חשיבות מרובה לא נודעה למונקאטש העיר בעולם הלא-יהודי. לא במדינה אף לא באיזור בו שכנה - צפון מזרחה של הונגריה שלפני מלחמת-העולם, במזרחה של צ'כסלובקיה של ימינו. מונקאטש לא היתה מעולם עיר שדובר בה רבות. חייה התנהלו על מי-מנוחות של נהר לאטארצא, בין הרי הקארפאטים, בין רוסיה הקראפאטית לגלילות גליציה. אוכלוסייה מועטה, שבשנת 1940 לא מנתה אף שלושים-אלף תושבים, פעילות מעטה, חיים אפורים של יום-יום.

גם חיי היהודים במונקאטש לא היו זוכים להכרה רבה בעולם היהודי, אלמלא קמו לה למונקאטש רבנים גדולי-תורה, מהם רבי-מעש, ששמם הלך אל מעבר לגבולות עירם. גם הפעילות הציונית, בעשרות המעטות של השנים, שקדמו לשואה - לא חרגה מפעילות ערה, לה זכו ערים ועיירות רבות במרכזה ובמזרחה של אירופה.

ברם, הישוב היהודי במונקאטש זכה לשושלת רבנים, ששמם נודע ברבים, נודע בפרסום גובר והולך. רבנים אלו - גם רביים היו, משלו בעדות חסידים, שמספרם רב היה. תקיפותם של רבני מונקאטש והעמידה על דעתם הוסיפה להם פרסום ברחוב היהודי, גם פרסום של הערצה גם פרסום של התנגדות. אך בכך - נודע שם מונקאטש ברחבי יהדות אירופה.

משעלה הכורת על יהדות אירופה - לקתה גם קהילת מונקאטש. מונקאטש, שהיתה מאז תחילת שנות העשרים תחת שלטון צ'כוסלובקיה הדמוקראטית - עברה אל שלטונם העריץ של הפרו- נאצים ההונגרים. החלו רדיפות, גירושים, שלילת אזרחות. ההונגרים ששלטו במונקאטש ערב בואם של הגרמנים, דיכאו את יהודי העיר ורדפום. משנכנסו הגרמנים - נכלאו יהודי מונקאטש בגטו.

אביב של שנת תש"ד לא האיר ליהודי מונקאטש. הם ישבו אז בגטו - בגטו פרצו הגרמנים- הנאצים, העמיסו את רוב יהודי מונקאטש על קרונות, שהובילום אל גיא ההריגה.

מונקאטש היהודית חדלה להתקיים. זו מונקאטש הגשמית, שבין הרי הקארפטים; זו מונקאטש הגשמית, של שליטי הונגריה וצ'כוסלובקיה; זו מונקאטש הגשמית "דמתקריא מינקאטשוב, מתא דיתבא על נהר לאטארצא ועל מי בארות"; זו מונקאטש הגשמית, של תקיפות הרב וחצר הרבי והגימנסיה העברית, והבנק היהודי עם מוסדות הצדקה, ובתי-הכנסת והעסקנים הציוניים - ואלפי החסידים.

כל זה חדל להתקיים. אך רוחה של מונקאטש לא חדלה לפעום. אתה יכול לפגוש אותם גם כאן, בערי הארץ ובמושבותיה: הנה רבה האחרון של מונקאטש והוא רבה של חולון; הנה מנהל הגימנסיה העברית של מונקאטש - והוא היה מראשי העיר חולון ורחובה הראשי קרוי על שמו; הנה הם העסקנים, שהצליחו להימלט מהשואה או עלו בטרם יבואו ימי הרעה. ובעיקר - אתה יכול לפגוש את חסידי מונקאטש, נאמנים עד היום לשיטת רבם. נכון, החוד כבר כהה, החריפות כבר פגה - אך, דומה שחסידי מונקאטש הם-הם השומרים על ייחודם והצביון המיוחד שנתן בהם רבם. הם המציינים את מונקאטש היהודית, שביסודה היתה חסידית.

