגתית הציונית בארץ. לזרם ציוני זה נלוו, גם כן מראשית חייו של הקיבוץ היהודי זרמים מקבילים משמאל: "הבונד" מצא ומוצא כאן עדיין את ייצוגו ואת לוחמיו ועל ידו, משמאל, ארגון חזק ורעשני של קומוניסטים יהודים. ההתפתחות הכלכלית והחברתית של האוכלוסיה היהודית בעשרות השנים האחרונות והצטמצמותו הדרסטית של מעמד הפועלים, לא הביאו לשינוי מקביל בהשתייכות המפלגתית. מסיבה זו ניתן למצוא חברים ופעילים במפלגות שמאל, שבחייהם העיסקיים הנם בורגנים ומעבידים. שמרנות זו שבנוף המפלגתי גורמת גם לכך שבעיות ועמדות אשר בריכוזים אחרים של העם היהודי כבר הפכו נחלת העבר, מוצאים כאן עדיין את לוחמיהם העקשניים. המפלגות הציוניות מלוכדות בהסתדרות הציונית שהנה רבת משקל בנוף המפלגתי.
משקלן של המפלגות בחיים הציבוריים הינו ללא ספק מכריע: הן המרכיבות את המוסדות המרכזיים של הקהילה האשכנזית, הן הנאבקות ברחוב היהודי על עמדות והשפעה, הן מפרסמות בטאונים שבועיים וחודשיים והן גם החולשות על מערכות חינוך מקבילות ונפרדות על כל העסקנות, המאבק על תקציבים וכל הכרוך בכך.
ארגונים דתיים: בצידן של קהילות הספרדים ובני עדות המזרח וייוצאי מרכז אירופה אשר התארגנותם טבועה בחותם הקהילה הדתית מצויים בבואנוס איירס עוד ארגונים שעיקר ליכודם בית הכנסת. ארגון כזה הנו למעשה הארגון הראשון והוותיק שבכל הארגונים היהודיים בארגנטינה - הקונגרגציה היהודית של הרפובליקה הארגנטינאית, אשר נוסדה עוד בשנת 1862 על ידי נתזי ההגירה ממערב אירופה שקדמו בארגנטינה למפעלו של הברון. בשנים שלאחר מכן הפכה הקונגרגציה ארגונה של האליטה הכלכלית, וסיגלה לעצמה את דמותו של ביהכ"נ המתוקן שבפריז, דהיינו - תפילה מלווה בעוגב ומקהלה מעורבת עם דרשות בערב שבת בשפת המדינה.
לעומת בית כנסת "גדול" מערבי זה נוסד "בית כנסת גדול" כמתכונת בתי הכנסת האורתודוכסיים הגדולים, דהיינו: חזן עם מקהלת גברים, סידור מסורתי ויידיש כשפת הדרשה. כדוגמת ביכ"נ זה הוקמו אגודות דתיות לרוב בשכונות השונות.
נוף דתי מוגבל ומאוזן זה התרחב בשנים האחרונות בעקבות הקמתה של קהילה קונסרבטיבית "בית אל" אשר נתפלגה מהקונגרגציה. תוך זמן קצר הצליחה קהילה זו לרכז כמה מאות משפחות, בהן לא מעטות מבין עדת הספרדים ויוצאי מרכז אירופה, ובניגוד לרוב בתי הכנסת משתתפים כאן בתפילת שבת באורח סדיר כמה מאות מתפללים, אשר ביניהם מהווים בני הנוער את היסוד הדומיננטי. הישיבה בבית כנסת זה מעורבת, הדרשות וחלק מהתפילות נערכות בספרדית והן מלוות בנגינת עוגב כשהשירה בציבור תופסת את מקומה של המקהלה.
בין משום חדירתה של התנועה הקונסרבטיבית ליהדות ארגנטינה האורתודוכסית-חילונית ובין מכוח עצמה, התעוררה גם התנועה הרפורמית לנסיון ליסד קהילה משלה. נסיון זה עודנו בראשיתו והישגיו עדיין אינם ברורים.
