דיון וסיכום



שאלת המרות הלאומית

ה"סזון" (כינוי לעונת הצייד) היה, כאמור, שם הקוד לרדיפות שרדפה ההגנה את האצ"ל כדי לשתקו כארגון לוחם. אולם מתברר כי נושא הסזון אינו עומד בפני עצמו, אלא מהווה חלק ממכלול המערכה של מלחמת המחתרת העברית בשלטון הבריטי בארץ-ישראל.
במרכזם של כל הוויכוחים על היחסים בין ההגנה, האצ"ל ולח"י, עמדה שאלת המרות הלאומית. בסעיף השני של "אושיות ארגון ההגנה", שנוסחו ב-1941 (עשרים שנה לאחר ייסוד ההגנה), נאמר: "הארגון נתון למרותה של ההסתדרות הציונית בשיתוף כנסת ישראל בארץ-ישראל, עומד לרשותן וסר לפקודתן". האצ"ל ולח"י, כידוע, לא קיבלו עליהם את מרות המוסדות הלאומיים הללו. לדעת מאיר פעיל, למשל, "המוסדות של התנועה הציונית ושל היישוב היהודי המאורגן בארץ-ישראל ראו עצמם כמדינה בדרך וארגון ההגנה ראה עצמו כצבא העברי היחיד, הרשאי לפעול בשם המפעל הציוני בהיותו כפוף למוסדות היהודיים של 'המדינה בדרך' ". בהמשך מוסיף פעיל: "לארגון ההגנה היו גם יריבים פנימיים שקראו להם אז 'הארגונים הפורשים', אלמנטים שלא קיבלו את המרות של מוסדות המדינה שבדרך. לא היו אז שירותי ביטחון ומשטרה ליישוב היהודי, אך היות וראו בהם יריב, לפעמים הוחלט להפעיל נגדם כוח". 1
הצדקה לכל הפעולות של "הסזונים" למיניהם התבססה על העובדה שהמוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית והוועד הלאומי) נבחרו באופן דמוקרטי והיוו את "הממשלה בדרך", בעוד ארגון ההגנה נתפס כ"צבא בדרך". ולפי ההליך הדמוקרטי, ה"ממשלה בדרך" מחליטה את החלטותיה וה"צבא בדרך" מבצע אותן. לפי תפיסה זו על כל יהודי בארץ לקבל את "המרות הלאומית" של הנהגת היישוב, או כדברי יגאל אלון: 2
הסזון היה פועל יוצא של הצווים הדמוקרטיים הבסיסיים של היישוב בדרך למדינה.

אין חולק על-כך שהיישוב היהודי בארץ בחר באופן דמוקרטי את מוסדותיו והמנהיגים שנבחרו היו נציגיו האותנטיים. אבל מכאן ועד ההצדקה לסזון, הדרך ארוכה מאוד.
גישתו של יגאל אלון, כאילו הסזון היה "פועל יוצא של הצווים הדמוקרטיים", מעוררת מספר שאלות נוקבות:
מה היו סמכויותיה של "הממשלה בדרך"?
מה היו סמכויותיו של ארגון ההגנה?
האומנם הקפידו ראשי ההגנה לקבל עליהם את מרות הוועד הלאומי והסוכנות היהודית?
האומנם היו פעולות ההגנה נגד האצ"ל ולח"י נקיים משיקולים פוליטיים-מפלגתיים?
כאשר דנים בסמכויות המוסדות הלאומיים, יש להבדיל בין הסמכות שהוענקה להם על-פי חוק על-ידי ממשלת המנדט הבריטי, לבין הסמכות המוסרית של מנהיגי היישוב שהיה נתון תחת שלטון זר.
הסמכות הפורמלית של כנסת ישראל הוגדרה ב"תקנות לסידורה של כנסת ישראל", שקבע הנציב העליון הבריטי. התקנות הסדירו, על-פי חוק, את תחומי העיסוק של "כנסת ישראל" וכן את מנגנון הפיקוח של שלטונות המנדט על פעילות זו.
תחומי הפעילות הזו כללו: חינוך, בריאות, סעד ובחירת מועצת הרבנות הראשית וועד הקהילה. בתקנות הודגש מספר פעמים, כי החברות ב"כנסת ישראל" היא וולונטרית ואין לכפותה על איש. חברי "אגודת ישראל", למשל, סירבו להיכלל ב"כנסת ישראל" ועל כן החלטות הוועד הלאומי לא חלו עליהם. ממשלת המנדט הבריטי אפשרה ל"אגודת ישראל" להקים מוסדות שיפוט רבניים עצמאיים (שלא היו כפופים לרבנות הראשית) וכן "חברה קדישא" עצמאית (שלא היתה כפופה לוועד הקהילה).
אין חולק על-כך כי זכותם, ואף חובתם של מנהיגי היישוב היתה לעסוק גם בתחומים שלא נכללו במסגרת "התקנות לסידורה של כנסת ישראל". התחום העיקרי, שהוא גם נושא הדיון שלנו, עסק בהגנה על היישוב היהודי בפני פורעים, ולשם כך נוסד ארגון ההגנה. כאן המקום להדגיש, כי החברות בארגון ההגנה נעשתה מתוך התנדבות. לראשי היישוב היהודי בארץ לא היתה שום סמכות, חוקית או מוסרית, לכפות על מישהו את החברות בהגנה.


