הטבח בלוד ב-1948 אינו מצדיק את הטבח בחברון ב-1994, אולם מכאן ועד שיכתוב ההיסטוריה המרחק גדול.
בראיון עם ראש הממשלה יצחק רבין, שהתפרסם במוסף פסח של "מעריב (25.3.1994), כותבת המראיינת, סימה קדמון: "פעם, בראיון, אמר לי רבין, שאחד האירועים שנשמרו בזכרונו כדבר נורא היה פינוי לוד בשנת 1948. היו שם מחזות נוראים, אמר וסירב לפרט. אני שואלת אותו אם הטבח בחברון גרם לו לאותו סוג של זעזוע? 'לא', אומר רבין, 'שם לא הרגנו. שם, בהסכמה, בחצי הסכמה, פונתה לוד".
כיצד מלאו ליבו לומר "שם לא הרגנו", בשעה שלפי עדותו של משה קלמן, מפקד כוח הפלמ"ח בלוד, הייתה הפקודה "לירות בכל מטרה נעה", ותוך שעתיים נהרגו כ-200 ערבים - גברים, נשים וטף. הערבים המבוהלים התבצרו במסגד ונעלו אחריהם את השערים. לוחמי הפלמ"ח ירו פצצת פיאט אל תוך המסגד, וכאשר פרצו פנימה, נתגלתה לעיניהם מחזה מחריד - השטיחים היו ספוגים בדם וגופות גברים ונשים היו פזורות בכל מקום.
זאת ועוד, בעיתון "ניו יורק טיימס", בציטוט מתוך ספרו "פנקס שירות", כותב מר רבין: "תושבי לוד לא עזבו מרצונם. לא היה מנוס משימוש בכוח ומיריות אזהרה כדי להניע את התושבים לצעוד כ-20 קילומטר עד שהגיעו לקווי הלגיון". האם לזה ייקרא "בהסכמה, בחצי הסכמה, פונתה לוד"?
הטבח בלוד בשנת 1948 אינו מצדיק את הטבח בחברון ב-1944, אולם מכאן ועד לשיכתוב ההיסטוריה המרחק גדול.