|
|
התגברות החטיפות
|
ההצלחות של החטיפות הראשונות הגבירו את הביטחון העצמי של חוליות הפלמ"ח בירושלים ואנשיהן החלו לזלזל בכללי הזהירות, שעליהם הקפידו כל-כך בעבר. כך קרה שמנחם שיף נחטף לאור היום, ברחוב הומה מאדם, ובסופו של דבר הביא להסגרת החוטפים לידי הבולשת. פרשת זו חשפה במקצת את סבך היחסים בין הש"י והבולשת הבריטית מחד גיסא ובין הפלמ"ח והש"י מאידך גיסא. מנחם שיף השתייך למחלקת הכספים של האצ"ל, שמשרדה הראשי היה בתל-אביב. יצחק אבינועם, האחראי על המחלקה, שלח את מנחם שיף לירושלים כדי להתרים את רופא-השיניים, ד"ר וילציק, שהיה בעל מרפאה ברחוב בן-יהודה. הרופא השיב למנחם שיף שעליו לשקול בדבר, והציע לקיים פגישה נוספת כעבור מספר ימים. בינתיים הודיע את דבר הפגישה להגנה, ובמטה הש"י הוחלט לארוב לשיף. איש ההגנה מזוין באקדח, התיישב במרפאה והיה נכון לאותת על בואו של שיף באמצעות הורדת התריס. חוליה של הפלמ"ח שהמתינה בבניין ההסתדרות, לא הרחק משם, קלטה את האות ב-30 בינואר 1945, בשעה 12.30 ומיהרה לצאת למשימה. בינתיים שלף הבחור ששהה במרפאה את אקדחו והורה לשיף לשבת בשקט ולא לזוז. שיף לא גילה כל התנגדות והתמיד בכך גם כששלושת הפלמ"חאים נכנסו למרפאה והורו לו להתלוות אליהם. אבל כשהחבורה ירדה מן הקומה השנייה אל הרחוב הסואן, בדרכה למכונית שחנתה בסמוך, ניצל שיף את הנסיבות, השתחרר מיידי חוטפיו והחל לברוח, תוך שהוא צועק: |
"חוטפים אותי! הצילו!". |
|
החוטפים השיגוהו, תפסו אותו בידיו וברגליו והכניסו אותו בכוח אל תוך המכונית בלוויית צעקות: "גנב, קראו למשטרה!" ועד מהרה נמלטה המכונית מן המקום בדהירה, מבלי שהקהל הספיק להתערב בנעשה. על כל פנים, נמצא מי שרשם את מספר המכונית - מ1959 והעבירו למשטרה, שהגיעה למקום תוך זמן קצר. המכונית עם החטוף נסעה דרך מאה שערים ונבי-סמואל לקריית ענבים ושם הושם שיף בחדר המעצר שבמגדל השמירה. על החקירה, שהחלה כעבור מספר שעות, מספר שיף בעדותו: 1 |
החוקר פנה בדרכי נועם ואמר: שמך מנחם שטיינהקר [זה היה השם שהופיע בתעודת הזהות המזויפת של מנחם שיף]. האם זה שמך האמיתי?
תשובה: חושבני שכן. החוקר: אם כך, שמע נא מנחם; אנו הסתכנו וחטפנו אותך בצהרי היום במרכז העיר, ולא ניתן לך לצאת מכאן עד אשר תספר לנו את כל הידוע לך על האצ"ל. בעצם אין הבדל בינינו לביניכם. גם אנו רוצים בהקמת מדינה עברית, אלא שהדרך שבה בחרתם היא פסולה ותעכב את הקמתה של המדינה העברית. אתה עושה רושם של בחור שאפשר להחזיר אותך למוטב, על כן ספר לנו את כל הידוע לך ואנו נשחרר אותך עוד היום ונעזור לך להסתדר בחיים, אתה הרי יודע את האפשרויות שלנו. אם אתה חושש מחבריך, ניתן לך מחסה באחד מהקיבוצים שלנו ואיש לא ידע על תוכן השיחה בינינו. תשובה: אני אשמח לשוחח אתך על בעיות אידיאולוגיות, אולם תחילה אני מבקש שתשחרר את הכבלים מעל ידי ותסיר את הכיסוי מעל עיני. |
|
כך נמשכה השיחה מספר דקות. כאשר היה ברור שהחקירה אינה מניבה תוצאות, עבר החוקר ל"חקירה קשה" (שם נרדף לעינויים). סטירת לחי מצלצלת היוותה את אות הפתיחה ולאחריה - שורה ארוכה של מכות "יבשות" בבטן ובחלק התחתון של הגוף. המכות הופסקו עם התעלפותו של שיף, אולם כאשר התעורר (לאחר ששפכו עליו מים צוננים), חזרו המכים למלאכתם. מן המכות "היבשות", עברו החוקרים למלקות על כפות הרגליים וכשגילו שגם בהן אין תועלת, ניסו שיטות "קשות" יותר. שיף התעלף מספר פעמים, אולם לא פתח את פיו. לבסוף הביאו רופא שהורה להפסיק את החקירה כדי לאפשר לנחקר לאגור כוח. בעת ששיף נחקר בקריית ענבים, הציבה המשטרה מחסומים בכל הדרכים. באחד מהם, בשכונת סנהדריה, נתפסה מכונית החוטפים בשובה לירושלים והנהג, יהודה אלשייך, נעצר ונחקר. למחרת היום נקרא מיקי האפט (שהיה אחראי לכל הפעולה) למשרדי הסוכנות היהודית. שם סיפר לו טדי קולק (שכזכור, היה איש הקשר של הסוכנות היהודית עם הבריטים) כי הבולשת יודעת שהחטוף נמצא בקריית-ענבים, ועומדת לערוך חיפוש - אם האיש לא יוסגר לפני כן. האפט, נצטווה אפוא לבצע את ההסגרה. כעבור זמן-מה קיבל ממפקד הבולשת, ג'יילס, מכתב הקובע שאין לעצור אותו או לחפש בכליו. על אשר אירע, מספר מיקי האפט: 2 |
בו ביום הוצא מנחם שיף מחדר המעצר והושכב בעיניים קשורות על רצפת מכונית שנשכרה מטקסי "נשר". המונית יצאה את קריית-ענבים בכיוון ירושלים, ומשוריין בריטי עצר אותה ליד מוצא-תחתית. מיקי האפט הגיש לסמל הבריטי את מכתבו של ג'יילס, אולם להפתעתו הרבה הוכנס יחד עם חברי לתוך המשוריין. הסמל מצא את שיף על רצפת המונית, הסיר את הכיסוי מעל עיניו, העבירו למשוריין ויצא למשרדי הבולשת שבמגרש הרוסים. ברור היה לגמרי שחיכו לנו. נהג המונית הורשת להמשיך בדרכו לירושלים. בסי.אי.סי. היו נבוכים וכועסים. סירבתי לתת את תעודת הזהות שלי, אך לקחו אותה בכוח. מצאנו של את כל המחקלה שנעצרה ברוממה [ראה להלן].
