בערב, כאשר הגענו למחוז-חפצנו, נדחסנו אל בית נטוש. שוב אילצונו חיילים מצווחים ומנופפים בקתות רובים להתייצב למסדר. היהודים נאלצו לנטוש את מיטלטליהם. צבא-המגורשים נצטווה לפנות אל בית-הנתיבות, מקום שם נמסר לטיפולם של קצינים וסמלים של חיל-ההנדסה שציפו להסעתם.

באחד מבנייני התחנה התגולל ציוד של הטור: סירות כבדות, קורות עצים ושאר חלקי בניה. היהודים נדרשו להטעין משא זה על קרונות.

"קדימה! עד חצות נסיים את המלאכה!" קרא המפקד. ואילו אנו אחזנו בסירה הראשונה, בעודנו משתוחחים תחת כובד משקלה. רגלינו כשלו מפאת חשכת-מצרים ששררה סביב. תוך רעש של אנחות, קללות וצווחות היינו עומסים על כתפינו את המשקל הנורא. הזיעה קפאה על הפנים. הידיים התאבנו וקצב-המלאכה המזורז - נחלש. המכ"ים ארבו לנו בהניפם אלות-גומי ומקלות-עץ כדי להנחית מהלומה על ראשו של כל יהודי שנחשל, או שביקש לפוש רגע. המהלומות ניתכו בתוך העלטה על ימין ועל שמאל ללא הבחנה. שורותינו נידלדלו והלכו. מי שהעז למלט נפשו, מצא לו נתיב בריחה בין גלגלי הקרונות, שניצבו על פסי הרכבת הסמוכים.

מבין שמונים וחמישה אנשים נותרו למניין שלושים בלבד עד לשעה שלוש - השעה שבה הושלמה הטענת הקרון ושוחררו הנפשות המעונות לדרכן.