"תוכנית זו הדהימה את מפקד הש"י, ישראל עמיר. הש"י התנגד לה ורצה שהסזון יתבצע טיפין-טיפין. המחלוקת הובאה בפני דורי, והוא הכריע כדעת הש"י. לכן לא טרחתי להכין ולארגן את כל מקומות המעצר, שלפי דעתי ניתן היה למצוא במקומות שונים בכל רחבי הארץ.
הפעולה נמשכה, אפוא, טיפין-טיפין, במסגרת עצמאית לחלוטין. אני הייתי אז סגן מפקד הפלמ"ח, אך בשבועות אלה עסקתי בעיקר בסזון.
כעבור כמה שבועות נפלה במוסדות ההחלטה בעד שיתוף עם השלטונות הבריטיים. אני, ורבים מחברי, ש'בערנו' בעד ביעור הפורשים - התנגדנו באותה מיידה לשיתוף פעולה עם הבריטים.
הלכתי אל סנה והודעתי שאני מוכן להמשיך בתפקידי רק אם לא יוסגרו החטופים, והודעתי שאתפטר אף אם יתברר שכתוצאה מן העיקובים שבוצעו על-ידי אנשי הפלמ"ח - הוסגרו אנשי אצ"ל לבריטים.
אני זוכר שיחה ארוכה עם אליהו גולומב, משה סנה, יעקב דורי, ישראל גלילי ואני. רק ישראל גלילי ואני היינו נגד השיתוף עם הבריטים. וכאשר הוכרע סופית בעד השיתוף - הודעתי למפקדה שאני מתנגד לשיתופו של הפלמ"ח בכל פעולת הסזון. אז נכנס לתמונה גם יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, שבדיון הגדול והמר שהתקיים בנושא זה - הטיל את כל משקלו נגד השיתוף עם הבריטים.
דעתו של שמעון אבידן היתה שעדיף לפעול באופן עצמאי. אך עם הברירה היא בין שיתוף עם הבריטים לבין אי-עשייה כלל - הוא בעד שיתוף עם הבריטים.
כשראיתי שעומדים לתת פקודה המחייבת את חברי הפלמ"ח לפעול תוך שיתוף עם הבריטים, ומכיוון שידעתי למה עלול הדבר להביא, העליתי הצעה - שיצחק שדה וישראל גלילי בירכו עליה - שההגנה לא תיתן פקודה אלא תקבל מתנדבים. ואכן נקבע, שמי שלא יסכים לצאת - לא יראו בכך הפרת משמעת. [...] (הדגשות שלי, י.ל.)

בשעות הצהריים, ראה אחד האנשים שוטרים מסביב למחנה. השוטרים היו בריטים ומזוינים בטומיגנים. הוא לא הבחין במספרם, ומכיוון שחשד שהיו רבים, רץ למטה להזעיק את אנשי המשק. השוטרים ערכו בינתיים חיפוש אצל שני אנשים ולא מצאו כלום. אנשי המשק הוזעקו ועלו למעלה. את "החולה" [החטוף] שהיה במערה העבירו לצריף (כשעיניו לא קשורות), השכיבוהו במיטה ואמרו לו שבמקרה של חקירה, עליו להגיד שהוא חולה ובא לבקר את חברו במקום. "החולה" ראה את אנש המשק והאנשים שהובילו אותו. נתתי הוראה לסדר סליק במקום ולחות להודעה חדשה ממני.
חזרתי לתל-אביב וקיבלתי הוראה לנסוע לשחרר את "החולה". הורדתי אותו ליד תחנת הרכבת בחדרה.

החדרים נבנו בגודל 4-5 מטר. רצפת בטון. הקירות מסוידים אפור. דלת ברזל בעלת אשנב קטן להכנסת אוכל ובה נקבעה עדשה למען אפשר יהיה לראות את האסיר מבלי שהוא יראה אותנו.
[...] בתוך הבניין היה גם חדר חקירות בגודל 4-3 מטר, שהיה מואר באור מסנוור עיניים ובו מכשירים שונים לבדיקת כוחו של האיש וכו'. הקירות היו מבודדים לבל ישמעו את הבכי והצעקות.
[...] בבית-הסוהר לא נמצא שום דבר שעלול לעזור לאיש לאבד את עצמו לדעת. לא היתה כל נקודת אחיזה (כפתור חשמל, חוט או כדומה) ...