דומה כי כאן תואמת אותה מילתא-דבדיחותא שסיפרו בפולין. שאלו: משום-מה קרויה עיירה פלונית בשם גור? והשיבו: משום ששם גר הרבי מגור...

העתק את הדברים למונקאטש - והתמונה תהא חופפת. אם היתה דמות מיוחדת, לחיוב או לשלילה, לקהילה היהודית במונקאטש - נתן לה זאת הרבי, נתנו החסידים. ואף כל זה חלף.

דברי-הימים של הקהילה היהודית במונקאטש - אינם ארוכים. מאז נמצאו בה יהודים בודדים ועד עבור עליה השואה לא עברו אלא כשלוש-מאות שנה. פעילותה העיקרית והנודעת היתה לה במאה השנים האחרונות, קודם חיסולה. נספר בקהילת מונקאטש מאז קיומה, ומאז נודע אך שם יהודי אחד בה - ועד לאביב של שנת תש"ד (1944), כאשר ישבו בה כחמישה-עשר אלף יהודים, כמחצית מהמנין הכללי של תושביה - והיא חוסלה.

על יהודי בשם אפרים יודעים חוקרי מונקאטש לספר, והוא ישב בעיר בשנת ת"ט (1649), לערך. היו אלה ימי מנהל אחוזות במחוז ברג, פראנק ראקושי השני. פרטים אודות יהודי זה אינם ידועים, פרט לכך שהיה חוכר וספק באותו מחוז. גם אין יודעים אם היו משפחות יהודיות נוספות בעיר.

ארבעים שנה לאחר מכן - ושוב מופיעים בכתבים שמות יהודים. היה זה בשנת 1687, ויהודי בשם אברהם, תושב מונקאטש - היה ספק לצבא שחנה בעיר; עמו היה יהודי נוסף בשם מארקו. באחת התעודות נאמר כי שני יהודים אלה הביאו לכאן "אריגים מחוץ-לארץ".

עשרות שנים עברו. מלחמות וכיבושים וחילופי שלטון. אין אנו יודעים אם משום המלחמות ועם משום יחס השליטים - אך הישוב היהודי במונקאטש לא נאחז, אלא למשפחות בודדות בלבד. בשנת תק"ח (1748) ישבו בעיר חמש משפחות, שמנו כעשרים-וחמש נפשות, ואף שוחט שהה כאן בשם הרשקו דוידוביץ. אך בחמש שנים לאחר-מכן - שוב לא ישבו בעיר אלא שלוש משפחות בלבד. אף מנין לתפילה לא יכלו יהודי מונקאטש הבודדים לקבוע, ובימים-הנוראים היו עוברים לעיירה הסמוכה להתפלל עם אחיהם התושבים הקבועים שם. בית-כנסת קבוע לא היה ליהודי מונקאטש אלא בשנת תק"מ (1780), לערך, אך מס בתי-כנסת כבר נגבה מן היהודים מאז שנת תק"כ (1760), כנראה על "מנינים" קטנים שקבעו לעצמם. אף בית-הכנסת שחכרו ברבות הימים, וברבות היהודים בעיר, לא ניתן לאנשי מונקאטש אלא לאחר שהבטיחו לשליט, הגראף שיינברון, כי ישתדלו למשוך יהודים נוספים לעיר ולסביבתה.

עם קביעת בית-כנסת במונקאטש - שנחכר מידי העיר להוות קהילה ולארגן עצמם כקהילה על שירותיה. נקבעו מלמדים לתינוקות של בית-רבן, ואחד מהם היה ר' ברוך, אביו של רבי שניאור- זלמן מלאדי, בעל "התניא", שהגיע לכאן מלאזני שברוסיה-הלבנה, והיגר מכאן לעיר סיילש הסמוכה (שם גם נפטר בשנת תקנ"ב); נקבעו מוסדות הקהילה, הוקם גם בית-דין-צדק, ואף רב נקבע ליהודי העיר - הוא ר' יהודה-לייב. זהו רבה הראשון של מונקאטש.

