אלדד הדני

סיפור ב

י. ד. אייזנשטיין

בית המדרש ג


תקציר: הסיפור שסיפר אלדד הדני ליהודי ספרד וביקש את עזרתם.

מילות מפתח: לשון הקודש, סמבטיון.


בשם ה' אלוהי ישראל, ישתבח שמו של אלוהינו המלך מלכי המלכים שבחר בישראל מכל האומות ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, מצות ישרים וחי בהם, ואתם אחינו בני הגולה חזקו ואמצו לבבכם לקיים מצות אלוהינו בזמנה, כי כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום אין אומה ולשון שולטת בהם. ושלום לכם אחינו בני הגולה ושלום לירושלים עיר תפארתנו מקום בית אלוהינו המחולל בגויים, ומקום מכוון כנגד קדשי הקדשים, ושלום לכל זקני ישראל ואומני תורת יה ומפרשיה כוהניה ולוויה, כל שבטי ישראל ויהודה גדול וקטן. האל יחזק לבבכם בה' אלוהינו ובנביא אמת משה רבנו הצדיק עבד ה'.

[ועכשיו נספר לאחינו שבטי ישורון על עסק אלדד הדני המגיד כל זה, איך היה יציאתו בכל הארצות שהוא נאצל משבט דן ועשה לו השם נס גדול והצילו מכמה מקומות, וכמה צרות שעברו עליו לצאת לאלו הארצות ללכת להגיד לכל בני ישראל המפוזרים בגולה ענייניו ועניין ארצנו לבשר אותם נחמות ולדבר על לבם דברים טובים].

וכך היה יצאתי מעבר לנהרי כוש. נכנסנו אני ויהודי אחד משבט אשר בספינה קטנה [לסחור] עם אנשי הספינות, ויהי בחצי הלילה וישב ה' רוח גדול וחזק מאד ונשברה הספינה, וימן ה' ותפשתי לוח אחד, ויהי כראות חברי כזה ויתפוש גם עמי על אותו הלוח והיינו עולים ויורדים בו עד שהשליך אותנו הים אצל אומה אחת ששמה רומרנוס, והם כושיים שחורים בעלי קומה בלא בגד ובלא שמלה עליהם, כי כבהמות נמשלו ואוכלים בני אדם. וכשבאנו לארצם תפשו אותנו, וראו את חברי בריא ושמן ומעונג, ושחטו אותו ויאכלוהו, ויצעק אוי לי שהכרתי לאומה זו שהכושיים יאכלו את בשרי, ויטלו אותי כי חולה הייתי בספינה ושמו אותי בקולר עד שאשמן ואבריא והביאו לפני כל מאכלות טובות אסורות ולא אכלתי דבר, והטמנתי האכילה, והיו שואלים אם אכלתי ואמרתי כן אכלתי.

והייתי עימהם זמן רב, עד שהש"י עשה עמי נס ובאו עליהם חיל גדול ממקום אחר, ושבו אותם ובזזום והרגום, ובתוך השביה שבו אותי עימהם. והיו אותם הרשעים עובדי אש וישבתי עימהם ארבע שנים, והיו בכל בקר עושים אש גדול ויקדו וישתחוו לו, עד שפעם אחת הביאוני למדינת אציץ.

וימצאני יהודי אחד סוחר משבט יששכר וקנה אותי בשלושים ושנים זהובים וחזר עמי לארצו. והם שרויים בהררי תהום, והם תחת ארץ מדי ופרס והם מקיימים פסוק זה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א'), ואין להם עול מלכות כ"א עול תורה, ועימהם שרי חיילים אבל אינם נלחמים עם אדם כ"א בתורה, והם בשלוה והשקט ואין שטן ואין פגע רע. והם חונים מהלך עשרה ימים על עשרה ימים, ויש להם מקנה הרבה מאד וגמלים וחמורים ועבדים ואין מגדלים סוסים, ואין בידם כלי זיין כ"א מאכלת לשחיטה. וגם אין בידם עושק וגזל, ואפילו אם ימצאו בדרך שמלות או ממון לא יושיטו ידיהם לקחתו, ויש קרוב להם רשעים עובדי אש ויישאו אמותיהם ואחיותיהם לנשים, אבל אינם מזיקים להם ואין מועילים (עוזרים). ויש להם שופט ושאלתי עליו ואמרו לי ששמו נחשון, וארבע מיתות ב"ד בידם ומדברים בלשון קדש ובלשון פרס.

