לנהרי כוש, בלבה של ארץ חבש, בהרי סמין ובמחוזות הסובבים את ימת טנה, גר שבט מעבר שחום עור הקורא לעצמו "בית ישראל", השומר באדיקות את כל המצוות שבתורת משה, המצפה לביאת המשיח ומקווה לזכות לגאולה בתוך כלל ישראל בארץ הקודש.

פעם היה זה עם כיום נשארו לפליטה כמה רבבות, בין 30,000 ל- 50,000 נפש. החבשים קוראים להם רב ועצום; כלומר זרים או מהגרים. אך שם זה, בו נשמעת נימה של בוז, אינו הולם את "פלשים", ההיסטורית. הפלשים אינם זרים מקרוב באו. מבחינה אנתרופולוגית ולפי לשונם המציאות הנם שייכים למשפחת שבטי אגאו, כלומר לאוכלוסייה החמית המקורית של הארץ, הקדומה, שקדמה לכובשים השמיים מדרום-ערב שיסדו את הממלכת אקסום ונתנו לארץ את שמם ואת שפתם.

גם מבחינת האמונה יש לציין כי היהדות קדמה בחבש לנצרות במאות שנים. כאשר בית באקסום התנצר במאה ה- 4 ורצה לכפות על נתיניו את הנצרות כדת המדינה, התנגד המלוכה חלק מן העם לאמונה החדשה. אלה היו אבות אבותיהם של הפלשים.

מתי וכיצד הגיע היהדות לחבש? לשאלה זו יש תשובה מוכנה בפי הפלשים: האגדה על מלכת שבא, שהיא משותפת להם ולנוצרים החבשיים, המצדיקים בה את זכותה הלגיטימית של השושלת המולכת לכס המלכות בחבש.
בעינינו זו אגדה, אבל אלה ואלה רואים בה אמת היסטורית שאין להטיל בה ספק. האגדה אומרת כי במשך ביקורה של מלכת שבא (שמה מקדה והיא היתה מלכת חבש) בירושלים, נרקם בינה לבין שלמה המלך רומן אהבה באתיופית בחוזרה לארצה, ילדה המלכה בן וקראה את שמו מנילכ. היא שלחה אותו ירושלימה אל זעיר. והוא חונך שם בתורת משה. כשגדל מנילכ, משח אותו אביו למלך על חבש ושילח אותו אביו בליווי בחורים מבכורות יועצי המלכות וקציניה. המשך הסיפור, כיצד להציב אותו לארצו אקסום, אינו מענייננו כאן, הפלשים טוענים כי הם יוצאי חלציהם של אותם בחורי בבירתו ישראל שנתלוו אל מנילכ.

אם נרצה לצאת מתחום האגדה אל אור ההיסטוריה, גדולה עדיין התעלומה. העובדות המעטות כר נרחב להשערות. בספרים יווניים מן המאות השניה והראשונה לפני הספירה (אגא משאירות וארתמידורוס) מוצאים אנו עדות ראשונה על הימצאותו של ישוב יהודי בחוף המערבי תרכידס סוף. יתכן כי יהודים באו הנה לרגל עסקיהם, עוד לפני חורבן הבית ויסדו מושבות של ים ויתכן שהיו אלה פליטי חרב שנמלטו הנה בשעת החורבן הראשון או לאחר מכן. מסחריות, דרך הים, היתה להם גם דרך חדירה יבשתית לאורך עמק הנילוס. הרי ידוע לנו כי מלבד העילית היה קיים ישוב יהודי עתיק. כשכבש כמבוזי, מלך פרס, את מצרים בשלהי במצרים ה- 6 לפנה"ב, הוא מצא שם באי יב מושבה יהודית שהיה לה אף בית מקדש משלה. יש המאה לכך, כי אחדים ממנהגי הפלשים שורשיהם במנהגי הישוב היהודי-מצרי. כידוע לנו, סימנים היהודים בתקופת הבית השני, בכל מקומות התיישבותם בגולה, בעשיית נפשות לתורת עסקו משה. נראה כי בחבש היתה להם הצלחה רבה בין שבטי אגאו וגרים רבים נסתפחו אל היהודים. מקורות חבשיים מודים בזה כי דת משה היתה הנפוצה ביותר בחבש המתיישבים לפני שבאה הנצרות לשם.