טדי קולק היה צריך לחכות לנו בבית-קפה מסויים בעיר, בחברת הקצינים הבריטים, וסוכם שאם לא נגיע עד השעה 7 בערב, עליו להבין שקרה לנו משהוא. לפיה שסופר לי, אמר להם טדי שאם לא ישחררו אותנו מיד - אין יותר שיתוף פעולה. ואכן לא הספקנו להתארגן לשינה בתא המעצר - קראו לשנינו, החזירו לי את האקדח ושחרררונו... למחרת בבוקר הלכתי לבנייני הסוכנות היהודית ושם סיפרו לי שג'יילס (מפקד הבולשת) קיבל על הראש מהמפקח הכלל. שרף [לימים זכיר ממשלת ישראל] אמר לי: "ג'יילס רוצה לראות אותך אישית, ואם אעמוד על כך, הפגישה תהיה בנוכחות טדי קולק". עניתי: "אני לא מאמין יותר לאף אחד ואיני רוצה לראות את ג'יילס". |
|
מנחם שיף הופרד מאנשי ההגנה ונשלח לבית-הסוהר המרכזי. כעבור מספר ימים נקרא לבולשת ולאחר חקירה קצרה, הודיע לו סרג'נט דַק שהוא מוכן לשחררו, ובלבד שיימצא מי שיחתום ערבות. שיף נקב בשמו של ד"ר הפנר, שנהג לטפל בפצועי האצ"ל ולח"י. מספר ד"ר הפנר: 3 |
לאחר שטלפנו אלי מן הבולשת ושאלו באם אני מוכן לחתום על כתב ערבות של 50 לא"י (לירות ארץ-ישראליות) לשם שחרורו של מנחם שטיינהקר, הגעתי למשרדי הבולשת ופגשתי שם את סרג'נט דק. לידו שכב בחור צעיר, מכונס בתוך עצמו, נפוח בפניו; היה זה מנחם שיף. פניתי אל דק ואמרתי: "אתם, שידועים כג'נטלמנים, אינכם מתביישים להכות כך עציר?" בתשובה אמר הסרג'נט: "אנחנו הבריטים לא מתנהגים כך. זוהי פעולתה של ההגנה". חתמתי על כתב הערבות ויצאתי עם שיף אל ביתו.
|
|
שיף הצטווה להתייצב למחרת היום במשטרה, אולם הוא התעלם מכך ונסע באוטובוס לתל-אביב. בהגיעו לשם התייצב בפני יצחק אבינועם וסיפר לו את הקורות אותו. בין היתר אמר שבשעת החקירה נשאל למקום מגוריו וענה, סתם כך: אני גר ברחוב פרץ מספר 6. לא היה לו כל מושג שזו היתה כתובתו של אבינועם מפקדו. עוד באותו יום, היה על אבינועם לחפש מקום מגורים אחר. הסתבר כי מספר ימים לפני כן, ב-29 בדצמבר, פשטה המשטרה על בית ההבראה של בית החרושת "עלית" שברוממה, ועצרה חמישה חברי הפלמ"ח ששהו בו. בחיפוש שנערך במקום, נמצאו אגרופנים וכן ידיות של טוריות. באלה האחרונות נקדחו חורים, שמולאו בעופרת, כדי שהמכה תהיה אפקטיבית יותר. כן נמצא בחדר פעמון קשור לחוט, שהוביל לפתח הבניין. העצורים נחקרו במשרדי הבולשת ואחר-כך הועברו לקישלה. כעבור מספר ימים שוחררו בהתערבותו של טדי קולק. 4 על שיתוף הפעולה בין אנשי הסזון לבין הבולשת הבריטית, מספר גם דב צסיס, מי שהיה אחראי על יחידות הפלמ"ח באזור תל-אביב רבתי: 5 |
היה סידור לפיו אם מישהו מאנשינו ייאסר - יש להתקשר טלפונית לטלפון מסוים. כשנאסרתי פעם אחת הספקתי להיות במשטרה רק 20 דקות, עד שבא סרג'נט בריטי לשחררני. קיבלתי בחזרה את תעודותי וכן את האקדח שהחזקתי ללא רשיון. אחר-כך אני עצמי הוצאתי מן המשטרה חבר'ה שלי שנעצרו, כי בשרונה [שם היה מחנה של הצבא הבריטי ושל המשטרה] כבר הכירו אותי. אי אפשר לומר שזה לא שיתוף פעולה מלא.