יהודי העיר הלכו ורבו. רבים מן העיירות הסמוכות הגיעו לכאן בדרכם מעיירה לעיירה, ומהם שעברו לכאן עם משפחותיהם. כאן היה גם מקום מפגשם ומסחרם של יהודי גליציה ויהודי הונגריה. יהודי גליציה נתרבו בעיר, עקב גירושים שונים מעיירותיה. היהודים היו סוחרים ובעלי- מלאכה, ספקים לעיר ולמדינה, ובודדים - אף חוכרים ומנהלי אחוזות. בשנת 1741, בעיר, מנתה הקהילה כשמונים משפחות. בתום המאה ה- י"ח כבר הגיעו המשפחות למאתיים ויותר.

רבה השני של מונקאטש, היה ר' אברהם גוטסמן. הוא נתמנה כרב בשנת תק"ן (1890), ופעילותו לא נצטמצמה ברבנות בלבד. הוא תיקון תקנות, דאג ופעל, ורשתו פרושה היתה על גליל ברג כולו ר' אברהם גוטסמן גדול בתורה היה, ועמד בקשרי שו"ת עם רבי יחזקאל לנדא בעל "הנודע- ביהודה", עם ר' מאיר ברבי - רבה של פרשבורג, עם חותנו ר' ירמיה ממטרסדורף ועוד מגדולי הדור. פעילותו הביאה אותו לכל העיירות שבסביבה (במסמך אחד נאמר, כי ר' אברהם ממונקאטש הוא הדואג לאתרוגים לכל הקהילות שבאיזור, בשנת תקנ"א). ר' אברהם - ארגן את קהילת מונקאטש לשורותיה, ודאג לקהילות שבמחוז. הקהילה אמנם פעלה, ומתקופה זו אף התנהל כסדרו פנקס הקהילה. בדומה לפעילותו הכוללת של הרב - שימש אז ראש-הקהל, כדוברם של יהודי המחוז כולו.

אין אנו יודעים מה עלה בפרק האחרון בחייו של ר' אברהם גוטסמן. הוא נפטר בשנת תקע"ד (1815). אולם כשבע שנים לפני פטירתו כבר ישב אחר על כס רבנותה של מונקאטש, או - לפחות - נהג ברבנות העיר ליד ר' אברהם. אחד מחוקריה של קהילת מונקאטש (הרב יקותיאל-יהודה גרינואלד) מספר בספרו סיפור משנה: "... הרבנית בעיר מונקאטש ה"ה אשת הרב ר' אברהם גוטסמן - - - עזבה את דת ישראל, ובעלה הרב מוכרח היה, אחר המעשה הזה, להסיר מעליו אדרת הרבנות..."

על כס רבנותה של מונקאטש עלה ר' צבי-אביגדור אשכנזי, אף הוא גדול בתורה ובהלכה. אחד מראשי הקהילה, ר' יוסף זלמן אסטרייכר, מתלמידיו של רבי משה סופר בעל ה"חת"ם-סופר" היה, והוא קישר את רת"א אשכנזי עם בעל החת"ס. במשך שנים הרבה עמדו השנים בשו"ת בהלכה, והפכו לידידים. ידידותו של רצ"א אשכנזי עם בעל החת"ס הוסיפה לרבה של מונקאטש תוקף לגליל כולו. בסוף ימיו של רצ"א אשכנזי קנתה הקהילה מגרש, והחלת לבנות עליו בית-כנסת (שנת תק"פ - 1829), ורוב יהודי מונקאטש השתתפו בהוצאות בנייתו.

ר' צבי-אביגדור נפטר בשנת תקפ"ד (1824) - ושנה לאחר מכן נתמנה רב חדש למונקאטש, הוא ר' צבי-אלימלך שפירא. לא היו אלו חילופי גברי בלבד. החלה תקופה חדשה בקהילה: תקופת ביניים, תקופת מאבק רוחני.

המאבק הרוחני שעבר על קהילת מונקאטש - שקט היה. מעבר מזה עמדה שיטת הדין, שיטת ההקפדה על כל תג ושמירה על כל נוסח - ומעבר מזה החלו נושבות בחזקה רוחות רעננות של חסידות, שבאו מפולין ומגליציה. מעבר מזה - שמירה על הקשר עם שיטתו של החת"ם סופר, שנשקפה מפרשבורג: נוסח אשכנז בתפילה, נוסח קופא בלבוש ובאורח חיים; ומפולין וגליציה באו רננות חדשות: נוסח חסידי. מי היו במאבק זה האראלים ומי המצוקים? ודאי, כל קבוצה חשבה את גדוליה כמלאכי-עליון, ואת גדולי זולתה כמצוקי-ארץ. בתקופה שאנו דנים בה היה המאבק בראשיתו. הוא עוד החריף בשנים שלאחר-מכן.

ואמנם המאבק חריף היה. רבה של מונקאטש עד שנת תקפ"ד, ר' צבי-אביגדור אשכנזי - מהמקורבים לחת"ם סופר היה, מהמושפעים מדרכו ומתורתו. היתכן שכס הרבנות יעבור לאחד מראשי ה"כת", לאחד מגדולי תנועת החסידות?

החסידים המעטים שהיו אותן שנים במונקאטש נתנו עיניהם ברבי צבי-אלימלך שפירא. לו היה רצ"א שפירא אך אדמו"ר של חסידים ודאי שהיו קמים נגדו המתנגדים לחסידות והדבקים בתורת החת"ם-סופר. אך רצ"א - גדול בתורה היה, ואף שימש ברבנות בקהילות מספר: רויטש, סטריז'וב, האליטש וגם בקהילת דינוב, שעל שמה הוא מכונה: ר' צבי-אלימלך מדינוב. רצ"א היה בנו של ר' פנחס שפירא - גיסו של ר' אלימלך מליז'נסק, בעל "נועם אלימלך", ונכדו של ר' שמשון מאוסטרופולי. גאון בנגלה ובנסתר, וגדולי דורו מביאים אותו בספריהם. בחסידות חשב עצמו כתלמידם של ה"חוזה" מלובלין ור' מנחם-מנדל מרימנוב. נודע כפועל-ישועות, שאלפי חסידים הלכו לאורו. חיבור ספרים רבים, ביניהם: בני-יששכר, דרך פיקודיך, אגרא דכלה, אגרא דפרקא, דברם נחמדים, רגל ישרה, מעין גנים, מגיד תעמולה, ריח דודאים, והיה ברכה, ברכה משושלת, לקוטי מהרצ"א, הגהות מהרצ"א, כלי הרואים ועוד. ואודות בחירתו של רצ"א שפירא מדינוב נאמר בפנקס קהילתה של מונקאטש: "...היום יום א', פרשת ראה, שנת תקפ"ה לפ"ק - המלכנו עלינו למלך, מאן מלכי רבנן, ה"ה הרב הגאון הגדול אב"ד דק"ק רוביטש מו"ה צבי-אלימלך נ"י, להיות לנו לרב ומורה-צדק לכל עדת בני-ישראל החונים פה קהילת-קודש מונקאטש וקומיטאט בערעג, ומחויבים אנחנו לתת לו שכירותו...:

תחילה היתה דעתו של רצ"א על קהל עדתו במונקאטש טובה להפליא: "קריה קדישא... קריה עליזה כמעט אין כמוה בכל המדינה הזו לשם ולתהילה... ובתוכה ישכנו יראי ה'... מבקשי תורה ויראת שמים... חפצים להתקרב אל התורה, כי קרבת אלקים יחפצון..." אך ברבות הימים שינה דעתו: "...דרבנים וסלונים הם ואינם שומעים לקול מורה..."

נקל להבין בשל מה בא השינוי בדעתו של רצ"א על הקהילה במונקאטש, ודאי כן היתה גם דעת ראשי הקהילה אודות רבם. כאן היתה התנגשות בדעות ובאורח-חיים. חסידות - התנגדות. תחילה נהג רצ"א עדתו במרמה, גם בתקיפות. תיקן תקנות, יסד חברות ללימוד. אך לא ארכו הימים, ופרץ סכסוך גלוי - מחלוקת שגררה אחריה עזיבתו של רצ"א את מונקאטש. רצ"א עורר על עצמו רגזם של מרבית בני מונקאטש לאחר שאסר פיטום אווזים, ופירסם על-כך את קונטרסו "תקנות תמכין דאורייתא". כארבע שנים ישב רצ"א במונקאטש - ושב לעירו, דינוב. בה הוא נפטר בטבת תר"א, בהיותו בן חמישים-ושש.

עוד הלכה ורבתה השפעת החסידים במונקאטש. היה זה ר' עזריאל גרין, אף הוא חסיד מחסידי גליציה, שהשפיע הרבה. לזכותו רושמים את העברתם של רבים מבני מונקאטש לתפילה בנוסח ספרד. ר' עזריאל גרין נפטר בשנת תר"א, לאחר ששימש כעשר שנים כרבה של מונקאטש.

על כס רבנותה של מונקאטש - נתעלה וישב ר' אפרים-פישל הורוביץ, בנו של ר' יוקל, אב"ד בבולחוב. דודו היה ר' נפתלי-צבי-הירש, הצדיק מרופשיץ. רא"פ לא התעסק הרבה בדברים שברוח - הוא ארגן את קהילתו. ארגן הקמת בית-חולים יהודי, מינה חזן קבוע, שוחטים ורישומים מתאימים, בהתאם לדרישת השלטונות. אמנם, כבר לא חי אז בעל החת"ם סופר - אך רוחו המקפידה והמשפיעה רחפה על הרב ועל קהילתו. רא"פ שימש כשמונה-עשרה שנה ברבנותה של מונקאטש, והשפעתו רבה היתה. אותן שנים סערה הונגריה כולה בסערות מדיניות, פנימיות וחיצוניות; גם רוחות ריפורמה החלו נושבות - אך בכל אלה ומולם עמדה דמותו של רא"פ, והקהילה נשמעה לו ברצון.

ר' אפרים-פישל הורוביץ נפטר - וקהילת מונקאטש עמדה על פרשת דרכים: מתנגדים וחסידים שבתוך הקהילה; בעיות יחסים עם קהילות אחרות ועם השלטונות מחוצה לה. ראשי הקהילה ידעו כי דמותו של הרב היא שתקבע - והם נזהרו ביותר: שבע שנים ישבה קהילת מונקאטש ללא רב.

עתה רפתה ידם של החסידים, והמושפעים מרוחו של החת"ם סופר פעלו פעולתם. הם הפנו מבטם לפרשבורג, אף הציעו את כס-הרבנות לר' אברהם-שמואל-בנימין סופר, בעל "כתב-סופר" - בנו של הרמ"ס בעל החת"ם-סופר. אך הצעה זו לא נתקבלה. בן פרשבורג אחר קיבל את רבנותה של מונקאטש: ר' חיים סופר, מתלמידי החת"ס, מחבר "מחנה חיים", "פלס חיים" ועוד. קפדן היה ר' חיים סופר וקנאי, והפיל פחדו על בני הקהילה. קנאותו הקיצונית בעניני דת הביאה עליו קטרוגים רבים, היו גם שאיימו עליו בפגיעות בגופו, והוא לא נרתע. הפוכו של דבר: הוא הגדיל פעילותו אף מחוץ לגבולות מונקאטש, ורבים ידעו יד קנאותו. ברם, לא המקילים בלבד התנגדו לר' חיים סופר. מתנגדים לו היו אף החסידים שבמונקאטש. ר' חיים - תלמידו של חת"ס היה, ודרכי החסידים לא נראו לו. יתרה מזו: מנהגים שהנהיגו קודמיו ברבנות מונקאטש, והם חסידים - בוטלו בהבל-פיו ובמעשיו של ר' חיים. החסידים קראו עליו תגר, התגרו בו והשפילוהו. לפיכך, עזב ר' חיים את מונקטאש, ובשנת תר"ם עבר לעמוד בראש הקהילה האורטודוקסית בפסט. שוב גברה ידם של החסידים.

החסידים במונקאטש גברו, ומובן שלא הפנו מבטם לפרשבורג. הם ביקשו אחר רב כלבבם, הפנו עיניהם לגליציה, אל בית רבם משכבר הימים, ר' צבי-אלימלך שפירא מדינוב. כאן מצאו את נכדו, ר' שלמה שפירא, ששימש אז כרבה של סטרישוב. בשנת תרמ"ב עלה לרבנותה של מונקאטש.

שוב חזרו מנהגי החסידים למונקאטש. עם היות ר' שלמה גדול בתורה - הרי בעיקר נתרבה קהל שומעיו בתפילתו, שכן בעל-תפילה נעים היה. הוא נפטר בשנת תרנ"ג, ואת מקומו מילא בנו - ר' צבי שפירא, בעל "באר-לחי-רואי", "דרכי תשובה" ו"צבי תפארת". בעוד תקופתו של ר' שלמה תקופה שקטה היתה - סערה תקופת ר' צבי בנו, בסערות פנים ובסערות חוץ כאחת.

סערת החוץ באה עקב דרישת השלטונות ההונגריים להרבות בלימודים כלליים ובלימודי השפה והתרבות ההונגרית, חובת תינוקות של בית-רבן לבקר בבתי-ספר מתאימים - ואף הרב חייב לדעת את שפת-המדינה ולהיות בעל השכלה מתאימה ותעודות מוכרות. ר' צבי שפירא, הרב, לא הסכים לעמוד בגזירות השליטים, וויתר על תואר רשמי של רב. ילדי היהודים לא נשלחו לבתי-ספר מוכרים, והוקמו "חדרים" ותלמודי-תורה.

מובן שהקהילה לא שקטה עוד. רבים השתדלו להגן על התינוקות של בית-רבן לבל יבואו לכלל ניסיון ולכלל חילול שבת בבתי-הספר הממשלתיים. מאידך - קמו בודדים מקהל מונקאטש, "נאורים", שדרך הסתגרות זו לא נראתה להם. באו הלשנות בפני השלטונות. נפתח ריב בין הרב לקהילה וראשיה.

גם בין החסידים במונקאטש לא שקטו הרוחות. במחלוקות בין הרב לראש-הקהל, ר' אהרן-ישעיה ריינברגר - פנו חסידי בעלז שבמונקאטש אל רבם, והרבי מבעלז הכריע לזכות ראש-הקהל. הדברים הביאו לסערת-רוחות חמורה בין חסידי מונקאטש לחסידי בעלז, שבמהרה הגיעה לשנאה - שאף הוא הביאה לאכילת קורצא בי השלטונות, חסיד על משנהו.

ר' צבי-הירש שפירא, עם היותו טרוד הרבה בדברי-ריבות - פעל רבות למען קהילתו. סביבו נתלקטו חסידים רבים, שכמוהו הקפידו על כל תג, וכמוהו התנגדו לכל פרצה. בימיו החלה התנועה הציונית לפעול במונקאטש, אך הרב הזמין לבית-דינו את המצטרפים לתנועה הציונית, ועל רבים השפיע שיוקירו רגליהם ממנה. הוא ובית-דינו אף הכריזו איסור מוחלט על פעילות ציונית (שגברה והחריפה בימי בנו).

מוסד חשוב הוקם בימי ר' צבי שפירא: נוסד "כולל מונקאטש ועשרה הגלילות". בני מונקאטש שלחו "שקלי-קודש" לקופת רבי מאיר בעל-הנס. מעות אלו נשלחו לקופת רמבה"נ לכוללי גאליציה ובעיקר לכולל למברג שבירושלים. בשנת תרכ"ט הגיעו לראשי הקהילה במונקאטש תלונות, שנתכתבו על-ידי נצרכים, יוצאי מונקאטש, שישבו בארץ-הקודש.

ראש-הקהל במונקאטש אותם ימים, היה ר' סנדר קרא. הוא פנה במכתב חריף אל ר' יצחק-אהרן אטינגר, אב-בית-הדין בפשמישל, ששימש נשיא כולל למברג, וטען על הקיפוח; במכתב מצוי אף איום: אם הדבר לא יתוקן - "נהיה מוכרחים לעקל המעות א"י פה"ק אצל הגבאים".

אין אתנו יודע בדיוק כיצד נתפתחו הדברים, ברם החבילה נתפרדה: הוקם "כולל מונקאטש" מיוחד. אנשי כוללי גאליציה הרגישו עצמם מקופחים, ותבעו את מיסדי "כולל מונקאטש" לדין-תורה בפני ר' מרדכי-לייב וינקלר. אך "כולל מונקאטש" ניצח. המשיך בפעילותו, בנשיאותו של הרב ר' צבי שפירא.

בחג הסוכות של תרע"ג (1913) נפטר ר' צבי שפירא. הוא מילא את מקום אביו, ואת מקומו מילא בנו-יחידו ר' חיים-אלעזר שפירא. הקשישים ביננו, יוצאי מונקאטש היושבים בישראל, עודם זוכרים יפה את רבם. מעט מאוד יספרו לך על פעליו בקהילה, על תלאותיו, כישלונותיו וניצחונותיו, בהמר שלטון ושליטים, הונגרים וצ'כים. ברחוב היהודי זוכרים בעיקר שתיים: החרפת המחלוקת בין חסידיו, חסידי מונקאטש, עם חסידי בעלז והתנגדותו החריפה לציונות ולציונים, אף לציונים- הדתיים (ראה מחברתו של ר' שמואל הכהן ויינגרטן על מונקאטש, ירושלים תש"ו).

חריפה היתה מלחמתו של רח"א בחסידי בעלז וברבם ר' יששכר-דב רוקח. הוא אמר: "אין אני והוא יכולים לדור בעיר אחת". בעת מלחמת-העמים הראשונה כשהרבי מבעלז נאלץ לשהות במונקאטש - גברה המחלוקת והחריפה עד כדי בושה וכלימה. לימים פרשו חסידי בעלז מהקהילה.

לא פחות מכך היתה התנגדותו של רח"א לציונות ולציונים; גם המזרחי וגם אגודת-ישראל נשרפו בהבל פיו הקשה. ולא עוד, גם הרבי מגור לא נמלט מדינו הקשה. הוא לא האמין לרבי מגור בבר דמות ה"מתיבתא" שהוקמה בוארשה בירת פולין, נסע לשם ובדק - וחזר מתנגד משהיה.

אמרנו: רבים מהיושבים בארץ זוכרים את רח"א, שיחו ושיגו. לפנינו מונח אף ספר נדיר, המספר אודותיו: "ספר תולדות רבנו - זה ספר תולדות אדם הגדול בענקים, אור בהיר בשחקים, גאון ישראל וקדושו, רכבו ופרשו, שר התורה, איש אלקי נורא, רבן של כל בני הגולה, לו דומיה תהילה, אדמו"ר מרן חיים אלעזר שפירא זצ"ל..." שנכתב בידי דוד כהנא שו"ב (געלב), בשנת תרצ"ז. אין צורך להעמיק בדעת האיש, כדי לראות איך השנאה העבירה אותו על דעתו בכל השטחים.

אותה תקופה ארוכה של רבנות ר' חיים-אלעזר שפירא, משנת תרע"ג ועד לשנת תרצ"ז - התפתחה הקהילה היהודית במונקאטש הרבה. הרב עצמו היה בעל מרץ רב, ופעלו השפיע הרבה. אף הוא מוכר היה כלפי השלטונות כעומד בראש יהודי העיר, שמנו כמחצית מתושבי העיר, ופעמים אף למעלה מן המחצית. הרב גם הקים את כולל "תפארת צבי" על שם אביו, לתמיכה והחזקת היישוב בא"י, ואף הקים שכונה מיוחדת בירושלים בשם בתי מונקאטש. לממונה וראש "תפארת צבי" בירושלים מינה את הגאון המקובל ר' חנוך חיים כהן, מרבני הונגריה שעזב את כסא רבנותו ועלה לירושלים. אך בצד פעולתו של הרב, התפתחה הקהילה בצדדים שונים ורבים. יהודי מונקאטש עסקו במסחר, ומהם שנתעשרו הרבה; נתרבו מוסדות כלכליים מוסדות של תורה ותרבות, מוסדות צדקה וחסד. התנועה הציונית גברה והוציאה מקרבה עסקנים חשובים. הוציאו כתבי-עת - שרבים מהם היו לצורך ויכוחים בין-מפלגתיים, אף התארגנו לבחינות עירוניות וממשלתיות. באמצע שנות העשרים הוקמה כאן הגימנסיה העברית, שלרבים מבני מונקאטש עליה גאוותם. שני רחובות במונקאטש נקראו בשמות עבריים: רחוב יהודה הלוי ורחוב חיים-נחמן ביאליק. בהשפעת הרב וחסידיו שונה שם רחוב יהודה הלוי לרחוב דרכי תשובה.

ובינתיים נסתיימה מלחמת-העולם הראשונה. בהתפתחות המדינית קמה המדינה הצ'כוסלובקית, שברבות הימים הפכה לסמל הדמוקרטיה האירופית. לאחר שנים מרובות של פלגי-שלטון, נערכו בחירות למוסדות המרכזיים במדינה, וכאן אורגנה מפלגה יהודית עצמאית. היהודים בצ'כיה, שסבבו ברובם את חצרות רבותיהם - לא ראו את המפלגה היהודית, שהתארגנה עם הבחירות לפרלמנט, בעין יפה. בפרט רבה ההתנגדות לה בין יהודי סלובקיה. כאן היתה ההתבוללות רבה, ויהודים לא חפצו להבליט יהדותם.

הבחירות נערכו - ורשימת המפלגה היהודית נכשלה. היא הצליחה להעביר מועמדיה, אך בבחירות משנה. בין הנבחרים היה גם הד"ר חיים קוגל, מנהל הגימנסיה העברית במונקאטש, שלאחר-מכן עלה ארצה והיה מראשי העיר חולון.

בסוף שנת תרפ"ט מצויים היו במונקאטש עיתונים יהודיים, ביידיש. ה"יידישע שטימע" היה העיתון הציוני; בצדו גם הופיעו שני שבועונים ועיתונים פריודיים ביידיש, ששירתו מפלגות ופלגים בארגונים שונים שפעלו במונקאטש.

מובן שבאותה תקופה פעלו במונקאטש גם עסקנים חילוניים: ראשי הקהל, ראשי המפלגות, עסקני המוסדות. מהם רבים שזכו ועלו אצה, וזוכרים את אחרית ימי קהילת-מולדתם. רבים מהם נקבצים מעת-לעת סביב רבם האחרון, הרב ברוך רבינוביץ, רבה של חולון - ומעלים זיכרונות אודות מונקאטש היהודית שלא נותרה אלא בלבות ניצוליה.