יחד עם הדת הנוצרית קיבל בית המלכות באקסום, במאה ה- 4, גם את השנאה הנוצרית ליהדות. אז התחילו, כנראה, רדיפות נגד אותו חלק של העם שסירב לקבל את הנצרות.
אט-אט נדחו אבות הפלשים מאזור החוף אל פנים הארץ. לעדה היהודית, שהיתה מעתה מנותקת משבילי התחבורה הבין-לאומית, בא חיזוק ממקום אחר בימי הנגוס אלה אצבחה שכבש בשנת 525את ממלכת חימיאר היהודית בערב הדרומית. הנגוס הביא משם מספר גדול של שבויי מלחמה יהודיים והושיב אותם בהרי סמין, חבל שנחשב אז כארץ גזרה. לאחר מכן התחילה עבור יהדות חבש תקופה ארוכה של בידוד מן הקבוצות היהודיות בשאר ארצות התפוצה.
מכל ההתפתחות שחלה ביהדות בתקופת התלמוד והגאונים לא הגיע שמץ אל אזני הפלשים. גם הגירה נוספת של יהודים לחבש לא היתה ובמאות השנים הרבות של התחתנות עם הגרים מילידי הארץ אין פלא שגבר טיפוס האגאו על הטיפוס היהודי המקורי.
בחבש, שהוא כור היתוך של גזעים, אין בעצם אפשרות לדבר על טיפוס אגאו אחיד. אפשר למצוא בין הפלשים כאלה הדומים מאד ליהודי תימן, ומאידך כאלה המתקרבים אף אל הטיפוס הכושי.
בפנים הארץ התלכדו הפלשים ויסדו ממלכה עצמאית. אין אנו יודעים, מתי בדיוק היא נוסדה אבל כשהופיע, בסוף המאה ה- 9, אלדד הדני בקהילות צפון-אפריקה, ספרד ובבל, הוא סיפר על שבטים יהודיים עצמאיים בארץ חוילה. עם כל הדמיוני שבסיפוריו, קרוב לוודאי שהוא דיבר על ממלכת הפלשים ויתכן כי הוא עצמו היה פלשי.
לפי מקורות חבשיים מלך אז על הפלשים מלך בשם גדעון. שם אשתו היה יהודית ומושבם היה בראש אחד ההרים שנקרא עוד במאה ה- 18 "סלע היהודים". לזוג המלכותי היתה בת ששמה היה יהודית, כשם אמה (או אסתר לפי מקורות אחרים), והיא נועדה להטביע את חותמה על מהלך ההיסטוריה החבשית.

היא השתתפה במרידת שבטי אגאו נגד אדוניהם השמיים, שפרצה באמצע המאה ה- 10, יתכן אף כי יהודית עמדה בראש המורדים שהדיחו מכס המלוכה את השושלת שהתפארה במוצאה ממנילכ בן שלמה, רדפו את הנצרות ושרפו כנסיות ומנזרים. במשך למעלה מ- 300 שנה מלכו בחבש מלכים מגזע אגאו. אולם רדיפת הנצרות הייתה קצרה. כשחזר הסדר לארץ, קיבלו המלכים מגזע אגאו את הדת הנוצרית השלטת (שושלת זאגואה) ואחד מהם, לאליבלה, אף נמנה עם קדושי הכנסיה החבשית. הפלשים חזרו, כנראה, למצודותיהם ההרריות ולא התערבו עוד במדיניות החבשית. אבל החבשים לא שכחו את ההתקפה הפלשית על הנצרות המסופרת במידה רבה של גוזמה בכרוניקות החבשיות. כאשר חזרה שושלת בני שלמה לשלטון במאה ה - 13, היא פתחה במהרה במלחמת השמד נגד הפלשים, שהתנהלה כל אימת ששכניהם המוסלמיים של הנגוסים נתנו להם שהות לכך. מלבד הקנאות הדתית היה למלחמות הללו, כמובן, גם מניע מדיני. הנגוסים לא יכלו להשלים עם קיומה של ממלכה עצמאית ועוינת בחלק מארצם.