כקהילות הדתיות האחרות מקימים כל האירגונים הדתיים מוסדות חינוך ונוער: הקונגרגציה, אשר ניהלה עד לפני שנים לא רבות את רשת בתי הספר שהקימה חברת יק"א בערי הפנים, מוסיפה לקיים ארגון נוער ובית ספר תיכון ברמה גבוהה ("המכון ללימודי היהדות"). לבית הכנסת הגדול מסונף בית ספר אינטגראלי אשר היידיש הנה בו השפה היהודית הראשונה וקהילת "בית אל" מקיימת בית ספר של יום א' וארגון נוער ויחד עם ארגון הגג של קהילות יוצאי מרכז ארירופה - גם סמינר לרבנים קונסרבטיביים המיועד לתלמידים מכל ארצות אמל"ט.
ארגונים אחרים: אחדים מארגונים אלה הנם גדולים ומרשימים בהישגיהם, כזה הנו למשל בית החולים היהודי - "עזרה" שהנו מרכז רפואי המעמיד לרשות רבבות חבריו שירותי מרפאה ואישפוז; כך הוא ארגון "הבראיקה" בעל הבנין הענק בן 11 הקומות המכיל אולמי הרצאות, חדרי בידור ומשחק, בריכת שחיה וכו', אשר פעילותו ניכרת ברחוב היהודי והלא יהודי כאחד; כזה הוא גם הקלוב הימי "הכח" המהווה מרכז ספורט ושייט באחד מפרברי בואנוס איירס וכזה הוא גם "המכון היהודי ארגנטינאי לתרבות ואינפורמציה", העוסק בין היתר בפעולות הסברה בקרב הציבור הלא יהודי ומוציא לאור, יחד עם הועד היהודי האמריקאי את הרבעון "קומנטריו" הוא ארגון "בני ברית" על לשכותיו המרובות וארגונים עולמיים אחרים ("אורט", "אוזע" ו"הקונגרס היהודי העולמי").
בצד ענקים אלה מרובים המוסדות הצנועים יותר: ייווא בואנוס איירס בעל הארכיון החשוב והספריה, אגודת הסופרים ע"ש נומברג וכו' - עשרות רבות של איגודים המכוונים למטרה מסויימת ומצומצמת.
קבוצה לעצמה במערך זה מהווים ארגוני תמיכה ועזרה למפעלים בישראל. מהוועד המרכזי לקרן הקיימת החולש על רשת של ועדות מקומיות כאשר גולת הכותרת של פעילותו השנתית הנו נשף בחירת "אסתר המלכה" המתקיים לרוב בין פורים לפסח באחד ממועדוני הכדורגל הגדולים והמפורסמים ביותר, דרך אגודות שוחרי האוניברסיטה העברית, הטכניון ומכון וויצמן המפתחות מלבד פעולות ההתרמה גם פעילות תרבותית חשובה (במיוחד זו של שוחרי האוניברסיטה), ועד ארגון ידיד ההסתדרות, ארגון הורי וידידי קיבוץ מפלסים, קיבוץ נירים וכו' וכו'.
כל הארגונים הללו שמספרם מגיע לעשרות רבות נשענים על ועדות פעולה שבראשן "נשיאים" ומקיימים את פעילותם תוך עצמאות מוחלטת או תוך תאום חופף עם ארגונים סמוכים, והם הממחישים את קו הפיצול, הפירוד והריבוי המאפיין כאמור את החיים הציבוריים היהודיים בארגנטינה.
ארגונים מרכזיים: מעל שפעה זו של מוסדות וארגונים, ניצבים 4 מוסדות מרכזיים ביהדות ארגנטינה בהם בא לידי ביטוי קו האיחוד והליכוד של יהדות זו.