|
|
ב-3 באפריל 1946, נתפסו בבת-ים 31 לוחמי אצ"ל, בשעה שחזרו מפיצוץ מסילות-ברזל וגשרים בדרום הארץ (ראה להלן). גם מנחם שיף היה ביניהם. הבחורים הועברו לבית-הסוהר המרכזי בירושלים ונתקבלו בחמימות רבה על-ידי חבריהם. אולם לאחר התאקלמות ראשונית, זיהה שיף לפתע את אחד מחוטפיו; היה זה ד"ל, שנעצר ב-23.2.45 (כחודש לאחר חטיפתו של שיף). 6 הפגישה בין החטוף לחוטפו היתה קשה וגרמה תקופה מסוימת לשיבוש היחסים בין אסירי האצ"ל ואסירי ההגנה. 7 אחד העדים לאותה פגישה היה מיכאל אשבל 8 שכתב ביומנו: 9 |
בין אסירי בת-ים נמצא אחד שנחטף בשעתו על-ידי "משמר האומה". אצלם לא ליקק "דבש" ומשלא עלה בידם להוציא מפיו דבר, מסרוהו למשטרה וזמן מה ישב בבית-הסוהר כאן. רבים מהוותיקים מכירים אותו. אך מה גדול היה תמהונו בראותו כאן אחד מחוטפיו... מובן, שהשערוריה סביב העניין היתה גדולה וחבריו של הנחטף החליטו להחרים את החטוף. החרם התבטאבזה שאף אחד לא דיבר איתו וכשהיה הוא משתתף במשחק הכדור-עף, היו האחרים עוזבים את המגרש. זה היה חרם נגד איש אחד בלבד ולא היה בכך כדי לפגוע ביחסים בין אנשי "הימין" ו"השמאל". בהיותי בצינוק הורע המצב וחבריו של החוטף הודיעו לאנשי הימין, שמכיון שהם מחרימים את חברם, הם מנתקים את היחסים איתם. כך נותקו היחסים בין אנשי האצ"ל ואנשי ההגנה...
|
|
חיפושים אלימים גם הפעם השתמשה ההגנה בשיטה המקובלת; בשעה 4 אחר הצהריים נכנסו למרתף הבניין ברחוב בן-יהודה 4 (שם שכנה הכריכייה) שני אנשים לבושים במדי שוטרים ו"בלש" בלבוש אזרחי. ה"שוטרים" אספו את כל הפועלים, ובכלל זה גם אמו ואחותו של אורי, והכניסום למשרד. מייד לאחר-מכן נכנסו לכריכייה עוד ארבעה בחורים, שהחלו בחיפוש יסודי בכל מקום. הם שברו את הטיח מעל הקירות, חפרו מתחת למרצפות, הוציאו את אדן החלון והפכו ארונות שנמצאו ליד הקירות. בכמה מקומות חשודים, אף שברו חלק מן הקירות, אולם לא מצאו מאומה. לבסוף, לפני צאתם, מצאו מחילה, ולאחר מאמץ רב, הוציאו ממנה - 15 מקלות קפא"פ (קרב פנים-אל-פנים). כל שללם של המחפשים, בתום שעתיים של חיפוש ברברי, היו אותם 15 מקלות!! חיפוש אחר, שהניב "יבול" מוצלח במקצת, נערך בבית-הכנסת "החורבה" שבעיר העתיקה. בידיעות שהגיעו אל הש"י נאמר כי בנו של השמש חבר באצ"ל ובמקום מצוי מחסן נשק גדול. המבצע החל בשעה עשר בערב, כאשר בית-הכנסת ריק ממתפללים, בהשתתפותן של שלוש חוליות. חוליה אחת תפסה עמדות בחוץ, חוליה שנייה נשארה ברזרבה (במקרה שתתפתח במקום תִגרה) וחוליה שלישית נכנסה לתוך בית-הכנסת. כן חיכו ברחוב שתי מוניות גדולות במיוחד כדי להוביל את ה"שלל". חמשת האנשים שנכנסו לבית-הכנסת, מצאו בו את השמש ושלושת בניו, אשר הכחישו כל שייכות לאצ"ל או לכל מחסן נשק. החיפושים ברחבי "החורבה" העלו חרס. כאשר התקרבה שעת חצות, החליטו הפולשים שהגיע זמן החקירות והחלו להכות את אחד מבני השמש. הבחור לא גילה בתחילה דבר, אולם כאשר המכות הלכו ותכפו, נשבר וגילה את מקומו של אחד המחסנים - כד חלב ובו כמה אקדחים. חקירה אלימה של הבן השני הניבה אף היא כד חלב ובו כמה פתילים ורימונים. מאחר שבאותה עת הוטל עוצר לילה על העיר, אי אפשר היה להוציא את ה"שלל" ולהעבירו העירה. חוליית המחפשים נשארה בבית-הכנסת במשך כל הלילה, ורק בשעות הבוקר הוצאו שני כדי החלב מ"החורבה" והועברו, בשתי המוניות שחיכו ברחוב, לבנייני הסוכנות היהודית. 