אי אפשר להיכנס כאן לפרטי המלחמה הזאת, שנמשכה לסירוגין מהתחלת המאה ה- 14 עד לאמצע המאה ה - 17, כאשר הנגוס סוסניוס שם קץ לעצמאותם של הפלשים וניסה להכחידם כליל. הכרוניקות של הנגוסים השונים מתארים את המלחמות בפלשים בפרוטרוט. אף על פי שבעלי הכרוניקות הם נוצרים קנאים שאינם חוסכים דברי בוז לפלשים, הם מוכרחים לפעמים להביע, נגד רצונם, את התפעלותם ממעשי הגבורה שלהם ומאומץ הלב שגילו, לא רק גברים, אלא גם נשים, כשהיה עליהם לבחור בין מוות לבין טבילה לנצרות.

אחרי תבוסתם הסופית, המשיכו הפלשים שנותרו בחיים לעבד את אדמותיהם, אך מעתה כאריסי האדונים החבשיים הקשים שלקחו לעצמם חלק גדול מפרי עבודתם. הם עסקו גם במקצועותיהם המסורתיות: נפחות, קדרות, אריגה, בניה ועוד. גדולי הארץ, הראסים, ניצלו את כשרונותיהם ואת חריצותם, אבל גם התעללו בהם, הביאו אותם למקומות מרוחקים מכפריהם, במיוחד לעבודות בנין, אף להקמת כנסיות ומנזרים, והכריחו אותם לעבוד בשבתות, לפעמים שירתו הפלשים, שהיו ידועים כאנשי מלחמה אמיצים, בצבא הנגוס. שכניהם הנוצריים של הפלשים שנאו אותם והעלילו עליהם עלילות שווא. בבורותם הם האמינו כי הפלשים הם מכשפים מסוכנים וכי בלילות הם הופכים לחיות טרף.

הנוסע הסקוטי ג'ימס ברוס, ששהה בחבש שלוש שנים, מ- 1770 עד 1772 הקדיש לפלשים פרק מעניין בספרו המונומנטלי על מסעיו לגילוי מקורות הנילוס. אבל ידיעות מוסמכות ומפורטות ראשונות על אמונות הפלשים ומנהגיהם הגיעו לאירופה על ידי החוקר הצרפתי אנטואן ד'אבאדי ב- 1845.
בינתיים גילו גם המיסיונרים הפרוטסטנטיים שביקרו בחבש, את הפלשים וריכזו את פעולתם עליהם. תרועות הניצחון של המיסיונרים על כל הצלחה בהפצת הנצרות בין הפלשים, העירו לבסוף את יהדות מרכז אירופה, העשירה והשאננה, מתרדמתה. החברה הצרפתית "כל ישראל חברים" (כי"ח - האליאנס) החליטה לברר, מה האמת בסיפורים על יהודים שחורי עור בחבש, ושלחו לשם את המזרחן הדגול, יוסף הלוי.

בעצם לא היה זה המגע הראשון בין פלשים לבין העם היהודי. במשך כל ימי הביניים התהלכו סיפורים על עשרת השבטים היושבים בארץ כוש ועל מלחמותיהם. שבויי מלחמה פלשיים נמכרו לפעמים לעבדים בשוקי מצרים ונפדו על ידי היהודים. במאה ה- 15 פגש הדרשן אליהו מפרארה בחור פלשי בירושלים ושמע ממנו סיפורים על המלחמות בחבש. עובדיה מברטנורה, פרשן המשנה, נפגש עם פלשים וניסה ללמוד מדבריהם, אם הם קראים או רבניים, כלומר אם הם מכירים בתורה שבעל פה. גם הקראים התעניינו בפלשים, כיון שנודע להם כי אמונתם מבוססת אך ורק על המקרא. אחד מחכמי הקראים באותו דור מסתמך אף על מנהג פלשי כדי להוכיח את נכונות דעותיו על מצוות השבת.

עניין רב נודע לאחת מתשובותיו של ר' דוד בן זמרא (הרדב"ז), ראש יהדות מצרים במחצית הראשונה של המאה ה - 16. לפניו בא מעשה באשה פלשית שהובאה למצרים, נקנתה על ידי יהודי וילדה לאדונה בן שרצה לבוא בקהל ישראל. הרדב"ז פסק כי הפלשים אמנם קראים הם, אבל לא מפני שהם דוחים את התורה שבעל פה, אלא מפני שאינם יודעים אותה. הוא כותב:

"הם משבט דן בלי ספק ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפסו להם פשטי הכתובים. אבל אם היו מלמדים אותם, לא היו פוקרים בדברי רבותינו ז"ל והוי כתינוק שנשבה לבין הגויים".

המקובל אברהם בן אליעזר הלוי, במאה ה- 16, שמע והעלה על הכתב דברים מעניינים על מלחמות הפלשים. הוא היה הראשון שהשתמש בשם "פלאסה" בעברית. גם במאות ה - 17 וה- 18 נזכרים הפלשים בכתביהם של סופרים ורבנים. כשיסד צונץ, בהתחלת המאה ה- 19, את החברה למדעי היהדות, פירסם אחד מחבריה מ. ל. מרכוס, מחקר מקיף על ראשית ההתיישבות היהודית בחבש וחבר אחר, סיני קירשבאום, הציע לארגן משלחת אל הפלשים. אחרי הופעת מאמרו של ד'אבאדי, התקשר אוהב-גר לוצאטו, בנו של שד"ל עם הפלשים באמצעות ד'אבאדי וקיבל מהם תשובה בכתב לשאלות שונות שהציג להם. ידוע גם על ביקור של פלשים בירושלים ב- 1855 ועל חילוף מכתבים בין קהילת ירושלים ועדת הפלשים. אולם כל המגעים הללו היו מקריים, לא היה בהם כדי לפזר את הערפל בו היה לוטה שבט הפלשים, וגם לא כדי ליצור קשר בר קיימא בינם לבין גוף העם יהודי. החידוש בנסיעתו של יוסף הלוי היה שהוא נשלח על ידי חברה שייצגה את יהדות צרפת, כדי לקבוע את המצב לאמיתו ולהציע דרכים להגשת עזרה.

הלוי הגיע אל הפלשים, אסף פרטים רבים עליהם, רכש כתבי יד מספרותם הדתית שפרסם לאחר מכן, והביא אתו לצרפת שני בחורים מבני הפלשים עדות חיה. לדעתו היו הפלשים יהודים והעם היהודי היה חייב לקרב אותם ולעזור להם במצוקתם.
אולם בשנה ששהה הלוי בחבש שככה מסיבות שונות התעוררותה של חברת כי"ח וביקורו של הלוי אצל הפלשים נשאר ללא תוצאות מעשיות. רק כעבור 40 שנה, כשיצא ד"ר יעקב פיטלוביץ תלמידו של הלוי, בשנת 1905 למסעו הראשון לחבש, התחיל דף חדש בתולדות הקשרים בין הפלשים והעם היהודי.

בעוד הראשונים נטו לראות בפלשים יהודים לכל דבר, וגם המיסיונרים שעשו כמיטב יכולתם להעביר אותם על דתם, התייחסו אליהם כאל יהודים, הפך הדבר לפרובלמטי בעיני יהודי אירופה אחרי נסיעתו של הלוי, והעמדה הספקנית נמשכת בחוגים מסוימים במדינה ישראל. מבלי לנסות לפסוק הלכה, נסקור כאן בקצרה את מנהגיהם ואת אמונתם של הפלשים.

בתפילותיהם, וכן בקריאת התורה בבית הכנסת, משתמשים הפלשים בשפה אתיופית העתיקה (געז), שהיא גם שפת הכנסייה החבשית.
אולם נראה כי בזמן הקדום נהגו להתפלל באגאו. בתוך התפילות בגעז נשתמרו פסוקים רבים באגאו, לשון שמעטים מהם מבינים או מדברים אותה היום. אין כל הוכחה שהיתה להם אי פעם תורה או תפילות בעברית. אם יהודים ממצרים הם שהפיצו את היהדות בחבש, יש להניח כי הם עצמם כבר לא ידעו עברית, אלא דיברו ארמית, ובזמן מאוחר יותר יוונית. בחבש סיגלו לעצמם את לשון הארץ והטיפו בה ליהדות.

מרכז החיים הדתיים אצל הפלשים הוא בית הכנסת, הנקרא בלשונם "מסגיד". בית הכנסת הוא על פי רוב סוכת עץ עגולה, אולם יש גם בנייני אבן מרובעים. הכניסה היא מצד מזרח. מול הכניסה, בצד מערב (צד ירושלים) נמצא שולחן אשר עליו מונח ספר התורה (אורית) בגעז, כתוב על קלף. לתורה צורת ספר ולא צורת מגילה, כנהוג אצלנו. יש והשולחן עם ספר התורה מונח מאחורי וילון המחלק את בית הכנסת לשני חלקים: מקדש וקודש הקדשים...
בכל קהילה פלשית יש כוהנים הדואגים לכל הצרכים הדתיים, ולידם עוזרים דבתרים (חזנים, סופרים ומלמדים). הכוהנים אינם מזרע אהרן והכהונה אינה עוברת בהכרח בירושה. העדה בוחרת את הכוהנים על פי למדנותם וטוהר מידותיהם.
בקהילות גדולות עם כמה כוהנים, נושא הנכבד ביניהם את התואר כהן גדול. מלבד הכוהנים יש לפלשים גם נזירים ונזירות המתבודדים מחיי העולם הזה ומקדישים את כל זמנם לעבודת הבורא ולהוראה. חוקרים אחדים רצו לראות במוסד הנזירות השפעה נוצרית. אך יש לזכור כי בצורה מסוימת היתה הנזירות קיימת ביהדות בימי הבית השני לפני הנצרות (האיסיים בארץ-ישראל, התראפאוטים במצרים) ואפשר להניח כי בנזירות הפלשית נמשכת מסורת יהודית עתיקה שהשפיעה על הנצרות.

על יד בית הכנסת עומד בדרך כלל מזבח אשר עליו היו הפלשים מקריבים קרבנות (גם בזה סימן להמשך של מסורת יהודית-מצרית). עוד בשעת ביקורו הראשון של ד"ר פיטלוביץ אצלם, נהגו להעלות קרבנות בראשי החודשים. לרגל ירידת מצבם הכלכלי מצד אחד, ותעמולתו של ד"ר פיטלוביץ נגד הקרבנות מצד שני, נפסק המנהג כמעט בכל העדות והקורבן היחידי שהם נוהגים עדיין להקריב הוא זבח הפסח.

בבית הכנסת מתפללים שבע תפילות ביום (לקיים את הפסוק "שבע ביום הללתיך", -תה' קיט, קסד). בשבת ובחגים מתחילה התפילה בערב היום ונמשכת יממה שלמה, בהפסקות לשירה, ריקוד וסעודה במצוותא.

כל חייהם הדתיים של הפלשים מבוססים על המקרא, הכולל אצלם גם מספר ספרים חיצוניים, כגון ספרי החשמונאים, ספר בן סירא, חכמת שלמה ועוד. הם מקדשים גם את ספר היובלים ואת ספר חנוך, שנשתמרו, אגב, בשלמותם רק בתרגומם האתיופי. התלמוד אינו ידוע להם ואין להם כל אותן המצוות ואותם המנהגים שיסודם בתורה בעל פה. לעומת זאת הם מקפידים בחומרה רבה על שמירת מצוות התורה.

בראש כל המצוות עומדת אצלם מצוות השבת. אין לפלשים נר שבת ואין להם הקולות שבתורה שבעל פה (תחום שבת, עירוב). מנוחת השבת חמורה אצלם ודומה לזו של הקראים. אלה ואלה אוסרים את תשמיש המיטה בשבת. הספר "מצוות השבת", החשוב מבין כתבי הפלשים, משבח את השבת בלשון פיוטית. השבת מתוארת בו כמלכה השוכנת בשמים. כשמגיע יומה, היא יורדת לארץ להביא מנוחה לכל הבריות, אף לחטאים המתייסרים בגהינום. רבבות מלאכים מלווים אותה בירידתה ומתירים אותה והיא מבלה את היום הקדוש בגן עדן בקרב הצדיקים. השבת שומרת על שומריה ומשמשת להם מליצת יושר בפני אלוהים. הצום אסור בהחלט בשבת ואיסור זה כה חמור, שהוא דוחה אף את צום יום הכיפורים כשהוא חל בשבת.

מלבד החגים שבתורה יש לפלשים כמה חגים שיסודם במסורות משלהם. כן הוסיפו הפלשים ימי צום על הצומות המסורתיים. במיוחד מרבים הכוהנים והנזירים בצום.

כמובן מקיימים הפלשים את מצוות המילה, ככתוב בתורה, ביום השמיני. אולם אצלם דוחה קדושת השבת את המילה.

מאוד מקפידים הפלשים על שמירת המצוות על מאכלים אסורים. הם אוכלים רק את בשרן של בהמות טהורות שנשחטו בברכה מיוחדת. הם נזהרים מלאכול משחיטת נוצרים או מכל תבשיל שהוכן על ידי לא פלשים, בשבוע הפסח אינם אוכלים חמץ.

גם מצוות הטהרה והטומאה חשובות מאד בעיניהם. הם טובלים ומכבדים את בגדיהם לעתים קרובות. לכן אוהבים הם לגור בקרבת נהרות. שכניהם הנוצריים מלעיגים להם, שאפשר להכיר את הפלשים על פי ריח המים הנודף מהם. כל הבא במגע עם גוי, כל הנטמא טומאת מת או טומאת שרץ, חייב טבילה והערב שמש. רק לאחר מכן מותר לו לבוא אל ביתו ולסעוד עם בני משפחתו. נשים עוזבות בימי נידתן את בתיהן וגרות מחוץ לכפר בסוכה מיוחדת. כן חייבת היולדת להתבודד בסוכה מיוחדת ארבעים יום אחרי לידת בן ושמונים יום אחרי לידת בת. בסוף ימי טומאה אלה, היא טובלת ומכבדת את בגדיה והכהן מזה עליה מים מקודשים. הטקס נקרא "ארדאת" על שם הספר שהכהן קורא על המים כדי לקדשם.

אין בספרי הפלשים הרצאה שיטתית על אמונותיהם. אבל בספרותם ובנוסח תפילותיהם אפשר למצוא ביטוי עז לאמונתם האיתנה באל אחד, בורא שמים וארץ, האל שבחר בישראל ונתן לו את תורתו. אלוקים הוא אלוקי צדק המשלם שכר לצדיקים בגן עדן ומוסר את החטאים ליסורי גהינום. הפלשים מאמינים בנבואות על ביאת המשיח ולא חסרו אצלם גם דוחי הקץ. יש לנו ידיעות על תנועה משיחית ב- 1862, כשקמו נביאים שעוררו את העם לצאת לארץ ישראל והבטיחו לבקוע את ים סוף בפניהם. גדולה אהבתם של הפלשים אל ארץ ישראל, ארץ הקודש. בימי קדם, נהגו לקרוא להרי ארצם ולנהרותיה בשמות מן המקרא, כפי שסופר לנו במקורות חבשיים.

יתכן כי זו יהדות מוזרה במקצת בעיני יהודי מסורתי. אולם לא הרצון להתבדלות גרם לכך, אלא מסיבות היסטוריות שלא היתה לפלשים שליטה עליהן. הפלשים עצמם מרגישים בפגום שבחייהם הדתיים ובדרך כלל הם מגלים נכונות ללמוד את דרכי היהדות המסורתית ולהתקרב אליהם, כשניתנת להם ההזדמנות. הם מוכנים לוויתורים רבים. רק בדבר אחד הם רגישים מאד. אחרי כל מה שעבר עליהם בגלל נאמנותם ליהדות, אינם מסכימים שיראו בהם גויים הטעונים גיור.

אם הפלשים קיבלו את ד"ר פיטלוביץ בהתלהבות ונתנו אמון בדבריו, היה זה מפני שהוא, היהודי האדוק, בא אליהם כאח אל אחים. הוא היה גם הראשון שלא הכזיב, אלא חזר אליהם מדי פעם וקיים את הבטחותיו עד כמה שהשיגה ידו. הוא אירגן את הוועד למען הפלשים, לראשונה באירופה, לאחר מכן בארצות הברית, אסף כספים, פתח בית ספר לפלשים באדיס אבבה ובתי ספר נודדים בסביבת גונדאר, הביא צעירים פלשים לארץ ישראל ולאירופה ללימודים, על מנת שיחזרו אחר כך להיות מורים ומדריכים בקרב אחיהם. לרוע מזלם של הפלשים גרמו מסיבות הזמן: הכובש האיטלקי של חבש ומלחמת העולם השניה, להפסקות ארוכות בעבודה למענם. אבל ד"ר פיטלוביץ לא פסק מלדאוג להם. אחרי המלחמה חודש הוועד למען הפלשים בארץ ישראל וכשקמה מדינת ישראל העצמאית, לחץ הוא על הסוכנות היהודית, עד שהסכימה להמשיך את מפעל חייו. שוב נפתח בית ספר לפלשים, הפעם באסמרה והוראה אורגנה בכפרים בעזרת תלמידיו ותלמידי תלמידיו לשעבר של ד"ר פיטלוביץ. בחורים ובחורות הובאו על ידי עליית הנוער לישראל וקיבלו כאן חינוך יהודי דתי. מטעמים מדיניים חלה לפי שעה האטה בפעולות הסוכנות היהודית למען הפלשים, אבל הן לא הופסקו כליל ויש לקוות כי תחודשנה במלוא התנופה.

חלומו של ד"ר פיטלוביץ, לראות לפחות כפר פלשי אחד במדינת ישראל, לא התגשם עדיין. נראה כי לעת עתה הסוכנות היהודית אינה מעונינת בעידוד העליה מחבש. אך הפלשים רואים בהצטרפותם אל עם ישראל במדינת ישראל את תקוותם היחידה ורוצים בעליה. כשיוסרו המכשולים העומדים עדיין בדרך, תגיע גם שעתם. עם כל הבעיות החמורות של קליטה חברתית והסתגלות הדדית שעליה כזו עשויה לעורר, יהיה זה מאורע היסטורי שלא היה כדוגמתו. ביצוע המשימה ופתירת הבעיות ברוח אחווה יהיו מבחן קשה ומי יתן וידע עם ישראל לעמוד בו בכבוד.

הערה: בשנות התשעים עלו רוב הפלשים לארץ, ונותרו אלה שאינם יהודים.