ארגון ההגנה והמרות הלאומית

א. ההגנה כארגון ארצי הוקם, כידוע, בשנת 1920 בוועידת ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ-ישראל. בכנס הייסוד של ארגון ההגנה (שנקרא תחילה "הסתדרות ההגנה"), נאמר, בין היתר:
על גוף זה לדאוג לענייני ההגנה, לארגון השתתפותם של העובדים במפעל ההגנה ולהבטחת תוכנה הלאומי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ.

במשך עשר שנים היה ארגון ההגנה כפוף באופן מוחלט להסתדרות העובדים, שהיוותה בשנות העשרים כ- 10% מכלל היישוב היהודי בארץ-ישראל.
הנימוק שנתנו ראשי ההגנה להתנגדותם לקבל עליהם את מרות הוועד הלאומי היה, כי ראשי המוסדות הלאומיים מייצגים את היישוב היהודי בפני השלטון הבריטי ולכן לא טוב שהם יתעסקו בעניינים בלתי חוקיים. לכן צריכים למצוא מוסד אחר, שבחסותו יתבצעו העניינים הבלתי לגאליים וכמובן שהמוסד המתאים ביותר הוא ההסתדרות הכללית.
רק ב-1931 הוקמה המפקדה הפריטטית (שוויונית) שהיתה מורכבת חצייה מנציגי ההסתדרות וחצייה מנציגי "האזרחים".

האמנם קיבלה ההגנה תמיד את מרות המוסדות הלאומיים?
מסתבר כי גם לאחר שהונהג הפריטט במפקדת ההגנה ונציגי החוגים האזרחיים היוו את מחציתה, הם לא שותפו בניהול מלא של הארגון. כדי לעקוף חילוקי דעות שהתעוררו במפקדה הארצית בשאלת העלייה הבלתי- לגאלית, למשל, הועברה פעילות זו לתחום סמכותה ומרותה של ההסתדרות. ואכן, בשנותיו הראשונות, פעל המוסד לעלייה ב' של ההגנה תחת מרות הוועד הפועל של ההסתדרות.
על מצב היחסים במפקדה הארצית, מעיד משה סנה: 3
ב-1 ביוני 1940 נכללתי במפקדה הארצית שהוקמה מחדש ... הגוש האזרחי טען, שלמעשה שולטת ההסתדרות בארגון ההגנה, וכי המפקדה הארצית אינה אלא כסות-עיניים, ולכן הביא לפירוקה של המ"א [המפקדה הארצית] שבראשותו של רטנר. זה היה המצב, כפי שתואר לפני, עם בואי ארצה (ב-21 במארס 1940) ... לאחר התפטרותו של רטנר, נתמנה יעקב רייזר , מן הפקידות הגבוהה של הסוכנות היהודית, לתפקיד ראש המפקדה. הגוש האזרחי לא הסכים לשלוח את נציגיו למ"א בראשות רייזר, וגם סירב לכלול אותי במחצית הבלתי-הסתדרותית, כיוון שנחשבתי בעיניו לאיש השמאל מאז פעילותי בפולין והופעותי בקונגרסים הציוניים ובמושבי הוועד-הפועל הציוני ... על רקע החרפת מלחמת-העולם השנייה והפילוג באצ"ל, נתפייסו ראשי הגוש האזרחי והחליטו, אחרי משא-ומתן די מייגע, לשגר את נציגיהם למ"א בהרכבה החדש ... ב-1 ביולי 1941 נתמניתי לרמ"א (ראש המפקדה הארצית) ... האמת האובייקטיביות היתה, כי ענייני ההגנה היו מוכרחים להתנהל ברוחו של ציבור הפועלים, שנציגיו היו גם האחראים העיקריים למוסדות הלאומיים, ואני הרמ"א פעלתי בתיאום מלא עם אנשי הביטחון של ההסתדרות, שהיוותה את הכתף הציבורית העיקרית של ההגנה ושל המוסדות הלאומיים (שהייתי נציגם הרשמי). (הדגשה שלי, י.ל.)