ובני זבולון חונים בהררי פארן, ומגיעים בשכונתם [של בני יששכר], ונוטעים אהלים של שער הבאים להם ממדינת ארמיניא, ומגיעים עד נהר פרת ועוסקים בפרקמטיא. ויש להם ארבע מיתות ב"ד על אופניהם.

ושבט ראובן נגדם מאחורי הר פארן, ויש ביניהם שלום ואחווה וריעות. ואלו (השבטים הנ"ל) הולכים בידח למלחמה וכורתים (גוזלים) הדרכים, וכל שללם ביחד יחלוקו, והולכים בדרך מלכי מדי ופרס, ומדברים בלשון הקודש ובלשון פרס, ועימהם מקרא ומשנה ותלמוד ואגדה, וכל שבת ושבת פותחין טעמי תורה בלשון הקדש והסברא בלשון פרס.

ושבט אפרים וחצי שבט המנשה שם בהררי נגד מדינת מכה טעות הישמעאלים, והם אלו זעומי נפש וקהויי לב, בעלי סוסים וכורתים הדרכים ולא יחוסו על שונאיהם ואין להם מחיה כ"א מהשלל, והם אלו גיבורי מלחמה אחד מהם יוציא באלף.

ושבט שמעון וחצי שבט המנשה הם בארץ כשדים רחוקה ששה חדשים, ואלו הם מרובים מכולם ולוקחים מס מעשרים וחמשה מלכויות וקצת מהישמעאלים פורעים מס.

ואנחנו אומרים בארצנו שקבלה היא בידינו שאתם בני הגולה שבט יהודה ושבט בנימין תחת אמונת ע"ז בארץ הטמאה המפוזרים תחת רומי שהחריבו בית אלוהינו, והיונים והישמעאלים חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה.

ויש לנו קבלה איש מפי איש שאנחנו בני דן היינו בתחילה בארץ ישראל יושבי אהלים, ולא היה בכל שבטי ישראל בעלי מלחמה גיבורי חיל כמונו. וכשעמד עליהם ירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל ועשה שני עגלי זהב נחלקה מלכות בית דוד ונקבצו השבטים ואמרו קומו והילחמו עם רחבעם ועם ירושלים. אמרו לו למה אנחנו נלחמים עם אחינו ועם בן אדונינו דוד מלך ישראל ויהודה, חלילה וחלילה! באותה שעה אמרו זקני ישראל אין לך בכל שבטי ישראל כמו שבט דן גיבורים. מיד אמרו לבני דן קומו והילחמו עם בני יהודה. אמרו לו בחיי ראש דן אבינו אין אנו עושין מלחמה עם אחינו ולא נשפוך דמם. מיד נטלו בני דן חרבות ורמחים וקשתות ונתנו עצמם למות לילך מארץ ישראל, כי ראינו שאין לעמוד. נלך מעתה ונמצא לנו מנוחה ומקום, ואם נמתין עד לסוף יוליכו אותנו. ונתנו לב ונתייעצנו לבא מצרים להחריבה ולהרוג כל יושביה.

אמרו לנו נשיאינו והלא כתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות י"ד) ואיך תצליחו? אמרו נלך על אדום או עמון ומואב להשמידם ונשב במקומם. אמרו נשיאינו כתוב בתורה שהקב"ה מנע את ישראל מעבור בגבולם. לסוף נתנו עצה לילך למצרים ולא על הדרך שהלכו אבותינו וגם לא להחריבה אלא כדי לעבור לנהר פישון (נילוס) לארץ כוש. ויהי כי הקרבנו למצרים וייקחו רעדה כל מצרים וישלחו אלינו אם למלחמה ואם לשלום? ונאמר להם לשלום! נעבור בארצכם לנהר פישון, כי שם נמצא מקום מנוחה. ויהי כי לא האמינו ויעמדו על משמרתם כל מצרים עד שעברנו ארצם והגענו לארץ כוש, ומצאנו אותה ארץ טובה ושמנה, ובה שדות וכרמים גגות ופרדסים, ולא מנעו לבני דן לשבת עימהם כי בחזקה לקחו את הארץ. ויהי כי רצו להרוג לכולם ויהיו למס פורעים לישראל וישבו עימהם שנים רבות עד שפרו ורבו עד מאד ויהי לנו עושר גדול.

