"השבת השחורה"

אור ליום שבת, 29 ביוני, פתחו 17 אלף חיילים במבצע "ברודסייד" שתוכנן זמן רב לפני כן בקפידה ובסודיות רבה. גבולות הארץ נסגרו, קווי הטלפון נותקו ובכל חלקי הארץ הוכרז עוצר. הצבא פשט על יישובים קטנים ומוסדות בערים, כדי להחרים נשק ומסמכים ולעצור את מנהיגי היישוב ואת פעילי ההגנה בעת ובעונה אחת. ממשלת המנדט הודיעה כי היא נחושה בדעתה לעקור את הטרור והאלימות, וכי פעולות הצבא קיבלו את אישור הממשלה המרכזית בלונדון.
המבצע בא בהפתעה והשיג את מרבית מטרותיו. בירושלים פשטו הבריטים על בנייני הסוכנות היהודית ולאחר חיפוש יסודי בחדרים, ובעיקר בארכיון, החרימו מסמכים שהוטענו על שלוש משאיות גדולות. בתוכם היו מברקים שהוכיחו בעליל את חלקה של הסוכנות היהודית בהנהגת תנועת המרי העברי. בין היתר הוחרם ההסכם בין ההגנה, האצ"ל ולח"י וכן מברקים המאשרים פעולות שונות שבוצעו על-ידי שלושת הארגונים. חיילים שפרצו לבתיהם של חברי הנהלת הסוכנות היהודית לא הסתפקו בעריכת חיפושים אלא גם עצרו את האנשים עצמם.

לביתו של הרב פישמן-מימון בן השישים, הגיעו בשבת ב-4.15 בבוקר. הרב פישמן הודיע לבאים כי אינו יכול לנסוע בשבת והציע ללכת ברגל עד לתחנת המשטרה, או להעמיד משמר ליד הבית עד מוצאי שבת ואז יוכל לנסוע. הוא ביקש מן הקצינים שיפנו אל הממונים עליהם בקשר להצעה זו. אך הללו קיבלו הוראה לקחתו מיד. אז ישב הרב פישמן על הכיסא והשיב כי לא יזוז ממקומו. החיילים אמרו לשאת אותו בידיים עם הכיסא, אולם הרב פישמן החליק מן הכיסא ואז לקחוהו בכוח והעלוהו על המכונית. בבית גם נעשה חיפוש ומאחר ולא היה חשמל לרגל השבת, השתמשו החיילים בפנסים שהיו בידיהם. 1

בין העצורים היו גם משה שרתוק (שרת) וברנרד ג'וזף (דב יוסף) ראשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית וכן דוד רמז, שהיה אז יושב-ראש הוועד הלאומי. עליהם נוספו עוד אישי ציבור שנעצרו ברחבי הארץ והובאו למחנה המעצר המיוחד שהוקם בלטרון.
חיפושים ומעצרים נערכו גם בקיבוצים רבים. בקיבוץ מזרע פרצו חיילים בריטים למטה הפלמ"ח והחרימו מסמכים רבים, ובכללם כרטסת של כל חברי הפלמ"ח. השמות אמנם נכתבו בכתב-סתרים, אולם עצם ההחרמה היוותה פגיעה מורלית קשה.
אולם ההצלחה הגדולה ביותר נרשמה לבריטים בקיבוץ יגור. לבריטים היו כנראה ידיעות מוקדמות על קיומם של מחסני נשק גדולים במקום, והם התמידו בחיפושיהם במשך שבוע ימים. חברי הקיבוץ התנגדו באופן פסיבי, אולם הם פוזרו בגז מדמיע והושמו במכלאות שהקימו החיילים. תחילה היה לחיפוש אופי שגרתי, אולם לאחר שנמצא מחסן הנשק הראשון, השתנה היחס והבריטים החלו להפוך כל אבן בחיפושיהם אחר נשק. ואמנם כתום שבוע ימים, נפל בידיהם שלל רב: יותר מ-300 רובים, 100 מרגמות 2 אינטש, יותר מ-400,000 כדורים, 5,000 רימונים ו-78 אקדחים. השלל העצום הזה הוצג במסיבת עיתונאים שערכו הבריטים במקום. הם עצרו את כל הגברים שנמצאו ביגור ופינו את השטח.
במהלך "השבת השחורה", נעצרו ברחבי הארץ יותר מ-2,700 איש, שהועברו למחנות המעצר ברפיח ובלטרון. בין אלה שחמקו ממעצר היו משה סנה, שהצליח להסתתר לפני תחילת המבצע ובן-גוריון, שהיה באותה עת באירופה.
היישוב בארץ הוכה בהלם, וההגנה הגיבה בזעם רב. "החומה", בטאונה של ההגנה, יצא בפרסום מיוחד מטעם תנועת המרי, שבו נאמר:

בריטניה אסרה מלחמת על עם ישראל!
עם ישראל ישיב מלחמה שערה!
המרי העברי יימשך!
המרי העברי אך החל!
המחתרת העברית עומדת איתנה לשרות האומה!
הלאה השלטון הנאצו-בריטי!
הלאה בני טיטוס הטמאים מן הארץ הקדושה!
יגור החרבה, עוד נבנך ונבנית!
תחי העלייה החופשית!
תחי מדינת היהודים!

"השבת השחורה" גרמה להסלמה חזיתית בין היישוב היהודי, לבין השלטון הבריטי; באוויר עמדה תחושה היתה שאין דרך חזרה וכי מתקרב היום בו תכריז המנהיגות על הקמת ממשלה יהודית זמנית במחתרת. בישיבת המפקדה הארצית של ההגנה טענו כמעט כל המשתתפים, כי יש להמשיך במאבק המזוין ביתר תנופה, כדי להוכיח לבריטים שלא הצליחו לשתק את תנועת המרי העברי למרות המעצרים ההמוניים. באותה ישיבה, הוחלטו לבצע שלוש פעולות נגד השלטון הבריטי; האחת היתה - פשיטה של הפלמ"ח על מחנה הצבא בבת-גלים (לפי הידיעות שהיו בידי הש"י, הועבר לשם הנשק שנלקח ביגור) במטרה להחרים נשק. ביצוע הפעולה השנייה - פיצוץ בניין מלון "המלך דוד", בו שכנו המפקדה הראשית של הצבא הבריטי וכן מזכירות ממשלת המנדט, הוטל על האצ"ל. על לח"י הוטל לפוצץ את בניין "האחים דוד" (הסמוך למלון "המלך דוד"), שבו שכנו משרדי הממשלה. סנה הציג את תוכנית הפעולה בקווים כלליים בפני ועדת X ( לאחר קבלת האישור, כתב סנה אל מנחם בגין: 2


(א) עליכם לבצע בהקדם האפשרי את הצ'יק [כינוי למלון
     "המלך דוד"] ואת 'עבדך משיחך' [הכוונה לבניין האחים
     דוד]. הודיעונו על המועד. מוטב בבת-אחת. אין לפרסם
     זהות הגוף המבצע - לא פרסום מפורש ואף לא ברמיזה.
(ב) אף אנו מכינים משהו - פרטים נודיעכם בעוד מועד.
(ג) יש להוציא את ת.א. [תל-אביב] וסביבתה מכלל כל
     תוכנית פעולה. אנו מעוניינים כולנו לשמור מכל משמר
      על ת.א. - כמרכז חיי היישוב וכמרכז פעולתנו אנו. אם
     בעקבות פעולה תשותק ת.א. (עוצר, מאסרים), נשותק
     גם אנו ותוכניותינו. אגב, לא כאן מרוכזים העצמים
     החשובים של הצד שכנגד. ובכן, ת.א. - 'מחוץ לתחום'
     בשביל צבאות ישראל ...

1.7.46          "מ" [משה סנה]


בינתיים הגיע ארצה חיים וייצמן, שניסה לתווך בין ההנהגה הציונית לבין הממשלה הבריטית. הוא הפציר בסנה להפסיק את כל הפעולות הצבאיות נגד השלטון, כדי להביא להרגעת הרוחות, והזהיר את סנה, שאם ייענה בסירוב, הוא יתפטר מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית ויודיע ברבים את סיבת התפטרותו. סנה, שהתנגד להפסקת פעולותיה של תנועת המרי, הביא את בקשתו של וייצמן בפני ועדת X, וזו החליטה ברוב קולות להורות על הפסקת הפעולות. סנה הגיב בחריפות רבה, ואף התפטר מתפקידו כראש המפקדה הארצית של ההגנה, אולם בפגישתו עם בגין, לא סיפר לו על החלטתה המחודשת של ועדת X. הוא רק ביקש מבגין לדחות את ההתקפה על מלון המלך דוד אבל לא לבטלה.
בינתיים דיברו חבריו של סנה על לבו שישהה את התפטרותו וייסע לפאריס, כדי שישתתף שם בישיבה של הנהלת הסוכנות היהודית וינסה להשפיע על חבריה להמשיך במאבק המזוין נגד הבריטים. ב-19 ביולי, לפני צאתו את הארץ, העביר סנה פתק נוסף אל בגין, שבו נאמר:


שלום!

שמעתי מחברי על מהלך השיחה האחרונה. אם עודך מחשיב את פנייתי האישית, הריני מבקשך בכל לשון של בקשה להשהות את הפעולות העומדות על הפרק לימים ספורים נוספים.

בעקבות בקשותיו של סנה, נדחה מועד ההתקפה עד ה-22 ביולי. בו ביום בשעה 12.30, הוחרדה ירושלים מפיצוץ אדיר; האגף הדרומי של מלון המלך דוד קרס תחתיו. האזהרות ששוגרו טלפונית מבעוד מועד לשלושה מוקדים (מרכזיית הטלפונים במלון המלך דוד, מערכת העיתון "פלשתיין פוסט" ובית הקונסוליה הבלגית הסמוכה למלון המלך דוד), לא הועילו. הבניין לא פונה ולמעלה מ-90 איש (אנגלים, ערבים ויהודים) מצאו את מותם מתחת להריסות. חברי הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, שלא נעצרו ביום "השבת השחורה", התכנסו בירושלים וקיימו התייעצות, יחד עם פקידים בכירים, באשר לתגובה. הם לא ידעו כי מפקדת ההגנה אישרה את הפעולה מלכתחילה, ובחששם מצעדי נקם בריטיים, פרסמו גינוי חריף, שבו הובעו "רגשי זוועה על מעשה התועבה שלא היה דוגמתו, שבוצע היום על-ידי חבר פושעים". האצ"ל, כהבטחתו, לא פרסם את זהות המבצעים, בשונה מההגנה. בשידורי "קול ישראל" נאמר כי "תנועת המרי העברי שוללת את ההרג הרב של אנשים ונשים חפים מפשע, שנגרם במשרד המזכירות הראשית בירושלים, כתוצאה מפעולות הפורשים ...".
בתחילת אוגוסט התכנס הוועד הפועל הציוני בפאריס והחליט על הפסקת המאבק המזוין נגד הבריטים. יד המתונים גברה על האקטיביסטים, ושיתוף הפעולה בין שלושת ארגוני המחתרת, שנמשך עשרה חודשים, הגיע לקיצו.
ראשי ההגנה ניסו להסביר כאילו פיצוץ מלון המלך דוד הוא שגרם לפירוקה של תנועת המרי העברי, אולם האמת היא שהסיבה העיקרית להחלטה של הוועד הפועל הציוני על הפסקת הפעולות הצבאיות של ההגנה היתה נעוצה ב"שבת השחורה". החלטת הוועד הפועל הציוני גרמה לאכזבה גדולה בקרב ראשי ההגנה, אשר סברו כי התנכלות השלטונות ליישוב היהודי, מחייבת דווקא להגביר את המאבק הצבאי נגד הבריטים. בעלון הפלמ"ח נאמר כי
"תגובה זו [של הבריטים] היתה צפויה מראש, ולא פעם התפלאנו על שאיחרו לנקוט בה. שגו אלה שהשלו את עצמם ולא הביאו אותה בחשבון כשהחליטו. אם די בפעולה אחת כדי לשתקנו - מוטב היה אילולא פתחנו כלל".

ישראל גלילי כתב כי "שלב ב' והשלבים הבאים יעלו בחומרתם ובאכזריותם. יהיו קורבנות, יחובלו יישובים, יהיו אלפי אסירים ויהיו הרוגי מלכות, אולם הארץ לא תשקוט". הגדיל לעשות יצחק שדה, שכתב בעיתונה של "התנועה אחדות העבודה":
"לא תהיה כניעה, כי אין מי שיצווה לנו על כניעה, ואם יימצא מי שיצווה, לא יימצא מי שימלא את הצו הזה"

בן-גוריון לא שכח לשדה את מאמרו, וכאשר בפרוס מלחמת העצמאות מונה שדה למפקד חטיבה חדשה, ביטל בן-גוריון את המינוי בטענה, שאדם המסוגל לכתוב מאמר כזה, אינו ראוי לשמש מפקד חטיבה.
הבריטים לא הסתפקו בגינויי שהטיחה ההנהגה הציונית כלפי "הפורשים" לאחר פיצוץ מלון המלך דוד, וגם לא בהחלטת הוועד הפועל הציוני בפאריס להפסיק את המאבק המזוין. הם המשיכו להתנכל לכוחות ההגנה כמקודם. בחודש אוגוסט החל גירוש מעפילים לקפריסין ונמשכו חיפושים נרחבים אחר הנשק של ההגנה. ב-26 באוגוסט נערכו חיפושים מדוקדקים בקיבוץ שדות-ים ו-84 מחבריו נעצרו והובאו למחנה המעצר ברפיח. יומיים לאחר מכן שם הצבא מצור בן שישה ימים על שני קיבוצים בדרום הארץ - דורות ורוחמה - והסב להם הרס רב.
בעקבות החלטת הוועד הפועל הציוני בפאריס, התפטר סנה מתפקידו כראש המפקדה הארצית של ההגנה ומחברותו בהנהלת הסוכנות היהודית. במכתבו אל בן-גוריון, כותב סנה בין השאר: 3
[...] לא ראיתי ואינני רואה בהתקפה זו של ה-29 ביוני, הנמשכת למעשה עד היום הזה, לא אסון ולא כישלון. אדרבה, ההתקפה הוכיחה כי השלטון רואה בכוחנו הפעיל גורם רציני, ולכן הוא הגיע לכולל מסקנה, שהוא מוכרח את הכוח הזה לשבור. ההיגיון המדיני חייב להפעיל שוב את כוחנו מיד לאחר ה-29 ביוני, כדי להוכיח, כי כוחנו לא נשבר ואף רצוננו להשתמש בו לא נשבר ... אולם הנשיא [וייצמן], אשר שהה אז בארץ, גזר על היישוב שלא להגיב על כל הפגיעות והעלבונות, פסל כל הצעה של פעולה, וכן גזר עלי להפסיק על פעולה שהיא. הייתי מוכן להמרות את פיו ולהפר גזירתו נטולת הסמכות, אולם נציגי כל המפלגות במוסד, פרט לחתום מטה ולבא-כוח אחת המפלגות הקטנות, התנגדו אף הם לביצוע הפעולות המעטות שהוחלט עליהן קודם לכן ....

עם פירוקה של "תנועת המרי העברי", השתחרר האצ"ל מן הכבלים שהעיקו עליו במשך עשרה חודשים, בהם נדחו רבות מן ההצעות שהציעו נציגיו לראשי ההגנה. בין הזמנים האצ"ל התחזק מאוד, בנשק ובאנשים, ופתח בשורה ארוכה של מבצעים נגד השלטון הבריטי, אשר הגיעו לשיאן ב-1947. גם האהדה לאצ"ל בקרב היישוב היהודי בארץ, הלכה וגברה; האיש ברחוב לא היה מסוגל להבין את ההבדל בין פעולות האצ"ל בתקופת "תנועת המרי העברי", שזכו להערכה ולשבחים גם מפי ראשי היישוב, לבין אותן פעולות שבוצעו לאחר-מכן ואשר זכו לקיתונות של שופכין.
מעניין לציין, כי גם בתקופת שיתוף-הפעולה בין ההגנה והאצ"ל, לא שקט הש"י על שמריו; פעיליו המשיכו לאסוף מידע על אנשי האצ"ל ואף ניסוּ למנוע הגשת עזרה לפצועי האצ"ל. יעיד על כל נסיונו האישי של המחבר. כזכור, יצאו ב-2 באפריל 1946 שלוש יחידות של לוחמי האצ"ל לפעולת חבלה רחבת ממדים במתקני הרכבת בדרום הארץ (מהכפר יִבנה שליד רחובות ועד תחנת הרכבת ליד אשדוד הערבית). הנסיגה, לכיוון בת-ים, נמשכה כל הלילה והיחידה שהתקיפה את הנקודה הדרומית ביותר הגיעה באיחור ונפלה בידי חיילים בריטים. המחבר, שנפצע בזרועו, הועבר לבית-החולים ליולדות ברחוב לילנבלום בתל-אביב, והאחראי על שירותי הרפואה של ההגנה באזור תל-אביב כתב על כך את הדו"ח הבא: 4
מפי גיל [ארנסט גוטהלף, רופא סניף תל-אביב]:
נודע ששני פצועים מפעולת ליל ה-2.4 נמצאים בעיר. אחד הפצועים הגיע לד"ר פרידלנדר (חבר "אחדות" [ההגנה]) באיזו דרך לא ידוע. ד"ר פרידלנדר בא יחד עם ד"ר מתן שנקר ל"הדסה" בכדי להכניס את הפצוע. אולם לא הסכימו לקבלו (פרידלנדר קיבל הוראה מפורשת לא לטפל בפצועי האצ"ל ולמרות זאת קיבל את הפצוע). לאחר שלא נתקבל ב"הדסה", הביאו את הפצוע לבית-חולים של ד"ר ברנט ברחוב לילנבלום. לפצוע יש שבר בזרוע ולפי דבריו הלך עם חוסם עורקים כ-10 שעות עד שהגיע העירה. שם הפצוע עדיין לא ידוע.
(ההדגשה שלי, י.ל.)

הערות:


1. עיתון "דבר" מיום 1.7.46. ( ועדת x היתה הדרג המדיני העליון, שבפניה הובאו תוכניות תנועת המרי (מבלי לציין פרטים אופרטיביים). כל ביצוע היה מותנה באישור הוועדה.
2. מ"ז, כ-4 1/11/5.
3. סת"ה, ג', עמוד 1933.
4. את"ה, 8/60.