החשובה והגדולה במוסדות אלה הנה ה"קהילה דבואנוס איירס" - א.מ.י.א. (Asociacion Mutual Israelita Argentina) המהווה את המוסד המרכזי לכל החוגים האשכנזים - כולל יוצאי מרכז אירופה והנה הגורם החשוב ביותר במערך החיים היהודיים בכללותם. ארגון זה, אשר ראשיתו ב"חברה קדישא" אשר נוסדה בשנת 1894, צמח והתפתח ממוסד העוסק באורח בלעדי בחסד של אמת למוסד שעיקר עיסוקיו הם החיים בעיותיהם וצרכיהם וזאת משום שראשיו השכילו לבסס את צרכי החיים על ההכנסות אשר נבעו מהמונופולין של שירותי הקבורה בקבר ישראל אותו קיימו בידם. העובדה ששרות דתי זה לא פוצל בתהומי העדה האשכנזית, אפשרה ל"חברה קדישא" להוריש ל"קהילה", ברגע שהחליטה על שינוי שם ומהות אלה, את ניצניהם של שירותי סעד וחינוך יחד עם תקציב ניכר לפיתוחם ולאחזקתם. מאז מוסיפה מחלקת החברה קדישא בא.מ.י.א. לספק בין 85% ל89% מכלל תקציבה של הקהילה. מועצת הקהילה, בת 90 חברים, נבחרת בבחירות כלליות יחסיות, ישירות וסודיות המתקיימות אחת לשלוש שנים ובמערכת בחירות זו משתתפות המפלגות המציעות את רשימת מועמדיהן לחברות בהנהלת הקהילה ומועצתה חשיבותו של מוסד מרכזי תובן אם נזכור שתקציבו האחרון מגיע לכ-6,000,000 פזות, דהיינו כ-3,000,000 דולאר, ולמעלה ממחציתו של סכום זה נועד לתמיכה במוסדות החינוך שברשתות השונות, בבואנוס רבתי ובעקיפין גם בערי הפנים. פרט לועד החינוך המרכזי בו מיוצגים כל זרמי החינוך, מקיימת הקהילה מחלקה לעזרה סוציאלית, מחלקה רבנית בראשותו של הרב הראשי של עדת האשכנזים (סמכותו מוגבלת לקהילה האשכנזית בלבד שכן יתר הקהילות, במידה שמכהנים בהן רבנים, אינן כפופות כפיפות פורמלית לסמכותו של הרב הראשי של הא.מ.י.א.), וכן, בין היתר מחלקה לבוררות בפניה מביאים חברי הקהילה את סיכסוכיהם האישיים והעסקיים.
המוסד המרכזי השני הנו ועד הקהילות. ארגון גג זה, אשר נוסד ביוזמתה של הא.מ.י.א. בשנת 1952, נועד לגשר על הפער העצום הקיים בין הקהילות היהודיות בערי הפנים - במיוחד במקומות הקטנים יותר - לבין רמת החיים הציבוריים והשירותים שבבואנוס איירס. המטרה היתה הסתייעות הדדית בתחומי החינוך, השירותים הדתיים והארגון בכללותו. שליחי הועד מסיירים בערי הפנים קוראים לאסיפות מחוזיות, מנסים לספק דרישות לעזרה ממשית וכו'. אופיו הקונפדרטיבי של המוסד מצמצם כמובן את היקף פעולותיהם של שליחים אלה, אולם עם זאת מוציאה פעילות זו את הקהילות הקטנות מבדידותן ומאפשרת לציבור היהודי במדינה כולה לשתף פעולה בתחומים חיוניים של חייו.
מוסד מרכזי שלישי הנו ה-ד.א.י.א. - "הנציגות של הארגונים היהודיים בארגנטינה". גוף זה הוקם עוד בשנת 1935 כאשר גברה ההסתה האנטישמית בארגנטינה בהשראתה של הנציגות הדיפלומטית של גרמניה וביוזמתם של שונאי ישראל מקומיים. תכליתה של נציגות זו היתה הגנה מפני האנטישמיות והשתתפו בה מרגע בריאתה כל הארגונים היהודיים. כיום מוכר גוף זה כנציגותו הפוליטית של הישוב היהודי בארגנטינה וכגוף המוסמך לפעול ולהגיב בכל העניינים הכרוכים בבטחונו.
היוקרה הרבה שצברה הד.א.י.א. במיוחד בשנים האחרונות מעמידה אותה כדברו של היישוב היהודי כלפי חוץ. במערך הארגונים העולמיים מסונפת הד.א.י.א. לקונגרס היהודי העולמי.
הגוף המרכזי האחרון, בו משותפים כל החוגים היהודיים, להוציא את הקומוניסטים, הנו המגבית היהודית המאוחדת. מרכזיותו של מפעל זה הנשען על רשת ענפה של וועדות מקומיות אינה מוטלת בספק אף על ידי בעלי אידיאולוגיות מסתייגות אשר נוטים אולי לערער על מרכזיותם של ארגונים אחרים. מבחינה זו ממחישה המגבית היהודית המאוחדת את ליכודו וייחודו של הישוב היהודי המאורגן מסביב למדינת ישראל וצרכיה גם אם ליכוד זה מוסבר על ידי גורמים שונים בצורה שונה.

"קל להבין משום מה רואה סופר יהודי המבקר בארגנטינה את המצודה היהודית במלוא הדרה ואינו מבחין בסדקיה... ועל כן אין להתפלא שהוא חוזר לביתו מרוענן ומעודד. אילו התבונן עמוק יותר בתוכה של המצודה, היה לו אמנם גם אז עוד יסוד להתפעלות, אולם לא יכול היה עוד להשתחרר מהרגשה של חוסר ביטחון"

כך מסכם הסוציולוג, בצלאל שרמן, את רשמיו וחוויותיו מביקוריו בארגנטינה.
ואכן מתערערת קמעא התמונה ההטרוגנית אך המונוליטית של החיים היהודיים שקולט המבקר לראשונה ביהדות ארגנטינה, ומבין סדקיה מבצבצות הבעיות ולאו דוקא אלה שהעיתונות בישראל משקפת בדו"חותיה. ננסה לעמוד להלן על שתי בעיות שהנן למעשה אחת, תוך התעלמות מהמכלול הגדול של בעיות אשר תקצר המסגרת מלהתייחס אל כולן.
בעיית היקפה של ההתארגנות היהודית: כמה יהודים מאורגנים הלכה למעשה במכלול העצום של הארגונים היהודיים אשר נסקר על ידינו? איזה אחוז משל יהדות ארגנטינה מהווה צרכן ל"מוצרי" הרוח, התרבות והארגון?
י. לישצ'ינסקי וא. טוטקובר במאמרם באינציקלופדיה מעריכים, שבשנת 1947 התקיימו ביהדות ארגנטינה 347 ארגונים אשר הקיפו כ-100,000 חברים, מאז נוסף מספר לא קטן של ארגונים, אולם השאלה היא האם גדל או פחת מספר החברים המאורגנים בהם הלכה למעשה. בצלאל שרמן, ב-1961 קובל שלמעשה משתתף בכל פעילות התרבות חוג קבוע של 2,000 או 3,000 יהודים בלבד ושרובו המכריע של היישוב היהודי נשאר מחוץ למעגל הפעילות. ציון ממשי להקיף ההתארגנות היהודית יכולים להוות הבחירות אשר התנהלו בשנה זו בקהילה של בואנוס איירס.
השתתפו בבחירות אלה לא פחות מ-8 רשימות המזכירות ברובן את הרכב הרשימות בבחירות לכנסת בארץ: רשימה מאוחדת של מפא"י ואחדות העבודה, רשימה של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, גוש דתי מאוחד מזרחי הפועל המזרחי, רשימת מפ"ם השומר הצעיר, רשימת חרות וכו'. מערכת הבחירות התנהלה במשך שבועות רבים לפני ה-8.5.66 הוא יום הבחירות, תוך שימוש בכל אמצעי התעמולה האפשריים: מודעות ענק בעתונות היהודית, פרסומת ברדיו ובטלביזיה ואף בכרזות רחוב גדולות אשר הודבקו לא רק ברובעים בעלי אוכלוסיה יהודית ניכרת אלא גם מחוצה להם, כולל באזור ארמון הממשלה. על אף מאמץ יקר זה, שעלה מיליוני פזות, השתתפו בבחירות לא יותר מ-12,701 בוחרים מכלל כ-35,000 בעלי זכות הבחירה (החברות באמיא הנה על בסיס משפחתי וזכות הבחירה לכל ראש משפחה), דהיינו כשליש בלבד.
הנסיונות לתרץ תוצאה זעומה זו בצורות שונות אינה סותרת את העובדה הגלויה הנובעת מהם: אדישות רבתית של הציבור הגדול הנמנה באורח רישמי עם חברי הקהילה. כאשר אדישות בארגון מרכזי זה מצטרפת לאדישות דומה בארגונים אחרים כגון הבראיקה למשל, אין למנהיגיה של יהדות ארגנטינה מוצא אחר מאשר לתהות - ונקווה גם לבדוק בדיקה מדעית - את הגורמים הממשיים לה, שכן אחת הסיבות העיקריות יכולה להיות הסטת מרכז הכובד של החיים היהודיים ממסגרותיהם הקיימות.
בעית זיקתו של הנוער לחיים היהודיים: המעיין בדו"חות מהכינוסים, הוועידות וישיבות המליאה של המוסדות המרכזיים ביישוב מוצא, שבכל אחד ממעמדים אלה חוזרת ונשנית הקובלנה על העדרו של הנוער ואי נכונותו להמשיך במפעלים אשר הקימו הוריו. קובלנה זו מוצאת את צידוקה בעובדה שמכ-12,000 הסטודנטים היהודיים הלומדים כאמור באוניברסיטת בואנוס איירס, מאורגנים במסגרות יהודיות רק כמה מאות בלבד, ופעילים, או מתכוונים לפעול, רק בודדים.
הסיבה לאדישות בולטת זו של הנוער הלומד לבעיות ציבור טעונה כמובן בדיקה שיטתית ומקיפה, אלא שמסקרים מצומצמים שערכו אנשי הועד היהודי האמריקאי בקרב אוכלוסיה זו מסתבר, שלא רק הכוח המושך של הסביבה הלא יהודית בה נתונים הם גורם לכך שיכוונו את מרצם לאפיקי מיליטנטיות כלל ארגנטינאים, אלא שגם הדחיה של מסגרות פעולה אשר עוצבו על ידי הדור הקודם בדמותו ובצלמו והמוחזקות עדיין בידיו, גורמת להתרחקות זו של הנוער.
אלא שלשוני אפשרי זה ביחס לדרכי הפעולה ומסגרותיה, דומה שמתלווה גם פער מושגי בדבר עצם מהותה של הפעולה ובדבר עצם טבעו של הקיום היהודי בארגנטינה, דהיינו: פער בהגדרת מהותה של הזהות היהודית בשני הדורות.
לפני כשלוש שנים עמד היישוב היהודי תחת התקפותיו הקיצוניות של שליח הליגה הערבית בארגנטינה, חוסין טריקי, אשר נשלח לבואנוס איירס במיוחד כדי ללבות את האיבה ליהודים. הציר העיקרי של טיעונו האנטישמי היתה זהותו הלאומית היהודית של הקיבוץ היהודי בארגנטינה ובעיית "הנאמנות הכפולה" המשתמעת לכאורה ממנה. בטעונותיו בדבר הסכנה לארגנטינה מקיומה של התנועה הציונית בה, בדבר הניצול שכביכול מנצלים היהודים את ארץ מגוריהם על מנת לתמוך בישראל, הצליח לפגוע בנקודה רגישה למדי של הזהות היהודית ולהוליד בקרב הציבור היהודי פולמוס ומבוכה, אשר חשפו את חולשתו. הכרזה בגנות האנטישמיות של נציג הליגה הערבית שפורסמה על ידי "אגודת האחווה הנוצרית-יהודית" בה מייצג את הצד היהודי רבה של הקונגרגציה, ד"ר שלזינגר, ואשר בה הובחן בין מדינת ישראל ומקימיה הציונים לבין אופיין הדתי תרבותי של הקהילות היהודיות בגולה, ושעליה חתם בין היתר גם ד"ר שלזינגר - צוטטה מיד בהבלטה על ידי חוסין טריקי כהוכחה שאומנם קיים שוני בין ציונים ויהודים, והוסיפה בכך שמן למדורת המבוכה בתוך המחנה היהודי.