ואח"כ עלה סנחריב מלך אשור והגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה ויוליכם לחלח וחבור והרא ונהר גוזן (דהי"א ה' כ"ו). ועוד עלה סנחריב פעם שניה והגלה לשבט אשר ולשבט נפתלי והולך אותם לארץ אשור (מ"ב ט"ו כ"ט). ואחרי מות סנחריב נסעו להם ג' שבטים מישראל והם נפתלי גד ואשר לארץ כוש והיו נוסעים וחונים במדבר עד שבאו אצל גבולם והרגו באנשי כוש מהלך עשרים ימים, והם נלחמים עד היום הזה עם בני מלכויות של כוש.

והללו ארבעה שבטים שהם דן ונפתלי גד ואשר חונים בחוילה הקדומה אשר שם הזהב והם מקומות טובים וקיימים במלכות פרויים ממשלת הורינוס, ובוטחים בקונם תחלה והאל בעזרם. והשבטים האלה שמו ידיהם בעורף אויביהם, ובכל שנה ושנה עושים מלחמה עם שבע מלכויות ושבע ארצות. ושמות הארצות האלה תוסינ"א וקמת"ו וקוב"א ותריאוג"י ותקול"א וכרמ"א וקאלו"ם והם מעבר לנהרי כוש. ואלו ד' שבטים יש להם זהב וכסף ואבנים טובות וצאן ובקר וגמלים וחמורים הרבה מאד, וזורעים וקוצרים ויושבים באהלים. וכשירצו נוסעים וחונים עם אוהליהם מגבול לגבול מהלך שני ימים על שני ימים, ובמקום שהם חונים אין לך מקום [שתכנס שם רגל ואינם חונים] כ"א בשדות וכרמים.

ושם מלכם עוזיאל, ושם הנשיא הגדול אליצפן מבני אהליאב למטה דן, ודגלו לבן כתוב בשחור: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. ובעת אשר יבקש לצאת למלחמה יצעק הצועק בקול שופר ויבא שר הצבא ויצאו החיילות מאה ועשרים אלף דגלים לבנים קטנים. וכל חדש וחדש (צ"ל שלשה חדשים) יוצא שבט אחד למלחמה והשבט עומד בחוץ שלשה חדשים, וכל מה שיביאו משלל אויביהם יחלקו עם שבט שלהם. ומבני שמשון שבט בן דן אלו על כולם, אין בורחים כלל כי בושה גדולה אצלם, והם כחול הים עתה ואין להם עסק כ"א מלחמה, ובעת שילחמו יאמרו, לא טוב לגבור שינוס, ימות בחור ואל ינוס, יחזק לבו אל ה', ואומרים כמה פעמים וצועקים כולם יחד, שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, ואז ישמרו כולם.

וכך הם עושים עד משלם ג' חדשים וחוזרים, ומביאים כל השלל למלך עוזיאל ומחלק הכל עם כל ישראל. וזה החוק להם מהמלך דוד עד היום. והמלך עוזיאל לוקח חלקו ונותן המלך לכל החכמים בעלי תורה יושבי אהלים חלקם ואח"כ כולם נוטלים חלקם והנשיא על המלחמה. וכן עושים בשלשה חדשים יוצא נפתלי, בשלשה חדשים יוצא גד, וכן כולם עד תשלום י"ב חדש וחוזריו חלילה.

ועוד שבט משה רבינו ע"ה הצדיק עבד ה', ונקרא שמו אצלנו שבט ינוס שנס מע"ז ודבק ביראת ה'. והים סובבו מהלך שלשה חדשים על שלשה חדשים ושוכנים בבתים מפוארים ובבניינים הדורים ובמגדלים יכינו לעצמם בזמן שמחתן על הלפנט (פיל). ואין עימהם דבר טמא ולא עוף טמא ולא חיה טמאה ולא בהמה טמאה ולא זבוב ולא פרעושים ולא כנים ולא שועלים ולא עקרבים ולא נחשים ולא כלבים, כי כל זה יצא מהע"ז שיעבדו בארץ, זולתי צאן ובקר ועופות. וצאנם יולידו שתי פעמים בשנה, וגם זרעם יזרעו שתי פעמים בשנה, וזורעים וקוצרים, ולהם גנות ופרדסים וזיתים ורימונים ותאנים וכל מיני קטניות ואבטיחים וקישואים ובצלים ושומים ושעורים וחטים ומכל אחד יצא מאה [שערים].