במקום אחר, מספר סנה כי "מעמדו של אליהו גולומב היה מיוחד במינו. נכון, מבחינה פורמלית הוא היה רק אחד מחברי המ"א [לאמיתו של דבר, לא היה גולומב חבר המ"א מאז 1937], אבל למעשה הוא היה החבר הבכיר בין חברי המ"א. לא היתה לו שום סמכות פורמלית, ובכל זאת רישומו היה ניכר בענייני ההגנה. למן היום הראשון לכניסתי לתפקיד הרמ"א נקשר קשר הדוק ביני לבין החטיבה ההסתדרותית במ"א (אליהו גולומב, ישראל גלילי ולוי שקולניק- אשכול) ... וכך נוצרה למעשה שלישיה - סנה, גולומב, גלילי - שהיוותה את ההנהגה הקולקטיבית של ההגנה".

ב. בנובמבר 1944 נערך בוועד הפועל של ההסתדרות דיון יסודי בדבר הפעלת הסזון נגד האצ"ל. בספר תולדות ההגנה נאמר על אותו דיון:4
היו בקרב תנועת העבודה, בייחוד באגפים השמאליים, אנשים שסברו כי האצ"ל מהווה תנועה פשיסטית ומשום כך ראו לעצמם חובה מיוחדת להילחם בו.

באותו דיון אמר גלילי, בין היתר:
הגוון הסוציאליסטי במלחמתנו זאת צריך להיות ברור ומודגש ...

ובאותו עניין, התבטא יעקב זרובבל (ממנהיגי השמאל) בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית שדנה בעניין הסזון ואמר, בין היתר:
אין לי מוסר כליות למסור אותם למשטרה. אין אני חושב זאת למלשינות; אין זו מלשינות לגבי גנב או שודד, ובמקרה דנן זה הרבה יותר מגנב ומשודד. לדידי זה פשיסט, ואין שונא יותר גדול לפועל, ליהודי ולציונות מאשר פשיסט וצריך לעקור אותו. ואם אני יכול לעקור אותו דרך הממשלה [הבריטית] - צריך לעשות זאת ואין זו מלשינות...

יעידו על-כך גם דבריו של מיקי האפט, מן מפקדים הבכירים של הסזון: 5
החינוך שקיבלתי בצעירותי בירושלים נגד הרוויזיוניסטים, הביא אותי לידי פחד מהם. הַרגשתי היתה רעה נוכח פעילותם הגוברת. ואני מוכן לעשות הרבה למען לא יהיו הם בשלטון".

ג. לאחר שהמוסדות הלאומיים והוועד הפועל של ההסתדרות אישרו את הסזון, זימן אליו בן-גוריון את משה סנה, כדי שהאחרון יפעיל את ההגנה נגד האצ"ל. על פגישה זו מספר סנה בעדותו: 6
לאחר החלטת המוסדות הלאומיים בדבר הסזון התקיימה שיחה (בסוכנות בירושלים) שהשתתפו בה דוד בן-גוריון, אליהו גולומב ואני. יו"ר הנהלת הסוכנות ביקש מאת הרמ"א [ראש המפקדה הארצית של ההגנה] להטיל את ביצוע ההחלטה על ארגון ההגנה ואליהו נטה לכך. אני התנגדתי משני טעמים: הראשון עקרוני - ההגנה היא ארגון הכוח של היישוב ככלל כלפי חוץ ואין הוא צריך להיות מעורב במאבקים פנימיים; והטעם השני, מעשי - הגוש האזרחי במפקדה הארצית יתנגד לפעולה נגד הפורשים, והַכרעתי נגדם תערער את המפקדה הארצית, את הבסיס הציבורי של ההגנה, ובמקום לפגוע בפורשים, נפגע בעצמנו. לבסוף, נתקבל סיכום לפיו יעשו את הפעולה מתנדבים מקרב חברי ההגנה ומפקדיה, לא בפקודת הפיקוד העליון; הגוף הציבורי הקורא לפעולה ולמתנדבים יהיה ההסתדרות והפיקוד העליון של ההגנה יתיר את ההתנדבות ויסייע ... (הדגשות שלי, י.ל.).

סיכום זה אינו מסתדר עם "הצווים הדמוקרטיים הבסיסיים של היישוב בדרך למדינה" (כדברי יגאל אלון). מדוע לא תתן ה"ממשלה בדרך" הוראות ברורות ל"צבא בדרך" לבצע את המדיניות עליה הוחלט באופן דמוקרטי? מדוע להחזיר את הגלגל אחורנית ולשוב ולהעמיד את ארגון ההגנה לפקודת ההסתדרות, שרוב היישוב היהודי בארץ לא היה חבר בה?
יגאל אלון, שעמד בראש מטה הסזון מטעם הפלמ"ח, התנגד לשיתוף פעולה עם השלטון הבריטי. בעדותו, אומר אלון, בין היתר: 7
[...] וכאשר הוכרע סופית בעד השיתוף [עם הבריטים] - הודעתי למפקדה שאני מתנגד לשיתופו של הפלמ"ח בכל פעולות הסזון.

להיכן נעלמה המרות הלאומית של יגאל אלון? מדוע פרש מן הסזון ברגע שהתברר לו כי ההגנה משתפת פעולה עם הבולשת הבריטית? הרי ההחלטה נתקבלה באופן דמוקרטי על-ידי המוסדות הלאומיים! או שמא גרס אלון כי בעניין זה חרגו המוסדות הלאומיים מסמכותם, כפי שניתן ללמוד מדבריו הבאים:
עם ההחלטה בדבר שיתוף-פעולה [עם הבריטים], נוצר מצב חמור ביותר, ונשקפה סכנה לאחדותו של היישוב ולכוח סמכותם של מוסדותיו. (הדגשה שלי, י.ל.).

ד. כידוע, בוצעו במסגרת הסזון חטיפות של חשודים בהשתייכות לאצ"ל. החטופים נחקרו, לעתים תוך כדי עינויים קשים, ולאחר מכן הוסגרו לבריטים. החטיפות עצמן בוצעו בידי הפלמ"ח בעוד החקירות בוצעו בידי הש"י.
והנה מתברר כי החטיפות לא נכללו כלל בהחלטות המוסדות הלאומיים, שדנו בפרטי תוכנית המאבק נגד האצ"ל ולח"י. הנהלת הסוכנות היהודית אף לא קיבלה דיווח על החטיפות; וכאשר באחת הישיבות (7.1.45) שאל משה שפירא
האם אפשר לקבל דין-וחשבון על פעולתנו נגד הטרור? בציבור מתהלכות שמועות משמועות שונות [הכוונה לחטיפות].

עונה לו היושב-ראש (היה זה משה שרתוק, כי בן-גוריון היה באותו זמן בחו"ל): "אני מציע להעמיד את השאלה הזאת על הפרק בישיבה הקרובה, ובינתיים אכין את חומר".
אלא שגם בישיבות הבאות לא נמסר כול דיווח בעניין החטיפות.
מי, אם כן, החליט על החטיפות? היכן המרות הלאומית, לפיה מבצע ארגון ההגנה ("הצבא בדרך") את החלטות ה"ממשלה בדרך", והרי זו לא החליטה לחטוף?
אנשי הרוח התנגדו בחריפות לחטיפות, והחריף ביניהם היה הפילוסוף הידוע, פרופ' הוגו ברגמן, איש "ברית שלום" ומתנגד מושבע של האצ"ל ולח"י, שאמר: 8
"חטיפות אלה פירושן קִברהּ של חירות הציבור, קִברם של חיי ציבור דמוקרטיים ... דין מוות על כל היקר לנו ביישוב זה, שארית תקוָותו של העם ... כאן נעשים מעשי קו-קלוקס-קלאן אלה ללא דין, ללא אפשרות של הגנה מצד הנאשם".

זאת ועוד, במשטר דמוקרטי (עליו מבססים ראשי ההגנה את פעולות הסזון), ישנה הפרדה מוחלטת בין שלוש הרשויות (הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת). הנה במהלך החקירות של הש"י - החוקר, התובע, השופט והמוציא לפועל - היה אותו אדם! והיכן הזכות האלמנטרית של הנחקר להתגונן? הזוהי הדמוקרטיה של ראשי ההגנה?
מן הראוי לציין כי בעניין ההלשנות והחטיפות, כבר היו דברים מעולם. בראשית המאה ה-19 החליט שליט רוסיה, ניקולאי הראשון, ל"תקן" את היהודים ולהטיל עליהם שרות צבא למשך 25 שנים. "הקסרקטין היה מיועד להקים דור חדש של יהודים, מפורקים מתכונותיהם הלאומיות והדתיות... ההשכלה וההכשרה שיקנו להם היהודים בעבודת הצבא יהיו אחרי כלות חוק עבודתם (חצי יובל שנים), לתועלת למשפחותיהם ולברכה במעשי ידיהם". 9 הגיוס הוטל על ילדים מגיל 12, שנקראו "קאנטוניסטים", והבאתם לשלטונות הוטל על ראשי הקהילה היהודית. מאחר ואיש לא היה מוכן להתנדב לשרת בצבא תקופה כה ארוכה, הלשינו ראשי הקהילה על בני העניים ולאחר שהילדים נמלטו על נפשם "הפכו הפרנסים לסוכני המשטרה ולחוטפי אדם". 10 הרבנים יצאו נגד ההלשנות והחטיפות בטענה שזוהי שאלה מוסרית שאינה בתחום סמכותם של ראשי הקהילה, והיה אף מקרה שבו שני מלשינים מצאו את מותם במעמקי המיקווה. בעקבות מותם של המלשינים, נאסר הצדיק ר' ישראל מרוז'ין, שנאשם בהסתה לרצח. הוא התענה בבית-הסוהר 22 חודשים ולאחר ששוחרר, ברח לאוסטריה. 11

ה. מעיון במסמכי הבולשת הבריטית מתברר כי ההלשנות החלו כבר בחודש מאי 1944, דהיינו כחצי שנה לפני החלטת המוסדות הלאומיים. במסמך הבולשת הבריטית מה-25.6.44, למשל, אנו מוצאים אף הלשנה על פעולה שהאצ"ל עמד לבצע נגד מוסדות ממשלתיים בירושלים (למזלם של התוקפים, בוטלה הפעולה ברגע האחרון, אחרת היה עלול להיות שם מרחץ דמים נוראי!).12
ב-20 ביוני הזהירו נציגי הסוכנות היהודית את השלטונות הצבאיים, כי ההתקפות מיועדות להתבצע באותו ערב. ננקטו אמצעי זהירות משטרתיים מיוחדים ולמחרת הודיע מקור סוכנותי למשטרה כי לנוכח צעדים אלה, דחו הטרוריסטים את ההתקפה ל-21 או ל-22 ביוני.

קשה לומר שזהו ההליך הדמוקרטי, לפיו מבצע "הצבא בדרך" את הפעולה ורק כעבור חצי שנה מקבל את אישור "הממשלה בדרך".


"לא תהיה מלחמת אחים"

זו היתה הסיסמה שטבע מנחם בגין עם תחילת הסזון. בגין הורה לאנשי האצ"ל להבליג ולא להגיב על החטיפות, החרמת מחסני נשק וההלשנות לבולשת הבריטית. רבים מבין לוחמי האצ"ל חַלקו על החלטה זו, אולם בגין הטיל את מלוא כובד משקלו כדי שלא תהיה סטיה כלשהי ממדיניות ההבלגה.
מעיון במסמכים שנפתחו בשנים האחרונות מתברר עד כמה היה היישוב בארץ קרוב למלחמת אחים אכזרית ורק תבונתו של בגין מנעה זאת. אסתפק בשתי דוגמאות: האחת, לקוחה מן הפגישה שהתקיימה ב- 31.10.44 בין גולומב וסנה לבין בגין ולנקין, בה אמר גולומב, בין היתר: 13
... איננו רוצים שתתחיל מלחמת אחים ... אולם נהיה מוכנים גם לכך... ברור שאיננו מדברים על חיסולכם הפיסי, אולם התפתחות הדברים תביא גם לכך, היא תביא להשמדתכם.

הדוגמא השנייה לקוחה מדברי גולדה מאירסון-מאיר: 14
בשאלת היחסים עם הפורשים נקטה גולדה עמדה חד-משמעית. בשלב מוקדם למדי, אחרי הכרזת "המרד" על-ידי בגין, בתחילת 1944, כאשר המלחמה נגד גרמניה התנהלה עדיין באירופה, היא תבעה להפעיל כוח נגד האצ"ל ולח"י. בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י שנערכה ב-27.3.1944, היא תבעה "לחפש דרך לעשות זאת". בן-גוריון התערב ותבע ממנה לפרש את דבריה: האם "לעשות", פירושו "לחסל". גולדה השיבה בחיוב. בן-גוריון לא הרפה ורצה לדעת את כוונתה עד תום: "האם לחסל זאת אומרת להשמיד אנשים?" גולדה: "טוב, גם להשמיד אנשים", והסבירה כי אם רוצים למנוע את פעולות הטרור של האצ"ל ולח"י, יש לפעול נגדם ולא להירתע אפילו מ"חיסול כמה בחורים". בן-גוריון התערב שוב: "והם ישתקו?" גולדה, שהכריזה במהלך הדיונים ההם, כי אין לה מעצורים מוסריים כשהמדובר בפעולה נגד הפורשים, הזכירה כי בזמן המאורעות [בשנת 1938], כאשר אנשי אצ"ל זרקו פצצה בשוק בחיפה והרגו אזרחים ערבים, וסוכם לפעול נגד האצ"ל, היא לא ביקשה שיפרטו מה מתכוונים לעשות, "איך לחסל שהרוויזיוניסטים לא יזרקו פצצות גם בנו ... אני חושבת שזה רע, שהם מביאים אסון עלינו, לא רק על קצינים בריטים, ולכן מותר לעשות הכול". (ההדגשות שלי, י.ל.)

בן-גוריון ראה באצ"ל יריב פוליטי; וכך הסביר את ההבדל בין שני ארגוני המחתרת:15
קיימות שתי קבוצות: האחת קבוצת שטרן, קטנה מאוד, שאין מאחוריה מפלגה. הם בחורים קנאים, המנהלים את מלחמתם לפי שעה כלפי חוץ ותכניתם היא לגרש את ה"כובש" ולהשאיר את ארץ-ישראל ליהודים ולערבים. התעמולה שלהם מסוכנת. בחורים אלה מוכנים להרוג וגם להיהרג. מספרם לא רב ואין להם תומכים ביישוב.
לעומת זאת קיימת קבוצה שנייה בשם אצ"ל, שמאחוריה עומדת מפלגה... אנשי קבוצה זו אינם רק אידאליסטים... עובדה מעציבה היא שלאנשי אצ"ל יש אוהדים ביישוב לא מתוך אהדה פוליטית, אלא סוציאלית, כי רואים בהם נשק נגד השמאל...

אכן, בין אלה ששמותיהם הוסגרו לבולשת הבריטית, היו רבים מפעילי המפלגה הרוויזיוניסטית, שלא היו קשורים כלל לאצ"ל. באחד ממסמכי הבולשת הבריטית, אנו מוצאים את הדברים הבאים:16
למרבה הצער, רשימות הסוכנות היהודית של טרוריסטים כביכול, ממשיכות לכלול אנשים רבים שאינם קשורים לטרור, אך מבחינה פוליטית הם בלתי-רצויים לסוכנות. דבר זה מוסיף לקשיי המשטרה בהפרדת העזים מן הכבשים.


הוצאות להורג

האצ"ל ולח"י הואשמו לא רק בהפרת המרות הלאומית, אלא גם בפעילות מנוגדת למוסר היהודי ובמיוחד בהוצאות להורג. בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית, שהתקיימה בציריך באוגוסט 1947, אמר בן-גוריון בעניין זה:
"[הפורשים] יצרו שיטה המסכנת את היישוב לא פחות מהמופתי. מְסַכנים את היישוב כי רוצים להשתלט עליו בעזרת האקדח, בעזרת האקדח רוצים לשלוט ביישוב ובציונות. יש לפני רשימה של 29 יהודים אשר נרצחו על-ידי הפורשים". 17

לעומתם הוצגה ההגנה כארגון השומר על טוהר הנשק.
אכן, באצ"ל ובלח"י נהגו להוציא להורג בוגדים ומלשינים, כמקובל בכל ארגון מחתרת הלוחם נגד שלטון זר. אולם מסתבר כי גם ההגנה נקטה באותן שיטות עצמן. מחקר שנתפרסם לאחרונה מלמד כי מספר ההוצאות להורג שביצעה ההגנה, היה גדול יותר ממספר ההוצאות להורג של האצ"ל ואילו לח"י הגדיל לעשות משני הארגונים האחרים גם יחד.


ההוצאות להורג של שלושת הארגונים 18

  ההגנה האצ"ל לח"י
יהודים 10 14 20
ערבים 3 0 2
בריטים 2 1 17
אחרים 1 0 3
סך-הכול 16 15 42


סיכום

יש להבדיל בין מדינה ריבונית, בה ניתן לקיים משטר דמוקרטי, לבין אומה הנמצאת תחת שלטון זר. במדינה ריבונית ניתן לקיים בחירות חופשיות וחשאיות, בהן הרוב קובע מי יהיו אלה שינהיגו את המדינה. כל התושבים, רוב ומיעוט, חייבים לקבל על עצמם את מרות ההנהגה הנבחרת (ולממשלה ישנם אמצעים חוקיים לכפות על אזרחיה את חוקי המדינה). המאפיין הנוסף של משטר דמוקרטי הוא ההפרדה המוחלטת בין שלוש הרשויות: הרשות המבצעת (הממשלה), הרשות המחוקקת (הפרלמנט או הכנסת) והרשות השופטת. הממשלה יכולה לפעול אך-ורק על-פי חוק, ובית-המשפט הוא הגוף היחידי המוסמך לפרש את החוק.
לא כך היו פני הדברים בתקופה בה שלט בארץ-ישראל שליט זר. המוסדות הלאומיים, שנבחרו באופן דמוקרטי על-ידי היישוב היהודי בארץ, היו כפופים לחוקי המנדט הבריטי, והוועד הלאומי קיבל את סמכותו מכוח תקנה שתִקן הנציב העליון. הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת היו בידי הבריטים, והמוסדות הלאומיים הורשו לנהל את חיי האוטונומיה של היהודים בארץ-ישראל בכפוף לחוקי השליט הזר.
מלחמת מחתרת בשלטון זר אי אפשר לנהל באמצעות משאל עם או בחירות חופשיות, שחייבות להיערך בחסות אותו שלטון זר. לכן צדקו מייסדי ארגון ההגנה שטענו, כי לא טוב הוא שראשי המוסדות הלאומיים, המייצגים את היישוב בפני השלטונות הבריטיים, יעסקו גם בעיניינים בלתי חוקיים. כי אי אפשר לנהל את עינייני המחתרת מתוך משרדים גלויים ברחביה, החשופים לעיני הבולשת הבריטית. על אחת כמה וכמה שאי אפשר לנהל מאבק נגד השלטון הבריטי מאותם משרדים. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא "תנועת המרי העברי", שהוקמה בהנהגת המוסדות הלאומיים ועסקה במאבק מזוין נגד הבריטים. כידוע, שמו השלטונות קץ ל"תנועת המרי העברי" בכך שעצרו את מנהיגי היישוב ופשטו על משרדי המוסדות הלאומיים, שם החרימו מסמכים רבים ("השבת השחורה").
מטבע הדברים, מחתרת לוחמת פועלת בצו המצפון של חבריה, וברוב המקרים (אם לא בכולם), קם יותר מארגון מחתרת אחד. באירלנד לחמו שני ארגוני מחתרת בבריטים; בצרפת, בזמן הכיבוש הנאצי, לחמו מספר ארגוני מחתרת בכובש הזר; וכך היה גם ביתר ארצות אירופה שנכבשו על-ידי הגרמנים. בכל המקרים האלה לא היתה הסכמה בין הארגונים השונים ולא כולם קיבלו עליהם את מרות ההנהגה הרשמית (כשהיתה כזו).
בכול הנוגע למלחמה נגד השלטון הזר, לא היתה לשאלת המרות הלאומית כל משמעות. היטיב לבטא זאת יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, שכתב בעיתונה של "אחדות העבודה", לאחר שנודע לו על הכוונה להפסיק את פעולות "תנועת המרי העברי":
לא תהיה כניעה, כי אין מי שיצווה על כניעה. ואם יימצא מי שיצווה על כניעה, לא יימצא מי שימלא את הצו הזה.

הרדיפות שרדפה ההגנה את אנשי האצ"ל ולח"י, היו בלתי חוקיות ובלתי מוסריות. ראשי ההגנה השתמשו במושג המרות הלאומית לשוא, והפעילו את ארגון ההגנה, בתקופת הסזון, כדי לחסל יריבים פוליטיים.

הערות:


1. מאיר פעיל, מאבק וטרור, עמוד 3.
2. ספר הפלמ"ח, עמוד 81.
3. משה סנה, אחרית בראשית, מבחר דברים: 1967 - 1972, הוצאת הקיבוץ המואחד תשמ"ב.
4. ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי, עמ' 536.
5. עדות מיקי האפט, מ"ז, כ8 - 129.
6. עדות משה סנה, אחרית כראשית, מבחר דברים: 1967 - 1972, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב.
7. ספר הפלמ"ח, עמ' 81.
8. ש"ה ברגמן, "בעיות", אייר-סיוון תש"ד, עמוד 155.
9. ש. דובנוב, דברי ימי עם עולם, כרך תשיעי, עמוד 96.
10. שם, שם.
11. שם, עמוד 129.
12. CO 73 75156/151A/44 (משרד המושבות)
13. שלמה לב-עמי, הפרוטוקולים של מפקדת האצ"ל, "הציונות", ד', עמוד 432, וכן: אליהו לנקין, סיפורו של מפקד אלטלנה, עמוד 83.
14. גולדה - צמיחתה של מנהיגה, עמוד 176.
15. ארכיון ציוני מרכזי, ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית מיום 2.4.44
16. C0 733/457 (משרד המושבות)
17. המספר בו נקב בן-גוריון (29 הוצאות להורג) תמוה, מאחר והאצ"ל בכל שנות פעילותו הוציא להורג 15 איש בלבד (ראה טבלה).
18. Nachman Ben-Yehuda, Political Assassinations by Jews, p. 370