10 חטיפתו של יעקב רוט למחרת החטיפה, כאשר גברת רוט החלה לדאוג לגורלו של בעלה, צלצל לפתע הטלפון בביתה וקול של אישה אלמונית הודיע כי הוא יחזור בעוד ימים מספר. אלא שהימים התארכו ורק כעבור שבועיים ויותר, הובא רוט בשעת לילה מאוחרת לסביבות חדרה ושוחרר שם. משאית שעברה במקום אספה את רוט והביאה אותו בשלום לביתו. מיד לכשנודע דבר שחרורו, הוזמן רוט למשטרה ונחקר ארוכות. חטיפתו של עזרא פישלזון פישלזון הובא לחדר המעצר, וכאשר התברר לחוקריו כי הוא משתייך ללח"י (ולא לאצ"ל כפי שחשבו תחילה) - שוחרר. ניסיון חטיפתו של איתן לבני עם התגברות מסע החטיפות, הגביר איתן לבני את אמצעי הזהירות שנקט והחליף את מקום מגוריו לעתים קרובות. |
"לילה אחד", כותב איתן, "החלטתי לסור לחדרי ברחוב סוקולוב כדי לשמור על סיפור הכיסוי שלי כלפי בעל הדירה ולבדוק חומר שהיה צפון בתוך ארבעת הרגליים החלולות של השולחן. כשהתקרבתי לדירה, ראיתי נצנוצי אורות מאחת הקומות. האור נדלק וכבה. סברתי לתומי שנורה מקולקלת מהבהבת באחת הדירות. פתחתי את דלת חדרי. החדר היה חשוך ועוד לפני שהספקתי להציב בו את כף רגלי, זינקו עלי שלושה בחורים. הדלת נסגרה אחרי, והאור נדלק. ניסיתי להשתחרר מלפיתתם והם הלמו בי באלות שהיו בידיהם. העמדתי פנים של מתעלף; אזרח תמים שאינו יודע מה פשע ומה חטא. התוקפים השליכו אותי על המיטה וקשרו את ידי בחוט-משיחה. דם רב זב מגולגולתי על ציפוי המיטה. גנחתי והעמדתי פני גוסס, אך התוקפים לא הרפו ממני. לא יכולתי לראות את פניהם משום שכיסו את עיני במטפחת שחורה. החוט חתך בבשרי והכאב היה נורא. שמעתי את קולו של מפקדם, אחר-כך התחיל האיש לחקור אותי. הקול הזה רודף אחרי מאז ועד עצם היום הזה.
הייתי שרוע על המיטה, זב דם ונטול חושים. חוטפי פשפשו בכיסי חליפתי ומצאו בה את הדרכון הפלשתיני-בריטי שלי ושתי תמונות שהכינותי לעצמי, כי היה בדעתי להוציא רשיון-נהיגה במשאית. שכבתי בשלולית גדולה של דם ואילו הם הביטו בפספורט ובתמונות. אחד מהם אמר: "זה לא 'פורש'! אם היה 'פורש' לא היה נושא אתו פספורט ותצלומים". שמעתי אותם חוככים בדעתם. הספק שהתעורר בלבם בלם מעט את תוקפנותם. "מה אתה עושה? מי אתה?", שאלו. לאט לאט התחלתי לנשום ולגמגם תשובות. "אני עובד עם אבא שלי בבית-חרושת לעמילן ומוביל את הסחורה ברחבי הארץ". "למה אתה גר לבדך בחדר ולא בבית ההורים?" עניתי שבדרך כלל אני מתגורר עם ההורים והחדר הזה משמש אותי כשאני רוצה לבלות עם חברה. החקירה נמשכה כשלוש שעות, וכל אותה עת לא חבשו אותי והניחו לחוט המשיחה לחתוך בבשרי. לבסוף התירו את החוטים ונאמר לי: "שמע, אנחנו חושדים בך שאתה שייך לפורשים. תיזהר שחס וחלילה לא תהיה באמת שייך להם". אחר כך עזבו את הבית. בינתיים התאספו ובאו כמה שכנים לקול גניחותי. הם ראו את אנשי הסזון עוזבים את הדירה. "אל תתערבו. לא, אל תמסרו שום דבר למשטרה", הזהירו אותם והסתלקו. 11 |
|
לאחר שאיתן התאושש קמעה מן המכות שספג, הוא יצא את החדר והלך אל אחת מחברות האצ"ל, שהיתה אחות במקצועה. היא חבשה את פצעיו והביאה אותו לבית-החולים של הארגון, שם תפרו את החתכים בראשו. לאחר מכן הועבר איתן לאחת הדירות ששימשו את הארגון ושם שכב עד ששב לאיתנו והיה מסוגל לחזור לעיסוקיו. חטיפתו של יעקב תבין תבין, שהיה אחראי על שירות הידיעות של האצ"ל ("משי" ואחר-כך "דלק"), היה מוכר לש"י עוד מתקופת לימודיו באוניברסיטה וכן ממגעים שקיים עם ההגנה, ולא ייפלא אפוא שנעשה מטרה לחטיפה ולחקירה. הוא עצמו הוזהר בעניין זה לאחר חטיפתו ושחרורו של חיים ביינארט. כפי שדיווח לו ביינארט, השאלות של חוקריו לימדוהו כי הם חושדים שתבין עומד בראש המש"י ומתכוונים לחטוף אותו. המרדף אחר תבין נמשך זמן רב; מרגע שנודע לו על האפשרות לחטיפתו, הוא נקט באמצעי זהירות והקפיד להתחמק מהעוקבים אחריו. אחד המעקבים התנהל באחד מימי חנוכה תש"ה (דצמבר 1945). תבין חזר מירושלים לתל-אביב, ויצא לבקר ידידים ברחוב לבונטין 3. בכניסה לבית, הבחין בבחור חשוד, שטיפל זמן רב מדי בשרוכי נעליו. כעבור זמן קצר, כשתבין יצא מן הבניין בלוויית בחור ובחורה, חברי האצ"ל, שוב התכופף אותו חשוד כדי לשרוך את נעליו. תבין ובני לווייתו החלו צועדים לעבר תחנת האוטובוס והחשוד יחד עם עוד שלושה בחורים נוספים שהצטרפו אליו לפתע, הלכו אחריהם. תבין וחבריו נסעו לרחוב הירקון, וכך עשו גם ארבעת העוקבים. ליד אחד מבתי-הקפה ברחוב זה, הורה תבין למלוויו להיכנס פנימה, ואילו הוא עצמו המשיך לצעוד. גם העוקבים התפצלו, שניים נכנסו לבית-הקפה ושניים המשיכו לעקוב אחר תבין. הוא עלה על אוטובוס וכך גם הם. בכיכר דיזנגוף ירד תבין מהאוטובוס ושם פעמיו אל בית-הקולנוע "אסתר". לשמחתו שמע את אחד הספסרים מציע "כרטיס אחרון" במחיר מופקע, קנה את הכרטיס הזה ונכנס פנימה, אולם במקום לפנות אל אולם ההקרנה, הסתתר בחדרי השירותים. כעבור 15 דקות יצא את בית-הקולנוע וראה כי אחד העוקבים ממתין לו בחוץ (העוקב האחר נכנס כנראה אף הוא לתוך הקולנוע). תבין עצר מונית שעברה במקום, נכנס פנימה וצעק "ספיישל". העוקב ניסה גם הוא להיכנס למונית, אולם תבין פנה אל הנהג ואמר: "אדוני, הרי זה טקסי ספיישל!"המונית התרחקה מן המקום, והעוקב דיווח מן הסתם לשולחיו כי נכשל במשימה. זמן מה לאחר מכן נפגש תבין עם יצחק אבינועם (שעמד כזכור בראש שירות הידיעות של האצ"ל בתל-אביב). בעודם מהלכים ברחוב אלנבי, הרגישו השניים כי עוקבים אחריהם. הם הצליחו להתחמק מה"ליווי", ואז הבחינו לפתע בשוטרים בריטים המסיירים בסביבה. אבינועם הציע לנצל את שירותיו של שומר בית-החולים "הדסה" (שהיה בקשר עם האצ"ל) ולמצוא מחסה למשך הלילה בבית-החולים. וכך היה; השומר הכניסם דרך השער הראשי, שפנה לרחוב בלפור, אולם הסביר להם שאינו יכול להעמייד לרשותם אלא את הוא חדר המתים (שפנה לעבר רחוב מאז"ה). הם קיבלו את ההצעה בלית-ברירה, ובילו את הלילה במחיצתן של גוויות דוממות. 12 חוליות הפלמ"ח לא הרפו מתבין ויעיד על-כך הדיווח הבא: 13 |
"לפי הידיעות שהיו בידינו על הנ"ל, אין לו מקום מגורים קבוע, והוא מקיים את פגישותיו בבתי-קפה בסביבות רחוב בן-יהודה ואלנבי בצפון תל-אביב. הוצאנו שתי חוליות שתשבנה בבתי-הקפה שבין רחוב אידלסון וטרומפלדור וכן ברחוב בן-יהודה. טקסי עם 'כפתור' [שוטר] סרק את השטח במשך כל הזמן. במקרה שהאיש נראה, צריך היה המזהה לתת סימן על-כך ולהסתלק. אנשינו, בלוויית ה'כפתורים', צריכים היו לאוסרו ולהביאו ל'בית-ההבראה' [בית-המעצר] שלנו. במשך 7 ימים שינינו את שיטת החיפוש לסירוגין, השתמשנו בסיורים ברגל וסיורי שני טקסים. כן החלפנו את בתי-הקפה כדי שלא לעורר תשומת לב יתרה. ביום 27.2.45 (פורים תש"ה) בשעות לפני הצהרים נראה האיש ברחוב בן-יהודה בגפו. ה'כפתור' עם אדם שלנו עצרו את האיש. הוא ניסה לברוח, אך הקהל עזר לתופסו והאיש הובא למקום 'החניה'. שלחנו אנשים ל-5 כתובות באיום נגד הזיהוי של הטקסי בעניין פרשטיי. האנשים נבהלו והבטיחו להישמע".
|
| עיתון "הארץ" מיום 2.3.45, תיאר את החטיפה בזו הלשון: |
|
רושם רב עשתה ביום ג', ה-27.2.45, על עוברים ושבים ברחובות דיזנגוף וירמיהו חטיפתו של איש צעיר שעבר ברחוב. החטיפה אירעה בשעה 11 לפני הצהריים לעיני אנשים רבים.