והם בעלי אמונה, ותלמוד שלהם כולו לשון הקדש, וכך הם שונים: ככה למדונו רבותינו מפי יהושע בן נון מפי רבנו משה מפי הגבורה. ואינם יודעים בחכמים כי בבית שני היו ולא השיגום. ואינם יודעים לדבר כ"א בלשון הקדש, וכולם טהורים בעלי טבילה, ואינם נשבעים כלל, ומי שזוכר השם לבטלה יצעקו עליו ויאמרו כי בעוון שבועה בניכם ימותו קטנים. והם מאריכים ימים ויחיו מאה שנה או מאה ועשרים שנה, ולא בן ימות בחיי אביו, וישיגו לשלשה או ארבעה דורות, והם זורעים וקוצרים [בעצמם] לפי שאין להם עבדים ושפחות, וכולם שווים. ואין סוגרים בתיהם בלילה כי בושה הוא להם, והולך נער עם המקנה מהלך עשרה ימים ואין מפחד לא מליסטים ולא משדים. וכולם לווים ואין להם לא כהן ולא ישראל ועדיין [עומדין] בקדושתו של משה רבנו הצדיק עבד ה'.

ועוד אינם רואים בני אדם ולא בני אדם [רואים] להם (אותם), אלא ארבעה שבטים הללו היושבים מעבר לנהר כוש. ויש מקום שרואין אלו לאלו ומדברים בצעקת אדם ונהר סבטינו (סמבטיון) ביניהם, ואומרים כזה אירע לנו במלחמה, והם הודיעו לכל ישראל מה שאירע להם. כשהם רוצים לדבר או לעסק גדול, יש להם מין יונים ידועים ביניהם וכותבים איגרותיהם וקושרין בכנפיהן או ברגלי היונה, והולכין ועוברים נהר סבטיון ובאות היוונות למלכיהם ולשריהם. ועוד יש להם אבנים טובות הרבה מאד וכסף וזהב, ויזרעו פשתן ומגדלים תולעת שני ועושים בגדים נאים עד אין קץ. והם כיוצאי מצרים חמשה פעמים כי אין מספר. ורוחב אותו מקום הנהר מאתים אמה כמטחווי קשת, והנהר מלא מאבנים גדולות וקטנות וקולן ירעם כרעש גדול ברוח סערה בים, ובלילה ישמע קולו מהלך יום. ויש אצלם ששם מעיינות ויקבצו כולם לאנימא אחת וישקו מהם ארצם, ושם ישרצו בה דגים טהורים. והנהר הולך והאבנים והחול ירעימו ששת ימי המעשה, וביום השביעי ישבות וינוח עד מוצאי שבת. ומעבר לנהר מצד לארבעת השבטים הללו יש אש תלהט בשבת ולא יוכל אדם לנגוע [במקום] כמהלך מיל.

וזה שמי, אלדד בן מחלי בן יחזקאל בן חזקיה בן עלוק בן אבנר בן שמעיהו בן חתר בן חור בן אלקנה בן הלל בן טוביה בן פדת בן עינן בן נעמן בן טעם בן טעמי בן אונם בן גאול בן שלום בן כלב בן עמרם בן דומם בן עובדיהו בן אברהם בן יוסף בן משה בן יעקב בן כפור בן אריאל בן אשר בן איוב בן שלם בן אליהוא בן אהליאב בן אחיסמך בן חושים בן דן בן יעקב אבינו ע"ה ושלום לכל ישראל אמן.

[שגר אגרות הללו מר אלדד זה לספרד שנת ארבעים ושלש (ד"א תרמ"ג 883). וזה מר אלדד מלא תורה ומצוות, ואם ישב אדם עמו מבקר ועד ערב לא יפסק לשונו מטעמי תורה בלשון קודש, ומתוקים דבריו מדבש ונופת צופים. הקב"ה ייתן לו שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא].