ההגיון ההיסטורי מצדיק וייתכן מאד שהוא מחייב כי אחת הקבוצות המוזרות בעם ישראל תשב בארץ, אחת המוזרות בעולם. בהודו העצומה בת מאות מליונים תושבים הקבוצה הקטנטונת של ששה עשר או שבעה עשר אלף "בני ישראל", היא מחוסרת משמעות מבחינה כמותית; קשה להגדירה לא רק בחלקי המאה, אלא אף לא בחלקי האלף של האוכלוסייה. אולם אם בממדיה היא אינה הולמת את הארץ, הרי היא בודאי הולמת את אופייה. אין כנראה עם בעולם, המצטיין בניגודים כה בולטים, וכה מוזרים כעם ההודי. מצד אחד תרבות בת אלפי שנים, שהישגיה בייחוד בשטח הפילוסופיה והאמונה הם מן הגדולים בעולם, ומן הצד השני בורות המונית ושלטון של אמונות טפלות באוכלוסייה; מצד אחד עושר אגדתי של כמה מאות נסיכים שעד לפני זמן מה היו שליטי ארץ זו, ומן הצד השני רמת חיים ירודה, בלי ספק אחת הנמוכות בעולם, של המוני האוכלוסייה; מצד אחד מידות של שלום ושל אהבת האדם שזכו לביטוי כביר בשיטתו של מהטמה גאנדי, ומן הצד השני פרעות במלחמת ההודים והמוסלמים שבהם נרצחו מליונים - כאלה ועוד כמה וכמה אחרים הם הניגודים שבהם אנו נתקלים בציבור זה על כל צעד ושעל. בקרב ציבור מסוג זה המיוחד שבאוכלוסייה היהודית בהודו בכלל, ובעדת "בני ישראל" בפרט משתלב השתלבות הגיונית למדי.

על האוכלוסייה היהודית בכלל מדובר, ללמדנו כי "בני ישראל" אינם החלק היחידי של ציבור יהודי הודו, אף אם הם מהווים את הרוב בו. יש על ידם עוד כמה וכמה קבוצות אחרות, שאף הן אופיין רחוק מלהיות אופי רגיל. דומה להם בחידת תולדותיה, ובדרכי חייה הקבוצה של יהודי קוצ'ין בדרום-הארץ, שהיתה תמיד קטנה, ואילו כיום עם עליית רוב אנשיה לישראל לא נשארו ממנה אלא שרידים בלבד; בלתי-רגילה היא קבוצת יהודי בגדד שהגיעו הנה לפני דורות מספר ואף בקרבם בולטים הניגודים בין מספר גבירים גדולים (ביניהם גם נדיבים בני שם) לבין קבצנות רבה מזה; בלתי-רגילה בטרגיותה היא קבוצת פליטי גרמניה שהגיעו הנה בימי משטר הרשע בארצם, ולא מעט מהם נשארו בארץ, אם כי רובם כנראה יצאו אותה שוב כעבור זמן מה (אין ידיעות מהימנות ויהא גם במידת מה עליהם, כי קשריהם עם שאר חלקי האוכלוסייה היהודית הם חלשים ביותר, ויש ביניהם המתכחשים ליהדותם בכלל); ועוד נשארה הקבוצה הקטנטונת של פליטים ממזרח-אירופה, שהגיעו הנה בימי מלחמת העולם השניה, וביניהם דווקא אנשים פעילים מאד, אולם מספרם אפשר למנות על אצבעות הידיים.

"בני ישראל" מהווים אפוא את החלק העיקרי באוכלוסייה זו. הם בולטים בראש וראשונה במספרם, אמנם לא המוחלט שהוא קטן מאד, אלא בהשוואה עם שאר חלקי הציבור היהודי. במחצית המאה הקודמת נערך מספרם כקרוב לששת אלפים נפש; הוא גדל עד עשרת אלפים בסוף המאה, ושוב עד כדי עשרים אלף במחצית המאה הנוכחית.
בשנים הבאות עם עלייתם של כששת ועד שבעת אלפים לישראל מספרם ירד בהרבה, אולם תוקן שוב הודות לריבוי טבעי, עד שהיום מעריכים אותו כמתקרב לששה עשר ועד שבעה עשר אלף, שהם כשני שלישים של האוכלוסייה היהודית כולה בארץ זו.

אולם נוסף על מספרים אלה ולמעלה מהם בולט אופיים המיוחד, המבטיח להם מקום בפני עצמו בקרב הקבוצות המרובות של נדחי-ישראל, החל בשומרונים ובקראים, שתולדותיהם הן תולדות של אלפי בשנים, ועד הקבוצות הצעירות יותר של אנשי דונמה ושל הסובוטניקים (שומרי שבת) - המדובר בקבוצות שיהדותם לרוב מפוקפקת למדי.

רבים הסימנים המוזרים בקבוצה זו. מוזר בראש וראשונה שמם. מדוע הם נקראים "בני ישראל"? האם בכדי להבליט על ידי כך מעמדם המיוחד בקרב באומה?
יש, בעיקר בשורותיהם הם, הטוענים ששם זה מעיד על היותם צאצאי עשרת השבטים שהלכו לאיבוד עם חורבן מדינתם בידי מלכי אשור עוד לפני חורבן הבית הראשון. אמנם הם אינם המועמדים היחידים לירושה זו; היו בעבר ויש גם כיום בקרב יהודים וגם לא-יהודים לא מעטים, הטוענים אותה טענה, כלומר שגם הם צאצאי עשרת השבטים. אולם במקרה זה - וגם במקרה של השומרונים - יש לא מעט המתקבל כאילו על הדעת בטענותיהם, שכן גילם כקבוצה בפני עצמה הוא בלי ספק גבוה מאד, והמידה של אלפי בשנים יפה לו. ושוב יש הטוענים שהשם מעיד על מוצאם באחת מארצות ערב, שכן השם "יהודים" שנוא על הערבים, ולפיכך קראו לעצמם "בני-ישראל", בכדי לשפר על ידי כך מעמדם (יש אגב באפגניסטן הרחוקה שבט מוסלמי בעל שם זה). על כל פנים השם בודאי אינו רגיל, ואומר דרשני.

בלתי-רגילות וכולם חפופות אגדה הן תולדותיהם. מתי ואיך הגיעו להודו? איש לא ידע לקבוע דבר זה בדרך המתקבלת על הדעת מבחינת החקר ההיסטורי.
תיאוריה אחת בעלת אופי אגדתי מובהק, קובעת, כפי שנאמר כבר, זמן בואם בימי חורבן ממלכת ישראל שמשם ברחו כאילו בכדי למנוע גירושם לאחד המחוזות המרוחקים של ממלכת אשור. לפי תיאוריה אחרת הגיעו הנה אחרי חורבן הבית השני; ושוב יש המניחים שבאו בימי הביניים מאחת ארצות ערב, כנראה מתימן.
האגדה מספרת כי קבוצתם הראשונה הגיעה להודו באניה שנטרפה בלב ים עד שניצלו רק אחדים מנוסעיה, ואילו כל השאר טבעו; טבע גם מטען האנייה שהכיל בין השאר ספר תורה וספר דברי ימיהם. הניצולים נתפזרו בכפרים במחוז קונקן לא רחוק מן המקום ששם כעבור זמן מה נוסדה העיר בומביי; הם מצאו מחייתם בעיקר כדורכי שמן מעצי קוקוס שצמחו בסביבה זו, ומכיון שנמנעו מעבודה בשבת, קראו להם שכניהם כ"דורכי שמן מכבדי שבת" (Shanwar Tellis בלשון הסביבה). משם עברו רבים כעבור זמן מה לבומביי עם התפתחותה העצומה של עיר זו. כסימן המעיד על גילם בן אלפי בשנים מצטטים תכופות את העובדה - אמנם לא תמיד משכנעת די צרכה- שאינם יודעים, ועל כל פנים לא ידעו מאות בשנים לא את התורה שבעל פה ולא את התורה שבכתב, ואף אם נזהרו בדרך כלל לשמור את המצוות ומועדי ישראל, לא נכללו אצלם ברשימת החגים לא חנוכה ולא הצום של תשעה באב.

מכאן ממילא המעבר לתופעה המוזרה השלישית, והיא פרשת יהדותם. לא על היהדות של היום מדובר; אין כיום הבדל של ממש ביניהם לבין שאר חלקי האומה, אף כי השכלתם היהודית בדרך כלל היא נמוכה למדי, אולם רבה נאמנותם היהודית, ואף אם נתפלגו לכמה וכמה זרמים, רובם בלי ספק אפשר לראותם כחרדים במובן המקובל. לא תמיד היה ככה. המצב של היום הוא פרי התפתחות של מאתים וחמישים או שלוש מאות השנים האחרונות, ואילו לפני כן במשך מאות בשנים קשריהם עם היהדות היו חלשים ביותר. את השפה העברית לא ידעו כלל; כנראה נשתכחה בפיהם במשך מאות בשנים של קיומם המבודד. שפתם היתה - ונשארה עד היום - שפת האוכלוסייה המקומית, המאראטי; תפילתם העברית היחידה היתה שמע ישראל, שחזרו עליה מדי יום ביומו, ואף פעמיים ושלוש ביום, מבלי להבין תוכנה; ואף אם קיימו מצוות לא מעטות, בייחוד שמירת שבת ומועדי ישראל וגם מצוות של כשרות, בכל זאת היו רחוקים מקניניה הרוחניים של האומה, עד שבעיני ההודים עצמם נראו ככיתה מיוחדת, ולא כחלק העם היהודי.

התמורה הרבה שתקנה מצב זה, באה כתוצאת מאורע, שוב אגדתי למחצה ולשני שלישים, והוא הביקור אצלם של אדם ששמו נודע כדוד רחבי, והוא לאחר ששמע עליהם כעל שומרי מצוות ישראל, ונוכח לדעת שאמנם כן הוא ושהם יהודים ממש, הקדיש חייו, בכדי לחזק יהדותם, ללמדם עברית כשפת הפולחן הדתי, ולהכניסם במסגרת פחות או יותר רגילה של חיים יהודיים.

ביחס למועד הופעתו של אדם זה, שעשה מה שעשה בעזרת תלמידים אחדים, שוב קיימים חילוקי דעות גדולים. יש הטוענים, שהוא פעל פעולתו עוד לפני שמונה או תשע מאות שנה, ושמוצאו היה ממצרים, שכן השם "רחב" בא פעמים בתנ"ך לציון ארץ זו (הטוענים טענה זו מניחים תכופות, כי הוא היה אחיו של הרמב"ם, שנודע כסוחר ימים ואנייתו נטרפה בסערה, כשם שגם דוד רחבי לפי אגדותיהם של "בני ישראל" טבע בים); לעומת זאת מניחים אחרים כי זמנו היה לפני חמש מאות שנה, ושוב אחרים כי הדבר קרה לפני מאתים וחמישים שנה, ושהאיש בא לא ממצרים, כי אם מבין יהודי קוצ'ין, בעלי השכלה יהודית לאין ערוך יותר חשובה מהשכלתם של "בני ישראל". חילוקי דעות כה גדולים הניעו את עמנואל אלסונגר, מחשובי החוקרים של "בני ישראל", שביקר אצלם פעמים אחדות, להניח, כי כנראה לא היה איש אחד, אלא שני אנשים בעלי שם זה, מהם אחד לפני שמונה מאות שנה, ואילו השני לפני מאתים וחמישים או שלש מאות שנה, והוא שדאג לחידוש התורה שנשתכחה שוב בפיהם. ברור על כל פנים שכתוצאת עובדה חשובה זו, תהיה תקופתה אשר תהיה, נשתנו חייהם של "בני ישראל" מיסודם, ושמן הזמן ההוא הם נקשרו ביהדות יותר ויותר, עד שנעלמו כל ספקות ביחס למעמדם כחלק מהעם היהודי.

כמה וכמה נוסעים שבקרו בהודו במאה הקודמת, אשרו זאת; החשוב ביניהם היה הנוסע והחכם המופלג, הרב יעקב ספיר הלוי, שביקר כמשולח בארצות רבות בדרום היבשת האסיאתית ובאוסטרליה והשאיר לנו תאור חשוב ומענין של החיים היהודיים בארצות ההן, ועל אף היותו חדור רוח של ידידות כלפיהם, יש בספרו מקומות אחדים, שבהם מודגשים ספקותיו ביחס למצוות מסוימות שלדעת המחבר "בני ישראל" אינם מקיימים אותם, ומשפטים אלה גרמו לקשיים לא מעטים בפרשת היחסים בין "בני ישראל" לבין שאר חלקי האומה, בייחוד אחרי עלייתם של רבים מבין "בני ישראל", שעל כך עוד ידובר להלן.

כדאי אגב לציין כי "בני ישראל" עצמם ניסו תמיד לשמור על יהדותם ולבססה. כל זמן שלא היו קיימים קשרים ביניהם לבין שאר חלקי האומה. דבר זה בא בעיקר לידי ביטוי בהסתגרותם בפני האוכלוסייה ההודית, שבקרבה ישבו.
אמנם שיטת הכתות שהיתה פעם השלטת בהודו, ולא מעט ממנה נשאר עד היום, ממילא גורמת למרחקים בין החלקים השונים של האוכלוסייה; בכל זאת במקרה של "בני ישראל" נצטרף רצונם הברור לחיות בינם לבין עצמם, ולא להיטמע בסביבתם, אף כי לא מעט מאורח חייהם, ובייחוד מן האופי של תרבות הודו נשאר טבוע בנשמתם. לעומת זאת החל מימי דוד רחבי ואילך ניסו ללמוד מכל חלקי העם שבהם נתקלו, ולפיכך קבלו בשמחה פניהם של יהודי בגדד, שנכנסו להודו במספרים ניכרים בראשית המאה הקודמת; בתי-הכנסת של "בני-ישראל" הועמדו לרשות "הבגדדים", וכן הועמדו בתי-העלמין ושאר המוסדות. ואמנם למדו "בני ישראל" לא מעט מקבוצה חדשה זו.

אולם הקואופרציה לא נמשכה זמן רב. הבגדדים החלו מדגישים עד מהרה את בכורתם היהודית. מוסדותיהם ננעלו בפני "בני ישראל" או טיפלו בהם כבאנשים מסוג שני, מה שממילא הגביר את המחיצה בין שתי העדות. עזרה לאין ערוך יותר חשובה הוגשה ל"בני ישראל"
בדרך פרדוקסאלית למדי דווקא על ידי המיסיונרים הנוצרים שמילאו שליחות ממדרגה ראשונה בתרגמם את התנ"ך לשפתם של "בני ישראל", מה שאפשר להם להכיר ספר יסוד זה של אמונתם, ולהסתגל לו באורחות חייהם; גם להשכלתם הכללית ובייחוד ללימוד השפה האנגלית דאגו המסיונרים דאגה לא מעטה. יהיו נימוקי עזרה זו אשר היו, התוצאות בודאי היו רצויות ביותר. מספר "בני ישראל" שהמירו דתם, נשאר קטנטן, ואילו הרוב הגדול נהנה מעזרת המיסיונרים דווקא לביסוס אמונתם היהודית.

תמורות יסוד אלה בחייהם של "בני ישראל" לא היו היחידות שבאו עליהם בדורות האחרונים. נשתנה במידה לא קטנה גם מעמדם האזרחי, וחייהם המקצועיים והחברתיים. אמנם שנאת ישראל ומדיניות ההפליה לא נודעו אף פעם בארץ זו, אחת הגדולות לא רק בשטחה ובאוכלוסייתה, אלא גם בסבלנותה, לפחות עד פרוץ המלחמה הקשה בין ההודים והמוסלמים בימי חלוקת הארץ, ואילו ביחס ליהודים עד היום הזה. במקצת סבלו "בני ישראל" בעטיה של אוירה של בוז כלפיהם בגלל עבודתם המקצועית שנחשבה כעבודה נמוכה מאד; אף לאחר שרובם עברו למקצועות אחרים שמם כדורכי שמן נשאר אתם. אולם לא היה בכך משום רע מיוחד בהשוואה עם ההפליה שממנה סבלו מידי בני עמם, כפי שהוסבר לעיל, ואילו בחיי יום יום לא הורגשה כל הפליה. היא לא הורגשה גם כאשר "בני ישראל" התחילו עוברים לבומביי ומסתדרים שם במקצועות חדשים, בעיקר כבעלי מלאכה: נגרים, בנאים וכדומה.

בכל זאת חל שיפור רב במצבם עם כיבוש הודו על ידי האנגלים, שכן אלה העריכו את סגולותיהם האינטלקטואליות של "בני ישראל", ואפשרו להם לעלות בסולם החברה לעמדות בפקידות פומבית, ועוד יותר בצבא, בו אנשי "בני ישראל" מילאו תפקיד חשוב ורבים מהם הועלו לקצינות.
ערכם הרב בשרות זה בלט במיוחד בימי המרד הצבאי הגדול בשנת 1857, שאז נאמנותם של "בני ישראל" עמדה להם לאנגלים במידה לא קטנה להשתלט על המצב; בבומביי גופא הפסיקה נוכחותם של גדודי צבא מבין "בני ישראל" בכדי למנוע התלקחות, שעשתה שמות במחוזות אחרים של הארץ. גם שחרור הארץ משלטון הבריטים לא פגע במעמדם. רובם יושבים כיום במדינת הודו (בפקיסטן נשארה רק קבוצה קטנה בעיר קראצ'י) בעיר בומביי וכמה ערים אחרות בסביבה (פונה, טנה, אליבג); קבוצות קטנות יושבות גם בערים יותר רחוקות, בעיקר בעיר הבירה ניו-דלהי. כולם נהנים מזכויות אזרחיות מלאות; יש ביניהם שעלו לעמדות חשובות בהנהלת עניני המדינה ובצבא וגם במקצועות חופשיים כמורים, עורכי דין או רופאים; מבין שורותיהם בא גם הראש הקודם של עירית בומביי.

פרשת היחסים הבלתי ברורים בין ממשלת הודו, התומכת בדרך כלל בליגה הערבית, לבין מדינת ישראל, נשארה ללא השפעה כלשהי במעמדם של היהודים, תושבי הארץ, כשם שלא פגעה כלל בתנועה הציונית, החופשית בפעולתה. למעשה אמנם "בני ישראל" רובם נשארו בעמדותיהם הכלכליות הקודמות כבעלי מלאכה ופקידים, ורמת חייהם היא נמוכה למדי;
בכל זאת אינו ידוע אצלם העוני בצורה גלויה, והעיקר לא נודעה פשיטת יד ברחובות; מוסדות של צדקה דואגים לגורלם של אלה שאין ביכולתם להרוויח לחמם בעבודתם הם. לא מעטה גם הדאגה להשכלתם של הילדים, בית ספר מיוחד לילדי "בני ישראל" הוקם עוד במחצית השנייה של המאה הקודמת, והוא מרכז בין כתליו מאות אחדות של תלמידים.
(ביניהם מספר תלמידים הודים); תכנית הלימודים כוללת גם מקצועות יהודיים, שההתקדמות בהם היא אמנם צנועה למדי, שאר הילדים מקבלים חינוכם בבתי-ספר כלליים מיסודן של העיריות.

יהדותם של "בני ישראל" איננה עמוקת שרשים, אולם היא מבוססת למדי. למעשה רובם הם שומרי מצוות, אף כי כלפי חוץ הם מפוצלים לשלושה זרמים, בדומה למצב בקרב יהודי אמריקה ועוד כמה ארצות אחרות.
יש אפוא אצלם עדה ליברלית, המתנהלת על ידי רבנים צעירים מארצות הברית, שההבדל בינה לבין השאר הוא בעיקר סוציאלי, שכן היא מרכזת בקרבה אנשים משכבות אמידות. כתגובה להקמתה נתארגנה גם תנועת קונסרבטיבים, גם היא תחת השפעה אמריקנית, ושוב ללא הבדל של ממש בינה לבין אנשי שאר הזרמים.
אמנם מצבם החומרי הדחוק אינו מאפשר להם לדאוג במידה מספיקה לסיפוק צורכיהם הדתיים, ובעיקר להזמין רבנים שידאגו לביסוס הכרתם ולחינוך ילדיהם; דבר זה לא יסודר כנראה ללא עזרה מן החוץ, הניתנת כבר במידה מה ויש לקוות כי ממדיה יגדלו להבא.

פרק בפני עצמו, עגום למדי, מהווה עלייתם של "בני ישראל" וגורלם בארץ. לא בתנאים החיצוניים מורגש הקושי. אין כל הגבלות בעלייה מהודו לישראל; חפשי כל יהודי לצאת משם כשם שהוא חפשי לחזור להודו; המדיניות של ביטול אזרחותם של העולים, הידועה בכמה וכמה ארצות במזרח הקרוב ובמזרח-אירופה, לא נודעה אף פעם בארץ זו.

אמנם בשנים שלפני הקמת המדינה השפעתה של הציונות בשורות "בני ישראל" היתה חלשה למדי; רק מעטים נצטרפו לתנועה, ויחידים בלבד עלו. מצב זה נשתנה אחרי ההכרזה על חידוש הריבונות הישראלית. האווירה המשיחית שהתפשטה אז בארצות רבות, חדרה גם להודו. היא זכתה לכוח מיוחד בקרב יהודי קוצ'ין שעלו רובם, ואף אלה שנשארו ילכו כנראה בעקבותיהם בזמן הקרוב. לא כה חזקה היתה התגובה בקרב "בני ישראל", אולם אף מבין שורותיהם רבו העולים; מספרם הכללי עד ראשית שנות הששים נערך כששת ועד שבעת אלפים נפש, שזה היה למעלה מחלק הרביעי של אוכלוסייתם. אולם קליטתם בארץ נתקבלה בקשיים בלתי-צפויים. לא הקשיים הכלכליים הם העיקר, אף אם גם הם הורגשו ומורגשים עד היום, והקובלנות בגלל התנאים הקשים ובגלל מדיניות ההפליה, הקיימת כאילו ביחס לעולים מן המזרח הקרוב, נשמעו גם בשורותיהם של "בני ישראל".

אולם נוסף על קובלנות אלה ולמעלה מהם צצה בעיה אחרת שלהלכה נודעה כבר בשנים הקודמות, ואילו עכשיו היא לבשה צורה חמורה למדי, הינה בעיית הנשואים בין אנשי "בני ישראל" לבין בני עדות אחרות. החשש כי בגלל חייהם הדתיים הבלתי מסודרים כראוי בדורות הקודמים נתערבו ביניהם בני עמים אחרים, וכן שהיו אצלם מקרים של גירושין שלא כדין, ומקרים של נשואי קרובים אסורים לפי דיני ישראל, נודע כאמור כבר במאה הקודמת, והוא נשאר בתוקפו גם בשנים הבאות; אך בכל אותה תקופה הם ישבו בהודו כקבוצה בפני עצמה, והנשואים היו בעיקר ביניהם לבין בני עדתם, לא היה בכך משום מכשול רב.
מה שלא כן כאשר באו ימי העלייה, ואלפי בני ישראל נתקלו במקומותיהם החדשים בבני עדות אחרות, עד שממילא גדל מספר הנשואים אתם. והנה במקרים רבים הרבנים מאנו לסדר נשואים אלה, כי לא היו בטוחים ביהדותם השלמה של "בני ישראל"; ושוב יש שדרשו מהם גיור או הציגו תנאים קשים אחרים. מדיניות זו עוררה התמרמרות רבה בקרב "בני ישראל" ומה גם שאף עמדתם של מוסדות דתיים יותר גבוהים לא היתה או לא נראתה להם כברורה למדי.

בכדי לתקן מעוות זה, ובלחץ דעת הקהל בישראל, ניגשה הרבנות הראשית לאיסוף החומר ההיסטורי על "בני ישראל" ואיסוף של פסקי דין שנכתבו בשאלות אלה, ובשנת תשכ"ב לאחר התערבות גורמים ממשלתיים רמי מעלה נתכנסה התייעצות מיוחדת של רבנים שהחליטה, כי מותר להינשא עם "בני ישראל" אולם בו בזמן פירסמה הרבנות הנחיות לרושמי הנישואין המאפשרים נישואין של "בני ישראל" רק בתנאים מסוימים. הנחיות אלו של הרבנות הראשית הסעירו אפוא מחדש את רוחותיהם של "בני ישראל" הרואים בה המשך של מדיניות ההפליה כלפיהם ומה גם שרבנים לא מעטים ממשיכים לדחות הבקשות ל"נשואי תערובת" בין "בני ישראל" ואנשי עדות אחרות או עומדים על חקירה ודרישה קפדנית כתנאי להסכמתם.

ההתמרמרות הרבה בשורות "בני ישראל" גרמה למקרים לא מעטים של התפרצות (הפגנות פומביות, שביתות שבת) וגם ליציאת הארץ על מנת לחזור להודו. אמנם מקרים אלה אינם מרובים, והמספר הכללי של היורדים לא עלה על כמה מאות, אולם גם הוא הספיק בכדי לעורר את דעת הקהל לא רק בישראל, כי אם גם בהודו, ולא רק דעת הקהל היהודי, כי אם גם הכללי; היו אפילו מקרים של שאילתות בפרלמנט ההודי בענין מדיניות ההפליה שממנה סובלים אזרחי הודו בישראל. קשיים אלה עלולים כמו כן לפגוע בעליה מהודו להבא; בכל זאת לא נמצא עד כה פתרון שיתקבל על דעת כולם.

מכאן המעבר לבעיית עתידם של "בני ישראל", בו נסיים מאמר זה. עדה קטנה זו, מה יהיה סופה? התשובה הניתנת תכופות ביחס לקבוצות מסוג זה, והיא העברתם לישראל בכדי להבטיח על ידי כך קיומם היהודי ומיזוגם בשאר חלקי האומה, אינה באה כנראה בחשבון במקרה זה, שכן אין להניח כי לאחר הנסיונות הבלתי-מעודדים עד כה יחליטו "בני ישראל" כולם או רובם לעלות, כפי שעשו יהודי קוצ'ין בארצם או קבוצות ישראל בכמה וכמה ארצות אחרות. רובם ישארו כנראה בהודו בשנים הקרובות, והשאלה נשאלת ביחס לקיומם להבא. לא על קיומם האזרחי המדובר, ולא על הכלכלי. מבחינה אזרחית לא צפויה להם כל סכנה בעתיד, כשם שלא היתה קיימת בעבר; מדינת צדק היא הודו, ואינה מפלה בין תושביה, תהיה לאומיותם ואמונתם אשר תהיה, ואין בנידון זה כל הבדל בין מדיניותם של השלטונות לבין עמדתה של האוכלוסייה; האנטישמיות היא תופעה בלתי-ידועה בארץ זו. גם הבעיה הכלכלית איננה קיימת כאן כבעיה רצינית. אמנם רמת חייהם של ההמונים היא נמוכה מאד, וגם "בני ישראל" מרגישים זאת יפה בהיותם רובם בני שכבות נמוכות; אולם עד כדי סכנת רעב הדברים בכל זאת אינם מגיעים בקרבם, ויש להניח שעם התפתחותה האטית של הארץ ישתפר המצב, ומה גם שברמת השכלתם "בני ישראל" בדרך כלל עולים על שאר חלקי האוכלוסייה, והמעבר לעמדות בהנהלת עניני המדינה ובמקצועות חופשיים שנסתמן אצלם בזמן האחרון, חזקה עליו שיימשך גם להבא, ויגביר מעמדם הכלכלי והחברתי.

לא כן ביחס לעתידם הלאומי. המצב בנידון זה רחוק מלהתקבל על הדעת, ואין להניח שישתפר תוך התפתחות רגילה. קבוצה קטנה זו לא תדע בכוחותיה היא בלבד לספק צרכיה הדתיים והלאומיים, שזה במקרה של "בני ישראל" בודאי הינו כך, ומה גם שמצבה החומרי כאמור דחוק למדי.

אין גם להניח שבעיה זו תזכה לפתרונה תוך איחוד הכוחות היהודיים בארץ גופא, שגם הוא עדיין רחוק מהגשמתו; יהדות הודו הקטנה מחולקת לארבעה גושים של תושבי בומביי והסביבה, של יהודי קוצ'ין, של יהודי כלכלתה, ויהודי ניו-דלהי, אשר טרם הספיקו להקים ועד מרכזי משלהם. ואפילו אם יעשו זאת, יהיה בכך משום הישג ארגוני ומוסרי, אולם אין לקוות שדבר זה לכשעצמו יגביר יכולתם עד כדי כך שלא יזדקקו לעזרה מן החוץ. בלי עזרה זו לא יוכלו להתקיים; הרי אין ביכולתם אפילו להחזיק רבנים שידאגו לשלומם הרוחני, ולא כל שכן להקים מוסדות אחרים. רק הקשרים עם שאר חלקי האומה יוכלו לעמוד להם במצוקתם. היום קשרים אלה הם חלשים למדי, ועד כדי עזרה של ממש אינם מגיעים פרט למקרים בודדים.

פתרון בעיה זו בדרך ההולמת את צרכי האומה ואת כבודה, הוא אחד התפקידים החשובים שבפניהם ניצבת המדיניות היהודית בימינו; עליה לדאוג לכך פן ייהפך ציבור קטן זה, שבמשך מאות בשנים ידע לשמור על יהדותו, ויהא גם בצורה פרימיטיבית למדי, לאבר מדולדל בגוף של האומה, שלא יחזיק מעמד מול כוחה הגובר של תרבות הודו. על המוסדות לטפל בבעיה זו, וטובה שעה אחת קודם.