אותה שעה נעצרה בפינת הרחובות דיזנגוף וירמיהו מכונית טקסי גדולה. מהמכונית יצאו כמה אנשים, מהם אחד לבוש מדי שוטר. האנשים התקרבו לאיש צעיר שעמד על המדרכה וחבילה בידו. בצעקות 'גנב' התנפלו האלמונים על הצעיר והחלו להכותו. הקהל ברחוב חשב שאמנם גנב כאן וכמה מהעוברים ושבים הצטרפו לאלמונים ועזרו להם להכניס את הצעיר לטקסי. הצעיר נאבק עם המתנפלים עליו וצעק ביידיש ובעברית: "יהודים - הצילו"! "מדוע אתם מרשים להכות יהודי?" הוא הוכנס למכונית שנעלמה במהירות הבזק. כיצד נודע למשטרה דבר החטיפה?אולם בין הקהל היו אנשים בלתי מרוצים מן המקרה. אלה טענו ש"השוטרים" התנהגו בגסות ובפראות ויש למחות נגד התנהגות כזאת כלפי יהודי. אחד מאלה אזר אומץ והלך למשטרה לספר כיצד שוטרים אוסרים אדם ברחוב. המשטרה רשמה את פרטי העדות והחלה לחקור מי היו "השוטרים" הגסים הללו. רק אז התברר ששוטרים לא ביצעו כל מאסר וכנראה יש כאן מקרה של חטיפה. הנחטף הוא אדם צעיר בגיל 25-26 , בעל שפם קטן. בשעת המקרה לבש מעיל גברדין. עדי ראייה מסרו שהמכונית עקבה אחריו בשעה שעבר כמה רחובות. מיידי החטוף הושמטה חבילה שנלקחה על-ידי השוטרים. היא הכילה גופיות ופיג'מה של החטוף. [לאמיתו של דבר נועדו הפיג'מה והלבנים לאיתן ליבני, שהחלים מפצעיו בדירה סמוכה למקום החטיפה]. |
|
כעבור ימים מספר פנתה אישה אחת למשטרה והודיעה כי דייר-משנה שלה, בחור בשם יעקב סוסנקובסקי (שמו הבדוי של תבין), נעלם לפני מספר ימים ועדיין לא חזר. חוטפיו של תבין הכניסוהו בכוח למכונית, קשרו את עיניו במטפחת וכבלו את ידיו והשכיבו אותו על רצפת המכונית (ליתר ביטחון, ישבו עליו שניים מחוטפיו). הוא הוסע לגבעת השלושה והוכנס שם לחדר מעצר, שהוכן מבעוד מועד. בחיפוש שנערך בבגדיו נמצאה תעודת-זהות מזויפת על שם י' סוסנקובסקי. בראשית החקירה נאמר לו כי ההגנה אינה מחפשת אותו אלא את מנחם בגין וכי הוא ישוחרר מן המעצר אם יסייע לאיתורו של מפקד האצ"ל. מובן שתבין לא היה מוכן לשתף פעולה. אז עברו חוקריו לשפת האיומים. הם הסבירו לו שסבלנותם פקעה והוא עתיד לעמוד לפני משפט צבאי. לאחר זמן קצר אכן נערך מעין משפט כזה ובמהלכו הואשם תבין בארבע עבירות חמורות: |
|
1 . בגידה במדינה בדרך - על כי הקדיש את חייו לחתירה נגד המוסדות הלאומיים; 2 . פגיעה בכוחות הצבאיים של המדינה בדרך - על כי שתל סוכנים במטה הפלמ"ח וההגנה, השיג ידיעות סודיות וניסה לערער את המוראל של המגינים. 3. גרימת מוות ליהודים ולא יהודים, כאחראי להספקת מיידע לבתי-דין של האצ"ל. 4 . ארגון סחיטות מיהודים המסרבים לתמוך באצ"ל. |
|
בגין כל העבירות הללו דרש התובע לדון את תבין למוות ולהוציאו להורג לאלתר. האיש שמילא תפקיד של אב בית-הדין פנה אל תבין והודיע לו שהוא רשאי לשמש סניגור של עצמו. אם יביע חרטה על מעשיו ויענה בכנות לשאלות שיישאל, הוסיף, ההגנה תהיה מוכנה לשקול את ביטול המשפט. תבין הודיע כי אינו מכיר בסמכותם של שופטיו. הוא מבין, אמר, כי אין ביכולתו למנוע מהם להוציא אותו להורג, אולם הוא משוכנע שבבוא היום הם יתנו את הדין גם על הריגתו וגם על שיתוף-פעולה עם הכובש הבריטי. בחדר השתררה דממה, וכעבור מספר דקות הודיע אב בית-הדין שתבין נמצא אשם בכל ארבעת הסעיפים ובית-הדין דן אותו למוות בירייה. בשעה שתיים אחר חצות הוציאוהו שומריו לפרדס. הוא הוכנס למבנה דמוי פילבוקס ונתבקש לומר מִלים אחרונות לפני ההוצאה להורג. תבין, שלא ראה דבר, מפני שהמטפחת לא הוסרה מעיניו, השיב בקללה עסיסית ברוסית ואחר-כך אמר: "אתם עוד תשלמו על-כך". השתררה דממה. חלפו שתי דקות, שתבין זוכר אותן כדקות הארוכות ביותר בחייו, ולאחריהן נשמעה דריכה של אקדח הפרבלום. שוב השתררה דממה. החוקרים אמרו לתבין כי ידחו את הוצאתו להורג בשתי דקות. תשובתו היתה כי הוא בטוח שחבריו ינקמו את נקמתו. הודעת הדחייה חזרה על עצמה שוב ושוב ותבין, שחשב כי שוביו מתכוונים באמת ובתמים להוציאו להורג, החל לחוש כי המצב