כלפי חוץ התגבר הציבור היהודי על מחלוקת זו וזאת בזכות ההכרה הכללית שהטיעון האנטי ציוני של שליחו של נאצר, איננו אלא כסות דקה לאנטישמיות נאצית רגילה. אולם לגופה נשארה השאלה תלויה ועומדת: יהדות בארגנטינה מה פרושה? תודעת קשר לאומית לעם ישראל המפוזר, או תודעת שיתוף תרבותית ודתית גרידא עם זיקה מסויימת לקיבוצים יהודיים אחרים ולישראל?
מיעוט חשוב בציבור היהודי זה המרוכז מסביב ל"מכון היהודי הארגנטינאי לתרבות ולאינפורמציה" המצוי גם בקונגרגציה ובארגונים אחרים, הגדיר את עמדתו ברורות: "האוכלוסיה היהודית הארגנטינאית מורכבת מיהודים בעלי לאומיות ארגנטינאית... אוכלוסיה זו מהווה עדה (Comunidad): חבריה שותפים לתרבות בעלת קוי אופי מיוחדים. המאפיין הברור של הייחוד התרבותי היהודי הנו דתו, עם זאת יש גם גילוי חילוני של הזהות היהודית המורכב מקיומן של מצוות ומנהגים אשר מקורם בדת, אולם בעקבות תהליך של חילוניות, הפכו לשורשו ההיסטורי של השיתוף התרבותי היהודי." עד הקמת מדינת ישראל, מהעדר מולדת עצמאית, יכלו הקיבוצים היהודיים לחוש עצמם מאוחדים לא רק בקשרים דתיים והיסטוריים, אלא גם בשאיפה רגשית בתחום היהודי - כך יכלו קיבצים אלה להחשב מיעוטים לאומיים בכמה ארצות אירופה המזרחית. אולם "המשטר המשפטי פוליטי הארגנטינאי, שאינו מתיישב עם קיומם של מיעוטים לאומיים, ולא פחות מכך, התערותה הספונטאנית של האוכלוסיה היהודית בכל מעגלי החיים הלאומיים הארגנטינאים, ולבסוף, הקמתה של מדינת ישראל, קובעים בברור את הגדרת היהדות בתחומי הדת והתרבות בלבד" (מאמרו של ד"ר ברנרדו בידרמן ב- La Congregacion, Sept. 1996).
רובה של המנהיגות במוסדות המרכזיים של הישוב הגדיר אף הוא את עמדתו: יהדות בארגנטינה פירושה זיקה לאומית לעם היהודי, מסורתו ותרבותו הלאומיים והזדהות עם מדינת ישראל. אלא ששתי עמדות אלה כאחת אינן פנויות מקשיים עבור הנוער ובמיוחד עבור הנוער האוניברסיטאי.
הקושי הראשון הוא קבלת זהותו היהודית כמבוססת על קשר ממשי עם דת ישראל. לקושי זה תורמת העובדה שחרף היותה מדינה קתולית, מצויינת ארגנטינה באווירתה החילונית הבאה לידי ביטוי בכך שחוגים כנסייתיים מעריכים את מספר הארגנטינאים הבאים במגע מינימלי עם הכנסיה בלא יותר מאשר 18%. כאשר מתוספות לאוירה כללית זו נסיבות היסטוריות יהודיות מקבילות, הרי התוצאה הנה קיבוץ יהודי שאופיו הציבורי ואורח חייו הנם חילוניים מעיקרם. לטפח תודעת השתייכות דתית ולקיים בכוחה את זיקתו לקהילות, פירושם עבור צעיר יהודי לשחות כמעט נגד כל הזרמים.
ביסוס הקשר עם היהדות על הזיקה התרבותית אף הוא קשה ביותר, שכן בתנאים של ארגנטינה, השאלה היא לאיזו תרבות יהודית? זו העוטה לבוש אידישיסטי ומהווה המשך מודע לערכים ולהווי היהודיים שנוצרו וקויימו במזרח אירופה? זו העברית הקשורה במפעל התחיה? או שמא הכוונה לקשר לערכי היהדות הקלסיים מעבר לכל לבוש לשוני? ריחוקו האמוציונלי מהראשון וקלישות ידיעותיו בשני ובשלישי, ספק אם יאפשרו לנוער היהודי לבסס את זיקתו היהודית עליהם ולעמוד בפני האתגרים והפיתויים שמציעה לו הסביבה.
בתנאים הנוכחיים צר איפוא המצע ההגדרתי שמציע ד"ר בידרמן בדבריו שצוטטו לעיל מלספק את זיקתו החיובית של הנוער ליהדותו, ורק שינוי מהותי ביחס לדת היהודית או מוטציה ברמת הידע היהודי, עשויים אולי לשנות תמונה זו.
השתתת יהדותו של הצעיר היהודי הארגנטינאי על יסודות הלאומיות היהודית אף היא איננה קלה: התביעה המקסימלית של זו צריכה להיות עליה לישראל, ועמה, רואה הוא, לא שלמים אפילו מנהיגים ציוניים רבים; התביעות הפחות מקסימליסטיות, ובעיקר צורות קיומן בחיי יום יום טרם הוגדרו. יחד עם זאת קיים ואף גדל חוסר הוודאות בדבר המשכת אופייה הפלורליסטי - מבחינה אתנית של החברה הארגנטינאית, אשר רק במסגרת זו ניתן לחשוב על קיומן הלגיטימי של זיקות לאומיות שונות של ארגנטינאים אוטנטיים. דהיינו הנוסחה "יהודי ארגנטינאי" במשמעות של ארגנטינאי נאמן בעל זיקה לאומית לעם ישראל, עשויה שלא להתיישב עם דעתם של הארגנטינאיים אודות עצמם.
הרצון להחזיק בזהותו הארגנטינאית היהודית כרוך איפוא במבוכה ובצורך להגדרת עמדות אשר בו יכולים לעמוד כנראה רק מעטים. מעטים אלה ניתן למצוא בין מחפשי הדרך למסורת דתית המגששים דרכם במסגרות הדתיות הממתינות, בין המתלקטים ב"מרכז האוניברסיטאיים הציוניים" שזיקתם הלאומית מוגדרת אם כי לא ברורה ומחייבית, ובין הפעילים ב"חטיבת מרדכי אנילביץ" ובחטיבות נוער ציוניות אחרות המוגדרות כחלוציות וקושרות עצמן עם הגשמה בארץ. לגבי כל האחרים, והם רובם המכריע של בני הנוער היהו, דומה שמבוכתם מוסיפה לעכבם מחוץ למחנה.
מקץ 75 שנות היסטוריה אינטנסיבית, מהווה יהדות ארגנטינה גוף חי ותוסס אשר על כמה מקוי דמותו ובעיותיו נסינו להצביע בזה. לרוע המזל נאלצים אנו לסווג את דברינו כתצפיות וציונים בלבד וזאת מאי קיומו של ידע מוסמך וכולל ברבים מהשטחים אשר נדונו ובאלה אשר לא הוזכרו. מחסור זה משפיע לא רק על הבנתה של יהדות ארגנטינה מחוצה לה, אלא גם על קביעת אורחה על ידי מנהיגיה, והוא מחייב את הרחבתן והעמקתן של היזמות המחקרית אשר כבר נתעוררו בה.