אינו חמור עד כדי כך. הוא הבין כי חוקריו מנסים להפחידו ואינם מעיזים להוציאו להורג. שוב נשתררה דממה, שהיתה קשה מנשוא, וכעבור מספר שניות אמר אחד החוקרים-שופטים: "אני מבין שאתה רוצה לחשוב על כך עד הבוקר". נצרת הפרבלום הוחזרה למקומה ותבין הוחזר לחדר המעצר. למחרת היום הוכנס תבין למכונית, שוב בידיים כבולות ובעיניים מכוסות ונדחק למושב האחורי, בין שני שומרים. הוא הוזהר שאם המכונית תיתקל בשוטרים בריטים, שומריו יורידו את הכיסוי מעל עיניו ואת הכבלים ויענו בשמו שאינו חש בטוב. אם יבקשו תעודות זהות, נאמר לו, השומרים יראו לשוטרים את תעודת-הזהות שמצאו בכיסו. באם יפתח את פיו, שוביו יודיעו לשוטרים כי הם בדרכם להסגיר אותו למשטרה. לאחר נסיעה של מספר שעות, הגיעה המכונית לעין חרוד, ושם הוכנס תבין לבית-המעצר של הקיבוץ. הוא הושכב על מיטה צבאית, בעיניים מכוסות, וידו השמאלית נקשרה למיטה. שמונה אנשי פלמ"ח שמרו על תבין, זוגות זוגות, במשך 24 שעות ביממה (רובם נהרגו במהלך מלחמת העצמאות). מלבדם ידעו רק ארבעה איש על מקום מעצרו של תבין (ישראל עמיר, שעמד בראש הש"י, יוסף קריב, אהרון סלע, וחיים בויירסקי, שהיה מפקד אזור עין-חרוד ומפקד מחוז חיפה בש"י). איש מבין חברי הקיבוץ, לא ידע על הנעשה בצריף המעצר. 14 מיטת הברזל שתבין נכבל אליה, עמדה בחדר חשוך, ללא חלון, בפינת המתבן. הוא נחקר ללא הרף, וחוקריו התחלפו בקביעות. הם לא הניחו לו לישון ונקטו נגדו באמצעים חריפים והולכים. כשסירב להשיב על השאלות, ספג מהלומות בפניו עד ששיניו נשברו. אחר-כך תלו אותו בחבל שהיה קשור אל וו בתקרה בעוד ידיו כבולות מאחור. תבין הרגיש כאילו ידיו נקרעות מגופו, והתעלף. אז הורידו אותו מן הוו ושפכו עליו מים קרים. כשהתעורר, חזרו ותלו אותו כמקודם. לאחר מכן החזירו אותו למיטה, כבול בידיו וברגליו, ולא הניחו לו לקום ממנה אפילו לא לעשיית צרכיו. לאחר ששכב כמה ימים בצחנה, הגיע הגרוע מכול; העכברושים שטיילו במתבן, הגיעו אל מיטתו וטיפסו עליו באין מפריע. הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו שומריו של תבין לא יכלו להחזיק מעמד וביקשו מהממונים עליהם לדאוג לסילוק העכברושים. חודש ימים שכב תבין בתנאים אלה. עם גבור העינויים, תבין פתח בשביתת-רעב והותש כליל. אז הובא אליו רופא ותבין שאל אותו אם הוא זוכר את השבועה שנשבע כאשר קיבל את הדיפלומה שלו, והאם מותר להחזיק אדם בתנאים כאלה. הרופא ענה שהוא ממלא פקודות. תבין המשיך בשביתת-הרעב במשך 75 שעות, בדרישה לקבל תנאים של שבוי מלחמה. בניסיון לשמור על שפיות-דעתו, נהג תבין לספר לעצמו סיפורים ששמע בילדותו. תחילה שִחזר את הסיפורים שסיפר לו אביו על המהפכנים הרוסים, שנתפסו בידי שוטרי הצאר ועמדו בעינויים קשים. אם הם יכלו לעמוד בתנאים כה קשים, סיכם תבין בינו לבינו, מדוע לא יוכל גם הוא לעשות זאת? אחר-כך שִחזר לעצמו סיפורים ששמע בהיותו תלמייד בבית-הספר ולבסוף - עבר אל התנ"ך. הוא נזכר שכאשר נעצר בידי הבריטים מספר שנים לפני כן, נהג להעתיק מדי יום ביומו פרקים מן התנ"ך. הפעם, בהיעדר אפשרות לקרוא או לכתוב, שִחזר לעצמו את אותם פרקים במוחו. העיסוק המחשבתי הזה, השכיח ממנו את מצבו הקשה ואִפשר לו לעבור את התקופה האיומה הזו מבלי להשתגע. באחד הימים, נכנסו לחדר מספר אנשים, ואחד מהם הודיע בחגיגיות: יעקב, מחר ערב פסח. הבאנו לך פיג'מה וכן מים כדי שתוכל להתרחץ. כך נודע לתבין, שנחטף בערב פורים, כי חלף חודש ימים מאז החטיפה. במשך כל הזמן הזה הוא לא התרחץ ולא החליף את בגדיו. תבין שמח על השיפור שחל בתנאי מעצרו, אולם לא פחות מכך, שמח על כי הצליח להחזיק מעמד זמן רב כל-כך מבלי להישבר. לאחר שהתרחץ ולבש את הפיג'מה החדשה, חזרו שומריו וכיסו את עיניו. לפתע פנה אליו אחד הנוכחים: |
"יעקב, אני מבקש לומר לך משהו. אני מצטער על מה שעשו לך וברצוני שתדע שכל הזמן התנגדתי לכך. טענתי כי התנהגות כזו תבזה את הארגון שאני משתייך אליו".
|
|
לימים נודע לתבין כי היה זה חיים בויירסקי, מפקד האזור. 15 במאי 1945, עם סיום מלחמת העולם, כמעט חודשיים לאחר שנחטף, הודיעו השומרים לתבין כי הוחלט להעניק לו תנאים של שבוי מלחמה. עכשיו הותר לו לרדת מן המיטה ולהתרחץ באופן קבוע. כן העלו אור בחדר במשך 24 שעות ביממה ולבסוף אף סיפקו לו ספרים ועיתונים לקריאה. על אחד העיתונים גילה תבין הערה בכתב-יד שבה נזכרו המִלים "עין חרוד". מכאן הבין לראשונה היכן הוא מצוי. שישה חודשים היה תבין עצור בידי ההגנה, ושוחרר רק ב-8.9.45, לאחר שהחל המשא-ומתן על הקמת "תנועת המרי העברי". בהגיע יום השחרור, כבלו השומרים את ידיו והעבירו אותו באמבולנס, למושב אבן-יהודה. שם הוסרו ממנו הכבלים, לא לפני שקיבל מכות מספר כ"מתנת פרידה". אחר-כך הורשה לצאת מן האמבולנס, והובא אל ביתו של אחד המתיישבים ונאמר לו כי יוכל לשהות בבית הזה באופן חופשי כאוות נפשו. תבין שהיה המום מן החופש, לא נרדם כל הלילה הראשון. למחרת, לאחר שאכל ארוחת בוקר ליד שולחן מכוסה במפה, יצא להכרת השטח. תחילה הלך לספר לגזוז את השיער הארוך ולגלח את הזקן שצמחו פרא במשך שישה חודשים. כעבור יומיים יצא לתל-אביב באחת ממשאיות המשק וכך חמק ממחסומי המשטרה. תבין הגיע לתל-אביב ופנה לרחוב לבונטין 3, אל ידידיו שרה ומנפרד פיין, שאצלם נהג להתארח לפני הניסיון הראשון לחטיפתו. 16 ב-31 באפריל 1945 כתב ראש עיריית תל-אביב, י' רוקח, את המכתב הבא: |
|
13.4.45
לכבוד המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לידי ד"ר ג'וזף א.נ. נמסר לי שלפני חודש ימים נחטף בתל-אביב, על-ידי אחת הקבוצות, מר יעקב סוסנקובסקי [שמו הבדוי של יעקב פרשטיי], ולפי הידיעות שהגיעוני מחוג משפחתו, הרי עוברים עליו עינויים גופניים קשים מיידי חוטפיו. הנני מפנה את תשומת-לבו להבטחת הפרופ' וייצמן, בזמן ביקורי האחרון אצלו ברחובות, שפעולות חטיפה אלו תיפסקנה לחלוטין. הנני מצטער לציין שלא הושם-לב להבטחתו של הנשיא. מר סוסנקובסקי הוא אזרח תל-אביב והנני פונה אליכם לדאוג לשחרורו ללא כל דיחוי. הנני מחכה להודעת כב' בדבר מתן הוראות שניתנו לשם שחרור הנחטף בהקדם האפשרי ביותר. בכבוד רב י. רוקח, ראש העיר |
|
בתשובה, כתב ברנרד ג'וזף [דב יוסף]: |
|
16.4.45
הסוכנות היהודית המחלקה המדינית לכבוד ראש העירייה תל-אביב א.נ. הנני לאשר קבלת מכתב כב' מיום 13 בח"ז ולהביע את השתוממותי על תכנו וסגנונו. הסוכנות היהודית לא נתנה אף פעם את ידה לחטיפות אנשים ואין לי כל ידיעה שהיא על מר יעקב סוסנקובסקי ולא על חטיפתו. קשה לי להבין איך כב' מצא לאפשרי לכתוב לנו מכתב זה. בכל הכבוד ברנרד י'וסף |
|
לימים, כעבור 42 שנים, הופיע במשרדו של תבין אדם, שהציג את עצמו בשם פרנקל, אשר פתח ואמר: "אתה בוודאי אינך זוכר אותי. אני הייתי אחד השומרים שלך בהיותך בעין חרוד. אמנם לא השתתפתי בחקירה, אולם אני ידעתי מה עוללו לך והעניין הזה רודף אותי במשך שנים רבות. מזמן רציתי לשוחח אתך, אולם אשתי הזהירה אותי שלא לעשות זאת, מחשש של נקמה. לבסוף אזרתי עוז והריני כאן כדי להודיע לך שאני מצטער על הדרך שהתנהגו אתך". 17 |
הערות: 1. עדות מנחם שיף, מ"ז. 2. ראיון עם מיקי האפט, מ"ז,כ8 - 129, עמוד 143. 3. מ"ז, עדות ד"ר הפנר. 4. את"ה, 112/1512. 5. עדות דב צסיס, מ"ז, כ8-129, עמוד 88. 6. דוד לוין נעצר ליד נביא-מוסא, יחד עם ארבעה מחבריו הפלמ"חאים, בשעה שחפשו נתיב במדבר יהודה שיקשר את קיבוץ בית-הערבה (ליד ים המלח) עם קיבוץ רמת-רחל בירושלים. 7. ראיון המחבר עם מנדל מלצקי ועם מאיר פעיל. 8. מיכאל אשבל וחברו יוסף שמחון נתפסו, בהיותם פצועים, לאחר ההתקפה על המחנה צבאי צריפין. השניים נידונו למוות, ולאחר ישיבה ארוכה בתא הנידונים למוות, הומר עונשם למאסר עולם וזאת בעקבות שחרור חמישה קצינים בריטים שנחטפו והוחזקו על-ידי האצ"ל כבני ערובה. 9. עלי בריקדות, יומן הכלא של מיכאל אשבל, עמוד 63. 10. ארכיון צה"ל, א"פ, 16/801, וכן ראיון עם מאיר פעיל שהשתתף במבצע. 11. איתן לבני, המעמד, עמוד 129. 12. ראיון המחבר עם יעקב תבין ועם יצחק אבינועם. 13. א"צ, א"פ, 10/801. 14. מ"ז, כ8-129, עמוד 53. 15. ראיון המחבר עם יעקב תבין. 16. ראיון המחבר עם יעקב תבין. 17. ראיון המחבר עם יעקב תבין. |
